באר שבע/כריתות/ד/א

באר שבע כריתות ד א

דף ד' ע"א

הואיל וישנו בלב. בפרק ארבע מיתות פרש"י הואיל וישנו בלב עיקר חיוב הבא עליו תלוי בלב שמתכוין לברך את השם שאפילו מברך את השם כל היום ואין בלבו כלפי מעלה אלא שהעלה את השם לדבר אחר ומכנהו בשם המיוחד ומקללו אינו מתחייב והקשו התוספות על פירושו דהא השתחואה נמי ישנה בלב כדאמרינן גבי אנדרטא אי לא קבלה עליו כאלוה לאו כלום הוא ופירשו פירוש אחר מדכתיב גבי נינוה ממך יצא חושב על ה' רעה דהיינו רבשקה שגידף שהיה שלוחו של סנחריב מלך אשור ונינוה בארץ אשור ותלאו הכתוב במחשבה. ולפי מאי דפירשתי לעיל דבסתם ע"א מאהבה ומיראה חייב ניחא דאין תלויה בלב. וקצת קשה בעיני היאך אפשר לומר דעיקר איסורו תלוי בלב שהרי בפרק ד' מיתות תנן המגדף אינו חייב עד שיפרש השם ויליף לה מקרא ונוקב שם וגו' ואפילו מברך את השם כל היום בלבו ולא הוציא שם מפיו פטור אלמא דעיקר איסורו אינו תלוי בלב:

אבל בעלת אוב הוי מעשה. שבוש הוא וצריך להגיה אבל בעלמא הוי מעשה ועל זה מתיב רבי זירא להוכיח דאפילו בעלמא לא הוי מעשה אע"ג דלא ישנו בלב כגון עדים זוממין:

יצאו עדים זוממין שאין בו מעשה. וא"ת למה לי למעוטי עדים זוממין מקרבן הא אפילו בשוגג מיקטלי דלא בעי התראה. כבר תירצו התוספות זאת הקושיא בפרק ד' מיתות דיש לומר דמשכחת לה שהוזמו קודם גמר דין דאין נהרגין עד שיגמר הדין אי נמי כגון שחזרו בהן מעצמן ואומרין מבודין אנחנו:

שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה. הקשו התוספות בפרק ד' מיתות על הסוגיא דהכא מאי משני מכל הני דתני בתורת כהנים בהדי עדים זוממין דממעט מועשה מקלל אביו ואמו ומסית ומדיח ונביא השקר דהתם אינו לא בלב ולא בראיה אלמא דאפילו בעלמא לא הוה מעשה אע"ג דלא ישנו בלב ולא תירצו כלום ובפרק השוכר את הפועלים תירצו דהכא אסוגיא דפ' ד' מיתות סמיך דגרסינן התם שאני מגדף הואיל וישנו בקול וקול לרבי יוחנן לאו מעשה הוא והא אתמר חסמה בקול והנהיגה בקול רבי יוחנן אמר חייב ור"ל אמר פטור ר"י אמר חייב עקימת פיו הוי מעשה ור"ל אמר פטור עקימת פיו לא הוי מעשה אלא אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה ובעל כרחך אתה צריך לפרש דלא קאמר רבי יוחנן דעקימת פיו הוי מעשה אלא דוקא גבי חסמה בקול משום דבדיבוריה קעביד מעשה דעל ידי שגוער בה היא מונעת מלאכול והולכת דאל"כ קשה הא בפ"ג דשבועות א"ר יוחנן אומר היה רבי יהודה משום רבי יוסי הגלילי כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם והלא רבי יוחנן גופיה קאמר גבי חסמה בקול דעקימת שפתיו הוי מעשה א"כ נשבע ומימר ומקלל חבירו בשם אמאי מחשב אותם ללאו שאין בו מעשה אלא על כרחך כדפירשתי דלא קאמרי ר"י כו' וכדאמרינן בריש תמורה מההיא דחוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו א"ל ר"י לתנא לא תיתני מימר דבדיבוריה קא עביד מעשה אבל היכא דבדיבוריה לא קעביד מעשה לא הוה עקימת שפתיו מעשה ולהכי פריך התם רבי יוחנן לריש לקיש ממומר דחשיב מעשה משום דבדיבוריה קעביד מעשה אבל נשבע לא עביד בדיבוריה מעשה כדמוקי לה התם באכלתי ולא אכלתי והשתא היכי פריך בפרק ארבע מיתות מחסמה בקול אמגדף דלא עביד מעשה בדיבוריה. וי"ל דלא אמגדף פריך אלא דוקא אעדים זוממין פריך דבההוא שינויא דמשני שאני מגדף הואיל וישנו בקול קאי נמי אעדים זוממין ועלייהו פריך וקול לר"י לאו מעשה הוא דבדיבורייהו אתעביד מעשה שמתחייב הנדון על פיהם ומשני שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה אבל מגדף הוי טעמא דלא חשיב מעשה הואיל וישנו בקול דלא עביד בדיבוריה מעשה ואין צריך תו לטעמא שכן ישנו בלב והיינו טעמא נמי דמסית ומדיח ומקלל אביו דממעט להו בת"כ מועשה דהתם אינו לא בלב ולא בראיה אלא על כרחך משום דישנן בקול. ואע"ג דבפ"ק דכריתות לא קאמר טעמא דמגדף דישנו בקול אלא קאמר מגדף ישנו בלב ועדים זוממין ישנו בראיה אסוגיא דסנהדרין סמיך ובקונטרס גריס שאני עדים זוממין הואיל וישנן בקול ולא גרס שאני מגדף משום דאי הדר ביה מטעמא קמא דהואיל וישנן בלב אם כן לפי המסקנא דסתר טעמא דהואיל וישנן בקול הוה ליה למיהדר לטעמא קמא ולמימר שאני מגדף הואיל וישנו בלב ואין נראה דלמסקנא נמי לא סתר טעמא דהואיל וישנו בקול לענין מגדף ומסית ומדיח כדפרישית דבדיבורייהו לא אתעביד מעשה עכ"ל התוספות. ואע"ג דאמרינן בעלמא הזמה בהגדה תליא מ"מ שפיר קאמר הואיל וישנן בראיה דעיקר עדותן בראית העין שמעידין מה שראו וראיה לית בה מעשה:

ורבנן סברי אין לוקין על לאו שבכללות. מכאן קשה לי על לישנא בתרא בסוף פרק כל שעה ובפרק כל המנחות באות מצה דקאמר אפילו חדא נמי לא לקי על לאו שבכללות כיון דלא מייחד לאויה בלאו דחסימה דהא הכא בהדיא אמרו רבנן דחדא מיהא לקי. ונראה לי דמכאן יצא לו להרמב"ם ז"ל שפסק בפרק י"ח מהלכות סנהדרין ובפרק ח' מהלכות קרבן פסח כלישנא קמא דקאמר תרתי הוא דלא לקי חדא מיהת לקי. ואפשר דלזה נתכוון רש"י באמרו ורבנן סברי אין לוקין ואי תקשי אפילו חדא מיהא לקי אלא שהלשון קטוע ואין זה אלא טעות דלוג סופרים וצ"ע.

וא"ת ומה בין זג וחרצן נא ומבושל רחים ורכב שאור ודבש אלמנה גרושה חללה זונה דלא מקרי לאו שבכללות כיון שאיסורן מפורשים וכתובים בהדיא בפסוק קאי הלאו על כל אחד ואחד על זג ועל חרצן אע"ג דתרוייהו בחד לאו כתיבי וכן כולם ואלו חלב שור וכשב ועז מקרי לאו שבכללות ואינו חייב אלא אחת וכן לחם וקלי וכרמל וכן כל מעשר דגן תירוש ויצהר דלא לקי אלא חד אי לאו משום יתורא כדאמרינן בסמוך ומאי שנא שהרי האיסורין ג"כ מפורשים כתובים בהדיא בפסוק ולא דמי להא דאמרינן בסוף גיד הנשה גבי בשר מן החי ובשר מן הטרפה דלא מיחייב אלא חדא משום דמחד לאו נפקי דהתם שאני דבשר מן החי ומן הטרפה אינם מפורשים בפסוק בהדיא דנימא לא תאכלו קאי אכל חד וחד כבר תירצו התוספות זאת הקושיא בפרק המקבל ובפרק כל המנחות באות מצה דזג וחרצן שני שמות נינהו וכן שאור ודבש וכן כולם תדע דכי אתו לאתרויי בהן צריך להזכיר כל אחד בשמו אבל חלב שור וכשב ועז שם חלב אחד הוא וכן לחם קלי וכרמל שם חדש אחד הוא וכן שם מעשר אחד הוא ומדברי רש"י בפרק כל המנחות משמע דלא מקרי לאו שבכללות בכל התורה כולה אלא דוקא במקום דכתיב כל דאתא לרבות כל דבר כגון כל שאור וכל דבש וגו' וכגון מכל אשר יעשה מגפן היין אבל משום דכתיבי באזהרה אחת לא מיקרי לאו שבכללות משום דלאו אכל חד קמהדר ונסתייע ממסכת נזיר גבי מכל אשר יעשה מגפן היין.

וקשה לי על דבריו דהא לא תאכלו על הדם אקרי לאו שבכללות כדאיתא בפרק ד' מיתות ורבים אחרים אע"ג דלא כתיב בהו כל ויש להרמב"ם ולהרמב"ן שיטה אחרת בענין לאו שבכללות והרוצה לעמוד על עיקרן של דברים יעיין בספר המצות של הרמב"ם בשורש תשיעי ובהשגותיו של הרמב"ן אז תבין יראת ה' ודעת קדושים תמצא:

אבל דחיה שרי. צריך לנקר כל מיני חיות צבי ואיל כמו שור כשב ועז וכל חלבו אסור אך חלב הקרב על גבי המזבח דהיינו חלב המכסה את הקרב מותר באכילה אך שאר מיני חלב וגידין אסורות וצריך לחטט אחריהם. העתקתי מספר פרנס סימן שי"ב:

נילף שור שור מסיני. פירוש גבי הפרשת הר סיני כתיב אם בהמה אם איש לא יחיה ותנן בסוף פרק שור שנגח את הפרה דבהמה לאו דוקא אלא הוא הדין חיה ועוף ואף על גב דלא כתיב שור גבי הפרשת הר סיני אין בכך כלום דשור בכלל בהמה הוא. אכן מדברי רש"י נראה דגרס נילף שור שור משבת וכן עיקר דלפי גירסתנו קשה היאך אמר אח"כ אלא היינו טעמא דקסבר נכתוב כל חלב כשב לא תאכלו וכו' דהא אכתי איכא למימר ה"א נילף כשב כשב מסיני כו' שהרי כשב בכלל בהמה האמור גבי סיני כמו שור:

הוה אמינא נילף שור שור מסיני כו'. קשה בעיני הלא אין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא אם כן קבלה מרבו ואי קבלה מרבו אם כן קשה לפי המסקנא גזירה שוה זו למאי אתא ועוד קשה מאי צריך לזה למה לא משני הוה אמינא חלב שור אסור ודכשב ועז שרי וכי תימא מאי אולמא דשור משום דנתרבה בנסכים כדמשני כי האי גוונא גבי כשב וצריך עיון:

אלא מעתה אליה דחולין תיתסר כו'. בסוף פרק כל הבשר אמר אביי דלהכי כתיב כל חלב לה' לרבות חלב אליה לענין מעילה ומהאי הקשה רב מרי לרב זביד אלא מעתה אליה דחזלין תיתסר כו' כלומר השתא דאמרת דחלב אליה אקרי חלב לענין מעילה הכי נמי נימא דאקרי חלב לאסור באכילה:

למישרי אליה דחולין. אפשר שיטעה בזה האיש ההמוני ויחשוב שהחלב שבאליה לצד פנים מותר ורח"ל מהאי דעתא כי אין הכונה אלא על האליה עצמה והוצרך לומר כן לפי שהיתה קריבה על גבי המזבח וזה מבואר בדברי הרי"ף והרמב"ם ואמרינן בסוף פרק כל הבשר חלב האליה אקרי חלב סתמא לא אקרי. כך כתב מהר"י בן חביב זכרונו לברכה:

ועז למה לי שמע מינה לחלק. אין להקשות לרבנן שפיר, קאמר להו רבי ישמעאל דיש לומר דרבנן סברי דעז לגופיה איצטריך דאי כתב כל חלב שור וכשב ה"א חלב שור וכשב אסור ועז שרי וכי תימא מאי אולמיה דשור וכשב משום שיש בהן צד רבוי אצל המזבח:

דלא דמי הדין לאו ללאו דעריות. פרש"י להכי נקט עריות דאיכא מילי טובא ואיכא לאו בכל חדא. וקשה לי שהרי לקמן גבי חלב מוקדשין מחייב רבי יהודה משום חלב שתים משום תרי לאוי ואפ"ה קאמר לקמן מודה היה רבי יהודה לענין קרבן שאין מביא אלא חטאת אחת אלמא דאין הדבר תלוי במה דאיכא לאו בכל חדא או לא. לכן נ"ל לפרש משום דתניא בת"כ בפרשת צו דחלב פחות מכזית אינו בכלל עונש יכול לא תהא באזהרה ת"ל כל חלב והא לא אשכחן גבי לאו דעריות. כן נ"ל:

דמחייב משום נותר ומשום חלב. אף על גב דהך ברייתא דקתני ועשה אחת ועשה הנה לחייב על כל אחת ואחת כו' רבי יוסי היא כדאיתא בפרק כלל גדול ובפרק ד' מיתות ואנן שמעינן לרבי יוסי דלית ליה איסור חל על איסור בפרק הנשרפין ובפרק ד' אחין גבי עבר עבירה שנתחייב שתי מיתות ב"ד כו' אפילו הכי שפיר קאמר הכא דמחייב משום נותר ומשום חלב משום דלקמן בפרק אמרו לו אמרינן דמודה רבי יוסי באיסור מוסיף ונותר איסור מוסיף הוא הלכך חל שפיר על איסור חלב:

ה"ג אלא אמר רב ששת כגון דאכל חלב דקדש ור' יהודה היא דתניא אכל חלב נבלה אכל חלב מוקדשין לוקה שתים כו' מחייכו עלה במערבא ונוקמא כגון חלב דשור כו' אלמא לא אוקמה כרבי ישמעאל כו':

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף