באר יצחק/יורה דעה/ג
|
< הקודם · הבא > |
כבוד הרב הגדול וכו' מוה' יעקב משה נ"י האב"ד דק"ק מוש חדש.
ע"ד שאלתו בעיר אחת שהיה אחד שו"ב אצלם כמה שנים ועתה רוצים לסלקו לפי שאין ידם משגת לקבל ש"ץ הגון רק באופן שיתנו לו כל הכנסות השחיטה, והשו"ב מעכב משום דאין יכולים הקהל לקחת ממנו חזקתו שהחזיק בה מכבר.
תשובה בעז"ה, כן מבואר באו"ח (סי' נ"ג) דאין מסלקין ש"ץ מאומנתו וה"ה לשו"ב כמש"כ כ"ת בשם העקרי דינים, אך עיקר מש"כ המחבר דאין מסלקין ש"ץ מאומנתו הוא מתשובת הרשב"א המובאת בב"י שם, וז"ל און מסלקין ש"ץ מאומנתו ויש הרבה ראיות לזה ועוד ראיה מגיטין (ד' נ"ט) דמערבין בבית ישן מפני דרכי שלום ואמרו בגמרא שם משום חשדא ובש"ץ שייך ג"כ חשדא עכ"ל הרשב"א, וגם בגיטין (ס' ע"ב) בתוס' ד"ה אלא משום חשדא פירשו מפני החשד היינו שיאמרו מפני שחושדין אותם לגנוב פת של עירוב לכן אין מניחים אותו שם, אבי רש"י פי' התם משום חשדא שיחשדו שמטלטלין בלי עירוב, א"כ לשיטת רש"י הנ"ל נסתרה הוכחת הרשב"א הנ"ל לגבי ש"ץ דהא גבי' לא שייך הטעם הזה, וכן לפמש"כ בפי' המשניות להרמב"ם (שם) דלכן מערבין בבית ישן משום ההנאה שהיתה להבית שמניחין בו העירוב דאותו בית אין צריך ליתן הפת, ג"כ אין מקום לראיית הרשב"א הנ"ל, והמ"א (סי' שס"ו ס"ק ז') הקשה על הרמב"ם דהא בגמרא אמרו משום חשדא, והמעדני יו"ט (גיטין שם) כתב לתרץ דבריו דכוונת הגמ' משום שיחשדו לבני התגר שלכן נטלו העירוב מביתו לפי שאינם רוצים שתהי' לו הלאה ולכן אתו לאינצויי' אך עדיין קשה מנ"ל להרמב"ם לפרש כן ואמאי לא פי' כפי' רש"י והתוס' הנ"ל.
ונראה לפענ"ד לתרץ דברי הרמב"ם הנ"ל, והוא דבקדושין (דף פ"א) אמרו מלקין על היחוד ואין אוסרין על היחוד, אמר רב אשי לא שנו אלא ביחוד דפנוי' אבל ביחוד דא"א לא, שלא תהא מוציא לעז על בניה מר זוטרא מלקי ומכריז, ורב אשי ס"ל דאיכא דשמע בהא ולא שמע בהא עכ"ל הגמ' ולכאורה יש להקשות על מר זוטרא שלא חשש לאיכא דשמע בהא ולא שמע בהא, הא ביבמות (קי"ט ע"ב) במשנה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים כו' לא תנשא ולא תתייבם, אמדו שם הטעם משום גזירה שמא יהא ולד בן קיימא ונמצא מצריכה כרוז לכהונה וליצרכה דלמא איכא דהוי בחליצה ולא הוי בהכרזה ואמרי קשרי חלוצה לכהן, אלמא חיישינן לאיכא דשמע כו', ויש לחלק ע"פ מש"כ כבר בתשובה א' דדווקא היכא שההכרזה היא לסתור מה שנעשה מתחלה כמו הך דיבמות דההכרזה היא להודיע דהחליצה שנעשתה מתחלה היתה בטעות חיישינן דלמא איכא דשמע בהאי ולא שמע בהאי, משא"כ היכא דההכרזה היא לפרש מפני מה נעשה הענין ההוא לא חיישינן לאיכא דשמע כו', כמו בהא דקדושין דההכרזה הוי' פי' להא דמלקין אותה כה"ג לא חיישינן, וכבר הארכתי שם לפרש בזה דברי הרא"ש דקדושין (פ"ב סי' ו') שכתב דנערה צריכה הכרזה שלא היו קדושין דאורייתא וכן יש לעיין עפ"ז בהא דעירובין (דף ס"ד) שאמרו שם דמכרזינן ומקשינן אכרזתא לדרדקי, ואין כאן מקומו.
לכן למר זוטרא דס"ל דהיכא דההכרזה היא פי' לאותו הענין שעשו כבר לא חיישינן לאיכא דשמע בהא, א"כ תקשה אליבי' הך משנה דמערבין בבית ישן מפני דרכי שלום, והטעם משום חשדא לפי' רש"י והתוס' דהחשד הוא שיחשדו אותו שגונב פת או שמטלטלין בלי עירוב, א"כ הא יש עצה לזה שיכריזו שנוטלין הפת מאותו הבית משום שרוצים שיהא הפת בבית אחר מאיזה טעם שיש להם ולא משום חשד ובהכרזה הא נסתלק החשד, כמו בהא דקדושין דההכרזה מוציאה מידי חשד, וכן להך טעמא דיחשדו שמטלטלין בלא עירוב ג"כ מהני' ההכרזה לפרסם שהניחו העירוב בבית אחר, ולכן הוכיח הרמב"ם שכוונת הטעם משום חשדא היינו משום דיפסיד הנאתו שהיתה לו שעד הנה לא היה צריך ליתן פת, וגבי זה לא מהני' הכרזה משום דאכתי אתי לאינצויי עמהם דיחשוד אותם שמכוונים להפסיד לו הנאה הנ"ל, א"כ יפרש הרמב"ם המשנה אליבא דכ"ע בטוב טעם ודעת.
אך לשיטת התוס' ורש"י בפי' משום חשדא אינו קשה אליבא דמר זוטרא דיכריזו, דיש לחלק בין הא דיבמות להא דמר זוטרא דקדושין הנ"ל, משום דביבמות גבי הכרזה דהחליצה היתה בטעות, נעשה הכרוז בזמן רב אחר החליצה ולכן חשש לאיכא דשמע בהאי כו' משום דבעת שהיתה החליצה לא היתה אז ההכרזה, משא"כ בקדושין גבי מלקי ומכריז דבאותה העת שמלקין אותו יכריזו אז. וכה"ג שהיו המלקות וההכרזה ביחד [ואותן האנשים שיהיו בעת המלקות יהיו גם בעת ההכרזה] לא חיישינן לאיכא דשמע בהא כו', ולפ"ז יש לחלק ג"כ דלכן גבי מערבין בבית ושן לא מהני' הכרזה, משום דאותן שידעו שהעירוב היה רגיל להיות מינח באותו בית ועכשיו יראו שאינו מונח בי יבואו לחשדו שלכן לא הניחו העירוב שם משום שגנב הפת, דהא לא יהיו באותה העת דההכרזה, וההכרזה היא זמן רב אחרי שהיה מונח העירוב באותו הבית, והוי כמו הא דיבמות דחיישינן לאיכא דשמע בהא כו', ועפי"ז יש ליישב כמה סוגיות בע"ה.
ומש"כ כ"ת בשם המאיר נתיבים שהקשה במש"כ המג"א (שם ס"ק כ"ב) דרבים יכולים למחות אחר שהסכימו למנותו דקשה הא מבואר לקמן ואין מסלקין ש"ץ מאומנתו [והספר הנ"ל אינו ת"י], באמת אינו קשה כלו דדוקא אחר שהתחיל הש"ץ במלאכתו אז שייך חשדא, כמו גבי מערבין בבית ישן דפי' רש"י שם שרגילים ליתן העירוב בבית אחר, וכן מורה הלשון שאמרו בבית ישן דמשמע מזה דאם לא הניחו העירוב באותו בית עדיין רק הבטיחו לו ליתנו בביתי, בודאי פשוט דלא שייך חשד בזה, א"כ ה"ה גבי אין מסלקין הש"ץ דמקורו הוא מהא דמערבין בבית ישן הנ"ל דג"כ דוקא היכא שהתחיל הש"ץ באומנתו אז שייך חשדא, משא"כ היכא שהבטיחו לו הקהל לקבלו לש"ץ אז יכולים לסלקו חסום דכה"ג לא שייך חשדא והמג"א מיירי בכה"ג דהא קאמרי התם דיחיד אחר שהסכים אינו יכול למחות, דאף שלא התחיל הש"ץ עדיין באומנתו עכ"ז כיון שהציבור הסכימו לקבלו אינו יכול למחות, אבל הציבור כ"ז דלא התחיל הש"ץ באומנתו רק הבטיחו לבד לא שייך חשדא ויכולים למחות, משא"כ לקמן דמיירי בהתחיל הש"ץ באומנתו פסקו שפיר דאין יכולים לסלקו משום חשדא, וכ"ז פשוט.
ולכאורה יש להקשות ע"ז דהא גם בלא התחיל הש"ץ באומנתו מבעי להיות דלא יהיו יכולים הציבור לחזור. דהא קיי"ל דדברי הקהל אינם צריכים קנין כמבואר בח"מ (ססי' קס"ג), ואם נתבונן אין כאן קושיא כלל, משום די"ל דאף דדברי הקהל א"צ קנין עכ"ז לא עדיף מקנין גמור דקיי"ל דהיכא דצד א' יכול לחזור דאז אף הצד הב' ג"כ יכול לחזור, כדקיי"ל בנתן מעות ולא משך הפירות דאף הלוקח יכול לחזור בו, ואף דנעשתה משיכה במעות של הלוקח, עכ"ז כיון דהמוכר יכול לחזור משום דהא לא נעשה קנין בהחפץ הנזכר, אף הלוקח יכול לחזור, וכן מבואר בח"מ (סי' רכ"ז סעי' ד) שאמרו שם דהיכא דהנתאנה יכול לחזור חף המאנה יכול לחזור משום דלא נגמר המקח כ"ז שחבירו יכול לחזור, א"כ ה"ה בזה דאף דדברי הקהל א"צ ק מ"מ כיון דהיחיד היינו הש"ץ יכול לחזור בו, משום דהא לא התחיל במלאכה, לכן אף הקהל יכולים לחזור, והא שדברי הקהל א"צ קנין מיירי היכא דהקהל נתנו מתנה להיחיד ולא היכא שנותנים מחמת מכירה ושכירות, משא"כ היכא דהפועל התחיל במלאכתו בזה בריר דהשוכר אינו יכול לחזור לפי ששכירות נקנית בדבור, ואף דאכתי הפועל יכול לחזור דהא פועל חוזר בחצי היום, עכ"ז שא"ה דהא חיי"ל דאינו יכול לחזור אלא מחמת עבדות ולא מחמת יוקרא וזילא כמבואר בח"מ (סי' של"ג סעי' ד' בהג"ה שם), ולכן שייך שפיר לומר דנתחייב בדמי שכירות כיון דנקנה לו הפועל דהא אינו יכול לחזור מחמת יוקר וזול, והא דחוזר מחמת עבדות הוי זה מגזה"כ אבל לא מחמת מחוסר קנין, אבל היכא דיכול לחזור מחמת מחוסר קנין אז בודאי לא שייך לומר דדברי הקהל א"צ קנין כנ"ל.
ובעיקר מה שפסק המחבר כתשובת הרשב"א דאין יכולין לסלק לש"ץ מן אומנתו, יש לעיין עדיין, משום די"ל דהרשב"א אזיל לשיטתו, דהא מבואר בגיטין (דף ע"ה) גבי ע"מ שתניקי בני דרבא ס"ל דסתם הוי כל משך הנקה שני שנים, ופסק הרשב"א בחידושיו (שם) והובא בר"ן (שם) דהמתחייב לזון את חבירו דמחוייב לזונו כל ימי חייו והובאה שיטתו בח"מ (סי' ס'), והנה הא דאו"ח (סי' נ"ג) שפסקו דאין יכולין לסלקו משום חשדא, הא מיירי בקבלוהו בסתם, דאלו בקבלו לזמן מסיק החמדת שלמה (חלק או"ח סי' ז') דלא שייך חשדא ע"ש, ולפי זה בודאי כוונת המחבר בקבלוהו סתמא, א"כ י"ל דבכה"ג יש טעם אחר דלא לסלקו, דכמו במתחייב במזונות סתם דיינינן דלכל ימי חייו נתחייב דסתם הוי לעולם, ה"ה בהתחייבות הקהל להש"ץ י"ל לכל ימי חייו נתחייבו להחזיקו לש"ץ, ואפשר דלזה נתכוין הרשב"א בתשובה המובאת בב"י שם שכתב דיש הרבה ראיות לזה דאין לסלקו ע"ש, וי"ל שכוונתו להא דגיטין הנ"ל דסתם הוי לעולם, ואף שהביא שם עוד ראיה מהא דמערבין בבית ישן משום חשדא, עכ"ז י"ל דלא סמך ע"ז הטעם לבד כדרך בעלי התשובות, משא"כ לדידן דקיי"ל בח"מ (סי' ס') דהתחייבות סתם יש לומר דעל יום א' נתחייב משום דהממע"ה, א"כ ה"ה בש"ץ שקיבלו אותו סתם י"ל ג"כ שנא קיבלו אותי רק על משך שנה א', ומחמת טעם דחשדא הא שיטת רש"י דס"ל לפרש התם בגיטין שיחשדו שמטלטלין בלא עירוב, א"כ לדעתי יש לדון הרבה בהך דינא שכתב המחבר בפשיטות בלא חולק כלל דאין מסלקין ש"ץ מאומנתו, ולא הביא הנך שיטות שפי' לכוונת הגמ' משום חשדא באופן אחר] אף בשם יש מי שאומר, והרשב"א י"ל דאזיל לשיטתו כמש"כ.
אכן י"ל דלכן פסק המחבר בפשיטות דאין מסלקין ש"ץ מאומנתו לפי שיש לדון בזה דין ספק ספיקא ספק דלמא סתם לעולם משמע [וכמו שכתב הרא"ש (ספ"ג דשבועות) דגבי נדרים סתם לעולם משמע וכמבואר ביו"ד (סי' רי"ט סעי' ג'), וכן הובא שם בשם הרש"ך דפסק בהסכמת הקהל שלא קצבו זמן הוא לעולם ואינו קשה מהא דפסקו בח"מ גבי סתם התחייבות דשנה א במשמע, משום דיש לחלק דשאני נדרים דספיקו להחמיר בפרט היכא דאיתחזק איסורא דהא נאסר כבר והוי ספק לנו אי יצא אחת מנדרו או דסתם לעולם משמע ולכן ספיקו להחמיר משא"כ בממונא דבספק אמרינן הממע"ה משום דהוי ספק או סתם לעולם משמע או לא], וקבלוהו לש"ץ לכל ימי חייו ואת"ל דסתם לאו לעולם משמע, עכ"ז אכתי ספק דלמא הלכה כפי' התוס' שפי' משום חשדא היינו שיחשדו אותו שגונב הפת, וזה הטעם שייך ג"כ בש"ץ שלא לסלקו. ולכן פסק המחבר בפשיטות כנ"ל, וגם י"ל דלטעם הרמב"ם שייך גם בש"ץ כן.
ועפ"ז יש ג"כ ליישב קושית המאיר נתיבים הנ"ל, די"ל דווקא היכא שהתחיל הש"ץ באומנתו, דהא אי נימא דסתם לעולם משמע א"כ נתחייבו הקהל לשלם שכירותו כמו בכל פועל דקיי"ל שכירות נקנה בדבור, משא"כ היכא שלא התחיל הש"ץ באומנתו דאז לא נתחייבו ש בתורת שכירות, משום דקודם שהתחיל הפועל במלאכתו יבול הבעה"ב לחזיר, ולכן אף אי נימא דגם קודם שהתחיל הש"ץ במלאכתו שייך ג"כ חשדא ולא כמש"כ לעיל, עכ"ז הא מחמת חשדא לבד לא סמכינן [משום דהא יש שיטות אחרות בפי' משום חשדא] אלא בצירוף סברא דסתם לעולם משמע כנ"ל, ולא סתרי דברי המג"א למה שפסקו לקמן, ולפ"ז בנ"ד וודאי ברור דאין מסלקין השו"ב מאומנתו, משום די"ל גם בזה ס"ס הנ"ל דספק דלמא סתם הוי לעולם ובנ"ד ג"כ הא כתב כ"ת דלא קבלוהו לזמן לא סתמא. ואת"ל דלא הוי לעולם עכ"ז ספק דלמא הלכה כהמפרשים דחשדא היינו שיחשדו שגנב הפת, וה"ה בשו"ב ג"כ יחשדו לו שיצא איזה טריפה מת"י וכה"ג, ואף שהמחבר מסיק שם דהיכא דנהגו למנות אנשים מנוים לזמן דסתמן כפירושן מאחר שנהגו כך, עכ"ז הא מבואר בחמדת שלמה (שם) דהאידנא דלא נהגו כן אלא המנהג בכל המנויים דהוי לעולם, לכן שייך גם האידנא הא דאין מסלקין מאומנתו.
וע' במג"א (סי' שס"ו ס"ק ח') שכתב דאם הוא דבר שצריכים ליתן מעות לזה יכולין לשנות העירוב וליתן לאחר. ופי' המחצית השקל (שם) דאף דגם דלהב' ג"כ יתנו מעות עכ"ז יכולים לשנות משום דדווקא היכא שהניחו העירוב בלא שכירות אז שייך משום חשדא, משא"כ היכא ששילמו בעד הנחת העירוב אז יכולים לומר דעד הנה רנו להנות לאותו האיש ועכשיו רוצים להנות לאחר, ובכה"ג לא שייך חשדא ע"ש במחה"ש, ולפענ"ד נראה להוכיח דלא כוותי', משום דלפ"ז תקשה איך פסקו בש"ץ דאין מסלקין אותו ופי' הרשב"א משום חשדא כנ"ל, והא לדברי המחה"ש הנ"ל לא שייך חשדא בש"ץ דהא יכולים הקהל לומר דעד הנה היו רוצים לשלם שכירות לו ועכשיו רוצים להנות לאיש אחר, ולכן נ"ל לומר דכוונת המג"א דלא כמש"כ המחה"ש, משום דיש לדקדק בדברי המג"א שכתב אם הוא דבר שצריכים ליתן מעות לזה, מלת לזה מיותרת, לכן מוכח שכוונתו הוא דדווקא באם שלראשון היו צריכין ביתן מעות ולהב' לא יתנו כלל ורוצה לקבל העירוב אצלו חנם, אז יכולים ליטלו מן הא' וליתן לב', משום דכה"ג לא שייך חשדא דיכולים לומר דרוצים להרויח המעות שהיו צריכים לתת, ואפשר שזה דומה למש"כ המג"א (סי' שס"ו סק"ז) דהיכא דאיכא טעמא רבה יכולים לשנות ע"ש, היכא שיש להם ריח מזה אין לך טעמא רבה מזה, וגם לא שייך חשדא בכה"ג משום דיתלו דמחמת התועלת שיש להם לכן שינו מקום העירוב, ולפ"ז יש לדון היכא שהש"ץ הראשון נטל שכירות הרבה והב' רוצה לזלזל דאז יכולים לשנותו משום דהא עכ"פ יש להם ריוח, דמ"ל אם הב' רוצה להיות בחנם או שרוצה לפחות ממקח הראשון, ולפ"ז בנ"ד שהשו"ב הראשון לא היה רק שו"ב לבדו בעד הכנסת השחיטה והב' רוצה להיות ש"ץ ושו"ב בעד מקח הראשון, לפ"ז יש מקום לומר דיכולים לסלקו.
אך באמת מוכת כפירוש המחצית השקל בדברי המג"א הנ"ל משום דלפי מש"כ לפרש כוונתו דהיכא שיש להם תועלת לא שייך חשדא משום דיתלו דלכן שינו העירוב משום הנאתם. א"כ קשה הא כתב המג"א שם בס"ק הנ"ל דאף אם השני רוצה ליתן מעות בעד הנחת העירוב אפ"ה אין לשנותו, וקשה הא שם יש להם תועלת מהמעות שיטלו מהב', ואין לחלק בזה דמניעת הריוח שאני, דהא לפי הסברא שנתבאר דבכה"ג לא שייך חשדא כנ"ל, א"כ גם בזה יתלו דלכן שינו משום תועלת שיש להם, ובע"כ מוכח דגם בכה"ג שייך חשדא משום דלאו כ"ע ידעי מזה, וכמו דלא מהני הכרזה כנ"ל משום חשש דילמא איכא אינש דשמע בהא ולא שמע בהא ה"ה יש לחוש בזה משום דלאו כ"ע ידעי אם הב' נותן מעות או לא ושייך חשדא גם בזה, לכן לפ"ז גם היכא שלראשון נותן מעות ולהב' לא יתנו שייך ג"כ חשדא משום דלאו כ"ע ידעי שהשני מקבל העירוב בחנם, כיון דעד הנה היה המנהג לשלם שכירות בעד זה, וכיון דאין סברא לומר דדברי המג"א סתרי אהדדי, לכן מוכח מזה כפי' המחצית השקל הנ"ל, וכיון דהתם הוי המנהג לשלם שכירות בעד הנחת העירוב א"כ הוי זה מפורסם לכל, ולכן לא שייך חשדא בזה, ולא יסתרו דברי המג"א אהדדי, משום דהיכא דהמנהג הוא שלא ליתן מעות בעד זה ואך הב' רוצה ליתן, אז כיון דזה אינו מפורסם לכל שייך חשדא גם בזה.
אכן אף שכוונת המג"א הנ"ל מוכרח' לפירוש כפי' המחצית השקל הנ"ל, עכ"ז בעיקר דברי המג"א הנ"ל יש לתמוה דהא מוכח להיפך מהא דאין מסלקין ש"ץ מאומנתו משום חשדא, ובודאי מיירי בש"ץ שנוטל שכר, אלמא דגם בכה"ג שייך חשדא, ולכן לדינא ברור בנ"ד דאין לסלק להשו"ב הראשון משום חשדא.
וגם יש להעיר בהך דינא דאין מסלקין ש"ץ מאומנתו מהא שכתב הרמב"ם (פ"א מה' מלכים ה"ז) בכל המנויין בנו קודם, וכתב שם הכ"מ בשם הספרי דיליף זה מקרא ע"ש, וכיון דחזינן דבנו זוכה בירושה כש"כ דהוא לעצמו בודאי זוכה לכל ימי חייו להיות ממונה על הענין שמנוהו, [ויש להאריך בפרט זה, אך כעת אין אנו צריכים לזה, מחמת דהא פשטות דעת המחבר וכל האחרונים דאין מסלקין לש"ץ וכל המנויין, משום חשדא, א"כ ה"ה בנידון דידן ברור דאין יכולים לסלקו], ואפשר דזהו בכלל מש"כ הרשב"א דיש לו הרבה ראיות בזה כנ"ל, ויכווין למש"כ בשם הרמב"ם דבכל המנויין בנו קודם כנ"ל.
א"ד ידידו דו"ש יצחק אלחנן בהרב מוהרי"א זצ"ל חופ"ק נאווהרדק.
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |