מנחה חריבה/סוטה/לח/ב

מנחה חריבה סוטה לח ב

דף ל"ח ע"ב

הקב"ה מתאוה לבר"כ וכו' ואני אברכם. עיין פירוש רש"י ומהרש"א ז"ל, ובזה א"ל מה שעמד לקמן בבא"ש על נוסח הברכה שתיקנו לאמר וצונו לברך את עמו ישראל באהבה עיי"ש ובהגהות הרצ"ח ועם הנ"ל א"ל דעיקר הברכה הוא ולרמז גם זה דלא עשאה צורך ישראל אלא צורך מקום ב"ה וא"כ מלת באהבה לרמז הוא על אהבת ישראל להקב"ה שאנו מברכין ומקלסין ומתאוה כביכול לברכתם ודו"ק כי א"א להטעים יותר בענינים כאלה:

שם כל כהן שמברך מתברך ושאינו מברך אין מתברך וכו'. עיין פרש"י ומהרש"א ז"ל, ואפשר להעיר דמטעם וה הוי מ"ע שמתן שכרה בצדה ואין ב"ד כופין עליה, ועיין תוס' חולין ק"ו ועיין בנחלת צבי יור"ד סי' רמ"ה ס"ד בהגהה יע"ש היטב, ואחר כותבי ראיתי בפמג"ד סי' קכ"ח שכ' בפשיטות דמצוה זו של נ"כ כופין עליה בסו' משבצות זהב כתב בזה"ל כהן שנשא כפיו בלילה אין כלום ועובר כשאמרו ביום ולא עלה (ראיה למש"כ לעיל דבעינן אמירה פעם ב') וכן יושב וכו' והנה כהן שלא רצה לעלות מכין עד שתצא נפשו וכו' ופלא שלא העיר כסברתי ויש להאריך בזה אך הצורך לקצר:

שם עובר בג' עשין. זה פשוט מכל הפוסקים ומהתוס' כאן שהביאו בשם הירושלמי דאפילו בגבולין הוא, וגם מדאמר רב הטעם דחוששין שמא ב"ג וב"ח הוא, וזה לא שייך במקדש כשראינו שהוא עבד איזה עבודה ונמנה בין הכהנים הכשרים, אמנם זה דוקא כשאמרו לו לעלות וכדמבואר אור זרוע הגדול וכדפסק בש"ע סי' קכ"ח ס"ב דדוקא אם היה בבהכנ"ס כשקורא כהנים או אם אמרו לו לעלות או ליטול ידיו, ועפ"ז פלפלתי במה שהזכירו התוס' דסבר לומר שמ"ע דוחה למצות ל"ת וכו', ועפ"י הגמרא דכתובות דף מ' דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל והארכתי בזה הרבה ומסרתי זה בכתב להרב ר' אלי' פנחס הכהן ז"ל ונאבד בידו, ועיין בתוס' ד"ה הא דסליק וכו' ולפרוס ידיה אנסי ליה עודניה, ועיין מג"א סי' קכ"ח ס"ק מ' מ"א ודו"ק, כן הארכתי שם בענין בעידנא ועוד כללים השייכים לזה אלא שאכ"מ להאריך ועיי"ש בשירי קרבן ובמה"פ:

שם כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה. עיין בק"א שהעיר וכי משום שלא עלה בעבודה יפטר מעשה דאורייתא דחיובא ע"כ לא תליא בגבולין בעבודה דרבנן היא וכו' ע"ש מש"ת בדוחק גדול, ולענ"ד לק"מ דהא כ"ז שלא אמרו להם אינו עובר, א"כ הכוונה דשוב אינו עולה ויצא חוץ לבהכנ"ס לרגע, קודם שיאמרו להם ויקראו למו כהנים, (אך לשיטת רבינו מניח הנ"ל לא א"ש) ובפרט שא"ש למה שהביא האלי' רבה סי' קכ"ח ס"ק ט"ז דמסתפק בזה הע"ת אם עלה אם ירד ומצא בשו"ת מהר"מ מינן סי' י"ב שמסתפק בהא דאם לא עקר אינו עילה דהיינו מעצמו אבל אם אמרו לעלות צריך לעלות וקצת דעתי נוטה לזה ולמ"א אישתמיט זה עכ"ל ואולי מה"ט דהעיר הקר"א הוא ואין לי המהר"ם מינץ לעי' בפנים שם, ולכאו' ק' א"כ מאי פריך הש"ס דף ל"ח והא רב ורב אסי סלקי, וי"ל דיודע היה הש"ס דסלקי מעצמן אך קשה דפריך ממתניתין אם הבטחתו שנישא כפיו וחוזר לתפלתו רשאי הא לא עקר יע"ש ומאי פריך דילמא מיירי כשאומרים לו לעלות, וי"ל דא"כ מאי רשאי הא חיובא הוא לעלות, עי"ל דא"כ אפילו אין הבטחתו נמי כיון דאמרו לו לעלות עיין בא"ר שם, ואגב ראיתי שם ס"ק ה' שהביא בשם מהר"מ מינץ שכ' בפשיטות דמברכין אפילו כ"פ ואפי' באותו בהכנ"ס ושכן נוהגין, גם נ"ל ראיה מתוס' סוטה ל"ט ד"ה כל וכו' שכ' מה לי ק"ש ומה לי ברכת וכו' וקשה מנ"ל להוכיח דילמא קמ"ל אף שכבר נשא כפיו שאינו מברך לפניה בעינן נט"י ואף דלאו חיובא לישא כפיו, ומ"מ אם נושא כפיו צריך נט"י, אלא דלעולם צריך ברכה לפניה עכ"ל ויש לפקפק בדבריו שו"ר בח"ס חאור"ח סי' כ"ב שהביא דברי הא"ר וכתב עליו שדבריו מאד תמוהים וכו' יע"ש כללא דמילתא דברי א"ר צ"ע עיי"ש, ועיי"ש מש"כ בנידון שם אם צריך לישא כפיו בציבורא אחרינא עי"ש, ומה שכתב שם בסו"ד שבזה התפאר ראבר"ש שלא נשא כפיו בלא ברכה שר"ל עם כהנים אחרים בציבורא אחריני וכנ"ל יע"ש, ג"כ קדמו בזה הר"י פינטו זצ"ל בעין יעקב במגילה שם עיי"ש, – ומש"כ שם בתוך לשונו שהכהן בא להוציאם י"ח שמוטל על הישראלים להתברך כמש"כ הרא"ם בס' יראים או שעכ"פ מצוה להם להשתדל ברכת בתפלתם עכ"ל אגב שיטפא כתב בשם היראים, וצ"ל הר"א בס' חרדים ומ"מ נכון הוא גם מש"כ הק"א דגם דרבנן מעכב וכבר כתב כן הב"ח סי' קכ"ח בזה"ל דכל דברים המעכבים מדרבנן וסד"א כיון דנ"כ דאורייתא כדימרון לון א"כ כל כהן אפי' יש בו מדברים המעכבים מדרבנן עובר בעשה וחייב לישא כפיו לכך אמר רבינו להוציא מסברא זו ואינו בכלל הקריאה דאין דעתו לפסולים כלל יע"ש את"ד וד"ז נחמד הוא:

שם מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה. ילע"ק מלעיל ע"א ומתוס' ד"ה כל הימים וכו', ועיין בלבוש אור"ח ובאלי' רבה שם.

כל הנהנה מצרי עין עובר בלאו וכו'. רנב"י אמר עובר בשני לאוין, כבר עמד על זה הגרי"פ ז"ל באומר השכחה שלו שלא מצא נזכר זה בא' מן הפוסקים וכפל דבריו שם באות ע"ח, דאפילו תימה דאין זה אלא דרך אסמכתא אכתי קשיא כמ"ש ברכות י"ג ע"א בחיבורי הלזה בשם המהרש"א עכ"ל:

שם בה"כ שכולה כהנים כולן עולין לדוכן למי מברכין אמר ר' זירא לאחיהם שבשדות וכו' מקצתן עונים אמן ל"ק הא דאישתייר בי עשרה הא דלא אישתייר בי עשרה. עכ"ל, ועיין פירש"י ז"ל וילע"ק לדעת ר"ת שבאור זרוע הנ"ל שהבאתי, בת"ה העיר דוודאי גוף מצות הברכה דנ"כ גדול יותר מעניית אמן וצ"ל דהכוונה דמקצתן שענו אמן יעלו אח"כ לישא כפיהם והעולים מתחילה יענו השתא אמן את"ד ולא הרגיש דא"כ מאי חילוק בין אישתייר ולא אישתייר בי עשרה ומאי כתב רש"י דאינן ראוין לברכה, אם אח"כ יעלו הם לדוכן והא גם לשנים קירא כהנים, והנה אם נימא כדעת מי שאומר דבברכת כהנים עצמה ג"כ יוצא מטעם שומע כעונה עיין בשו"ת משיב דבר חאור"ח סי מ"ז בחידושיו על אור"ח סי' קכ"ח שדעתו שא"א להוציא בר"כ עצמה היינו יברכך דאי איתא למה לא אמר דמשו"ה האריך ימים משום שברך בר"כ, בעצמו אלא דזה אסור מדינא רק הברכה דלפני בר"כ דמן הדין יכול לסמוך על חבירו וכו' משא"כ בב"כ דלא כמו ששמעתי מחכם א' דגם בר"כ יכיל להוציא, והטעם בזה שמעתי משום דבעינן בקול רם וסברא דשומע כעונה לא מצינו אלא במדבר בלבד ליתא וכו' יע"ש ועיין בבית הלוי ח"ג ובראשית ביכורים להגר"ב מווילנא זצ"ל ואי"ה לקמן נדבר עוד מזה, ולכן לא תקשה עוד דניחא להו ג"כ לברך די"ל דיכוונו לבם לצאת מטעם שומע כעונה, וגם יעני אמן וכיון דרק מתכוונים לשמוע לא חיישינן בזה מפני הטירוף אך עדיין אינו ניחא החילוק בין אישתייר עשרה, או לא אישתייר, ויל"ע גם יל"ע מדוע ליתא כאן החשש שמא יאמרו ב"ג יב"ח הוא, וצ"ל דברבים ואיזה כהנים לא שייך חשדא ואפשר דזה החילוק בין אישתייר עשרה או לא ויש עוד לעיין בזה, ומצאתי להמאירי ז"ל שהרגיש בקושי המאמר ז"ל וז"ל ויש כאן מקים עיון שהרי אמרו בר"כ בעשרה, והכהנים מן המנין וא"כ אף בעשרה מצומצמים יהי' מקצתם עולים ומקצתם עינים אמן עכ"ל המאיר לעולם שו"ר בק"א שציין לעיין בכ"מ יע"ש, ועיין בפמ"ג וס' קכ"ח דבכה"ג שכולם כהנים עיקר ברכתם הוא רק מדרבנן בעלמא דהרי אין כאן שום ישראל האומר לו לברכו ע"ש, ואמירת נשים וטף לא מהני מידי אף שהם בכלל ברכה דמרבינן מאמור להם ועיי"ש בפמג"ד בא"א אות ל"ז דמסיק דמהני אמירתם לעלות וא"כ צע"ק עיין בב"ח ריש סי' קכ"ח דמאי דפסקו הרמב"ם והטור דכהנים מן המנין מקורו הוא מכאן דמשמע דאם היו מקצתן ישראלים בהכהנים עולים לדוכן והישראלים עונים אמן אלמא דכהנים מן המנין עכ"ל ונעלם זה מכמה אחרונים שכתבו מעצמם כן:

שם שזקני ב"ד שופכי דמים הם אלא לא בא לידינו ופטר' וכו', עיין מהרש"א שהקשה הא אדרבה לא היו צרי עין לגביה וכו' ואעפ"כ מביאין ע"ע וכו' יע"ש, ונראה מדאמרו ככה ב"ד שלא בא לידינו ופטרנהו משמע דלשאר כל העם באו פטרוהו בלא מזונות ולכך הרגהו וכפרש"י ומשום צרי העין הוא, משום דבשביל זה יוכל היות שגם אינו רוצח יהרוג להציל מזונותיו וחשב להציל עצמו ולכך אין אנו מכירין הרוצח ומשום זה מביאין ע"ע, והילכך משרבו הרצחנים ביטלו ע"ע עיין לקמן פ' ע"ע דף מ"ח:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף