באר שבע/כריתות/ג/ב

באר שבע כריתות ג ב

דף ג' ע"ב

אלא באומר מותר כו'. מכאן קשה לי על מה שפרש"י לעיל בסוף המשנה אבל אומר מותר לגמרי דעוקר כל הגוף לאו שוגג הוא אלא אנוס הוא ופטור כו' שהרי כאן מסיק הגמרא באר היטב שהוא חייב באומר מותר לגמרי וכן מסיק הגמרא בהדיא בפרק ארבע מיתות בתרי דוכתי וכן בפרק כלל גדול בדוכתי טובא וכי תימא דטעמיה דרש"י הוא משום דבפרק כלל גדול איתמר רב ושמואל דאמרי תרוייהו אפילו תינוק שנשבה בין הע"א וגר שנתגייר לבין הע"א כהכיר ולבסוף שכח דמי וחייב ור"י ור"ל דאמרי תרוייהו דוקא הכיר ולבסוף שכח אבל תינוק שנשבה בין הע"א וגר שנתגייר לבין הע"א פטור ופרש"י התם וז"ל פטור דקסברי ר"י ור"ל אומר מותר אנוס הוא ולא שגגה היא עכ"ל ופסק רש"י כר"י ור"ל אם כן קשה טובא היאך פסק כר"י ור"ל שהרי שם בפרק כלל גדול פריך הגמרא מברייתא על ר"י ור"ל ומשני אמרי לך ר"י ור"ל אנן דאמרינן כמונבז והא ודאי דלית הלכתא כמונבז אלא כרבנן דפליגי עליה וכן פסק הרמב"ם בהדיא שהוא חייב באומר מותר לגמרי ולא במקום אחד בלבד אלא בשני מקומות פסק כן הן הנה בפ"ב ובפ"ז מהלכות שגגות וכן פסק בהדיא הסמ"ג ושאר פוסקים המפורסמים וגם על מה שפרש"י דטעמייהו דר"י ור"ל דאמרי פטור משום דקסברי אומר מותר אנוס הוא ולא שגגה היא כתבו עליו התוספות וז"ל ואין נראה דטעמייהו כמונבז וטעמא דמונבז מפרש לקמן דיליף מקרא והא דאמר בפ"ב דמכות גבי גלות בשגגה פרט למזיד ומפרש אביי פרט לאומר מותר ופריך ליה רבא אומר מותר אנוס הוא לאו דוקא קאמר אנוס דבכל מקום מחייבין ליה אלא לגבי גלות דוקא ממעט אביי אומר מותר משום דטובא בשגגה כתיב התם דהא בפרקין מחייבי אומר מותר בע"א ובחלב אע"ג דכתיב בהם בשגגה וכו' עכ"ל הרי אתה רואה מפורש שגם התוספות כתבו בפשיטות דהא בפרקין מחייבי אומר מותר בע"א ובחלב כו' ואי אפשר ששום אדם יחלוק עליו לכן לולא דמסתפינא מחבראי הייתי אומר שלא יצאו אלו דברים מפה קדוש רש"י אלא דברי תלמיד טועה הם. כן נ"ל:

דעד כאן לא בעא מיניה רבא מרב נחמן כו'. וא"ת אמאי לא מייתי מתני' דריש פרק כלל גדול דהשוכח עיקר שבת דאינו חייב אלא אחת ולא הוי פטור לגמרי. וי"ל דניחא ליה לאתויי מרבא דמספקא ליה בהעלם זה וזה דדילמא אפילו תרתי מחייב דכי אוקי הכא באומר מותר היינו בנתעלמה הימנו לפי שעה אבל לא שכח כל כך דכי מדכרי ליה מדכר דהיינו דומיא דהעלם זה וזה בידו דאם לא נודע לו מעולם איסור ע"א אינו ישראל כלל כיון שמודה בע"א דדוחק להעמיד בתינוק שנשבה בין הגוים אבל שכח עיקר שבת היינו כעין תינוק שנשבה בין הגוים כך כתבו התוספות בפרק כלל גדול :

דידע דאסירא ע"א והני עבודות לא ידע דאסירן. נראה לי שכל זה טעות הוא משום דתינוק שנשבה לבין הע"א לא נודע לו מעולם איסור ע"א כלל והוי שגגת ע"א ושגגת עבודות כדמשמע מדברי התוספות שהבאתי בדבור שלפני זה וכן משמע בהדיא מדברי התוספות בפרק ד' מיתות גבי העלם זה וזה בידו כו' דמייתי האי תירוצא דרב פפא בלשון זה משכחת לה בתינוק שנשבה לבין הע"א אי נמי כו' וגם רש"י פי' בפרק כלל גדול ובפרק ארבע מיתות באומר מותר כגון תינוק שנשבה בין הגוים שלא ידע כלל איסור ע"א:

סבר כי אסירא השתחוה לע"א דכסף וזהב כו'. תימה למה לא משני הכי בפ"ק דהוריות גבי הא דפריך תנן יש ע"א בתורה אבל המשתחוה פטור ואמאי המשתחוה הא כתיבא דכתיב לא תשתחוה לאל אחר והכא לא משני כדהתם דאמרי כי אסירא השתחויה כדרכה אבל שלא כדרכה שריא ואי בעית אימא דאמרי השתחויה גופא כדרכה הוא דאסיר דאית בה פשוט ידים רגלים הא השתחויה דלית בה פישוט ידים ורגלים שריא:

דהא יש בתו מאנוסתו דלא קתני לה. תימה למה אמר בתו מאנוסתו הלא גם בתו מנשואתו לא קתני לה. ונראה לי דבתו מנשואתו קתני לה מדקתני הבא על אשה ובתה משמע בין שהבת ממנו בין מאיש אחר ובהכי מתיישב שפיר הא דקאמרי בריש פרק הנשרפים בתו מאנוסתו מניין ולא אמרו סתם בתו מניין משום דבתו מנשואתו מערות אשה ובתה נפקא אבל בתו מאנוסתו לא משתמע מקרא דערות אשה ובתה דההיא בנשואה דוקא קמיירי כמפורש בפרק נושאין על האנוסה וכן פרש"י לקמן בפרקין ובסוף פ"ק דחגיגה גבי לבתו מאנוסתו דלא כתיבא וז"ל לבתו מאנוסתו דלא כתיבא דאלו בתו מאשתו כתיבא ערות אשה ובתה וגו' משמע בין שהבת ממנו בין מאיש אחר כו' ולכן נ"ל דלא גרסינן והאיכא בת אשתו כמה שנמצא כתוב בגמ' שבידינו שהרי בת אשתו היינו הבא על אשה ובתה דמתני'. כן נ"ל:

המעלה אברי פנים בחוץ. פירוש שחוטי פנים שהיו עומדים להקטירם בפנים והעלן בחוץ חייב כדכתיב בהעלאה ואל פתח אהל מועד לא יביאנו בראויין להביאן לפנים ולהעלותן הכתוב מדבר. אברי חוץ שחוטי חוץ שעומדים ליקטר בחוץ ולא בפנים רש"י בפרק השוחט ומעלה :

שבת וע"א תנא יתהון אבינכיהון. בזבחים פרק השוחט ומעלה הקשו התוספות היכי קאמר הכא גבי ע"א דקתני יתהון בינכיהון הא ליכא למשמע ממתניתין דע"א אחד העובד ואחד המזבח כו' אלא חיוב חטאת אהנך עבודות אבל חילוק חטאות לא שמעינן מינה עכ"ל. ועמדו בתימה ולי נראה דלא קשה מידי מפני דלא איצטריך לאשמועינן במשנה חילוק חטאות אהנך עבודות דפשוט הוא כדאיתא בהדיא בפרק ד' מיתות תני רבי זכאי קמיה דרבי יוחנן זבח וקיטר וניסך והשתחוה בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת אמר ליה פוק תני לברא ומסיק שם הגמרא דלהכי קאמר ליה פוק תני לברא משום דכ"ע ס"ל השתחואה לחלק יצאת ועי"ל דגבי ע"א מיהא תנא חשבון חיובא חטאות כי עביד כל אחד בפני עצמו לאפוקי גבי העלאה לא אשכחן ביה מקום דליתני במשנה שיהא חייב כלל אהעלאה אברי חוץ בחוץ אפילו כי עביד לה בפני עצמה.

ועוד הקשו התוספות שם על הא דהעלה הגמרא התם קושיא זו דרב ביבי בקשיא למה לא משני דמשנתנו דכריתות כרבי יוסי הגלילי דפטר מוקטרי חוץ ועמדו בתימה. ולי נראה דגם זה לא קשה מידי מפני דאי אפשר לאוקמא המשנה דהכא כרבי יוסי מדסתם ותנא השוחט ומעלה בחוץ כדברי ת"ק דפרק השוחט ומעלה דאם איתא שפירושו השוחט ומעלה מוקטרי פנים דוקא לא הוי ליה לסתום אלא לפרש:

מאי האי אוב וידעוני. פרש"י לאו אחד דכתיב לא ימצא בך וגו' ושואל אוב וידעוני. לפי דעתי לא יצאו דברים אלו מפה קדוש רש"י אלא דברי תלמיד טועה הם אע"ג שנמצא כתוב זה בפרש"י גם כן בפרק ד' מיתות במשנה בעל אוב זה פיתום המדבר משחיו כו' והביאו התוספות והסמ"ג בשמו והשיגו עליו שאי אפשר לפרש כן אלא להפך דאזהרה דבעל אוב וידעוני גופייהו מאל תפנו אל האובות וגו' ואזהרה לנשאל מלא ימצא בך וגו' ושואל אוב וידעוני דאי תימא דאזהרה לנשאל מאל תפנו אל האובות א"כ יהא בו כרת דכתיב והנפש אשר תפנה אל האובות והכרתי אותו ולמה תנן בפרק ד' מיתות שהנשאל בהם באזהרה בלבד. מ"מ אומר אני שלא אמר רש"י זה מעולם משני טעמים חדא דכאן מוכח בהדיא מיניה וביה דשבוש גדול הוא מדפירש ובני קרבן נינהו דכתיב בהו כרת והנפש אשר תפנה אל האובות ואם איתא דאזהרת בעל אוב וידעוני גופייהו מלא ימצא בך וגו' כדפירש בתחלת דבריו ממילא צריך אתה לומר בהכרח דאל תפנו אל האובות אינו אזהרה לבעל אוב וידעוני גופייהו כי אם לנשאל בהם א"כ היאך פירש דכתיב בבעל אוב וידעוני גופייהו והנפש אשר תפנה אל האובות דהא ודאי איך שיתפרש אל תפנו אל האובות יתפרש נמי והנפש אשר תפנה אל האובות.

ועוד דהא רש"י גופיה פירש בהדיא דאזהרה דבעל אוב וידעוני גופייהו מאל תפנו אל האובות ולא במקום אחד בלבד אלא בשלשה מקומות פירש כן:

חדא לעיל במשנתנו.

תניינא בחומש בפרשת קדושים וז"ל אל תפנו אל האובות אזהרה לבעל אוב וידעוני ע"כ.

תליתאי בפרק ד' מיתות גבי רבי יוחנן אמר הואיל ושניהן בלאו אחד נאמרו וז"ל הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו בלאו דאל תפנו אל האובות ואל הידעונים עד כאן.

אלא ודאי דברי תלמיד טועה הם. כן נראה לי:

דתני גבי סנהדרין בעל אוב וידעוני כו'. נראה דמלת סנהדרין ט"ס הוא וצריך להיות הנסקלין:

הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו. בפרק ד' מיתות פרש"י הא דלא נקט הואיל ושניהם בכרת אחד נאמרו משום דחלוק חטאות אינו תלוי בחלוק כריתות דהא מפטם שמן המשחה וסך משמן המשחה משום דאיכא שני לאוין על בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו כמוהו אע"ג דאין בשניהם אלא כרת אחד כדכתיב איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו אמרינן לעיל דכי עביד להו בשוגג בהדדי מחייב על כל אחת ואחת שהלאוין מחלקין לחטאות כדכתיב אשר לא תעשינה דהיינו דברים שהן בלא תעשה וסמיך ליה או הודע אליו אלמא חטאות אלאוין קיימי ע"כ. ופירשו התוספות התם אע"ג דבסוף פ' כלל גדול דריש ריש לקיש בשגגה עד שישגוג בלאו שבה ורבי יוחנן ס"ל שגג בכרת אעפ"י שהזיד בלאו מ"מ בלאוין תליא מלתא כיון דאשכחן מפטם וסך דאיכא ב' לאוין וכרת אחד מסתברא דלכך כתובים ב' לאוין כדי לחייבו ב' חטאות:

קסבר מאן תנא כריתות ר"ע היא. וא"ת היאך אפשר לומר דרבי יוחנן קסבר מאן תנא כריתות ר"ע היא והלא רבי יוחנן גופיה אמר בפרק הקומץ רבה כל המניח תפלין אחר שקיעת החמה עובר בלאו דתניא ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה ימים ולא לילות כו' וכדרבי אבין דאמר כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ושם בברייתא הנזכרת קתני ר"ע אומר לא נאמר חוקה זו אלא לענין פסח בלבד א"כ משנתנו דקתני הפסח והמילה מצות עשה על כרחך דלא כר"ע דאי ר"ע כיון דמוקי לה בפסח לאו נמי איכא לרבי יוחנן דאמר השמר דעשה נמי לאו וי"ל דוקא לענין הנחת תפלין בלילה קאמר רבי יוחנן דלאו הוא משום דהוה כמו השמר בנגע צרעת דחשיב ליה לאו בפרק אם לא הביא אע"ג דכתיב לשמור ולעשות משום דפירושו לאו הוא השמר שלא תקוץ הוא וה"נ גבי הנחת תפלין בלילה משום דפירושו לאו הוא השמר שלא תניח תפלין בלילה אבל לענין עשיית הפסח מודה רבי יוחנן דהוי עשה משום דהוי קום עשה ולכן שפיר אתיא משנתנו כר"ע אפילו לרבי יוחנן כך למדתי מדברי התוספות בפרק המוצא תפלין .

אך קשה בעיני על דבריהם דא"כ מאי דוחקא דגמ' התם בפרק המוצא תפלין לאוקמא משנתנו דקתני הפסח והמילה מצות עשה כר"ע מכח דסבר השמר דעשה עשה הלא אפילו אי תימא דסבר ר"ע השמר דעשה נמי לאו אפ"ה שפיר מיתוקמא משנתנו כר"ע מכח חילוק זה שחילקו התוספות וצריך עיון:

מיתיבי בע"א אינו חייב סקילה אלא על דבר כו'. נראה לי דמלת סקילה טעות סופר הוא דבפרק ארבע מיתות גבי כיון שאמר לו אלי אתה חייב למאי אי לקטלא מתניתין היא אלא לקרבן כו' מוכח בהדיא דהך ברייתא איירי דוקא לענין חיוב חטאת אבל לענין חיוב סקילה לא בעינן דבר שיש בו מעשה אלא אפילו המקבל ע"א עליו לאלוה חייב סקילה וכדתנן התם בהדיא במשנה דוק ותשכח:

ואמר ריש לקיש הא מני ר"ע היא. וא"ת הא לא מחייב ר"ע במגדף אלא משום דכתיב ביה כרת במקום קרבן כדאיתא לקמן וא"כ בהשתחואה דלא כתיב ביה כרת במקום קרבן ליפטר וכן ידעוני אליבא דרבי יוחנן לר"ע אמאי חייב הא לא כתיב ביה כרת במקום קרבן. כבר תירצו התוספות זאת הקושיא בפרק ד' מיתות די"ל דר"ע אליבא דדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי לא בעינן מעשה לדידכו אודו לי מיהת במגדף דכתיב ביה כרת במקום קרבן אי נמי כיון דחייב רחמנא במגדף ש"מ דבכל דוכתין לא בעינן מעשה לענין קרבן כלל דעקימת שפתיו לרבי יוחנן אליבא דר"ע לא חשיב מעשה הואיל וישנו בלב כדלקמן ולריש לקיש אליבא דרבי עקיבא מחייב אף על פי דלית ביה מעשה רבא אלא זוטא:

חדא מתרתי קתני. בפרק ארבע מיתות מייתי כל הסוגיא דהכא ומדלג תירוץ זה ומשני אמר עולא כו' וכתבו התוספות התם דדרך הגמרא בכמה מקומות כן כדאשכחן בפרק קמא דחולין ידו הימנית מדרבה בר בר חנה נפקא ומשני כהונה בעיא אצבע ובסוף פ' התודה משני כדי נסבא ובסוף פ' דם החטאת משני הנך שני שינויי:

ואפילו חובר נחשים ועקרבים. פי' לגרותן זה בזה או למקום מדבר שלא ימצאו בישוב ויזיקו רש"י בפרק ארבע מיתות :

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף