באר יצחק/יורה דעה/ו
|
< הקודם · הבא > |
עוד להרב הנ"ל.
ועתה נסורה נא לראות מש"כ כ"ת להוכיח נידון הנ"ל מזבחים (דף ע"ד) דמקשה הגמ' האי טרפה ה"ד ולא משני דאיערוב בבהמה שהקיזו לה דם ונתרפא העור דמוכח מזה דנ"ד מותר, הא אכתי תקשה למה לא משני הש"ס דמיירי בבהמה שחתך העור ויצא דם דמבואר ביו"ד (סי' כ"ג) דטרפה אלא ע"כ מוכח דאין זה קושיא, משום דבלא"ה היה יכול הש"ס להמציא גווני אחרינא, כגון דאיערוב דרוסת היד בדרוסת הרגל, דהא אין דרוסה אלא ביד וזה אינו ניכר כדמוכח בתוס' זבחים (דף ע"א) בד"ה אפילו כו' שכתבו לספק שמא לא דרסה רק בשן או ברגל ע"ש וגווני אחרינא יש להמציא רק הש"ס לא חשש לפרט כלם, ואטו כי רוכלא כו', ובאמת מה שהקשה הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל (בסי' פ"ג) לפי מה דאמרינן (בסי' ל"ב) דגוררת רגלי' לא מקרי הילוך יפה, א"כ משכחת לה בנפל וגורר רגליו שנתערב בשוורים שג"כ גוררים רגליהם ואמרינן שגרונא נקטה וגוררת רגלי' לא מקרי מום, דלא נזכר במומין רק שמוטת ירך ונשבר רגלה, ג"כ אינו קשה, כפי מש"כ, רק דיש להפך בזכות קושית הגאון הנ"ל, דהא ר"ל קאמר שם דאיערוב בנפולה ומקשה נפלה נמי נבדקה, ומשני קסבר עמדה כו' הלכה צריכה בדיקה, וע"ז מקשה הגאון ה"ל, מנ"ל להוכיח דסבר ר"ל כן, הא י"ל דכוונת ר"ל דאיערוב בנפולה הגוררת רגלי' וכולם כן, א"כ מאי מקשה הש"ס נפולה לבדקה.
ונלע"ד לתרץ, והוא, דיש לדון דחוט השדרה דנפסק, מלבד איסור טרפה נאסרת ג"כ משום איסור אמה"ח, [ונ"מ בין אמ"ה לטרפה לכמה ענינים כמבואר באחרונים (ביו"ד סי' ס"ב), או לב"נ היכא דנתנבלה דלא שייך מי איכא מידי דלישראל שרי כו', דאז היכא דשייך איסור אמה"ח נאסרה לב"נ ג"כ], והוא, דמצינו דר"ל ס"ל בחולין (דף ל"ב) דנפסק הקנה ברובו הוי כמנח בדיקולא ואמרו שם דש"מ מר"ל דאין מזמנין על בני מעיים, ובאמת לפי מה דמבואר בחולין (דף ע"ג) דאין שחיטה עושה ניפול אם אבר המדולדל מחובר קצת להבהמה אף דנפסק רובו, יש לדון דגם אי נפסק הקנה ברובו, עכ"ז לא הוי אמה"ח, משום דאין שחיטה עושה ניפול, רק י"ל דלב"נ דלא שייך בו היתר שחיטה, והוי שחיטה לגבי' כמיתה, וכיון דמיתה עושה ניפול כמבואר שם, לכן אף דלא נפסק רק רובו, שייך ג"כ איסור אמה"ח למאן דלית לי' מי איכא מידי כדאיתא שם, אך אי נפסק כל חוט השדרה, יש לדון דהוי כמונח בדיקולא ויש על חוט השדרה איסור אמה"ח, משום דחוט השדרה הוא אבר בפ"ע, וכיון דאינו מחובר כלל למעלה, י"ל דיש לגוף החוט איסור אמה"ח וכמו בנשבר העצם ולא שייך לומר דחוליות השדרה יגינו לחוט, דהא מבואר בחולין (דף ע"ו) דבעי עור ובשר חופין רובו, ורוב החיפוי יהי' מן הבשר כמבואר ביו"ד (סי' נ"ה סעי' ז'), לכן בחוליות השדרה דליכא בפנים לצד החוט בשר רק קצת וודאי דלא שייך בו הגנה לומר דיהא מעלה ארוכה, ועוד כיון דנפסק החוט טרפה אין טרפה חוזר להכשירה, א"כ אם היתה הגנה ומעלה ארוכה לא היה נטרף בפסיקת החוט, וכמו בנשבר הרגל דאם עור ובשר חופין רובו כשרה.
אך אם לא נפסק כולו רק רובו, י"ל דכיון דאין שחיטה עושה ניפול היכא דהאבר מחובר קצת להבהמה לא שייך בו איסור אמה"ח, רק מצד אבר פרוש, רק להרמב"ם דפסק דאף דאין שחיטה עושה ניפול, עכ"ז אסור האבר מה"ת כמבואר' שיטתו ביו"ד (סי' ס"ב), א"כ גם חוט השדרה שנפסק ברובו כיון דאין יכול לחזור ולחיות [דהא אם הי' יכול לחזור ולחיות לא הי' נטרף בפסיקת רובו כמבואר בכ"מ] א"כ וודאי דיש עליו איסור אמ"ה מה"ת גם לשיטתו אף בנפסק רק רובו ובנפסק כולו וודאי דאסור מה"ת לכ"ע ואף דהחוליות שסביבות החוט הן שלמות. עכ"ז אין סברא לומר דזה יהא נקרא חיבור קצת כיון דעכ"פ כל החוט נפסק והחוט הוא אבר בפ"ע.
אך מחולין (דף י"א) דיליף ר"נ מן אלי' דקריבה ולא חיישינן דילמא נפסק החוט דמוכח מזה דאזלינן בתר רובא, וקאמר וכ"ת דמתתאי פסיק לי', קשה לפמש"כ דיש על החוט שנפסק איסור אמ"ה [אם נפסק כולו לכ"ע, או רובו לשיטת הרמב"ם], א"כ מאי האי דקאמר דמתתאי פסק לי', הא אף דלא נאסר משום טריפה עכ"ז נאסר משום אמה"ח, ואסור להעלותו על גבי המזבח כמו כל האיסורין דיליף ממשקה ישראל מן המותר לישראל, אבל יש לחלק דאפשר דהיכא דלא נטרף כמו למטה מפי הפרשות, אז יכול לחזור ולחיות לא שייך בי' איסור אמה"ח וכמבואר בחולין (דף צ"ג) וברמב"ם ושו"ע (סי' ס"ב) דתלוי באם יכול לחיות, משא"כ היכא דמטרף דאינו יכול לחזור ולחיות אז אכתי יש לדון דנאסר משום אמה"ח.
אמנם יש לדחות ההוכחה הזאת, משום דהא מצינו בחולין (צ' ע"ב) דקאמר הגמ' שם לרבי דס"ל דמידי דהוי אחלב ודם, ורבנן מציתן בכך שאני, ופי' רש"י שם דרבי ס"ל דדווקא טרפה נאסרה משום דכל הבשר נאסר משא"כ חלב ודם דאינו נוהג רק באבר ח' ולא בכל הבשר לא שייך עליו לומר ממשקה ישראל, ומה"ט אף גיד מותר להקריבו ע"ג המזבח, משום דהא גוף הבשר לא נאסר רק הגיד, א"כ לרבי יש לדון דה"ה אבר הנאסר מחמת אמה"ח, אינו אסור לעלות ע"ג המזבח, דהא אינו נוהג זה אלא באבר הפורש ולא בכל הבשר, א"כ דומה זה לג"ה דקרב ע"ג המזבח אליבא דר', ושם בחולין יליף מאלי' דקריבה ע"ג המזבח דאזל בתר רובא, ולכן מקשה וכ"ת דמתתאי פסק לי', ואז לא שייך הילפותא הנ"ל איבא דכ"ע רק אליבא דרבנן, ולכן מדחה בפשיטות הא לעומת העצה אמר רחמנא, והוי' הוכחה לכ"ע דאזלינן בתר רוב, ולפ"ז אין ראי' מזה לסתור מש"כ.
אכן יש לחלק, דשאני אמה"ח דשייך איסורו בכל הבשר אם היה פורש מהחי, ושאני איסור גיד דלא שייך בכל הבשר, ועוד דבגיד וחלב ודם לא משכחינן בהו היתר, משא"כ אבר מה"ח דאם לא היה פורש מהחי לא היה נאסר, לכן יש לחלק אף לר' בין גיד לאמה"ח, אך מש"כ לחלק בין מה דמטרפה בי' ובין מה דלא מטרפה דלא נאסר משום אמה"ח משום דיכול לחזור ולחיות, היא סברא נכונה.
ולכאורה יש להוכיח, דלא שייך בפסוקת חוט השדרה איסור אמה"ח, דאל"כ תקשה בכל האליות דמקריבים ע"ג המזבח, למאן דס"ל סמוך מיעוטא לחזקה ובהמה בחיי' לאברים עומדת, א"כ ניחוש בכל האליות דלמא נפסק חוט השדרה משום סמוך מיעוטא לחזקה דהיתה עומדת בחזקת אמה"ח, ודוקא בהא דר"מ חייש למיעוטא מסקי בגמ' (חולין דף י"א) לחלק בין אפשר ללא אפשר, משא"כ בסמוך מיעוטא לחזקה כמו דמוכח ממהרש"א בבכורות (דף כ'), שהקשה דלמאן דס"ל דאמרינן סמוך כו' אמאי לא חיישינן דלמא במקום נקב קשחט וה"ל בחזקת אינה זבוחה ע"ש, ומה שתירץ דנקובת הוושט מטהר מידי נבלה כבר דחו כל האחרונים, אכן לפמש"כ הפרמ"ג (בפתיחה לסי' ל"ט) לתרץ קושיית המהרש"א הנ"ל משום דלא אמרינן סמוך אלא היכא דנולד מקום הספק ואיזו ריעותא לכן לא חיישינן דלמא במקום נקב קשחיט ע"ש, א"כ י"ל דה"ה בחשש דלמא נפסק החוט כיון דאין כאן ריעותא לפנינו לכן שפיר אזלינן בתר רובא ולא אמרינן סמוך כו'.
ועדיין יש לעיין במש"כ, משום דיש לדון דאף דנפסק כל החוט עכ"ז כיון דחוליות השדרה מקיפין את החוט והחוליות לא נפסקו, א"כ הוי כמו אבר ובשר המדולדלין ומעורין בחוט השערה דאיתא בחולין (קכ"ז ע"ב) דאין בהם משום אמה"ח משום דאף בכה"ג אמרינן דאין שחיטה עושה ניפול, לכן אמרו (שם קכ"ט ע"ב) דהואיל ומעורה, מעורה, כמו גבי יחור של תאנה שנפשח ומעורה בקליפה דס"ל לר' יהודה דטהור משום הואיל הנ"ל, ואף לרבנן דפליגי התם, היינו גבי טומאת אוכלין, אבל גבי אמה"ח שאני כדאמרינן (שם דף קכ"ז) גבי אבר ובשר המדולדלין ומעורה בחוט השערה דטומאת אוכלין מטמא, ומשום אמה"ח לא מטמא, אלמא דשאני אמה"ח מטומאת אוכלין, א"כ כמו ביחור תאנים דאינה מחוברת אלא ע"י הקליפה נחשב לחבור קצת, ה"ה י"ל בחוט השדרה שנפסק כולו, דכיון דמעורה ע"י החוליות המקיפות אותו הוי חבור שלא יאסר משום אמה"ח, והחוליות להחוט הוי כמו קליפה דהתם, וכן מצינו בנשבר העצם דאף דאין עור ובשר חופה את רובו, דאמרו (בדף ע"ו) דאין שחיטתו מטהרתו ונאסר משום אבר הפרוש כמש"כ שם רש"י וביו"ד (סי' נ"ה), ולא משום אמה"ח מה"ת, משום דעכ"פ דבוק במקצת, ואף דהעצם נשבר בכולו, עכ"ז כיון דהעצם דבוק לבשר שסביביו והבשר שסביביו דבוק לבשר שלמעלה, ג"כ אמרינן אין שחיטה עושה ניפול ואין בו רק איסור אבר פרוש בעלמא ולא מה"ת.
ובאמת יש לדון בהא דאמרו בחולין (דף ל"ב) בקנה שנפסק דכמאן דמנח בדיקולא ואין מזמנין נכרי על בני מעיים משום אמה"ח, הא אף דנפסק הקנה, עכ"ז הלא הקנה דבוק לבשר שסביביו והבשר מחובר למעלה לצד הראש ולא גרע ממעורה בחוט השערה כנ"ל, רק י"ל דשא"ה גבי ב"נ דלא שייך גבי' היתר שחיטה רק מיתה ומיתה הא עושה ניפול, לכן אף דיש חבור במקצת הקנה להגוף עכ"ז אין זה חיבור רק בשחיטה ולא גבי מיתה [וכמש"כ לעיל], ורק אם יכול לחזור ולחיות אין בו אמה"ח, אבל מה שמחובר במקצת לא מהני, ולכן מה"ט אף דלא נפסק הקנה רק ברובו ג"כ אמרו דאין מזמנין וכו', דהא שם קאי על פסוקת הגרגרת ברובו, ואף דבלא נפסק רק רוב ודאי דשייך אין שחיטה עושה ניפול, ע"כ מוכח דשאני התם משום דלא הותרה גבי ב"נ רק במיתה, ומיתה הא עושה ניפול.
והא דאיתא התם שחט את הקנה וניקבה הריאה דכשירה משום דכמאן דמנח בדיקולא, ולא אמרינן דאין שחיטה וכו', י"ל דהא דאמרינן אין שחיטה עושה הכל היינו דוקא גבי אבר שהיה פורש ממנו ברובו קודם השחיטה, דכיון שבעת השחיטה הוא מחובר במקצת הוי כמחובר לגמרי כדילפי בחולין (דף ע"ז) מפסוק, משא"כ לאחר השחיטה, לא אמרינן בזה אין שחיטה כו דעל זה לא הוי' ראי מהפסוק ה"ל.
ובאמת י"ל דלכן אמרו (שם דף ל"ג) ש"מ מר"ל דאין מזמנין נכרי על בני מעיים [דקשה דהא ממילא ידענא זה כיון שנפסק הקנה יהי' כמו אבר ובשר המדולדלין דמיתה עושה ניפול ואסור לב"נ כיון דלא ס"ל מי איכא מידי דלישראל כו', וממילא הבני מעיים הדבוקים בקנה ג"כ הוי אמה"ח], דלולא ר"ל הייתי יכול לומר דלא שייך בזה כמונח בדיקולא לאסור משום אמה"ח, משום די"ל דאף דנפסק הקנה עכ"ז כיון דהקנה דבוק לבשר שסביביו והבשר מחובר למעלה לא שייך איסור אמה"ח, אבל עכשיו דאשמעינן ר"ל דגם כה"ג אמרינן דכמאן דמנח בדיקולא הוי, לכן שפיר הוכיחו דשייך איסור אבר מה"ת בזה, ויש להאריך עוד לשיטת הראשונים שם דס"ל דחיותא דתרי סמנים ינקי מהדדי.
ולפ"ז יש לדון בנפסק חוט השדרה בכולו כיון דהחוליות מקיפות סביבו, אמרינן בזה אין שחיטה עושה ניפול, כמי בנשבר העצם, ויחור תאנה שנפשח, ומעורה בקליפה כנ"ל, ולכן (שם דף נ"א) בהאי אימרתא דשדרן כרעא בתרייתא דאמר שגרונא נקטה, משום דשגרונא שכיח וחוט השדרה לא שכיח, ומשמע דאף גוף החוט מותר, וקשה לכאורה להסוברים דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה, וכיון דבהמה בחיי' לאיברים עומדת, א"כ יש לדון על גוף החוט דלמא נפסק ונאסר משום אמה"ח, דהא הוי ריעותא לפנינו במאי דגוררת רגלי' [ולא שייך בזה סברת הפרמ"ג דלעיל], א"כ יהי' אסור לאכול גוף החוט ואף דהבהמה מותרת משום דחוט השדרה לא שכיח עכ"ז החוט אסור, וזה דומה למש"כ ביו"ד (סי' ק"י) בחצי חתיכה דפירש קודם שנודע התערובת וחצי פירש אחר שנודע התערובת דחצי החתיכה שפירש קודם מותר, משום דפריש מרובא, והחצי שפירש אחר שנודע התערובת אסור משום קבוע, ולא מהני הרוב דהחתיכה הא' לברר על חצי החתיכה השניי' א"כ ה"ה בזה, אבל לפמש"כ אינו קשה, משום דכיון דקיי"ל אין שחיטה עושה ניפול לכן אף בנפסק כל החוט. כיון דהחוליות שסביבו מחוברים למעלה, לא שייך דין אמה"ח כנ"ל.
אכן זה אינו אלא למאי דקיי"ל אין שחיטה עושה ניפול, אבל למאן דס"ל דשחיטה דומה למיתה דעושה ניפול ודאי דמוכח מקנה שנפסק אף ברובו דהוה בי' איסור אבמה"ח אף דמחובר לבשר שסביבו, דכש"כ בחוט השדרה דאינו דבוק אלא לחוליות, דהא בשר הוי הגנה ביותר כמבואר וכיון דפסוקת הקנה ותורבץ הוושט ברובו דהוי בני המעיים כמנח בדקולא ואסורים משום אבמה"ח אף שמוקפין בבשר סביבם, וגם למטה הם מחוברין, וה"ה חוט השדרה, ובזבחים (דף ע"ב) במשנה דכל הזבחים שנתערבו פריך הגמ' שם דנבטול ברוב וקאמר הניחא לר"ל דאמר כל שדרכו למנות שנינו אלא לריו"ח כו' והוכרחו לתרץ לריו"ח דהאי תנא דליטרא קציעות היא, ורב אשי מתרץ משום בע"ח חשיבי, אבל לר"ל לא הוכרחו להנך תירוצים, דלר"ל מספיק לומר דלא בטל משום דכל שדרכו למנות שנינו, זהו אליבא דר"מ דס"ל שם כל שדרכו למנות מקדש כדאיתא שם. א"כ לפ"ז י"ל בפשיטות דהמשנה דכל הזבחים שנתערבו אחי' כר"מ, ועוד הא סתם משנה כר"מ [ובכמה סוגיות מצינו דמחמת הך כללא דסתם משנה ר"מ מקשי כמה קושיות וע' בשבת (ז' ע"ב) ברש"י ד"ה ר"מ סבר כו' סתם מפנה ר"א עכ"ל ומוכיח הש"ס שם מזה איזו הוכחה, וכהנה רבית בש"ס], ומצינו לר"ל בחולין (דף ע"ג) דאמר אליבא דר"מ דשחיטה עושה ניפול, וריו"ח ס"ל התם דר"מ מודה לרבנן דאין שחיטה עושה ניפול, אך ר"ל פליג על ריו"ח בזה ולפ"ז מיבעי להיות לר"מ בנפסק חוט השדרה דנאסר החוט משום אבמה"ח לשיטת ר"ל אליבא דר"מ, ולר"מ דס"ל ג"כ סמוך מיעוטא לחזקה יש לדון בבהמות קדשים דאלי' שלהם קריבה ע"ג המזבח, דבהמה שגוררת רגלי' אסיר להקריבה, משום דאף דגוף הבהמה כשרה משום דשגרונא שכיח, עכ"ז על האלי' יש לחוש שמא נפסק החוט והיו אבמה"ח, ושייך בזה סמוך מיעוטא לחזקה, דהא בחולין (דף ק"ג) אמרו בכמה אוקימתות דר"ל ס"ל בהמה בחיי לאיברים עומדת, ולכן שייך שפיר סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע רובא דחוה"ש לא שכיח ולא שייך בדיקה בהאלי' דהא שלימה בעינן כמו בחולין (דף י"א) וי"ל דהש"ס בזבחים (שם) ס"ל כרב נחמן דאמר בחולין (שם) דלא מצינן לבדוק האלי'. ולכן לר"ל דאתי מתניתין דכל הזבחים שנתערבו כר"מ דס"ל כל שדרכו למנות לא בטל כנ"ל לא מצי למימר דהמשנה הנ"ל מיירי בבהמה שגיררה רגלי', דהא כה"ג בקדשים אסור להקריב האלי' שלה ע"ג המזבח משום דיש לחוש שמא נפסק החוט, וזה ודאי אין סברא לומר דהמשנה מיירי באותן קרבנות שאין האלי' שלהן קריבה, דהא כל הזבחים שנתערבו קתני, וכה"ג כתבו התוס' שם בד"ה האי משיך והאי עגיל, ולכן מקשה הגמ' שפיר אליבא דר"ל גופא דמתרץ שם דנתערב בנפולה דקשה דנבדוק דאין לומר דמיירי בגוררת רגלי' דא"כ אף הכשירות אסור להקריב ע"ג המזבח דהא אמרינן סמוך כו' לר"מ.
ולא שייך בזה לומר דהא אימורין אין מעכבין הכפרה כמבואר בפסחים (דף נ"ט), דהא מספק ניחוש שמא ראוין האימורין להקטירן דלא נפסק החוט ואז כ"ז דלא יקרבו מעכבי הכפרה ואסורין לאכול הבשר כמש"כ הטו"א בחגיגה (דף ז') דהיכא דאסורין להקריבה מחמת איסור דרבנן מעכבי הכפרה כיון דמה"ת ראויין להקטרה, וה"ה באסורין מחמת ספק דיש לחוש דלמא אינן ראויין, ואז הוי כאיתניהו לפנינו ולא נאבדו דמעכבי להכפרה.
וע' בש"א (סי' ל"א) שכתב בטומטום דפטור מציצית אף בלבן ע"פ הא דב"ב (דף פ"א) גבי קונה אילן בתוך שדה חבירו דמספקא להו אם קנה קרקע דמביא ואינו קורא משום דקריי', לא מעכבא ופריך והאר"ז כל הראוי לבילה כו' דש"מ כל שאינו ראוי מחמת ספק ה"ל אינו ראוי לבילה, וה"ה בטומטום דאינו ראוי לתכלת מספיקא לכן פטור אף מלבן ע"ש, וכן כתב בטו"א שם (דף ד') על תוס' ד"ה אלא טומטום ספיקא הוא כו' ע"ש, ובאמת כבר קדמוהו התוס' בזבחים (דף ע"ה) בד"ה והא בעי סמיכה כו' שכתבו דכל הני דאין יכולים לסמוך מטעם ספק חשוב שפיר אינן ראויין לבילה כמו בב"ב (דף פ"א) גבי ביכורים עכ"ל, אכן לפע"ד מוכח לחלק ביניהם דהא לכאורה קשה בהא דב"ב דמקשה הש"ס על הך משנה דהקונה שתי אילנות דמביא ואינו קורא דהא קריי' מעכבת, דהא הך משנה היא בביכורים (פ"א מ"ו) ושם (פ"א מ"ה) תנן דטומטום מביא ואינו קורא א"כ קשה אמאי לא פריך הש"ס כן על משנה הקודמת דהא קריי' מעכבת, וע"כ מוכח דהש"ס ס"ל לחלק בין ספיקא דדינא לספיקא דמעשה לפמש"כ המל"מ (בפ"ט מה' אישות הלכה ו') דבספיקא דדינא לא שייך לומר אם יבוא אליהו, ולכן בטומטום דמביא ואינו קורא לא קשה להש"ס והא קריאה מעכבא משום די"ל דשאני התם כיון דאם יבוא אליהו ויאמר דהוא ראוי לקריאה לכן הוי בכלל הראוי לבילה דאין בילה מעכבת בו, וכמו דמצינו ביבמות (דף מ"א) גבי הספיקות חולצות ולא מתיבמות דמקרי עולה ליבום אם יבוא אליהו ויאמר דבת יבום היא ומקרי' ראוי' ליבום, ואינו קשה מהא דב"ב הנ"ל דספק מקרי אינו ראוי לקריאה, משום דשאני התם דהוי ספיקא דדינא דלא שייך התם לומר אם יבוא אליהו ויאמר כו', משא"כ בטומטום דהוי ספיקא דמעשה כנ"ל, ולכן אינו מקשה הש"ס על טומטום כנ"ל, א"כ מוכח לפ"ז דספק במעשה מקרי שפיר ראוי אם נימא דכשר, א"כ בספק דלמא נפסק החוט דאזי מספיקא דלמא ראוי להעלותו ע"ג המזבח משום דלמא לא נפסק החוט, מעכב לכפרה כנ"ל.
ולכן לר"ל שפיר מקשה הש"ס לבדוק בנפולה דאין לומר בכולן גוררת רגלי' דא"כ אסורין בהמות קדשים אליבא דר"ל ולר"מ כיון דמתניתין אתא אליבי' כר"מ מחמת כל שדרכו למנות כו', וגם סתם משנה כר"מ, ור"מ הא ס"ל סמוך מיעוט לחזקה וגם ר"ל ס"ל אליבא דר"מ דשחיטה עושה ניפול, דאין לאמר כקושית הגאון רע"א הנ"ל, דהא בקדשים לא שייך כן, ורק בחולין כשרה הבהמה לבדה אבל החוט גופא נאסר אליבא דר"מ כנ"ל, משא"כ בקדשים דצריך להחוט מחמת הקרבת האלי'.
אבל אין לומר בקצרה דהא ר"מ חייש למעוטא א"כ ליחוש מספק שמא נפסק החוט, דהא בכל בהמה יש לחוש להמיעוט דלמא נפסק החוט, ובאמת מסקינן בחולין אליבא דר"מ דהיכא דלא אפשר שאני, א"כ ה"ה בבהמ' דגוררת רגלי' אם היא של קדשים מכבר הוי ג"כ בכלל לא אפשר דלא חייש ר"מ להמיעוט כיון דשגרונא שכיחא וחוט השדרה לא שכיח, אבל במה שכתבתי לתרץ משום סמוך וכו', לכן בכל הבהמות שאינן גוררות רגליה' לא אמרינן סמוך משום כיון דלא נולד ריעותא וכסברת הפרמ"ג בפתיחה בסי' ל"ט כנ"ל, משא"כ היכא דגוררת רגלי' דאז יש ריעותא לכן יש לדון לומר סמוך וכו'.
וגם אין לתרץ קושית הגאון הנ"ל לומר דגוררת רגלי' הוי עכ"פ פסול חולי, דהא כתב הרמב"ם (בפ"ז מהלכות ביאת מקדש ה' י"ב) דדוקא כשרועד גופו מפני חוליו וכשלון כחו, אבל כשגורר רגליו מחמת שגרונא דאינו רק כאב רגלים לא שייך לפסול בזה מחמת פסול חולי:
ולפמש"כ דנפסק החוט שייך בזה איסור אמה"ח, ואף דלמאי דקיי"ל דאין שחיטה עושה ניפול לא שייך בזה איסור אמה"ח, עכ"ז יש לדון לשיטת הרמב"ם דס"ל באבר המדולדל דאף דאין שחיטה עושה כו' עכ"ז נאסר מה"ת, אלא דאין בו מלקות, וכן מצאתי בתו"ח בחולין (ד' ע"ד) שהכריע כשיטת רמב"ם הנ"ל דאבר פרוש נאסר מה"ת ודלא כהתוס', יש לתרץ עפ"ז קושיית הראשונים בהא (שם דף נ"א) דאמרו שגרונא שכיח חוט השדרה לא שכיח ומספק לא אזלינן לקולא מחמת חזקת היתר, והוא די"ל, דלעולם אזלינן בחר חזקת היתר על הבהמה גופא שנולד לנו ספק טריפות משום חזקה דאתי' מכח רוב כמו בגבינות (ביו"ד סי' פ"א) אף דאתרע החזקה, רק זהו דוקא בגוף הבהמה משום דלא שייך בי' לומר חזקת איסור אמה"ח משום דהא אין מחזיקין מאיסור אמה"ח שהי' עלי' בחיי' לאיסור טריפות דדיינינן עכשיו, משא"כ אם דיינינן על האבר גופא כמו בנולד לנו ספק אי נפסק חוט השדרה בבהמה דגוררת רגלי', דאכתי י"ל דגוף חוט השדרה אסור לאכול מחמת אמה"ח וכמו בספק נקובת הסימנין דכתבו כמה אחרונים להחמיר משום חזקת אינה זבוחה, דזו סותרת לחזקת היתר, א"כ ה"ה באבר גופא דהי' אסור משום אמה"ח בחיי הבהמה, א"כ אם נולד לנו ספק שמא נפסק חוט השדרה בכולו דאז אסורה גם אחר שחיטת הבהמה משום אמה"ח כמו כל אבר הפורש כולו מן הבהמה, לשיטת הרמב"ם דס"ל דאבר פרוש נאסר מה"ת, א"כ מבעי לן לאוקמי' על חזקתו הראשונה דאסור משום אמה"ח כמתחלה, והוי אותו האיסור ממש שהיה עליו מקודם, ואף דהבהמה מותרת עכ"ז האבר גופי' מבעי להיות אסור כדמצינו ביו"ד (סי' ק"י) גבי חתיכה חצי פירש קודם שנודע התערובת וחצי פירש אחר שנודע כו' שכתבו הפר"ח והכרו"פ שם דחצי הפורש קודם מותר וחצי הב' אסור, דאף דהחצי דפריש קודם יש בו רוב המברר, עכ"ז אינו מוכיח על החצי הב', א"כ ה"ה בנ"ד דאף דהבהמה גופה מותרת משום חזקת היתר, אבל האבר יש עליו חזקת איסור, ובזה כ"ע מודי דאין הוכחה מזה על זה, ואף שהחוו"ד ס"ל דגם בספק ניקב הוושט אמרינן בחזקת היתר קיימא, עכ"ז הא הכרו"פ והפרמ"ג לא ס"ל כן, וגם להחוו"ד שהוכיח מהתוס' בחולין דגם בספק ניקב הוושט אמרינן נשחטה הותרה כמו שהכרעתי בתשובה הקודמת כדבריו, עכ"ז יש לחלק, דהיינו דוקא היכא שהיתה חזקה שנתבררה בשעתה כמו בקוץ בוושט וכמש"כ התבו"ש (בסי' כ"ט), אבל בהאי אימרתא י"ל דמיירי שלא ראו אותה מעולם שלא גררה רגלי' וה"ל חזקה דלא נתבררה, ומודה החוו"ד בזה.
ולפ"ז י"ל דבאמת בספק השקול אזלינן בתר חזקת היתר אף דאיתרע, אך בההיא אימרתא דאמר רב יימר שגרונא נקטה דמשמע מזה דגם גוף החוט מותר באכילה וע"ז הקשה רבינא דלמא חוט השדרה איפסק, ונהי דהבהמה מותרת, עכ"ז יש לחוש להחוט גופא, ואיך הכשיר רב יימר סתם, דמשמע אף החוט, ולכן מתרץ הש"ס שגרונא שכיח כו', ויש רוב המברר דלא נפסק החוט, ולכן אף גוף החוט מותר, דאף דיש חזקת אמה"ח עכ"ז רוב עדיף מחזקה, דהא כמה ראשונים כתבו דרבנן צא ס"ל סמוך מיעוט לחזקה, כמבואר ביבמות (דף קי"ט) [וכן ס"ל לכמה פוסקים דלא אמרינן סמוך], ולכן הוכרח הש"ס לומר חוט השדרה לא שכיח כדי להתיר החוט גופי'.
והא דסתמו הפוסקים וכתבו דנפסק למטה מפי הפרשות כשר ולא כתבו דגוף החוט יהי' נאסר משום אמה"ח, י"ל דהא כבר כתבתי לעיל דשאני למטה מפי הפרשות דכיון דלא מטרפה יכול לחזור ולחיות לכן לא שייך לאסור משום אמה"ח דכמו דמשום דנסמכת על ירכי' לא מיטרפה כ"כ הדרא בריא, אך למעלה מפי הפרשות דהוי טרפה ואינה יכולה לחזור ולחיות דהא אין טרפה חוזר להכשירה, לכן יש לדון בו איסור אמה"ח, והא דסתמו בזה היינו משום דלא הוי נפ"מ לאסור משום אמה"ח, דהא בלא"ה אסורה משום טרפה, ואף דנפ"מ לגבי ב"נ, הא כמה ראשונים כתבו להתיר אבר פרוש לב"נ משום מי איכא מידי כו', לכן אין ראי' מסתימת דבריהם לסתור מש"כ.
גם אין להעיר ולסתור זה מן אהלות (פ"א במשנה שם) דמנה התם כמה אברים יש באדם ולא מנה לחוט השדרה לאבר בפ"ע, דהא אבר לא הוי רק במשהו בשר גידים ועצמות כמבואר בחולין (דף קכ"ח), ומה"ט כוליא ולשון דאף שהם אברים בפ"ע, עכ"ז כיון דאין בהם עצם לא מיקרי אבר אלא דינם כבשר, וה"ה חוט השדרה, אבל דין בשר מן החי שייך שפיך בנפסק חוט השדרה.
יותר אין להאריך מפני רוב טרדותי, דברי ידידו |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |