באר יצחק/יורה דעה/ד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

באר יצחק יורה דעה ד

סימן ד.

כבוד הרב הגדול חו"ב ומפורסם וכו' מוה' יעקב מאיר נ"י מק"ק רגאלי.

מה ששאל כ"ת נידון הבהמות שמקיזין להם דם בגידי הצואר ויש לחוש לנקיבת הסימנים כמו שמבואר (בסי' כ"ג) בחתך העור, ופלפל כ"ת בזה הרבה, וכבר האריך בזה הברית אברהם (בסי' כ"ב) וכן החתם סופר (בסי' כ"א) להתיר, א"כ איך אכניס ראשי בין ההרים הרמים גדולי האחרונים האלה בדבר שכבר האריכו בו המה, אך לפי שאין ביהמ"ד בלא חדוש אכתוב מה שיש להעיר בזה בס"ד.

קוטב דברי הבר"א להיתר הוא ע"פ מש"כ התוס' בחולין (מ"ג ע"ב) בד"ה קסבר עולא כו' שהקשו נימא נשחטה הותרה ותי' שאני דרוסה דשכיחי, אלמא דאלו לא היתה שכיחא הי' שייך לומר בזה נשחטה הותרה, אף בספק בנקובת הסימנין דיש חזקת איסור אינה זבוחה להיפך, אע"כ מוכח דבזה לא שייך חזקת איסור אינה זבוחה, וגם חקר שם דנקובת הוושט מטהר שחיטתו מגבלה וכמש"כ המהרש"א בבכורות (כ' ע"ב) בתוס' ד"ה חלב פוטר כו', א"כ לפ"ז אין כאן חזקת איסור כלל, ועוד דאף אי נימא דנקובת הוושט אינו מטהר מידי נבלה, עכ"ז אינו דומה זה לספק בשחיטה, משום דשאני ספק בשחיטה דהוי ספק במעשה המכשיר, חבל הכא הוי בחזקת היתר דהיתה עומדת להיות מותר לכשישחטנה כהוגן, משא"כ במעשה השחיטה דהא מעולם לא אתחזק בהיתר רק כשתהא השחיטה כהוגן בלא שהיי' ודרסה ושארי דברים הפוסלים בשחיטה, ולכן בספק במעשה השחיטה מוקמינן על חזקת איסור, ולכן כתבו התוס' שם דספק ניקבו הסמנין הוי ג"כ בכלל נשחטה הותרה, וסברתם דאסרי בישב קוץ בוושט משום דשכיח, לא שייך בהקזה, דהא חזינן דרוב בהמות שהקיזו להם חיות, וגם מן הסתם נזהרים המקיזים שלא יפגעו בסימנים, זהו קוטב ההיתר של בריח אברהם הנ"ל, ומש"כ דנקובת הוושט מטהר מידי נבלה, כ"כ הגאון ר' עקיבא איגר זצ"ל בתשובה (סי' קצ"ח), והביא ראי' מתוספתא דניקב הוושט ואח"כ שחט שניהם שחיטתו מטהרתו, וכן מבואר ברא"ש (פ"ב דחולין סי' ו'), ובסוגיא דחולין (דף ל"ב) לא מצינו רק דפסוקת הגרגרת הוי נבלה דפסקא חיותא מהך סימן, ותמה על השו"ע (בסי' ל"ג) דפסק בנקובת הוושט הוי נבלה עכ"ל, וכן תמה ע"ז הפרמ"ג (סי' ל"ג סק"ה), דמנ"ל לחדש דבר שאין לו מקור בש"ס:

א

ענף א

ולענ"ד נראה דמוכח שפיר בגמרא דנקובת הוושט אין שחיטתו מטהרתו, והוא, דבסוגיא דחולין (דף ל"ב) מבואר גבי מה שהקשה הש"ס ורמינהי אלו טריפות בבהמה נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת כו' ומתרץ רבא אסורות קתני יש מהן נבילות ויש מהן טריפות, ופי' רש"י ד"ה נקובת הוושט, ופסוקת הגרגרת, וזהו מוכרח דאל"כ ונימא דרק פסוקת הגרגרת הוי נבלה ולא נקובת הוושט א"כ מאי האי דקאמר יש מהן נבילות בלשון רבים והא לא מני התם רק מילתא חדא דהוי נבלה והוא פסוקת הגרגרת, וכיון דקאמר רבא יש מהן נבילות דהמשנה מונה בחשבון האסורות נבלות רבות ואין פחות משנים, וע"כ קאי גם על נקובת הוושט, דליכא למימר דנבלות דעלמא קתני דהא לא קתני להו בלשון רבים, רק בלשון יחיד ניקב הוושט ורבא דאמר יש מהן נבילות כוונתו על אותן האסורות דאמר התנא דיש מהן נבילות [בלשון רבים], ובע"כ מוכח דס"ל לרבא דנקובת הוושט הנ"ל נבלה ושפיר כתב רש"י דקאי על נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת, ואף דנימא כשיטת החכ"צ דנטילת הלב ה"ל נבלה, עכ"ז לא שייך לומר דקאי עליו, דהא לא מנה התם נטילת הלב רק ניקב הלב, ובכל הטריפות דתני תנא במשנה דאלו טריפות לא תמצא שם נבלה בכללן, ובע"כ דקאי על נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת וכמש"כ.

ואין לומר דיש מהן נבילות, קאי על פסוקת הגרגרת בבהמה ובעוף, דהא אלו טריפות בבהמה קתני, משמע דלא קאי רק על בהמה ולא על עוף, ואין לומר דהא דרוסה אי דרים בסימנין עצמן הוי ג"כ נבילה, וכוונת רבא על דרוסה בסימנין [וקאי על דרס בגרגרת או וושט] ואף בשלא האדימו הסימנין רק משהו ג"כ הוי נבילה, משום דזיהרא מיקלא קלי, כדאמרינן בחולין (נ"ד ע"א) וסופו לשרוף ברובו, ודרוסה הא תני לי' במתניתין התם (ר"פ א"ט), דזה אינו, דהא לא תני שם בפירוש דרוסה בסימנין, רק דרוסה סתם, ובודאי לא שייך לומר דמונה בחשבון נבילות לדרוסה בסימנין.

ועוד נלע"ד דמוכח דכ"ז דלא נפסק הגרגרת ברוב רק נדרסו לא הוי רק טריפה ולא נבילה, וראי' לזה ממש"כ הרמב"ם (ה' שחיטה פ"ה ה"י) נדרס בסימנין כיון שהאדימו כל שהו טריפה עכ"ל, ולא אמר נבילה, ומי כהרמב"ם מדקדק בלשונו ונזהר לכתוב נבילה על נבילה וטריפה על טריפה ולא לו לכתוב נבילה על מה דהוי טריפה, ומה"ט חשב הרמב"ם ומונה דרוסה בכלל ע' טריפות, וסתם משום דאף דרס בסימנין ג"כ לא הוי רק טריפה, ומה"ט ג"כ בחשבון נבילות שמנה הרמב"ם (פ"ג מה' שחיטה), לא נחשבה דרוסה בסמנין, ואף דנקובת הוושט ה"ל נבילה [כמש"כ הרמב"ם] אף מחיים לשיטתו, אפ"ה דרוסה בסימנים לא ה"ל רק טריפה כנ"ל, משום דשאני דרוסה מניקבו, דהא בדרוסה עדיין לא ניקבו, והא שהיא טריפה משום דשורף, ולא משום דסופו לינקב, וכמש"כ התוס' בחולין (מ"ב ע"א) בד"ה דרוסת הנץ כו', ואין לדמות דרוסה לניקבו משום דקיי"ל אין מדמין בטריפות כל שכן בכה"ג שאינם דומים זה לזה כלל וכמש"כ, ובפרט דעיקר דרוסה דטריפה נלמד מפסוק דובשר בשדה טריפה וגו' וכמש"כ הרמב"ם (פ"ד מה' מאכלות אסורות ופ"ה ה"ש), א"כ חזינן דהא דדרוסה נאסרה הוא מן איסור טריפה ולא מנבילה, ודוחק לומר דהפסוק קאי על דרוסה בשאר אברים ולא בסמנים, וכיון דאיסור דרוסה נובע מן ובשר בשדה טריפה לכן אף דרוסה בסמנים ג"כ לא הוי נבלה רק עריפה, משום דשאני ניקבו מדרוסה, ומנלן לבדות דבר מדעתנו, ושפיר דקדק הרמב"ם לכתוב טריפה כנ"ל, ולשון חכמים תיטיב דעת.

וכן יש להוכיח מהא דאמרו בחולין (דף מ"ג) גבי וושט דאי חליף טריפה, ופי' רש"י [והובא בר"ן שם] דחליף טריפה הוי משום חשש דרוסה, ואפ"ה אמרינן שס בלשון טריפה ולא נבילה, וכן מבואר ברמב"ם (ה"ש פ"י ה"ט) בחשבון ע' טריפות שמנה שם באות ל"ח דנהפך הוושט במראי' הוי טריפה, ולא מנה התם רק טריפות ולא נבילות מדלא חשב התם ניקב הוושט ושארי נבילות, וכמש"כ הש"ך (סי' ל"ג ס"ק ה'), אלמא דלא הוי נבילה רק טריפה, ואף להמפרשים דס"ל חליף טריפה משום לקותא וכמש"כ האחרונים (בסי' ל"ג), עכ"ז יש להוכיח מהתם דשאני ניקבו מלקותא ואף דלקותא הוי משום דסופו לנקוב וכנקוב דמי וכמש"כ התוס', עכ"ז חזינן דאינו דומה לניקב הוושט ולא ה"ל נבילה, א"כ כש"כ דרוסה דלא הוי סופו לינקב וכמש"כ התוס' בר"פ א"ט כנ"ל רק משום דשורף ודאי דאין לנו לדמות זה לניקב הוושט ולומר דיהי' נבילה, וכיון דלקותא הוי בכלל ניקבו דהא לא תני התם במשנה ללקותא משום דהוי בכללו וכמש"כ התוס' הנ"ל, אלמא דלקותא הוי קרוב לניקבו ביותר ואפ"ה לא ה"ל נבילה, כש"כ דרוסה דהוי טריפות בפ"ע מדתני זה במשנה דא"ט לדבר בפ"ע ודאי אין לדמות לניקבו, ומוכח כמש"כ הרמב"ם על האדימו הסמנים דה"ל טריפה ולא נבילה, א"כ לפ"ז ודאי אין לומר דרבא דאמר יש מהן נבילות דקאי על דרוסה בסימנין, א"כ שפיר הוכיח רש"י דנקובת הוושט הוי בכלל נבילות, ולכן אמר רבא יש מהן נבילות בלשון רבים].

וגם אין לומר דנקט נבילות בלשון רבים בשביל חסרון הגרגרת באיסר, דמבואר ברמב"ם (פ"ג ה' כ"ד) דהוי נבלה, דהא אינימא נימא דנקובת הוושט לא הוי רק טריפה משום דכ"ז דלא נפסק הרוב לא הוי כמנח בדקולא, א"כ ה"ה בחסרון כאיסר כיון דלא נפסק ברובו א"כ לא הוי כמנח בדקולא, ואף דנימא כיון שכתבו התוס' (שם מ"ג ע"א) בד"ה הנך דאפקת כו' דחסרון הגרגרת הוי סופו ליפסק דהוי כרוב, א"כ מה"ט הוי כמנח בדקולא כמו פסוקת הגרגרת ברובו, ושאני זה מן ניקב הוושט, עכ"ז אין סברא כלל לומר דהא דקתני נבילות בלשון רבים קאי על חסרון כאיסר דהא לא קתני לי' במשנה דא"ט [וכמו שהקשו התוס' (שם דף מ"ג) אמאי לא קתני חסרון כאיסר], רק לקמן במשנה דאלו כשרות תני בלשון עד כמה תחסר כו' א"כ לא שייך לומר דיש מהן נבילות דקאמר קאי עליו, וכן על נפלה מן הגג לא שייך לומר דהוי נבילה דהא סימנין קשין הן אצל נפילה, א"כ מוכח מהא דקאמר רבא יש מהן נבילות דנקובת הוושט הוי נבילה.

ובקדושין (דף נ"ז) בתוס' ד"ה שחט ונמצאת טריפה כו' כתבו בשם רש"י דבדק סמנין ונמצאת טריפה בשחיטתה כגון שניקב הוושט כו' הגם שברש"י שלפנינו זה ליתא רק בתוס' הובא כן בשם רש"י], ומשמע מזה דרש"י ס"ל דנקובת הוושט לא ה"ל נבילה, דאל"כ תקשה למה קתני טריפה ולא נבילה, דהא חזינן דהגמ' דייק כן בחולין (דף ל"ב) ממשנה דתני אלו טריפות על משנה דתני דפסוקת הגרגרת הוי נבלה, וה"ה כן יש לדייק כאן, ודוחק לומר דהמקשן חשב דהך משנה אתי כקודם חזרת ר"ע דהי' ס"ל דכל שנפסל בשחיטתו ה"ל טריפה, וכן ראיתי ברשב"א לקידושין (שם) שכתב להדיא דהתם מיירי בנמצא טריפות בגופו שלא מחמת שחיטתו מחמת הוכחה דתני שנטרפה ולא שנתנבלה כנ"ל.

הגה. [ומה שהקשו התוס' החם בד"ה הנ"ל על רש"י דלפי מה דמשני שנמצאת טריפה בבני מעיים אכתי קשה דתאמר בספק טמא בא בטריפות אחר הלקיחה, נלע"ד לתרץ ע"פ מה שמבואר (בריש נדה) גבי מקוה שבמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו ע"ג טמאות. משום תרתי לריעותא, חזקת טומאה וחזקה דהשתא דהרי שכר לפניך, והובא הכלל הזה בט"ז (יו"ד סי' א') גבי שוחט שלא נטל קבלה, ושיטת התוס' בריש נדה (שם) ורש"י בקדושין (דף ע"ט) וריש נדה דתרתי לריעותא הוי טמא מדין וודאי לא מדין ספק, והוי חזקה וודאית א"כ ה"ה בנמצאת טריפה בבני מעיים דיש ספק דלמא נטרפה קודם הלקיחה ומותרת בהנאה, ויש חזקת היתר הנאה לה דהא מקודם שלקחה לצפרי מצורע היתה מותרת בהנאה, ועכשיו דנולד ספק אי נאסרה בהנאה מעת הלקיחה או לא משום דהיתה טריפה בעת הקניה, א"כ תיבעי לן לאוקמי אחזקת היתר הנאה, ואין לומר דהא יש חזקה להיפך לומר דעכשיו נטרפה, דהא הרי נטרפה לפניך, וכש"כ הוא זה שהרי חסר לפניך דמקוה, משום דהתם הא היתה חזקת מקוה חזקה שנתבררה בעת שנמדד, משא"כ בספק טריפה מעיקרא [כידוע שיטת התוס' בחולין (דף י"א) גבי מנתן] דהוי חזקה דלא נתבררה בשעתו, כש"כ דאסרינן הרי בטרפה לפניך וחזקת היתר דמעיקרא והוי תרתי לריעותא דנחשב לוודאי, וכלן סמיכנן אף להקל עפ"ז ולהתיר בהנאה וכמש"כ, וסרה קושייתם מרש"י.

אך התוס' שהקשו כן אזלי לשיטתם, שהכריעו בריש נדה (שם) בד"ה התם תרתי לריעותא כו', בהקשותם דגם גבי ויצא הכהן מן הבית נימא ג"כ תרתי לריעותא הנ"ל, וחילקו שאני במקוה דחסר ואתאי כו', א"כ בספק נטרפה מעיקרא דלא שייך לומר חסר ואתאי לא שייך ג"כ תרתי לריעותא הנ"ל משא"כ בחולין (דף י') שהקשו כן ולא חי' בחי' הנ"ל, משום שכתבו התוס' התם שארי חילוקים לתרץ הא דסכין אתרע בהמה לא אתרעי יעו"ש [והובאו כל הנך תירוצים בט"ז ריש סי' א'], א"כ לפי הנך תירוצים שייך תרתי לריעותא בהא דקדושין הנ"ל, וכן מוכח בגיטין (ל"א ע"ב) גבי המניח פירות להיות מפריש עליהן דחלוקין עליו חביריו על ר"א דתנן מקוה שנמדד וכלה תכה כו' והקשה פשיטא דחולקין כו' ולפי סברת לתוס' שכתבו דשאני מקוה דחסר ואתאי א"כ הא יש לחלק ביניהם בפשיטוצ שאני פירות דיכול להיות שבפעם אחת נאבדו משא"כ במקוה אין דרכו להתחסר בבת אחת, ובע"כ מוכח דלא ס"ל לחלק ביניהם בזה ולכן מקשה פשיטא כו'.]

נחזור לעניננו, דיש להקשות דברי רש"י אהדדי דבחולין (דף ל"ב) כתב על יש מהן נבילות דקאי על נקובת הוושט ג"כ, אלמא דנקובת הוושט ה"ל נבלה ואלו בקידושין כתב דנקובת הוושט לא ה"ל רק טריפה, אך לפמש"כ לעיל יש לתרץ דלא סתרי אהדדי, והוא דנלע"ד לומר דהך דינא דנקובת הוושט אי הוי נבילה או טריפה תלוי במה שאמרו בחולין (שם) דרבא אמר אלו אסורות קתני כו' ויש מהן נבילות דמוכח מזה דנקובת הוושט נבלה כנ"ל אך למאי דתי' ר"ל שם דשחט במקום חתך נפסלה בשחיטתה ושלא במקום חתך כי דבר אחר גרם לפסול דמיא, ומקשה הש"ס מי אמר רשב"ל הכי והא אמר רשב"ל שחט את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה כשירה אלמא כמאן דמונח בדיקולא דמי הכי נמי כמאן דמונח בדיקולא דמי אלא א"ר יוחנן כאן קודם חזרה יעו"ש, וכיון דריש לקיש רצה לומר מתחלה דשחט שלא במקום חתך לא ה"ל נבלה רק טריפה אף בפסוקת הגרגרת כדמוכח התם רק דהש"ס מקשה לר"ל מדבריו שאמר בעצמו דאם נפסק ברובו הוי כמנח בדקולא ולכן תירץ ר' יוחנן כאן קודם חזרה כו' אלמא דס"ל הש"ס אליבא דידהו דדווקא משום מנח בדיקולא הוי לי' נבלה ומשמע דהיכא דלא שייך לומר כמנח בדיקולא כגון ניקב הוושט דהא חזינן בניקב תורבץ הוושט שחיטתו מטהרתו. כמש"כ הש"ך ביו"ד (סי' ל"ג), ואלו הי' שייך לומר התם מנח בדיקולא על ניקובו ג"כ, א"כ מבעי לן לומר דכמו דגבי קנה אמרינן כמנח בדיקולא אף בשארי אברים התלוים בקנה כמו בריאה וכה"ג מבעי לן לומר דהוושט הוי כמונח בדקולא אם ניקב תורבץ הוושט משום דמיד דניקב תורבץ הוושט הוי הוושט כמנח בדיקולא, ומדלא אמרינן כן [רק אמרו בניקב תורבץ הוושט הוי לי' טריפה ולא נבלה] מוכח דבניקב לא הוי כמנח בדיקולא [ודווקא בנפסק תורבץ הוושט ברובו כתבו התבו"ש והפרמ"ג דהוי נבילה משום דהוושט הוי כמנח בדיקולא], כ"ז דלא נפסק רובו, ולכן לשיטת ריו"ח ור"ל שלא תירצו כאן קודם חזרה כו' רק מחמת קושית הש"ס דהוי כמנח בדקולא אלמא דלולא זה לא ה"ל נבלה, ולכן לדבריהם הוי נקובת הוושט רק טריפה ולא נבילה משום דכ"ז דלא נפסק ברובו לא שייך לומר כמנח בדיקולא, רק היכא ששחט במקום חתך דנקובת הוושט י"ל דגם המה סוברים דהוי נבילה, דהא חזינן אף מתחלה דלא אסיק ר"ל אדעתיה לומר דכמאן דמנח בדיקולא, עכ"ז הא ס"ל דשחט במקום חתך הוי נבלה, ורק לרבא דאמר יש מהן נבלות לא שייך לומר דכוונתו על שחט במקום חתך דנקובת הוושט, דהא בדברי רבא לא הוזכר החילוק בין שחט במקום חתך או לא, ולא כן לר"ל וריו"ח, וכמש"כ.

ומה נמרצו אמרי יושר דברי רש"י הנ"ל, דהא בקדושין (שם) קאי הש"ס אליבא דריו"ח ור"ל דפליגי אי צפרי מצורע נאסרים משחיטה או מלקיחה ואליבא דר"ל מקשה שם ריו"ח מן שחטה ונמצאת טריפה כו', א"כ לדידהו דס"ל דנקובת הוושט לא ה"ל נבלה, לכן שפיר פי' רש"י (שם) דניקוב הוושט לא ה"ל רק טריפה ולא נבלה, משא"כ לרבא שתירץ יש מהן נבלות כנ"ל, הוכרח רש"י לפרש שכוונתו בלשון רבים] על נקובת הוושט ג"כ.

עכ"פ מוכח דרבא דהוא בתראי ס"ל דגם נקובת הוושט ה"ל נבלה [וזה תלוי בפלוגתת הנך תירוצי דרבא ור"ל וריו"ח התם כנ"ל] לכן שפיר כתבו כל הפוסקים לדינא דנקובת הוושט ה"ל נבלה, דהלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך.

והא דאי' בנדה (כ"ג ע"ב) דאמר רבא וושטו נקוב אמו טמאה פי' רש"י משום דס"ל טריפה חי', ואילו בנבילה אי' (שם) דאמו טהורה [כמו אם חסר מארכובה ולמעלה דטהורה], א"כ אם איתא דנקובת הוושט ה"ל נבלה כדס"ל לרבא בחולין כנ"ל, קשה אמאי ס"ל לרבא וושטו נקוב אמו טמאה, אך יש לחלק, דדוקא אם נחסר מארכובה ולמעלה דה"ל נבלה מחיים בזה ס"ל דאמו טהורה, משא"כ בוושטו נקוב דלא מטמא מחיים כדאיתא בחולין (שם) לכן אמו טמאה, וגם להרמב"ם דס"ל נקובת הוושט ה"ל נבלה מחיים עכ"ז מודה דלא מטמאה מחיים, וכמש"כ התבו"ש והכרו"פ (בסי' ל"ג).

ובחולין (ק"מ ע"ב) אי', בעי רב אושעיא הושיט ידו לקן ושחט מיעוט סמנין מהו כיון דאי שבק להו מיטרפי כו', ומדלא אמר דמתנבלה מוכח דס"ל לרב אושעיא התם דנקובת הוושט לא ה"ל רק טריפה, וכמו שדייק הרשב"א בקידושין כנ"ל, אך י"ל דרב אושעיא ס"ל כריו"ח ור"ל דנקובת הוושט לא ה"ל רק עריפה ולא נבלה, ולדידן דקיי"ל כרבא ה"צ נקובת הוושט נבלה כנ"ל, וכן הא דחולין (דף מ"ג) גבי ישב לו קוץ בוושט ס"ל לעולא אין חוששין להבריא ומקשה מאי שנא משני חתיכות ומשני התם איתחזק איסורי, ופי' שם התוס' בד"ה שאני התם כו' דהכא מעיקרא היתה בחזקת כשרה, אך אי נימא דנקובת הוושט ה"ל נבלה א"כ ה"ל בספק נקובת הוושט חזקת שאינה זבוחה, וי"ל באמת דעולא ס"ל כר"י ור"ל כנ"ל, ובאמת לדידן דמבואר שם דישב קוץ בוושט חיישינן להבריא י"ל דזה תליא אי נימא נקובת הוושט ה"ל נבלה א"כ ה"ל חזקת אינה זבוחה ולכן חיישינן להבריא, והתוס' דילפי התם דחיישינן להבריא מן הא דחוששין לספק דרוסה י"ל דילפי בכש"כ דכיון דחיישינן בספק דרוסה כש"כ בספק קוץ בוושט, דשייך חזקת אינה זבוחה, ובאמת מוכח מתוס' (ב"מ כ' ע"ב) בד"ה איסורא מממונא כו' שכתבו דאזלינן בחר רוב באיסורין אף דאיכא חזקה ולא חיישינן לשמא במקום נקב קשחט כו' עכ"ל, דס"ל דנקובת הוושט ה"ל נבלה ולכן שייך בו חזקת אינה זבוחה, משום דלדינא פסקו התוס' כרבא דמוכח דס"ל דה"ל נבלה כנ"ל.

והא דהוכיחו האחרונים מתוספתא דחולין דמבואר שם דנקובת הוושט לא ה"ל נבלה, אין הכרח כ"כ, משום די"ל לתי' ר"י דמשני כאן קודם חזרה כו', כן הך תוספתא נשנית ג"כ קודם חזרת ר' עקיבא, ולרבא דמשני בתי' אחר י"ל דלא חש לתוספתא שלא הובאה בש"ס דילן, וכמש"כ הרא"ש (פ"ב דחולין סי' ו') עיי"ש, וכש"כ לפמש"כ דמוכח בש"ס דילן דהוי נבלה.

ב

ענף ב

אך לפ"ז תקשה בחולין (מ"ג ע"ב) בתוס' ד"ה קסבר עולא כו' שהקשו אליבא דידן דחוששין לספק דרוסה נימא נשחטה הותרה כמו ביבמות, הא י"ל להיפך חזקת איסור אינה זבוחה כמש"כ התוס' בב"מ, ואף דעכ"ז יש ג"כ חזקת היתר המנגדתו, מ"מ קשה מאי חזית דאזלת בתר חזקת היתר לקולא ניזל בתר חזקת איסור לחומרא, ומש"כ הברית אברהם הנ"ל בזה כן כתב גם החוות דעת ביו"ד (סי' ק"ו) בכללי ס"ס (ס"ק כ"ז), ותירץ ג"כ כסברת הברית אברהם הנ"ל יעו"ש וכ"כ החתם סופר (בסי' כ"ה) וכוונו כולם לדבר אחר, ויש להסביר סברתם ביתר ביאור, משום דהך חזקת היתר שהיתה לה מתחלה דכששחט תהי' מותרת עדיפא מחזקת איסור משום דחזקה הוא דמוקמינן לומר שלא נעשה דבר מחודש וכמש"כ החוו"ד שם, א"כ בחזקת היתר שהיתה לה דכשישחט תהי מותרת לא נעשה מעולם דבר מחודש כלל, דהא לזה היתה עומדת מעיקרא [וכמו כן בהא דיבמות בחזקת היתר לשוק היתה עומדת מתחלה דאם ימות בעלה תהי' מותרת לשוק], משא"כ בחזקת אינה זבוחה שאם נוכיח מחמת חזקה הנ"ל דכמו שהיתה אינה זבוחה מתחלה כמ"כ עכשיו משום דניקב הוושט מתחלה, א"כ מחמת חזקה הנ"ל נעשה דבר מחודש מתחלה דניקב הוושט כבר, ובאמת עד לידת הספק דדרוסה היתה אינה נקובה, משום דעד אותו זמן לא איתרע כלל ולא נולד לנו ספק על תחלה רק מעת לידת הספק דדרוסה, לכן חזקת היתר שלה עדיפא, דחזקת היתר באה מעיקרא מקודם חזקת איסור הנ"ל.

אבל קשה על באורם בתוס' הנ"ל דעכ"ז אין הוכחת התוס' מהא דיבמות דאשה בחזקת היתר לשוק עומדת דומה להא שהקשו דנימא נשחטה הותרה, ויש לחלק דשאני ביבמות דלא הוי' חזקת איסור ממש רק בעת שהיה בעלה חי הוי איסור א"א לעלמא ועכשיו פקע, לכן אמרינן להקל מחמת חזקת היתר לשוק, משום דמחמת חזקת איסור הא שיטתם בביצה (דף כ"ה) בד ה בחזקת איסור כו' דאין מחזיקין מאיסור לאיסור אחר, וכ"כ התוס' בחולין (ל"ז ע"א) בד"ה השתא מחיים כו' ובכמה דוכתי, וכיון דאין מחזיקין מאיסור לאיסור אחר, א"כ לא שייך התם ביבמות לומר בחזקת איסור ולח כן בהא דחולין דהא יש חזקת איסור אינה זבוחה, ומנ"ל להתוס' לחדש הך כללא שכתבו החוו"ד והברית אברהם הנ"ל, והא חזינן דבלא ראיה לא רצו התוס' להקשות שם דנימא נשחטה הותרה, ורק מחמת דהאי דיבמות הביאם לזה, א"כ גם עכשיו מאי חזית דאזלת בתר חזקת היתר [בהא דחולין דלמא ניזל בתר חזקת איסור דאינה זבוחה ולחומרא, אמנם אפשר דבאמת לשיטת האחרונים הנ"ל נאמר שהתוס' ס"ל (בחולין שם) כשיטת רש"י דמחזיקין מאיסור אמה"ח לאיסור נבלה כדמצינו בתוס' (כתובות ע"ה ע"ב) בד"ה ספק טמא כו' שכתבו דמיירי שהי' נולד בו נגע שחין או מכוה מקודם א"כ אי לא היה חזקת הגוף דהתם כו', אלמא דאף דעכשיו נרפא מן נגע השחין שמקודם עכ"ז מחזיקין מן טומאת שחין לנגע בהרת אף דהוי טומאה אחרת, א"כ ה"ה י"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור אחר, אך יש לדחות דשאני בנגעים דאף דהוי טומאה אחרת עכ"ז בגוף טומאת נגעים אין נפ"מ ביניהם, וכן בטהרת מצורע אין חילוק בין הנגעים בין זה לזה, משא"כ באיסור אמה"ח לאיסור נבלה יש חילוק לענין התראה לחייב מלקות, וכה"ג אינו מוכח בתוס' דס"ל להחזיק מאיסור לאיסור אחר, [ולא מצינו בתוס' בשום מקום שיחזרו בהם לומר כשיטת רש"י הנ"ל], אך בתוס' שבועות (כ"ד ע"א) בד"ה האוכל נבלה כו' כתבו בשם הריצב"א דלא ניחא ליה לומר העשה דאינה זבוחה א"כ מוכרח כשיטת רש"י בפי' בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, א"כ י"ל לשיטת האחרונים הנ"ל דהתוס' בחולין המדמים הא דחולין ליבמות ס"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור, א"כ נראה דהתם ביבמות מקרי שפיר חזקת איסור משום מחזיקין מאיסור א"א לאיסור יבמה לשוק, ואפ"ה מצינו דאזלי בתר חזקת היתר דהיתה עומדת מעיקרא, ה"ה בספק ניקב הוושט.

אך לענ"ד אין הכרח למה שהוכיחו מהתוס' הנ"ל האי כללא שחידשו שכן גם קושיתם הנ"ל על התוס' אינה קושיא כלל, בראותנו מה שסיימו התוס' (שם) בקושייתם דהכא נמי נשחטה הותרה ונעמידנה בחזקת אינה דרוסה, ולמה לא הקשו כן על ישב קיץ בוושט, לכן נלע"ד דבאמת על ישב קוץ בוושט לא הקשו כלל משום דשם יש חזקת, איסור המנגדת לחזקת היתר, דנקובת הוושט ה"ל נבלה, רק בספק דרוסה שפיר הקשו דאף דבדרוסה יש לחוש ג"כ שמא דרסה בסימנין וה"ל חזקת אינה זבוחה, עכ"ז לא מבעיא לפמש"כ לעיל דבדרס בסמנין לא הוי נבלה רק טריפה, וודאי שייך נשחטה הותרה משום דלא ה"ל רק טריפה כ"ז דלא ניקבו להדיא, ואין לחוש שמא ניקבו הסמנין ביד הדורס דה"ל חזקת נבלה כמו כל ספק נקובת הוושט, משום דהא כתב הכרו"פ (בסי' נ"א) גבי מחט בחלל הגוף דדוקא בנכנס וודאי לחלל הגוף אז חיישינן שמא נקבו הבני מעיים משא"כ בספק ה"ל ס"ס [וכ"כ שארי האחרונים משום דזה דומה לספק על הארי וספק דרס ובספק אי איתרע כלל ולא הוחל מעשה הטורף מעולם הוי ס"ס אף דהוי משם א' כמבואר באחרונים], ספק אי נכנס לחלל הגוף, ואת"ל דנכנס שמא לא נקבו הסמנין או הבני מעיים, א"כ בחשש דנקבו הסמנין אין לחוש משום דהוי ס"ס, ומחמת חשש דרוסה הא לא הוי ליה נבלה, ואין זה ס"ס נגד חזקה, דהא יש גם חזקת היתר דלא ניקבו [כמו דלא ניקבו עד הנה] והוי חזקה נגד חזקה ונשאר ס"ס לחוד, א"כ בספק דרוסה לא הוי חזקת איסור אינה זבוחה כנ"ל, אך דהחשש הוא מספק טריפה בעלמא, ושפיר הקשו התוס' לפ"ז דנימא נשחטה הותרה.

ועוד דאף אי נימא דדרס בסימנין ג"כ הוי נבלה אף דלא נקבו, עכ"ז אין לנו לחוש שמא דרס הדורס בסמנין וניטרף מחמת הארס שמטיל הדורס בהם, משום דהא בחולין (נ"ג ע"ב) כתב רש"י בד"ה עד שיאדימו הן עצמן דרוב סמנין קשין הן ואין ארס שולט בהם ועפ"ז כתב התבו"ש (סי' ל"ג ס"ק ו) [לתרץ דברי הרא"ש בחולין (פ"ג סי' ג') שכתב דהיכא דלא אפשר בענין אחר הקילו בספק דרוסה, והקשה הפר"ח דאיך מקילינן באיסור דאורייתא] דרוב סמנין אין ארס שולט בהם, והא דחשו בדרוסה דלמא במקום נקב קשחט ולא מהני בדיקה כמבואר בחולין (דף מ"ג) היינו רק מדרבנן דחשו למיעוט, אבל מן הדין אין לחוש ודווקא בחזינן דשלט בהם הארס וכמש"כ רש"י, אבל אי לא חזינן יש להלך אחר הרוב יעו"ש, וכן גם לענד"נ לומר דהא דחשו בספק דרוסה בסמנין לומר דאין בדיקה לוושט ולא סמכינן על דוב סמנין אין ארם שולט בהן, משום חזקת אינה זבוחה והך חזקה מבררת לנו דשלט הארס בהם ואמרינן סמוך מיעוט לחזקה ואתרע לי' רובה כמש"כ כמה ראשונים והתוס' בבכורות (דף כ') ובחולין וכיון דיש לחוש שמא דרס בסמנין, א"כ מיבעיא לן לומר סמוך מיעוט דארס שולט בהם לחזקת אינה זבוחה ואתרע לי' רובא, אך לפמש"כ לעיל דיש חזקת היתר לומר דאוקי אחזקה דלא נטרפה כמו שהיתה מקודם שנולד הספק בדרוסה א"כ נגד חזקת אינה זבוחה יש חזקה הנ"ל ובע"כ מוכח כמש"כ התבו"ש דרק משום חומרא חששו חז"ל למיעוט, כדמצינו כמה פעמים דחששו חז"ל למיעוט.

א"כ עכ"פ חזקת איסור אינה זבוחה ליכא בדרוסה בסמנין משום דהא יש רוב להיפך, ואף דנימא דהאי רובא לא הוי רוב גמור, עכ"ז חזקת אינה זבוחה נסתרת, ואוקי רוב בהדי חזקה והוי כמאן דליתנהו כלל, וכדמצינו בכתובות (ט' ע"א) בד"ה ואיבעית אימא כו' שכתבו שם דרוב ברצון לא הוי רוב גמור ומנגדת לחזקת היתר וע"ש.

אך לשמא דרס בשארי אברים ונטרף שפיר יש לחוש, וכן לשמא דרס בסמנין ג"כ יש לחוש מצד ספק השקול דאוקי חזקת אינה זבוחה נגד הרוב הנ"ל אי נימא סמוך מיעוטא לחזקה, וע"ז הקשה התוס' שפיר דנשחטה הותרה, משום דבשאר אברים לא שייך חזקת אינה זבוחה, וכדי שלא נימא דבחיי הבהמה לא שייך חזקת היתר כלל משום דנימא מחזיקין מאיסור לאיסור, וגם י"ל דכיון דאתרע ונולד ריעותא לא שייך לומר אוקי אחזקה, א"כ אף בשאר אברים ג"כ חיישינן לדרוסה, משום דהא בשארי אברים לא שייך רוב הנ"ל, וכיון דמחזיקין מאיסור אמה"ח לאיסור לטריפה הנ"ל ה"ל חזקת איסור, ע"ז הוכיחו מיבמות דאמרינן התם אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ולא מחזיקין מאיסור א"א לאיסור יבמה לשוק, וגם הא נולד שם ריעותא שזרק לה גט כמש"כ התוס' בכתובות (כ"ג ע"א) בד"ה תרווייהו בפנוייה קמסהדי, ואפ"ה מוקמינן לה על חזקת היתר, ולא מחזקינן מאיסור לאיסור אחר, א"כ ה"ה בדרוסה הי' לנו לומר נשחטה הותרה מחמת חזקת היתר, ולא לחוש בשאר אברים ג"כ שמא נדרסו משום דחזקת היתר יש לנו לברר דלא נטרפה וחזקת איסור ליכא, משום דהא מוכח ביבמות דאין מחזיקין מאיסור לאיסורו א"כ קושייתם לא הוי רק על מה דחוששין לספק דרוסה, אבל על ישב קוץ בוושט י"ל דלא הקשו כלום משום די"ל דכיון דחוששין לספק דרוסה אף דליכא התם חזקת אינה זבוחה א"כ כש"כ בישב קוץ בוושט [לדידן דקיי"ל דניקב הוושט ה"ל נבלה] דיש לחוש.

א"כ מתוס' ד"ה קסבר עולא כו' הנ"ל אין מקום להוכחת האחרונים שהוכיחו דס"ל דאף בספק נקובת הוושט שיך לומר נשחטה הותרה, כפי שני האופנים שכתבתי, או דבדרוסה בסמנים לא ה"ל נבילה, או כפי סברת רש"י הנ"ל דרוב סמנים אין ארס שולט בהם.

וראיתי בכרו"פ (סי' ל"ג ס"ק י"ד) שכתב ג"כ דקושיית התוס' לא הוי רק על ספק דרוסה ולא על ישב קוץ בושט, משום דבישב קוץ בושט שייך חזקת איסור משא"כ בדרוסה, אך דבריו אין להם הבנה כלל משום דהא גם בדרוסה יש לחוש שמא דרס בסימנין והו"ל נבלה, אך אולי נתכוון למש"כ בעז"ה.

ג

ענף ג

אכן ממש"כ התוס' שם בד"ה שאני התם כו' דסיימו דהכא מעיקרא היתה בחזקת כשירה, ושם קאי על ישב קוץ בושט, נראה כסברת הגאונים הנ"ל, אך לפמש"כ לעיל דזה הוי פלוגתת אמוראי אי נקובת הושט נבלה אי לא א"כ י"ל דהא שכתבו דבישב קוץ בושט היתה בחזקת כשירה הוא למאן דס"ל דאין חוששין להבריא דס"ל [דאל"כ קשה אמאי לא חייש להבריא הא ספק דאורייתא לחומרא] דנקובת הושט לא ה"ל נבלה [וכמש"כ לעיל דריו"ח ור"ל ס"ל כן, לכן מהתוס' הזה אין הוכחה דבספק נקובת הסמנין שייך נשחטה הותרה וכמש"כ, אך מהתוס' דלעיל ד"ה קסבר עולא כו' שהקשו בפשיטות נימא נשחטה הותרה מוכח לכאורה כהחוו"ד, דאל"כ מנ"ל להתוס' להקשות כן דילמא ס"ל הך מ"ד דחייש לספק דרוסה, דנקובת הושט ה"ל נבלה משום דזיהרא מקלא קלי, ואף בגרגרת דהוי כמו נפסק ברובו דהוי נבלה לכ"ע, א"כ מזה הי' מקום להוכיח כהחוו"ד והגאונים הנ"ל, אך לפמש"כ לעיל דדרוסה בסמנין לא הוי נבלה, או דרוב סמנין אין ארס שולט בהם נדחתה ההוכחה הנ"ל, ומהתוס' ביבמות (דף ל') ד"ה אשה זו בחזקת כו' שאחר שכתבו דהא דחייש לספק דרוסה משום דשכיח כתבו דישב קוץ בושט דחייש להבריא למאן דחייש לספק דרוסה הוי ג"כ שכיח כו' עכ"ל, דנראה דגם בקוץ בושט למאן דחייש הוי משום דשכיח אבל אי לא שכיח אמרינן נשחטה הותרה, אין הוכחה, משום דבאמת י"ל דבישב קוץ בושט אין לנו הכרח לומר דג"כ שכיח לאיסור משום די"ל דשאני התם דיש חזקת אינה זבוחה וכמ"ד דנקובת הושט ה"ל נבלה, אך הי' קשה להתוס' מאי מקשה הש"ס בחולין ולעולא מ"ש מספק דרוסה ומתרצי דס"ל אין חוששין לס"ד הא בלא"ה יש לחלק שאני התם בס"ד דשכיח לאיסור, משא"כ ישב קוץ בושט דלא שכיח לאיסור, לכן כתבו דגם ישב קוץ בושט ה"ל שכיח לאיסור, לכן מקשה הגמרא שפיר מ"ש מספק דרוסה, דאף דנימא דנקובת הושט לא ה"ל נבלה, עכ"ז כיון דשכיח לאיסור בישב קוץ בוושט א"כ יש לחוש כמו בספק דרוסה, וזהו שהכריחו להתוס' לומר דגם ישב קוץ בושט הוי שכיח לאיסור, אבל עיקר קושייתם לא הוי רק על ס"ד ולא על קוץ בושט.

ובאמת לכאורה יש להעיר לפמש"כ התוס' דמאן דלא חש להבריא ס"ל דיש חזקת היתר משום דנקובת הושט לא ה"ל נבלה, א"כ. תקשה מאי מקשה הגמרא התם מ"ש משוחט בסכין ונמצאת פגומה הא יש לחלק שאני שוחט בסכין דיש חזקת אינה זבוחה, אך גם החוו"ד לא יפטר מקושיא זו דהא נמצאת פגומה הוי ספק במעשה המכשיר, משא"כ בספק ניקב הושט דלא הוי ספק במעשה המכשיר כנ"ל, ובע"כ מוכרחים לומר דזהו דמשני התם אתיליד לי' ריעותא בסכין והוי חזקת אינה זבוחה, או להחוו"ד התם הוי ספק במעשה המכשיר.

ועוד נראה לענ"ד לומר דהא דכתבו התוס' בד"ה שאני התם כו' דהכא מעיקרא היתה בחזקה כשירה ואף דנימא בספק ניקב הושט דמוקמינן על חזקת איסור אינה זבוחה וכמש"כ הכרו"פ [ולא כהחוו"ד הנ"ל], עכ"ז שפיר כתבו התוס' דאמרינן חזקת כשרות משום דיש להקשות על מאן דס"ל דחוששין שמא הבריא לחד פירוש שם ברש"י דהבריא היינו נתרפא ושיטת התוס' (דף כ"ח) דלנקב יש בדיקה לושט אך הא דהבריא היינו ספק שמא נתרפא ומבואר ביו"ד (סי' פ"א) באחרונים שם דבשלשה ימים אינו יכול להתרפא וילפי זה מהוגלד פי המכה דכתובות (סוף פרק המדיר) דשלשה ימים קודם שחיטה הי' וכמש"כ התוס' בשבת (ל"ו ע"א) ד"ה למחט שנמצאת כו' בסופו, וכיון דחייש להבריא ונתרפא א"כ דיינינן דהקוץ ישב בושט שלשה ימים מקודם, משום דאי נתחב הקוץ בושט בתוך שלשה ימים, א"כ לא הי' יכול להתרפא בתוך זמן הנ"ל, וידוע דבכל מקום חזקה דמעיקרא עדיף מחזקה דהשתא כמבואר בריש נדה וגבי גבינות (יו"ד סי' פ"א) וכן בקדושין (דף ע"ט) דהשתא הוא דבגרה, וכן בשארי דוכתי, דהיכא דחזקה דמעיקרא לא הוי חזקה העשויה להשתנות דעדיפא מחזקה דהשתא, א"כ בספק אי ישב קוץ בושט שלשה ימים מקודם דהוי יכול להתרפא או בתוך שלשה ימים דלא הוי יכול להתרפא [ובוודאי לא ניקב החיצון משום דהא לנקב יש בדיקה לשיטת התוס' הנ"ל], וא"כ מיבעי לן לאוקמי על חזקה דמעיקרא דהשתא הוא דנתחב וכל מה דיש לנו לאחורי לחזקה דמעיקרא מיבעי לן לאוקמי עלי' ולומר דהשתא הוא דנתחב, דאז בוודאי כשירה, ואף לפי פירוש ב' של רש"י דהבריא היינו ניקב משום דושט אין לו בדיקה מבחוץ לענין נקב ג"כ שייך לומר אוקי אחזקה הנ"ל משום דמאחרינן לחזקה קמייתא לומר דהשתא ברגע אחרונה קודם שנשחטה נתחב ואז לא הי' לה פנאי לנקוב החיצון בחיי הבהמה, ואין לומר בזה הרי תחוב לפניך [והוי כעין תרתי לריעותא דמקוה] בצירוף חזקת אינה זבוחה (להסוברים דגם בזה שייך לומר חזקת אינה זבוחה, אי נימא דנקובת הושט ה"ל נבלה, משום דלא מיבעי אי נימא כתירוץ התוס' בנדה דדוקא במקוה שייך לומר חסר ואתאי אמרינן תרתי לריעותא א"כ הא בזה לא שייך לומר כן, ואף ליתר התירוצים של התוס' הנ"ל ג"כ אין זה דומה לתרתי לריעות' משום דבמקוה שייך לומר דחזקת טומאה מבררת דהמקוה נחסר מקודם כדי שישאר בטומאתו ובמה שאנו דיינינן ע"ז מבררת לנו החזקה, משא"כ באם דיינינן אי נתחב מקודם הקוץ או לא דאף דנימא דמקודם נתחב עכ"ז לא הוי בוודאי מעין חזקת אינה זבוחה משום דאכתי ספק לנו אי ניקב החיצון אי לא, וכש"כ למשמעות התוס' בנדה שרוצים רק בחילוק דבעינן חסר ואתאי תקשה בוודאי מה שכתבתי.

אך יש לומר כיון דהתוס' כתבו ביבמות דישב קוץ בושט הו"ל ג"כ שכיח לאיסור, א"כ לא שייך לומר אוקי אחזקה דמעיקרא דבתוך שלשה ימים נתחב, משום דכיון דשכיח דהקוץ ניקב להחיצון מחמת אוכלין ומשקין הדוחים הקוץ לחוץ כמש"כ הפוסקים, א"כ זה הוי הוכחה דנתחב הקוץ בשלשה ימים מקודם וניקב החיצון, דאי נימא דנתחב בתוך שלשה ימים אז יהא מוכח דלא ניקב החיצון, וכן במש"כ לשיטת רש"י דנימא דברגע האחרונה נתחב סמוך לשחיטת ה דאז לא הי' לו פנאי לנקב לחיצון ג"כ ניחא לפמש"כ התוס' דשכיח לאיסורא וכמש"כ הנקה"כ (יו"ד סי' מ"ט) לתרץ קושית הט"ז שהקשה מפני מה בספק ניקב ע"י קוץ או חולי אסרו (בסי' ל"ג), הא ה"ל ספק ספיקא, ותירץ הנקה"כ דשאני התם דשכיח ביותר הקוצים שאוכלת לכן מה"ט לא הי' לה חזקה מעולה מעולם בנקובת הקוץ ודומה קצת לחזקה העשוי' להשתנות שכתבו האחרונים דאי נשתנה עכשיו מחזיקינן הריעותא למפרע ובזה חזקה דהשתא עדיפא מחזקה דמעיקרא, וע' בט"ז (יו"ד סי' שצ"ז), וכיון דנמצא תחוב הקוץ השתא בפנימי מחזיקין למפרע דשפיר יש לחוש לשמא הבריא וניקב החיצון ואין לו בדיקה לשיטת רש"י הנ"ל.

אך אכתי יש לדון בזה ס"ס לפמש"כ הב"ש באה"ע (סי' י"ז ס"ק פ"ד) אם מת תוך שלשה ימים וכן בספק אשתהי דדן להתיר עפ"י ס"ס, ספק שמא מת בתוך שלשה ימים ואת"ל אחר שלשה ימים אכתי ספק שמא הלכה כר"ת דע"י טביעות עין דגופא מעידין עליו, וכן כתב הנו"ב (מה"ק חלק אה"ע סי' מ"ט) ע"ש, ואף דהוי, ס"ס משם א', עכ"ז הא כבר כתבו האחרונים דלאו בכל גווני אמרינן להך כללי דס"ס משם א' דהא בספק על הארי דספק דרס דיינינן ס"ס להתיר משום דלא תוכל לחוש רק אם נימא דעל הארי, ולכן מתחלה צריך עתה לדון על הריעותא, וכה"ג אין צריך להיות מתהפך, וכן בספק אי נימא דמת בתוך שלשה ימים דאז אין לנו מקום לחוש כלל רק את"ל דאחר שלשה ימים אכתי ספק שמא הלכה כר"ת, או כהספק שכתב הנו"ב (שם) דילמא לא נשתנה צורתו כלל. אך האחרונים בתשובותיהם חלקו על הב"ש דהא ה"ל ס"ם נגד חזקה דאיסור אשת איש, א"כ לפ"ז בנ"ד ג"כ יש לדון לס"ס ה"ל ספק שמא לא נתחב הקוץ רק בתוך שלשה ימים ואז אין לנו לחוש כלל להבריא, משום דאי איתא דניקב החיצון הי' ניכר הנקב כיון דלא יוכל להתרפא בתוך שלשה ימים כנ"ל לשיטת התוס', ואת"ל דשלשה ימים מקודם נתחב אכתי ספק שמא לא ניקבה החיצון והוי כעין ס"ס של הב"ש ה"ל, א"כ תקשה על מאן דס"ל לחוש להבריא הא יש ס"ס, ואין לומר משום דה"ל ס"ס נגד חזקה ויש לה חזקת אינה זבוחה אם נקובת הוושט נבלה, דהא יש חזקת הגוף לומר דלא נטרפה כמו דלא נקבה עד עכשיו והיינו חזקת היתר שכתבו התוס', א"כ אוקי חזקה להדי חזקה ונשאר ס"ס והיה לנו להפריש.

אמנם לפמש"כ דישב קוץ בושט למאן דחייש, טעמי' משום דשכיח לאיסור טפי, א"כ הא ידוע בכללי ס"ס דמה דיותר מצוי לצד א' לא דיינינן לי' בס"ס כמבואר ביו"ד (סי' ק"י) בכללי הס"ס, וכיון דשכיח לנקוב את החיצון לכן לא מהני ס"ס, אך זה אינו אלא למאן דס"ל חוששין לספק דרוסה משום דס"ל דכיון דשכיח שאני לכן נסתלקה חזקת ההיתר משום דמה דשכיח לאיסור הוי כעין רוב דעדיף מחזקת היתר, לכן כיון דנגד ספק א' יש רוב המנגדו לומר דניקב החיצון לכן לא דיינינן לו בס"ס הנ"ל, משא"כ למאן דס"ל דאין חוששין לספק דרוסה משום חזקת היתר ומה דשכיח קצת לאיסור לא הוי כעין רוב מעליא [דאל"כ הא רובא עדיף מחזקה, ובע"כ מוכח דס"ל דמה דשכיח קצת לאיסור אינו מכריע את חזקת ההיתר] ולכן אין חוששין לס"ד, א"כ מהאי טעמא גם בישב קוץ בושט לא חששו להבריא משום ס"ס הנ"ל, משום דנוכל לדון ס"ס אף דשכיח לאיסור, דהא מצינו בכתובות (ט' ע"א) תוס' ד"ה ואיבעית אימא כו' שכתבו דלכן לא מוקמינן על חזקת היתר משום דיש רוב ברצון נגדו כו' ועכ"ז לס"ס דיינינן לי' לומר ספק אונס כמש"כ התוס' שם, א"כ ה"ה בזה דתוכל לדון ס"ס ואינו מכריע הרוב שאינו גמור את הס"ס.

ולפ"ז אף דיש חזקת אינה זבוחה בספק ניקבו הסימנין, וס"ס נגד חזקה לא מהני, עכ"ז כיון דיש חזקת היתר ג"כ להיפך ואף דחזקת ההיתר לא עדיף מחזקת אינה זבוחה ודלא כהחוו"ד הנ"ל, עכ"ז כיון דמוקמינן חזקה נגד חזקה ממילא נשאר ס"ס הנ"ל, לכן התוס' דקשה להו איך תוכל להתיר מחמת ס"ס הא ה"ל ס"ס נגד חזקה, שפיר כתבו דהכא יש חזקת כשרות דמעיקרא להיפוך, א"כ ממילא הוי ס"ס להתיר, אבל היכא דלא שייך לדון ס"ס הנ"ל אין להתיר מחמת חזקת היתר, משום דהא יש חזקת אינה זבוחה להיפוך, ומאי חזית דאזלת בחר חזקה זו ניזיל בחר חזקת אינה זבוחה ולחומרא, ושאני ישב קוץ בושט דיש ס"ס הנ"ל.

והא דמקשה הגמרא מ"ש מספק דרוסה י"ל דכוונתם הוא, דמ"ש מספק דרוסה דחוששין ולא מוקי אחזקת היתר משום דשכיח לאיסור טפי, א"כ מה"ט לא נוכל להצטרף ולדון ס"ס, דהא היכא דשכיח לאיסור טפי לא דיינינן לי' בס"ס, א"כ גם בקוץ בושט הא ה"ל שכיח לאיסור טפי ולא שייך בזה ס"ס, ואף למש"כ התוס' בכתובות (דף ט') לחלק בין ס"ס, דאף דרוב ברצון יש לו כח לדחות את חזקת ההיתר, עכ"ז תוכל לדון לס"ס, א"כ כמו כן יש לחלק עדיין ולומר דאף דספק דרוסה אנו דנין להטריף משום דשכיח לאיסורא ונדחתה חזקת ההיתר עכ"ז בס"ס יכולים אנו לדון, א"כ קשה מאי מקשה הגמ', ויש לתרץ משום דהא מאן דס"ל דחוששין לס"ד, טעמי' משום דשכיח לאיסור ולכן נסתלק' חזקת ההיתר, אף דליכא התם חזקת אינה זבוחה [וכמש"כ לעיל דבדרוסה לא שייך חזקת אינה זבוחה], א"כ כמו כן מבעי לן לאסור בישב קוץ בושט דמחמת סברא דשכיח לאיסור נדחתה חזקת ההיתר כמו בספק דרוסה ונשארה חזקת אינה זבוחה לבדה, וקשה הא הוי ס"ס נגד חזקה דלא מהני, ושפיר הקשה הגמ' מ"ש מספק דרוסה ומשני קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה.

ואח"ז מקשה הגמ' מ"ש מב' חתיכות, ומשני התם אתחזק איסורא, משא"כ בישב קוץ בושט דאף דיש חזקת אינה זבוחה ולא מהני ס"ס נגד חזקה, עכ"ז הא יש חזקת היתר להיפוך ונשאר ס"ס הנ"ל, ואי נימא דבספק ניקב הושט לא שייך כלל חזקת אינה זבוחה וכשיטת החוו"ד א"כ קשה דקארי לי' מאי קארי לי' להקשות מ"ש מב' חתיכות ו אך לפמש"כ ניחא, משום דהוי ס"ל דהכא שייך ג"כ חזקת אינה זבוחה דלא, מהני ס"ס נגד חזקה וע"ז משני דהתם אתחזק איסורא [והתוס' בכריתות (דף י"ז) ד"ה מדסיפא כו' כתבו דאף בס"ס מביא א"ת משום דאיקבע איסורא] משא"כ הכא יש חזקת היתר ג"כ.

ואח"ז מקשה הגמ' מ"ש משוחט בסכין ונמצאת פגומה, גם זה לכאורה תמוה, מאי מקשה דאטו לא ידע לחלק דשאני התם דיש חזקת איסור משא"כ הכא יש חזקת כשרות, וכמש"כ התוס' בכוונת הגמ' דתירץ דהתם אתחזק איסורא, אך לפמש"כ שפיר הקשה משום דהא כבר כתבו כמה פוסקים להוכיח דלא מהני ס"ס נגד חזקה, מהא דשחט בסכין ונמצא פגום, ספק דלמא השתא הוא דאיפגם, ואת"ל מעיקרא דלמא לא שחט נגד הפגימה כמש"כ התוס' בחולין (דף י') בד"ה סכין איתרעי כו' א"כ מקשה שפיר מ"ש משוחט בסכין ונמצא פגום דאף דהוי ס"ס עכ"ז מבעי לן לומר דלא מהני, משום דהוי ס"ס נגד חזקה, ואף דהתם יש חזקת סכין דהשתא הוא דאיתרעי, דהא הית' מעיקרא חזקה מעולה להסכין ועכ"ז לא מהני ס"ס, א"כ ה"ה בהס"ס דישב קוץ בושט דאף דיש חזקת היתר המנגדת לחזקת איסור, עכ"ז הא גם כה"ג לא יהני ס"ס, וע"ז משני התם [בסכין[ אתיליד ריעותא, משום דהא כאבו הפוסקים דלא שייך ס"ס בסכין הנ"ל דרגילות הוא לשחוט אף בחלק סכין שכנגד הפגימה כמש"כ הנקה"כ (בסי' א') דדרך הסכין להוליך בכולו, ע"כ לא חשוב זה לס"ס מעליא, וזהו שאמרו התם אתיליד ריעותא וה"ל ספק הרגיל כנ"ל, משא"כ הכא לא ה"ל ספק הרגיל, ואח"ז מקשה הש"ס מ"ש מספק טומאה ברה"י דטמא וקיי"ל דאף ס"ס לא מהני לטהר ברה"י ומשני התם הלכתא גמירי לה, ובעבור כי הדברים האלה נכונים בסברת המקשה הנפלאים. לכן ראיתי לכתבם אגב אורחא, ותרבה הדעת:

ד

ענף ד

ולפי מה שנתבאר אזלא הוכחת האחרונים מהתוס' בד"ה שאני התם כו', משום די"ל דהתם הא יש ס"ס כנ"ל, וכן מהתוס' דלעיל שהקשו נימא נשחטה הותרה, כמש"כ למעלה, א"כ נדחתה הוכחתם שהוכיחו לכללם המחודש דכה"ג לא שייך לדון חזקת אינה זבוחה, וי"ל עדיין דאף דיש חזקת היתר היינו חזקת הגוף דלא ניקבה, עכ"ז הא יש חזקת אינה זבוחה להיפך ומאי חזית, דלמה ניזיל לחומרא, ולכן לפמש"כ דנקובת הושט נבלה ע"כ בספק נקובת הוושט ה"ל חזקת אינה זבוחה ויש לומר דנשארת באיסורה הראשון משום שתי חזקות דסתרי אהדדי כנ"ל א"כ בנ"ד שמקיזים בגידי הצואר, יש לחוש עדיין שמא פגע בוושט.

וגם י"ל דלכן באווזא דממסמס קועי' דמא (חולין דף נ"ח) דחשו לשמא ניקב הוושט, ולא אמרו נשחטה הותרה כקושית התוס' (שם דף מ"ג), משום דהא המ"ד דחש החם רבא הוא, ורבא אזיל לשיטתו דס"ל נקובת הושט ה"ל נבלה, דהא אמר יש מהן נבילות בלשון רבים כנ"ל. ומה"ט לא הקשו התוס' גבי אווזא כקושיתם (שם דף מ"ג), משום די"ל שאני התם דהוי חזקת אינה זבוחה, משא"כ (בחולין דף מ"ג) כמו שבארתי לעיל בארוכה בע"ה, מה יש לומר דאף היכא דלא שייך חזקת אינה זבוחה ג"כ חיישינן היכא דנעשה הקרע בכח ע"י קנה ובעל חי, וכמש"כ החתם סופר (בסי' כ"א) אך לא הביא ראי' לזה, ולענד"נ להוכיח כן מהא דחולין (נ"ו ע"א) גבי הכתה תולדה על ראשה בעוף דיבשה או שנגפה בעץ ואבן טריפה כ"ז דלא נבדק, וחשו שמא ניקב הקרום, וקשה אמאי לא נימא נשחטה הותרה, ובע"כ מוכח דכיון דנולד הספק ע"י קנה ובעל חי בכח יש לחוש יותר דאז שכיח שינקוב את הקרום וכמש"כ התוס' על ספק דרוסה דלכן חשו לס"ד השוה דשכיח, כמו כן מוכרח לומר בהכתה חולדה על ראשה, ולכן אף מאן דס"ל דאין חוששין לס"ד כדס"ל לרב (בדף נ"ג) ואפיה מצינו דס"ל (בדף נ"ו) גבי הכתה חולדה על ראשה דבעי בדיקה ואם לאו טריפה, אלמא דבמה שנעשה ע"י הכאה בכח בלא מתכוין יש לחוש טפי, ולכן המ"ד דס"ל בישב קוץ בוושט דלא חייש להבריא, עכ"ז יחשוש בהכתה חולדה על ראשה לשמא ניקוב קרום של מוח, דוודאי לא פליג על הברייתא דחולין (דף נ"ו), אלמא דשאני בנעשתה הכאה בכח, משא"כ בנתחב הקוץ בוושט דע"י אכילת הקוצים נתחב שם ממילא לכן לא חייש כנ"ל, [ולכן התוס' בחולין (דף מ"ג) לא הביאו להא דהכתה חולדה כו'] ולפ"ז י"ל דהא דחשו באווזא דממסמס קועי' דמא אינו משום חזקת אינה זבוחה רק לפי דנעשה ע"י הכאה בכח ע"י איזה קנה דשכיח התם לאיסורא טפי משא"כ בישב קוץ בוושט כמש"כ, [וכש"כ לדידן דחיישינן גם בישב קוץ בוושט] ולכן בבהמות שמקיזין להם דם בגידי הצואר דגם זה לא שכיח לאיסור לפי שזה נעשה ע"י בן דעת לא שייך לדמותו לאווזא כו' והוי ספק שמא הי' מכוין להזהר מחשש דהסימנים דלכל הפחות הוי זה כמו נעשה ממילא שלא ע"י הכאה בכח וכמש"כ החתם סופר לפרש אך לא הביא ראי' לזה], ולכן לפי מה שהוכחתי ע"פ הראיות ודאי מוכרח כן, אך עדיין יש להחמיר ולחוש לחזקת אינה זבוחה בנ"ד כנ"ל.

שוב ראיתי דאף דראיות הגאונים שחדשו אין מהן הוכחה ברורה כנ"ל, עכ"ז מוכרחים אנו לומר כן למאן דס"ל מחזיקין מאיסור לאיסור אחר ג"כ, דאל"כ אמאי אמרו ביבמות (דף ל') דאשה בחזקת היתר לשוק עומדת גבי ספק קרוב לה, הא יש חזקת איסור דבחיי הבעל היתה אסורה משום חזקת א"א, וגם עכשיו תהא אסירה שוק משום איסור יבמה לשוק, ואף דיש התם חזקת היתר לשוק דמוקמינן הערוה בחזקת שלא נתגרשה, עכ"ז מאי חזית דאזלת בתר הך חזקה לקולא דלמא ניזיל בתר חזקת איסור, ובשתי חזקות הסותרות אהדדי מבעי לן להחמיר ואף דהרשב"א ביבמות בסוגיא זו כתב לחלק שאני הא [דיבמות] דממילא בלא שום מעשה תהי' מותרת כשימות בעלה ע"כ כה"ג לא שייך לומר מחזיקין מאיסור לאיסור, משא"כ בבהמה שצריך מעשה השחיטה לכן ס"ל לרש"י דמחזיקין מאיסור לאיסור, אכן התוס' ביבמות ותולין שהקשו נימא נשחטה הותרה כמו ביבמות אלמא דלא פ"ל חילוק הרשב"א הנ"ל, א"כ תקשה עדיין כנ"ל על הסוברין דמחזיקין מאיסור לאיסור, וביותר תקשה לכ"ע, דהא שם ביבמות אי' דא"ל אביי אי הכי בקידושין נמי נימא הכי אשה בחזקת היתר ליבם עומדת, ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק, וקשה הא יש לחלק דשאני בקידושין דיש חזקת איסור הראשון דהא בחיי הבעל היתה אסורה אל אחי בעלה משום אשת אחיו דהא איסור בבת אחת חייל, וכיון דיש לחוש שמא נתקדשה הערוה לבעלה, ע"כ גם אחר מיתת בעלה תהא אסורה לאחיו מחמת איסור אשת אחיו שהי' עליו מתחלה והוי חזקת איסור ממש, אע"כ מוכח דגם בכה"ג שייך לומר חזקת היתר, וכסברת הגאונים הנ"ל, משום דבעת שהי' בעלה חי היתה קיימא להיות מותרת ליבם כשימות בעלה דזה עדיף מחזקת איסור, א"כ ה"ה בספק ניקב הוושט היכא דלא שייך לומר דשכיח לאיסורא יש להקל ע"פ סברת הגאונים הנ"ל, ולפ"ז בנ"ד יש לסמוך להקל כיון דלא שייך בזה לומר דשכיח לאיסור טפי דאפשר שהמה מכוונים להזהר מחשש דנקובת הסימנין ושאני הא דחתך העור (בסי' כ"ג) דהתם שכיח לאיסור טפי לפי שנעשה בכח בלא כוונה להזהר מזה כמש"כ החתם סופר לחלק, ולכן שפיר יש לסמוך על ההיתר של הברית אברהם הנ"ל בנ"ד.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף