באר שבע/סוטה/לח/ב

באר שבע סוטה לח ב

דף ל"ח ע"ב

כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר כו'. דוקא כשקראו אותו הא לאו הכי אינו עובר כלום דכתיב אמור להם ומתרגמינן כד תימרון להון והיינו כשהוא בבית הכנסת אבל כשהוא בחוץ אינו עובר כדגרסינן בירושלמי סוף פרק אין עומדין רבי יהודה בן פזי אומר בשם רבי אלעזר כל כהן שהוא עומד בבית הכנסת ואינו נושא את כפיו עובר בעשה רבי שמעון בן פזי כד הוה תשיש והוה חזיק רישיה קאים ליה אחורא עמודא רבי אלעזר נפיק ליה לברא ע"כ. וכתוב בכתבים ובפסקים של מהר"ר ישראל סימן כ"ב דמשמע מדברי הרא"ש ז"ל שכשהכהנים אינן רוצים לעלות לדוכן אינם צריכים לשהות חוץ לבית הכנסת אלא בשעה שקורא החזן כהנים אבל אחר שקרא כהנים אין קפידא אם יהיו בבית הכנסת ומה שנהגו שאין נכנסין עד אחר גמר ברכת כהנים סלסול הוא שנהגו בעצמם כדי שלא יחשבו עליהם שהם פגומים ע"כ. וכתבו התוספות בפרק ראוהו ב"ד שאם עלה לדוכן פעם אחד ביום זה שוב אינו עובר אפילו אמרו לו עלה ולמדו כן מדקאמר התם אכהן שנשא כפיו ואתרמי ליה צבורא אחרינא אי בעי מברך אי לא בעי לא מברך וכתב הטור כתב הר"ר פרץ שאם אין בבית הכנסת אלא כהן אחד אינו עובר דילפינן ליה מאמור להם דמשמע דוקא לרבי' ואינו נראה דלהם על אהרן ובניו קאי ופירוש אמור להם לכל אחד מהם וא"ת דהא בשמעתין דלעיל אמר אביי נקטינן לשנים קורא כהנים ולאחד אינו קורא שנאמר אמור להם לשנים וזה סותר לכאורה דברי הטור. כבר תירץ מהרי"א ז"ל דאע"ג דדרשינן לעיל להם לשנים מ"מ לא נפיק קרא ממשמעותיה דלהם על אהרן ובניו קאי ואמור להם לכל אחד ואחד משמע וא"ת כיון דאינו קורא כהנים אלא לשנים וכל שאין קורין לכהן לעלות אינו עובר היאך אפשר לומר שאם אין שם אלא כהן אחד עובר. וי"ל שאע"פ שאם אין שם אלא כהן אחד אינו קורא אותו מ"מ אם עבר וקראו ולא עלה עובר. שוב מצאתי בתוספות בפרק הקומץ שכתבו בשם ר"ת דנהי שאין כהן אחד חייב מן התורה לעלות לדוכן מ"מ מדרבנן חייב לעלות לדוכן:

עובר בשלש עשה כה תברכו כו'. נראה דלאו דוקא עובר בשלש עשה קאמר אלא הרי זה כעובר בשלש עשה ומיהו לפי האמת לא ביטל רק מצות עשה אחת דהיינו כה תברכו משום דליכא בלשון צווי אלא כה תברכו בלבד ולפיכך כל מוני המצות לא הביאו במנין עשייה רק כה תברכו בלבד וכן משמע בהדיא בירושלמי פרק אין עומדין שהבאתי לעיל שאינו עובר אלא עשה אחת וכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב וז"ל כל כהן שאינו עולה לדוכן אע"פ שביטל מצות עשה אחת הרי זה כעובר על שלש עשין כו' אבל קשה לי למה כתב הרמב"ם בסוף פרק ד' דהלכות תפלין שכל שאינו מניח תפלין עובר בשמונה עשה ואלו בסוף הלכות ציצית כתב שאם נתכסה בטלית ד' כנפות בלא ציצית הרי ביטל מצות עשה ולא כתב עובר בחמשה עשין והלא כולהו איתנהו בהדי הדדי בפרק התכלת כל שאינו מניח תפלין עובר בשמונה עשה כל שאין לו ציצית בבגדו עובר בחמשה עשה כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלש עשה משמע דבחדא מחתא מחתינהו וצריך עיון:

כל כהן שאינו עולה בעבודה כו'. מהא משמע לכאורה דהא דאמרינן לעיל דש"צ קורא לכהנים דבתחלת עבודה קורא להם עד שלא יתחיל רצה דהא מאותה שעה צריכין לעלות אבל רש"י כתב שהם עוקרים רגליהם מאליהם בעבודה ולאחר ברכת הודאה קורא אותן ש"ץ כהנים כ"כ הר"ן בפרק הקורא עומד. ואני שמעתי ולא אבין מה ענין קריאת כהנים לענין עלייתם לדוכן שהרי מקרא דאמור להם לא נפקא לן שחזן מזהיר אותן שיעלו לדוכן דלא חזינן דקפיד קרא בהכי רק שיברכו את ישראל כדתניא בספרי ואזהרה זו אינה צריכה אלא לאחר שעלו לדוכן ופניהם כלפי ההיכל שיחזירו פניהם לברך את ישראל כדפרש"י בהדיא לעיל ולהכי כתבו הרמב"ם והסמ"ג וכל המחברים כמו שכתב הר"ן בשם רש"י וכן המנהג:

הא דלא אשתייר בי עשרה. מכאן היה נ"ל לפרש הא דתנן בפרק הקורא את המגלה עומד אין נושאין את כפיהם פחות מעשרה ר"ל מעשרה ישראל מלבד הכהנים אלא שהרמב"ם כתב שהכהנים מן המנין ואיני יודע מאי שנא אם כולם הם כהנים ואין ביניהם ישראלים דלא חשיבי לברכת כהנים לחודייהו לענות אמן אא"כ העונים הם עשרה ולמה לא יהיה הדין ג"כ אם העונים הם ישראלים וכ"ת דטעמא שהכהנים הם מן המנין משום דכהנים בכלל ברכה א"כ למה לא חשיבי לברכת כהנים לחודייהו לענות אמן אפילו אינם עשרה:

אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת וכו'. מיהו בירושלמי איתא שהשומע מביתו קדיש או קדושה אין לו לענות אם יש באמצע מקום מטונף ובשם רב אחאי מצאתי כתוב דהוא הדין אם כותי מפסיק באמצע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף