באר שבע/כריתות/ג/א

באר שבע כריתות ג א

דף ג' ע"א

ומאי היא מפטם וסך כו'. נראה לי דהאי ומאי היא כו' אינו לשון רבי אלעזר אלא הגמרא מפרש ואזיל דברי ר"א ולאו דוקא מפטם וסך דאל"כ מאי כל מקום דקאמר רבי אלעזר ועוד דהא בריש פרק אלו הן הלוקין מייתי נמי הך שמעתא דרבי אלעזר ולא נקט האי ומאי היא כו'. ובהכי מתיישב שפיר הא דפריך הגמרא בסמוך וכי מאחר דלאוין מוחלקין כרת באחותו למה לי ומאי פריך הא לא דמי דנהי דאיכא ג' לאוין מוחלקין גבי אחותו שהיא אחות אביו ושהיא אחות אמו אפילו הכי שפיר איצטריך כרת באחותו לחלק על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו הואיל והם גוף אחד סד"א לא ליחייב אלא אחת לאפוקי מפטם וסך שהם עבודות מוחלקות ובמה שפירשתי דלאו דוקא מפטם וסך קאמר רבי אלעזר נסתלקה קושיא זו:

לרבנן מבעי להו לומר שאין עונשין מן הדין כו'. מדברי רש"י משמע דהכי גרסינן לרבנן כדאית להו לרבי יצחק כדאית ליה ותו לא ור"ל דאין הכי נמי דלר"א א"ר אושעיא כל מקום כו' לא איצטריך כרת באחותו לחלק על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו וגם לא איצטריך למדרש ואל אשה בנדת טומאתה וגו' לחלק על כל עריות מאחר דלאוין מוחלקין ואייתר כרת באחותו דסיפא לרבנן לומר שאין עונשין מן הדין ולרבי יצחק לומר לדונה בכרת ולא במלקות ואחותו דרישא אורחא דקרא הוא. אבל הגירסא שלפנינו אי אפשר ליישבה כי מרובה פסולת מן האוכל ואפשר שעל גירסא זו שלפנינו כוון רש"י באמרו לא גרסינן לה ופירוש משובש הוא בתלמידים טועין כו':

למה לי דתני המפטם את הקטורת במיצעא. קשה בעיני שהרי בריש פרק אלו הן הלוקין קתני נמי כסדר הזה והתם אי אפשר לומר תירוץ זה כדקאמר הכא ועוד קשה אמאי הוצרך לכל זה תיפוק ליה דחייבין עליו בפני עצמו כדאמרן לעיל מניינא להכי אתי שאם עשאן כולן כו' ואי לאו דחייבין עליו בפני עצמו היכי משכחת לה לשלשים וארבע חטאות הלא בצרי חדא:

הבא על הזכר והביא זכר עליו. פי' אותו הזכר עצמו אבל אם היה זכר אחר ליכא מאן דפליג בהא דחייב שתים ואפילו ר"ע מודה כיון שהם גופים מוחלקים אע"ג שהיא שם אחד כמו הבא על חמש נשיו נדות בהעלם אחד שהוא חייב על כל אחת ואחת אפילו לר"ע כדתנן לקמן בפרק אמרו לו וצריך לומר דרבי ישמעאל סבר כרבי אליעזר דאמר כל מקום שאתה מוצא ב' לאוין כו' ולהכי חייב שתים אע"ג דליכא קרא לחלק א"נ אע"ג דלעיל בעי קרא לחלק על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו הכא חייב לרבי ישמעאל שתים כיון שהם שתי ביאות אע"ג דליכא קרא לחלק:

אלא רישא רבי ישמעאל ובמגדף סבר לה כר"ע. קשה בעיני היאך אפשר לומר דרבי ישמעאל ס"ל כר"ע במגדף שהרי ר"ע אמר לקמן דמגדף היינו מברך את השם ורבי ישמעאל סבירא ליה דמגדף היינו עובד עבודת אלילים מזמר ומשורר לעבודת אלילים כדמוכח בפרק ארבע מיתות והכי תניא בהדיא בספרי :

הא אמר אביי הבא על הבהמה כו'. ולרבי אבהו בפ' ד' מיתות דקאמר לדברי ר' ישמעאל חייב שתים צריך לומר כדשני ר' אליעזר משמיה דרב תנא תני ל"ג חטאות תנא ג' כריתות כו' ומיהו קצת קשה בעיני למה לא דייק הגמרא ולרבי אבהו מאי איכא למימר:

והתניא הוקשה כל התורה כולה לע"א כו'. כפל לשון ושבושים יש בנוסחת הגמרא שלפנינו ונ"ל דה"ג והתניא הוקשה כל התורה כולה לע"א דכתיב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה מה ע"א שב ואל תעשה כו':

שבת ארבעים חסר אחת הויין. תימא למאי דלא סליק אדעתיה תנא שגגת שבת וזדון מלאכות אי נמי שם שבת ושם ע"א קתני אדפריך מסיפא המחלל את השבת לפרוך מרישא העובד בע"א והא איכא ד' כריתות של מנסך ומקטר ומשתחוה ומזבח. ומיהו בהא איכא למימר דהמקשה היה סבר כדתני רבי זכאי קמיה דרבי יוחנן בפ' ד' מיתות זיבח וקיטר וניסך והשתחוה בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת ולהכי לא מני עבודת אלילים אלא בחדא הואיל דכולהו כריתות דתנן במתניתין למיינא דחטאות תנינהו כדאמרן בריש פרקין מניינא למה לי א"ר יוחנן שאם עשאן כולם כו'. מיהו אכתי קשה למה לא פריך מרישא דמתניתין למה לא מנה רק ט"ו כריתות בעריות הלא יש עוד י"א כריתות בעריות שהזכרתי לעיל במשנתנו:

דתניא הנה שהיא אחת שגגת שבת כו'. אין זה לשון הברייתא אלא המכוון של הברייתא דמייתי בפ' ד' מיתות ובפרק כלל גדול ובפרק הבונה בלשון זה דתניא רבי יוסי אומר ועשה מאחת מהנה פעמים שחייב אחת על כולן פעמים שחייב על כל אחת ואחת ואמר רבי יונתן מאי טעמא דרבי יוסי אחת שהיא הנה זדון שבת ושגגת מלאכות הנה שהיא אחת שגגת שבת וזדון מלאכות:

הרי לבו לשמים. פרש"י דא"נ בבית ע"א השתחוה לשמים לאו איסורא עבד וליכא חטאת כו'. בפ' ד' מיתות הוסיף ופירש אפילו היה יודע שזה הבית ע"א היא והוא משתחוה בתוכו לשמים אין כאן עונש שהרי אף המשתחוה לבית הכנסת לא לבית הוא משתחוה אלא למי ששכן שמו עליו. וקשה לי על פירושו נהי דחטאת ליכא איסור מיהא ודאי עביד מפני החשד שנראה כמשתחוה לע"א דהא גדולה מזו אמרו בפ"ב דע"א ישב לו קוץ בפני ע"א לא ישחה ויטלנו מפני שנראה כמשתחוה לע"א וכ"ש בבית ע"א עצמה. ונראה דרש"י גופיה נשמר מזה בפ' ד' מיתות ובפרק כלל גדול שפירש הרי לבו לשמים ואין כאן חיוב עונש ולא פי' דאין כאן איסורא. ואפשר ליישב בדוחק פרש"י דהכא דמה שפירש לאו איסורא עבד ר"ל שיהא חייב עליו עונש כרת אבל איסורא ודאי איכא ועכשיו שלמדתי מסכת ע"א מצאתי און לי בפרק כל הצלמים דפריך הגמרא ומי חיישינן לחשדא והא בי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא דאוקמי ביה אנדרטא והוו עיילי ביה אבוה דשמואל ולוי ומצלו בגויה ולא חיישי לחשדא ומשני רבים שאני ש"מ בהדיא דיחיד אסור להתפלל בבית ע"א משום חשדא. כן נ"ל:

אלא מאהבה ומיראה. רש"י וכל המפרשים פירשו מאהבה ומיראה מאהבת אדם ומיראת אדם חוץ מהרמב"ם ז"ל שפירש מאהבה ומיראה מאהבת עבודת אליל ומיראת ע"א וז"ל העובד ע"א מאהבה כגון שחשק בצורה זו מפני מלאכתה שהיתה נאה ביותר או שעבדה מיראתו לה שמא תריע לו כמו שהן מדמים עובדיה שהיא מטיבה ומריעה אם קבלה עליו כאלוה חייב סקילה כו' והכסף משנה הליץ בעדו וכתב שלא רצה לפרש כדפרש"י משום דמיראת אדם היינו באונס ואנוס רחמנא פטריה כמ"ש הרמב"ם בהדיא בפ"ה מהלכות יסודי התורה וז"ל ומה אם עבודת אלילים שהיא חמורה מן הכל העובד אותה באונס אינו חייב כרת ואין צ"ל מיתת ב"ד ק"ו לשאר מצות כו' וא"כ היכי אמר אביי חייב אפילו לא קבלה עליו כאלוה אלא מאהבה ומיראה היינו מאהבת ע"א ומיראת ע"א.

ומה שקשה לי על דבריו אכתוב לקמן והרמ"ך השיג על הרמב"ם מדידיה אדידיה שהרי כתב שאם זרק אבן למרקוליס חייב אע"ג דלא קבליה עליה כאלוה והכסף משנה הליץ גם בזה בעד הרמב"ם וכתב דאין זו השגה שהרמב"ם בזורק אבן למרקוליס לבזותו לענין חיוב חטאת קאמרי לא לענין חיוב סקילה דבכה"ג מיירי הגמרא ומה שקשה גם בזה על דבריו יתבאר מתוך דברי התוספות שאכתוב לפנים.

(הגה"ה והריב"ש כתב שנראה לו לפרש לדעת הרמב"ם דפלוגתא דאביי ורבא לאו במי שרואה צורה שאינה נעבדת והוא חושק בה ליפיה או שירא ממנה שמא תרע לו ומתחיל עתה לעבדה באחת מד' עבודות דבהא לכולי עלמא פטור כיון דלא קבליה עליה כאלוה ואפילו לאביי כדאמרינן בסוגיא אלא דחזא אנדרטא וסגיד לה אי קבלה עליה כאלוה מזיד הוא ואי דלא קבלה עליה לאו כלום הוא אלא מאהבה ומיראה הניחא לאביי כו' אלמא דלכולי עלמא אפילו בד' עבודות כגון השתחואה לאו כלום הוא אלא פלוגתייהו במי שעובד ע"ז מאהבה ומיראה דומיא דהמן ובהא ס"ל לרבא דפטור כיון דלא קבלה עליה אפילו עבדה בד' עבודות כגון המן שהיו משתחוים לו וההשתחואה היא מד' עבודות וה"ה אם היו עובדין אותה בעבודה אחרת מאהבה ומיראה וזה עובדה ג"כ באותה עבודה ומעתה אין קושיא מפעור ומרקוליס שהיתה עבודתם באותו בזוי והיתה ע"א גמורה שעובדיה היו עובדין אותה בקבלת אלהות אפילו אם היא עבודה בזויה חייב לרבא עכ"ל.

וכתב עוד וז"ל עוד אפשר לדחוק לדעת הרמב"ם דיותר יש לפטור עובד מאהבה ומיראה בלא קבלת אלהות משום דדמי לאנוס אע"פ שעבדה דרך עבודתה ממי שעובד ומכוון לבזות כיון שעובד ברצון במה שדרך עבודתה באותו בזוי אלא שעובדיה חושבים שהע"א ההיא חושקת באותו בזוי וזה טועה בזה ומכוין לבזוייה ולזה כתב הרב חייב ומביא קרבן על שגגתו והוה ליה שאינו מזיד ושאינו בר סקילה וכרת וחייב חטאת בשוגג עכ"ל.

וכתב עוד הריב"ש ומ"מ כבר הסכימו האחרונים שאין פירוש הרמב"ם מאהבה ומיראה נכון שאם עובדה מפני שחושב שיש בה כח להרע או להיטיב אע"פ שאין מקבלה כאלוה חייב ובהא לא הוה פטר רבא דרוב עובדי ע"א שבעולם כך הם שגם הם חושבים שיש אלוה למעלה מהם אלא שהם חושבים שיש כח להם להרע או להיטיב או שרצון הבורא בכך ומתוך כך עובדים אותה ועל זה הזהירה תורה כי פליג רבא כגון שהוא מודה שאין בה ממש אלא שמאהבת אדם או מיראתו הוא עובדה ולא מיראתו שמא יהרגנו דבהא לא הוה מחייב אביי אלא מיראת אדם שיזיקוהו קאמר ובכה"ג אמר אביי שהוא חייב שהרי הוא כאלו עובדה מרצונו ורבא אמר פטור דכל שאינו מודה בה שיש בה כח לעשות כלום ואינו עובדה מרצונו אלא מאהבת אדם או מיראתו פטור עכ"ל הריב"ש.

ורבינו משה מקוצי כתב בסמ"ג העובד ע"א מאהבה ומיראה פי' הרב רבי אליעזר ממיץ דמיירי בע"א שלא נעשית מעולם ע"א אלא מאהבת אדם או מיראת אדם כגון אנדרטא של מלך וכגון המן שמביאו בענין זה השמועה בפרק ד' מיתות וכן עיקר כוונתו של עובד ע"כ ונראה לי שהרמב"ם והרב רבי אליעזר ממיץ הוכרחו לפרש מה שפירשו מכח קושית התוספות שאכתוב לפנים בעזרת השם.

וקשה לי על מה שכתב ריב"ש ולא מיראתו שמא יהרגנו דבהא לא הוה מחייב אביי אלא מיראת אדם שיזיקוהו קאמר כו' הלא המן נעבד מיראה שמא יהרגנו כמפורש במקרא כי כן צוה לו המלך וגומר ויאמרו עבדי המלך למרדכי מדוע אתה עובר את מצות המלך ומי שעובר מצות המלך אחת דתו להמית וא"כ דכוותיה איירי העובד ע"א מיראה כיון דאביי מייתי סיוע לדבריו מהמן בפרק ארבע מיתות וכן נראה מדברי התוספות שאביא בסמוך דהעובד ע"א מיראה היינו שמא יהרגנו.

לכך נ"ל לפרש העובד ע"א מיראה היינו שמא יהרגנו ומה שהקשה ריב"ש דבהא לא הוה מחייב אביי נ"ל דלא קשיא מידי משום שלא אמרו אונס פטריה רחמנא אלא דוקא באונס גמור שלא יוכל להמלט כלל כגון שעומד עליו ע"א אחד ואומר לו אני רוצה להרוג אותך אם לא תעבוד ע"א עכשיו בפני אבל מי שעובד ע"א מיראה שמא יהרג כשיוודע שלא עבד דומיא להמן אונס כזה לא פטריה רחמנא כיון שאינו ודאי גמור שיהרג כי אולי יוכל לברוח או יוכל להמלט באיזה סיבה ומפני כך לא השתחוה מרדכי להמן ולכן אמר אביי שהוא חייב שהרי הוא כאלו עובדה מרצונו כיון שאינו ודאי גמור שיהרג אלא שמא יהרג ויכול להיות שלא יהרג כמו שקרה למרדכי ורבא אמר פטור דכל שאינו מודה בה שיש בה כח לעשות כלום ואינו עובדה מרצונו אלא מאהבת אדם או מיראתו פטור ובזה נמי נתבטלו דברי הכסף משנה שהבאתי לעיל. כן נ"ל:

אלא לרבא דאמר פטור. וא"ת והא אמר בפרק בן סורר ומורה דע"א וגלוי עריות ושפיכות דמים יהרג ואל יעבור א"כ אפילו לא מקבלה ליה באלוה חייב ואין לומר דרבא לטעמיה דאמר במסכת ע"א בפרק רבי ישמעאל דאפילו בע"א בצינעא וחי בהם ולא שימות בהם והא דקאמר רבא בפ"ב דכתובות גבי עדים שאמרו להם חתמו שקר כו' שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא ע"א וגילוי עריות ושפיכות דמים הכי פירושו אפילו מאן דמחמיר לא מחמיר אלא בע"א וג"ע וש"ד דא"כ דטעמא דרבא דפטר הוי משום הכי מאי מייתי אביי ראיה בפרק ארבע מיתות מכמה ברייתות לימא דאתיין כמ"ד בפרק בן סורר יהרג ואל יעבור דפלוגתא דתנאי היא.

כבר הקשו התוספות זאת הקושיא בפרק כלל גדול ותירצוה די"ל דסבר רבא דאפילו למ"ד דחייב למסור את עצמו מ"מ אם לא מסר עצמו לא מחייב מיתה בב"ד וקשה לרשב"א דאמר רבא במסכת ע"א הכל היה בכלל לא תעבדם כשפרט לך הכתוב וחי בהם יצא אונס משמע דלא מפיק אלא אונס מיתה אבל שאר אונסין הוו בכלל לא תעבדם וחייב והכא פטור אפילו מאהבה דליכא אונס מיתה.

וי"מ דההיא דאמר יהרג ואל יעבור היינו בסתם אע"ג דלא מקבלה עליה כאלוה אבל הכא במפרש דקעביד מאהבה ומיראה א"נ אפילו בסתם ובע"א שהכל אין עובדין אותה אלא מאהבה ומיראה דומיא דהמן דמייתי עלה התם להם אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה לאדם כמותך יכול אפילו נעבד כהמן ת"ל לא תעבדם ומההיא גופא יש לדקדק דחייב אפילו לא קבלה עליה כאלוה דמשמע דאסר נעבד כהמן דומיא דאדם שכמותך דשרי והיינו בלא קבלו עליו כאלוה.

ועוד דאמר בפרק ד' מיתות הפוער עצמו לפעור זו היא עבודתה אע"ג דקא מכוון לבזוייה הזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו אע"ג דהוא מכוון למרגמיה אלמא דחייב אע"ג שאינו מקבלו עליו כאלוה. ומיהו יש לפרש אע"ג דקא מכוון לבזוייה מכוין לעובדה דרך בזויה וברגימא זו והא דלא דחי ראיות דאביי בעובד מאהבה ומיראה סתם משום דסתם עובד כמדעתו דמי. וא"ת ולמאי דפטר רבא אמאי לא השתחוה מרדכי להמן וי"ל כדאמרינן במדרש ששני צלמים היו על לבו ועוד משום קדוש השם כדאשכחן בירושלמי במסכת שביעית בפ"ד כגון פפוס ולוליינוס אחיו שנתנו להם מים בזכוכית צבועה ולא קבלו מהם:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף