באר יצחק/יורה דעה/טו
|
< הקודם · הבא > |
תשובה לרב א'.
מה ששאל נידון שותף א' שלוה מאינו יהודי ברבית אם חייב שותפו לשלם, מקורו הוא בט"ז (יו"ד סי' ק"ע), ותשובתי בקצרה, דאם ציוה השותף לחבירו ללוות מא"י ברבית כמו שמבואר בשאלת כ"ת, הדעת נוטה כיון דאם לוה חבירו בהסכמתו וציוויו לצורך השותפות קיי"ל דהשני משועבד כמבואר בח"מ (סי' ע"ז ש"ך ס"ק ט'), דאף אם לא בא לשותפות חייב חבירו לשלם, ולכן בעת שקיבל השותף הלוה מהנכרי המעות, ממילא זכה השותף הב' בתורת שליחות בהמעות מיד כשקיבלם שותפו מהנכרי, ואף דהתוס' בב"מ (ע"א ע"ב) בד"ה בשלמא סיפא לחומרא כו' כתבו דאם המזכה הוא אינו יהודי אין יכול ישראל לזכות עבור ישראל הב' דכיון דבעל הממון הוא נכרי שייך גם בזה לומר אין שליחות לנכרי, ע"ש עכ"ז הא הכרעת הש"ך ביו"ד (סי' קס"ט ס"ק ט"ז) דהיכא דשווי' שליח בפי' אז אמרינן דישראל הזוכה נעשה שליח לישראל המשלח, ועוד הא העליתי לעיל (חלק או"ח סי' א') דהיכא דשייך מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' שייך נמי אף אם בעל הממון הוא א"י, א"כ בנ"ד הא השותף זוכה מחצה עבור עצמו לכן מצי זכי חלק חבירו עבור חבירו ג"כ.
ועוד י"ל לפמש"כ התוס' בב"ב (דף נ"ד) בד"ה אדעתא דציבי כו' דאם הוא יודע שמונח ברשותו ואין מתכוין לקנות לא קני, וכ"כ התוס' בביצה (דף ל"ט) גבי מגבי' מציאה דאם לא קנה חבירו ממילא לא קנה המגבי' ג"כ משום דהא לא נתכוין לקנותו ע"ש, ע"כ ה"ה בנ"ד דחבירו ציוה לו ללוות לצורך שותפות וכיון דלוה לצורך זה ולא נתכוין לזכות אלא בחציו ממילא לא זכה בחציו הב', אף דחבירו לא קנה כ"ז דלא נכנס לרשות שותפות משום אין שליחות לבעה"מ, מ"מ איהו ג"כ לא קנה בחציו הב'.
ועוד הא קיי"ל בח"מ (סי' קפ"ג) דדעת המוכר רק להקנות לבעל המעות, והיכא דא"ל זיל זבין לי מקרי בשם בעל המעות, א"כ ה"ה בנ"ד מקרי חבירו על מחצה הב' בשם בעל המעות כיון דלוה ע"פ ציוויו, וכיון דדעת הבעלים רק להקנות לבעה"מ ממילא לא זכה את חציו השני, וכ"ז דלא נכנס המחצה הב' לרשות השותפות, המעות הם ברשות הנכרי, ע"כ וודאי דמותר ליטול רבית מחבירו דאין זה מקרי מעות של ישראל.
וכש"כ לפמש"כ מתחלה דבשווי' שליח זכה עבור המשלח, ע"כ לא שייך לומר דישראל הב' נותן רבית לחבירו, דהא בכה"ג צא זכה הראשון מעולם את המעות, מקודם שנתן לרשות השותפות, ובעת קבלתו באה הזכיי' לשניהם ביחד בבת אחת, לכן בנ"ד דציוה חבירו ללוות לצורך שותפות וודאי דיכול ליקח רבית משותפו.
אמנם השותף יכול לומר מי יימר דלוית מא"י דלמא נתת מכיסך, ומ"מ י"ל דנאמן לומר דלוה מא"י ברבית כמו דנאמן החנוני לומר דנתן להפועל משום תקחז"ל כמבואר בח"מ (סי' צ"א), וכן אי' בב"מ (דף נ"ח) דנשבעין השלוחין שנאנסו ונוטלים שכרן ואף דבני העיר הוי כמו אינם יודעים אם נתחייבנו דהא לא נתחייבו השכירות רק בתנאי שישמרו כדין ש"ש, ודומה לאומר פ"פ מצאתי שכתבו דמן הדין מהימן משום דהוי כמו איני יודע אם נתחייבתי ועוד דהא בתנאי דקום ועשה צריך להביא ראי' שקיים תנאו כמבואר בח"מ (סי' רמ"א), וע"כ מוכח דהא דאמרו נשבעין ליטול שכרן דמשום תקנת חנוני נגעו בזה, וכמו שהאמינו לחנוני להיות נשבע ונוטל שקיים שליחותו, ה"ה בזה מהימן לומר דשמר כהוגן ונאנסו.
ועפ"ז תתורץ קושית הגאון ר"ע איגר זצ"ל (בכתבים סי' קע"ה) שהקשה בהא דשבועות דקאמרי שבועת שומרים דחייב' רחמנא היכי משכחת לה דבש"ש י"ל דאינו רוצה לומר להד"מ כדי שלא יפסיד שכרו דעכשיו שאומר נאנסה נוטל שכרו כמו בב"מ הנ"ל, ומחמת זה העיר שם כמה ענינים, ע"ש, ולפמש"כ תתורץ קושייתו, משום דמה"ת גם באומר שנאנס אינו נאמן ליטול שכרו והא גרי ושמא חזקת ממונא עדיף כמו דס"ל לרבא בב"ב (דף קל"ה) דמנה לי בידך והלה אומר א"י פטור, ולכן שפיר הקשה רבא בשבועות דשבועת השומרים דחייב רחמנא היכי משכחת לה, דהא אינו נאמן להיות נשבע ונוטל את שכרו אלא מתקנת חז"ל, ומדוקדק הלשון שאמרו דחייב רחמנא היכי משכחת כו', וברור.
אכן אחר תקנת חז"ל בחנוני דמהימן לומר דנתן ע"פ ציוויו כן מהימן בנ"ד להיות נשבע ולומר שלוה מא"י ברבית והתחייב א"ע בריבית להנכרי, דכמו דאם נתן מעות ע"פ מהימן כמו כן מבעי להיות מהימן לומר דהתחייב ע"פ ציוויו, אכן כ"ז אם שותפו מודה שציוה לו ללוות מנכרי ברבית עבורו, אבל אם חבירו כופר אז י"ל דגם שבועת היסת אינו חייב כמבואר בח"מ (סי' צ"א ובש"ך ס"ק כ"ו) דבכפר לו ממון דאף אם היה מודה לו לא קי' נוטל רק בשבועה בזה לא תיקן ר"נ ש"ה, וה"ה בנ"ד דלא מהימן רק בשבועה ע"כ בכופר פטור גם מש"ה, רק באם נשבע שצוה מהא"י אז יכול לחייב שבועת היסת לשותפו המכחישו כמבואר בחנוני דאם קדם ונשבע שנתן להפועל דחייב שבועה כמו כל כופר הכל ע"ש, ולפי שראיתי שכ"ת עם ב"ד לא הרגישו בזה, לכן ראיתי לבאר להם כ"ז.
ומה ששאל ממני לכתוב לו מה ששמע משמי לתרץ דברי הרמב"ם המובאים בח"מ (סי' ער"ה) במחזיק בשטר מנכסי הפקר דפסק דקנה הנייר, הנני, למלאות רצונו, והוא דהש"ך שם (ס"ק ג') תמה דהא הוא איבעיא דלא איפשיטא בש"ס ומפני מה פסק הרמב"ם דקנה הנייר, ותי' הש"ך דס"ל להרמב"ם דקנה מן דין חצירו דקונה שלא מדעתו ג"כ ור"נ ס"ל דאין חצירו קונה שלא מדעתו עכ"ל, ואף דהתוס' בב"ב (דף נ"ד) ד"ה אדעתא דציבי כו' כתבו דלא שייך קנין חצר במחזיק בשטר הנ"ל משום דהיכא דיודע שמונח בחצירו ואינו מתכוין לקנות לא קני. עכ"ז י"ל דהרמב"ם לא ס"ל כן, ואף דאינו מכוין לקנות מ"מ כ"ז שלא היתה כונתו להיפך שלא לקנות ג"כ שיך קנין חצירו שלא מדעתו בזה, ויש לומר דהרמב"ם הוכיח זה מגיטין (דף ס"א) גבי עני המנקף בראש האילן ואם ליקט ונתן ביד ה"ז גזל גמור, ופי' התוס' שם דאשמעינן דאף שלא אחז בידו אלא להפילן אפ"ה קנה, ואלו בכיוון לקנותו פשיטא דקנה, ובע"כ מיירי בלא מכוין לקנותו ואפ"ה קנהו מן דין ידו קונה שלא מדעתו כמו בחצירו, ועיין במל"מ (הל' אבידה פי"ז ה"ח) שהביא תוס' הנ"ל, ומזה הוכיח הרמב"ם דגם היכא שיודע שמונח בחצירו ואינו מכוין לקנותו דקונה, ובב"מ (דף י') גבי ד"א דאמרו בפי' א' כיון דנפל גלי אדעתי' דבנפילה לא ניחא לי' דליקני ור"פ תי' באופן אחר, וי"ל דלכן לא, הספיק תי' א' לר"פ משום דכיון דד' אמות קונות ג"כ שלא מדעתו ע"כ אף היכא דנפל וגלי אדעתי' דבנפילה ניחא לי' דלקני מ"מ מבעי להיות קונה מצד קנין ד"א, כיון דע"פ דין אינו קונה בנפילה, וטעה בזה, הוי כמו דאינו מכוין לקנותו ואפ"ה קנה לו ד"א, ומבואר בח"מ (סי' רס"ח סעי' א' בהגה) שדעת הרמב"ם כר"פ ע"ש, וע' במל"מ (פ"ב מה' זכיי' ה"ט) שכתב טעם אחר אמאי לא הי' ניחא לר"פ בתי' א', ולי נראה כמש"כ.
אך מש"כ הש"ך דר"נ הי' ס"ל דחצירו שלא מדעתו אין קונה זהו דוחק גדול, [ולפ"ז נימא ג"כ דהי' ס"ל דאין חצר לקטן משום דקטן לאו בר כוונה הוא, ובב"מ (שם) אמרו גבי פלוגתא אי יש חצר לקטן דאי חצר משום יד כ"ע ס"ל דגם במציאה חצר קונה בקטן, ולא אמרו דהא הוי במו אינו מכוין וגם גדול כה"ג לא קנה ואיך יהי' עדיף קטן מגדול בזה, וע' בש"ך ח"מ (סי' רמ"ג ס"ק ו') שכתב דחצר דקונה בקטן דב"מ הנ"ל הוא מה"ת ולא כשיטת התוס' (שם), א"כ ה"ל להש"ס לומר דזוהי פלוגתתם, דמ"ד דס"ל דאין חצר לקטן דחצר שלא מדעתו אינו קונה, ושאני גט דבע"כ ואינה מעכבת בי' כונה, וע"כ מוכח דס"ל להש"ס דאין סברא דפליגי בזה משום דכ"ע ס"ל דחצר שלא מדעתו קונה, ויש להאריך בזה ואכ"מ].
לכן נלע"ד לומר דבביצה (דף ל"ט) פליגי ר"נ עם רב ששת במילא מים, דר"נ ס"ל כרגלי מי שנתמלאו לו ור"ש ס"ל כרגלי הממלא, ומסקנת הש"ס דפליגי במגבי' מציאה, ופי' רש"י דר"נ ס"ל דלא קנה המגבי' ואף דלא קנה חבירו מ"מ גם המגבי' לא קנה משום דהא לא כיוון לקלות, ור"ש ס"ל דקנה המגבי', והתוס' תמהו שם איך יקנה המגבי' בלא מתכוין לעצמו רק נתכוין לחבירו ע"ש, אכן לפי' רש"י י"ל דזוהי פלוגתתם, דר"ש ס"ל דאף דנתכוין לזכות עבור חבירו מ"מ כיון דע"פ דין לא מצי זכי לחבירו ואיהו טעה בזה ממילא קנה לעצמו משום קנין ידו וחצירו, וכשיטת הש"ך גבי מחזיק בשטר אדעתא דארעא, דכיון דע"פ דין לא מצי לזכות הקרקע דקנה הנייר בתורת חצר כמו כל חצר שלא מדעתו, ור"נ ס"ל דלא זכה הממלא בתורת קנין חצר משום דס"ל דחצר באינו מכוין לקנות היכא שיודע שמונח בחצירו אינו קונה וכסברת התוס' בב"ב הנ"ל, ולכן רב נחמן לשיטתו דס"ל בביצה דחצר כה"ג אינו קונה, לכן ס"ל לומר דלא קנה הנייר, משום דהיכא שיודע שמונח בחצירו ואינו מכוין לקנותו אין חצרו קונה, אבל אליבא דדינא דנתבאר דהרמב"ם הוכיח מגיטין דחצר וידו קונה גם ביודע ואינו מכוין לקנותו ע"כ קנה הנייר משום קנין חצר כשיטת הש"ך הנ"ל.
והא דב"ק (דף כ"ט) בהופך הגלל כו' ואמ' ר"א לא שנו אלא שנתכוין לזכות בהן אבל לא נתכוין לזכות בהן פטור דמוכח מזה דידו אינה קונה ביודע ואינו מתכוין וכשיטת התוס'. י"ל דהרמב"ם יפרש דהתם מיירי דלא הי' קנין ידו אלא קנין הגבהה וכתי' קמא של התוס' ד"ה אלא אמר רב אשי כו' ע"ש, וכן משמע הלשון דהופך הגלל, אבל בקנין חצירו י"ל שפיר דאף ביודע שמונח בחצירו ואינו מכוין לקנותו ג"כ קני כ"ז דלא היתה כונתו להפך היינו שלא לקנותו. ויש להאריך בזה, ואכ"מ, כך נלע"ד בישוב דברי הרמב"ם הנ"ל.
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |