באר יצחק/יורה דעה/יד
|
< הקודם · הבא > |
מה שהשבתי לרב אחד.
מש"כ מעכ"ת, לתרץ בדברי רש"י בקדושין (ו' ע"ב) בד"ה לא צריכא כו' ולאו ריבית גמור דלא קץ לה מידי ולא שקיל מינה והתוס' תמהו על רש"י בזה, וכתב כ"ת דסברת רש"י היא שזה לא הוי שוה פרוטה וריבית פחות משוה פרוטה אינו אסור רק משום הערמת רבית, יפה כתב מעכ"ת, וגם אני אמרתי כן כבר ביתר ביאור, משום דמה דמקודשת היא לו לא הוי שוה פרוטה, משום דהא יכול לקדש לו אשה בשטר אף שאין בו ש"פ, א"כ יכול להשיג לו ענין זה אף בפחות מש"פ כנ"ל.
ומה שכתב מעכ"ת להוכיח ממש"כ רש"י בד"ה רבית מעליותא הוא ואמאי קרי לי' הערמת ריבית, ומדלא פירש דאמאי מקודשת מוכח מזה דהמקדש בריבית קצוצה מקודשת, כן כתב הב"ש (סי' כ"ח ס"ק כ"ו), אבל באמת אין מובנים לי דברי רש"י דאף דנימא דהמקדש ברבית קצוצה מקודשת עכ"ז היינו בלקח כבר הריבית ברשותו ומחזירה, דאף לכאורה י"ל אין שקלי ודידי שקלי עכ"ז רבית שאני כמש"כ הנתיבות (בסי' ר"ח) לבאר זה משום דהבעלים קנו להריבית קודם שנותן לה יעוי"ש, משא"כ קודם שקיבל המלוה לידו דבוודאי כיון דאין יכול לתבוע מהלוה א"כ לאו מידי שקלה מן הבעל ולא הוי שום גד דמים אצלה במה שמוחל לה הריבית כיון דאין לה שום זכות וטובה במה שמוחל לה הריבית א"כ במה תתקדש, והוא לכאורה צ"ע מאוד, וע"כ נלע"ד שמוכח מזה הדין מה שכתב המל"מ (פ"ח מה' מלוה) דאם רצה המלוה לתבוע את מעותיו, מן הלוה תוך זמנו לפי שאומר לו הלויתיך רק אדעתא דריבית וכיון דאסור לי ליקח הריבית תחזיר לי מעותי שמחוייב להחזיר המעות יעיי"ש, א"כ שפיר י"ל דיש לה זכות הרבה במה שמחל לה הריבית במה שמתקדשת לו עבור הריבית, שאם לא הי' מוחל לה הי' יכול לתבוע ממנה ההלואה אף בתוך זמנו, או בתוך סתם ההלואה שיכול לומר לא הלויתיך רק אדעתא ליקח רבית ובמה שמחל לה אינו יכול לתבוע ממנה ההלואה, וע"כ הוי הנאה לה שמתקדשת עבור חוב הריבית, ואינו אסור רק מחמת ריבית.
ולכאורה יש לומר דאין המלוה יכול לתבוע את המעות מן הלוה כשאינו ניתן לו הריבית, משום דהא אף כשהתנה בפי' בתנאי כפול שמלוה ע"מ ליקח ריבית הוי מתנה על מה שכתוב בתורה דתנאו בטל והמעשה קיים, דהא מן התורה אסור ליקח ריבית אך י"ל דשפיר כתב המל"מ משום דהא בגיטין (פ"ז ע"ב) איתא דהרי זה גיטך ע"מ שתאכלי בשר חזיר לא הוי מתנה על מש"כ בתורה משים דלא תיכול ולא תתגרש יעוי"ש, א"כ ה"ה בזה דלא תתן רבית ולא תחזיק ההלואה, אך עדיין יש להעיר בזה דלאביי ס"ל (שם) בהרי זה גיטך ע"מ שתאכלי בשר חזיר דהוי מתנה דבר שאי אפשר לקיימו דהתנאי בטל, א"כ י"ל דלדבריו הוי הדין במלוה לחבירו מעות ע"מ ליקח רבית דהתנאי בטל משום דהוי מתנה בדבר שאי אפשר לקיימו מחמת איסור ריבית, א"כ התם בקדושין דמיירינן לאביי, דאביי אמר שם להך דינא דהמקדש בהנאת מלוה מקודשת, א"כ עדיין תקשה אמאי לא פירש רש"י שם דקושית הגמרא הוי אמאי מקודשת כיון דלית לה שום זכות כלל במה שמוחל לה הריבית, דאף אם לא הי' מוחל לה לא הי' יכול לתבוע ממנה את ההלוואה בתוך זמנו, משום דהוי מתנה בדבר שאי אפשר לקיימו.
ויש ליישב משום דדוקא בהתנה בלשון תנאי אז בעינן משפטי התנאים כגון תנאי כפול, תנאי בדבר שאפשר לקיימו, תנאי קודם למעשה, דלא יהא מתנה על מה שכתב בתורה, אבל בלא התנה בלשון אם או ע"מ אז לא בעינן המשפטים האלה, כדמוכח בגיטין (דף ע"ה) דתנו רבנן הרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשת ע"מ שתחזירי לי הנייר מגורשת, והטעם כדאמרינן שם משום דתנאי ומעשה בדבר אחד התנאי בטל והמעשה קיים, ועכ"ז באומר הנייר שלי אינה מגורשת, ולא אמרינן דהא התנאי סותר להמעשה דהתנאי בטל, וע"כ מוכח מזה דדווקא בהתנה בלשון תנאי אזי בעינן משפטי תנאים כמו בבני גד ובני ראובן, אבל בלא התנה בלשון תנאי לא בעינן, דזה לא ילפי מתנאי דבני גד ובני ראובן, וע' בתוס' כתובות (דף נ"ו) ד"ה הרי זה מקודשת כו' בתי' ר"י שכתב שם דאי לאו דילפי מבני גד הוי אמינא דשום תנאי אין מבטל למעשה כו', א"כ י"ל דה"ה במתנה דבר שאי אפשר לקיימו ומתנה על מש"כ בתורה הטעם דבטל התנאי משום דגמרינן מבני גד ומבני ראובן, ואף דבגיטין (דף פ"ז) איתא הטעם משום דמפלגו בדברים היינו משום כיון דלא הוי כדיני תנאים, כמש"כ הרמב"ן בב"ב (דף קכ"ז) על תנאי כפול וכל דיני תנאים, שכתב דכיון דלא אתני כדינו אינו רק כמפלגו בדברים ע"ש, אבל בלא התנה בלשון אם דאזי לא יליף מבני גד אז התנאי מבטל להמעשה אף שהתנה בדבר שאי אפשר לקיימו והתנה על מש"כ בתורה, א"כ בריבית היכא דלא התנה בלשון תנאי לכ"ע צריך להחזיר מעות ההלוואה. וגם יש לומר דנ"ד אינו דומה לע"מ שתאכלי בשר חזיר, משום דהא מיד בעת ההלוואה קא עקר למש"כ בתורה דעברו על לאו דלא תשימון עליו נשך, וכמבואר בב"מ (דף ס"ב) דשימא מלתא היא, וע' בתוס' חולין (דף קל"ד) גבי ע"מ שהמתנה שלי].
ומש"כ המל"מ כנ"ל, מוכח מהא דאין קדושין תופסין באחותו דאמר רב דצריך להחזיר המעות ושמואל ס"ל דבאחותו נתן לשם מתנה, וכן מצאתי בחוות דעת (סי' קס"א סק"ה) שכתב הראי' הזאת להמל"מ הנ"ל.
שוב ראיתי ראי' ברורה להמשנה למלך הנ"ל, מראש השנה (כ"ב ע"ב) גבי בייתוסין דבקשו להטעות את החכמים ושכרו ב' בני אדם בד' מאות זוז כו' דאמרו לו מאתים זוז נתונין לך במתנה ופי' רש"י שם דתהא רשאי לעכבן אע"פ שלא השלמת תנאי שלך דיש רשות לב"ד לעשותו הפקר כו' עכ"ל, אלמא דלולא הפקר ב"ד הי' צריך להחזיר ולא אמרינן דהא הוי מתנה על מש"כ בתורה, או דנימא דיכול לומר דהא הנני מוכן לקיים התנאי אך מה אעשה דרחמנא אסר להעיד שקר, ומוכח מזה דכיון דאינו יכול לקיים התנאי אף דהוי מחמת איסור ג"כ המעשה בטל, משום דכיון דלא התנה בלשון אם דאז נתבטל המעשה, לכן ה"ה ברבית אינו יכול לומר דלולא האיסור הייתי מקיים התנאי משום דכיון דעכשיו דאינו מקיים התנאי בטל מעשה ההלוואה, ועוד הא קיי"ל דאונסא רחמנא לא חייבי' ולכן מחויב להחזיר המעות אף בתוך זמנו וכמש"כ המל"מ, ומתורצים שפיר דברי רש"י הנ"ל בעז"ה, וגם המחנה אפרים (ה' רבית סי' ל"ז) העלה דיכול המלוה לתבוע את המעות אף בתו"ז ע"ש.
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |