באור מרדכי למהר"ם בנט/ברכות/ו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

באור מרדכי למהר"ם בנט ברכות ו

		הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
		נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה	דף השיחה

א

א הוא אומר כו'.

>>>

ב

ב שאסור לשתות יין בע"פ כו'.

>>>

ג

ג בעי ברוכי.

>>>

ד

ד אם המשקין רעים לשתות כו'.

>>>

ה

ה דסופו להקשות לא הוי מאכל ולא נטעי כו'.

>>>

ו

ו ולא נטעי ליה אינשי אדעתא דקורא פי' לאוכלו כו' כן צריך להיות:

>>>

ז

ז מברך עלייהו שהכל נהיה בדברו.

>>>

ח

ח מכאן משמע שיש לברך כו'. וכן כתבו התוס' בסוגיין וכתב הרשב"א ואינו מחוור בעיני כלל שאלו אין חייבין בערלה משום פרי אלא מרבויא דאת כו' ומשמע לכאורה דר"ל דאע"ג דאין הגרעין שומר, אפ"ה מרבינן לה מאת פריו, וזה תימה א"כ למה הוזכר בש"ס כלל, ומאי ניהו שומר לפרי, הא אף באינו שומר לפרי כמו הגרעין ג"כ חייב בערלה. וגם תקשה להאמת אכתי אמאי אכל מר בר רב אשי קפרס, נהי דאינו שומר משום דלא מיית פירא כי שקלת ליה, מ"מ ליתסר מטעם טפל לפרי כמו בגרעין, ואם יש לחלק בין טפל לטפל גם היכא דלא הוי שומר, א"כ מעיקרא מאי מותיב אביי מנץ אקפרס, דלמא לעולם כדאמר רבא מעיקרא כיון דבתלוש ליתיה לא מיקרי שומר, והא דבנץ חייב לא משום שומר אלא משום דהוי טפל כמו בגרעין דחייב משום טפל. אלא ע"כ דגם אם משום טפל הוא ג"כ תקשה דנחייב לקפרס עכ"פ משום טפל, א"כ תקשה ג"כ למסקנא מ"ש קפרס מגרעין. אלא ע"כ דאין סברא בעולם לרבות טפל לפרי אם אינו עכ"פ שומר, וממילא גרעין דאינו שומר עכצ"ל דחיוב דידיה הוא משום דהוי עיקר פרי וכמ"ש התוספות. וצ"ל דהרשב"א ס"ל כפירוש הרמב"ם בפ"ב דעוקצין משנה ב' וז"ל הגרעין הלח מצטרף לאוכל לפי שהוא שומר לו כו' ע"ש. וכן פירשו שם הרא"ש והרע"ב א"כ גם הגרעין מיקרי שומר וע"כ שפיר חייב בערלה. אבל לגבי ברכה לא מברכינן עליה בורא פרי העץ, משום דאינו פרי. אבל התוספות ס"ל כפי' הר"ש שם וז"ל ולא מצטרפין עם האוכל דחשיב יד ולא שומר כו' מצטרפת עם האוכל לפי שנאכלת ומוצץ אותה מחמת רטיבותה ע"ש. א"כ הכא בערלה דקתני סתמא הגרעינין חייבין שמעת מינה על כרחך דטעמא הוא משום דאיקרי פרי, דאי לא כן מאיזה טעם חייב, הא אינו שומר וכל היכא דלא הוי שומר לא מרבינן ליה בתורת טפל לחוד. ושפיר ילפו מיניה התוספות דגם לענין ברכה ברכתו בורא פרי העץ.

וא"ת א"כ אכתי תקשה הא דקתני התם כל הגלעינין מטמאות ולא מצטרפות דתי"ל הא להתוספות הגרעין מיקרי פרי. לק"מ דהר"ש לא גריס כל הגלעינין כגירסת הרמב"ם אלא גלעינין ומיירי בגרעינין שאינן ראוין לאכילה כגון גרעיני תמרין כמבואר בביצה כ"א ב' ובפרש"י שם ע"ש ולא מיירי בגרעיני תפוחים ואפרסקין שהזכירו התוספות כאן דראוין לאכילה. אולם הרמב"ם דמפרש משום שומר, לכן לדידיה מיירי מכל הגרעינין אף גרעיני זיתים וכדומה כמבואר בדבריו, משא"כ להר"ש:

ולפ"ז הך דינא דהתוספות במחלוקת שנוי, דהוא רק לפירוש הר"ש ולא לפי' הרמב"ם והרא"ש והרע"ב שם. איברא דיש מקום לומר דמ"ש הרמב"ם דגרעין הוא שומר משום שאם תנטל יתייבש הפרי היינו למסקנא דרבא דקאמר דשומר הוי היכא דכי שקלת ליה לשומר מיית פירא, אבל בס"ד דרבא דלאו במיית פירא תליא שומר אלא אם איתיה או ליתיה בתלוש לאותו ס"ד צ"ל דגרעין לא נקרא שומר ואפ"ה חייב בערלה וממילא צ"ל כהתוספות דטעמא משום דמיקרי פרי. ויהיה לפי זה עיקר הוכחת התוספות רק מסוגיא דס"ד כאן. אבל מ"מ זה אינו מוכרח די"ל דנהי דהוי ס"ל לרבא בס"ד דאף דכי שקלת ליה לשומר לא מיית פירא מקרי ג"כ שומר, מ"מ ידע הסברא בהיפוך דכל היכא דכי שקלת ליה לשומר מיית פירא ודאי הוי שומר אף בדבר שהוא בפנים כמו הגרעין וא"כ אף בס"ד דרבא אין ראיה מהא דחייב בערלה לדין ברכה משום דחיובא דערלה מטעם שומר הוא לפירוש הרמב"ם כדאמרן, אלא שהתוספות אזלי בשיטת הר"ש ופירושו שם:

ובספר אבן עוזר (או"ח סי' רב?) השיג על התוספות מהא דתנן ספ"ק דערלה הגרעינין מותרין ברבעי ואי הוי פרי למה מותרין ברבעי.

ולענ"ד לק"מ, ולא מבעיא למ"ד לעיל ל"ה א' כרם רבעי, דליכא רבעי אלא בענבים דאין הגרעין שלהן ראוי לאכילה, דמודו התוספות באותן הגרעינין שאינן פרי (עיין ברמב"ם פ"א מטומאת אוכלין דין י"א). וא"ל א"כ אמאי חייבין בערלה י"ל משום דיש גרעינין שראויין לאכילה דחייבין בערלה מדאורייתא לכן גרעיני זיתים וענבים ג"כ חייבין דבלא"ה צ"ל כן להתוספות דס"ל דחיוב דערלה בגרעינין הוא משום דהוי פרי דתקשה אם כן גרעינין שאינן ראוין לאכילה אמאי חייבין בערלה כדתני סתמא ולא חילק התנא בין גרעין לגרעין אע"כ דבאמת דייק ותני אסורין בערלה ולא תני חייבין דלענין האיסור השוו גרעין שאינו ראוי לאכול לגרעין שראוי לאכול דאית ביה חיובא, אבל ברבעי דלא שייך אלא בענבים דגרעיניהן אינם ראויין לאכילה ע"כ מותרין ברבעי:

ובזה א"ש הא דמשני הש"ס בקידושין (נ"ד ב') לעולם רבי מאיר והכא במאי עסקינן כגון דיהיב כשהוא סמדר ודלא כר"י דאמר סמדר אסור מפני שהוא פרי. וקשה, הא בסוגיין מבואר דמודו רבנן לר"י בשאר כל האילנות משיוציאו. ולהנ"ל א"ש דלדלידן דקיימא לן כמאן דאמר כרם רבעי (ועיין תוס' קידושין ב' ב' ד"ה אתרוג שכתבו דידוע היה להם דאיכא תנא דתני בהדיא כרם רבעי ואולי הוא הך מתני' דאי לא תימא הכי א"א למינקט כלל כהך מ"ד כרם רבעי אפילו בחוצה לארץ דכל המשניות דלא כוותיה וכמ"ש התוספות שם) א"כ לא משכחת רבעי רק בענבים דפליגי בהו רבנן עליה דר"י וס"ל דסמדר אינו פרי וא"ש ואפילו למ"ד נטע רבעי ג"כ לק"מ דודאי יש דברים הרבה דחייבין בברכה והוו פרי ופטורין מרבעי דהרי מצינו דברים שברכתן בורא פרי העץ ופטורין ממעשר כגון שקדים המרים הקטנים שכתב הרא"ש לעיל דקי"ל כמ"ד בחולין זה וזה לפטור במעשר ואפ"ה ברכתן בפה"ע כמ"ש הטור סי' ר"ב. גם בבוסר שהגיע לכפול הלבן כתב הרא"ש דמברך בפה"ע כמו דחייב בערלה ושביעית ואפ"ה מבואר בירושלמי ספ"ק דערלה הביאו הר"ש שם וז"ל ומותרין ברבעי כדתניא פרי אתה פודה ואי אתה פודה בוסר. וכן בוסר פטור ממעשר כמ"ש הרמב"ם בפ"ב ממעשר דין ג', ולענין ברכה ברכתו בפה"ע. ובפ"ט ממעשר שני דין ב' עמ"ש הרמב"ם אינו נקנה במתנה אלא אם נתנו בוסר, תמה שם בכסף משנה דהא על בוסר מברכין בפה"ע. הרי דס"ל להכסף משנה דגם הרמב"ם יודה לדברי הרא"ש דמברכין על בוסר בפה"ע ואפ"ה לא תמה עליו בפ"ב ממעשר דין ג' ואכולה פ"ק דמעשרות דמבואר שם דחיובא דמעשר אחר זמן הבוסר הוא. אלא על כרחך דמעשר שאני מברכה. ובאמת גם מה שתמה בכסף משנה הנ"ל לק"מ דסמך הרמב"ם על הירושלמי הנ"ל:

ולפ"ז צ"ל הא דמוקי בש"ס דקידושין הנ"ל דלא כר"י משום דר"י קאמר מפני שהוא פרי, משמע לכל מילי אפי' לרבעי, אבל לרבנן אע"ג דלא פליגי כ"א בסמדר ומודו בבוסר, מ"מ לדידהו לא לכל מילי פרי נינה כי אם לערלה ולשביעית ולברכה ולא לרבעי ולמעשר. מיהו למעשר ודאי גם ר"י מודה דלא מיקרי פרי דלא מצינו מי שחולק בפ"ק דמעשרות. ולפ"ז א"ש ג"כ הך סוגיא דקידושין הנ"ל דמוקי מתני' דרבעי דלא כר"י משום דלא קא מודי רבנן כ"א בערלה ושביעית. והרא"ש יליף מיניה גם לברכה אבל לא למעשר ולרבעי דרחמנא מעטיה כנ"ל בירושלמי אבל כר"י לא מצינו לאוקמי משום דאיהו קאי על דברי תנא קמא דתני הסמדר מותר בערלה וברבעי ובנזיר ר"י אומר הסמדר אסור מפני שהוא פרי ומשמע דקאי אכולהו בין בנזיר ובין ברבעי לפ"ז הא דמודו רבנן לר"י בשאר כל האילנות לאו לכולה מלתא אודו ליה:

ועכ"פ מבואר דדין ברכה ודין רבעי אין שייך לענין בוסר וכן דין ברכה ומעשר אין שוין לענין שקדים המרים הקטנים וממילא י"ל ג"כ גבי גרעין אע"ג דמיקרי פרי לגבי ברכה לא מיקרי פרי לגבי רבעי ומעשר. ועוד ראיה מדאמר ריב"נ בנדה (נ"א ב') נמנו וגמרו על הפלפלין שאינם מקבלים טומאת אוכלין ותנן התם (נ' א') כל שחייב במעשרות מטמא טומאת אוכלין, א"כ שמעת מינה דפלפלין שאינם מקבלים טומאת אוכלין אינם חייבים במעשרות, ומשמע התם דאין חילוק בין רטיבתא ליבשתא, דאל"כ לא הוי הש"ס מקשה שם ורמינהי כו' ע"ש. וכן הרמב"ם בפ"א מטומאת אוכלין דין ו' לא חילק (מיהו התוספות ביומא פ"א ב' לחד תירוצא מחלקין בין רטיבתא ליבשתא) ולגבי ברכה מסקינן בסוגיין בסמוך דפלפלי רטיבתא מברך עליו וכתב הרשב"א משמע מהכא דפלפלי רטיבתא מברכין עליו בפה"ע וכ"פ הראב"ד אבל הרי"ף כתב בפה"א וכן רבינו האי גאון עכ"ל. ודעת הרא"ש כהרשב"א וראב"ד הרי לדברי כולם צ"ל דיש חילוק בין ברכה למעשר. מיהו לדברי הרי"ף הוא רק לענין בורא פרי האדמה דבזה יש לחלק טפי בין ברכה למעשר כמ"ש הרשב"א בסוגיין גבי קפרס. אבל לראב"ד ורשב"א ורא"ש צ"ל החילוק רחוק בין ברכת בורא פרי העץ למעשר וא"כ י"ל ג"כ בגרעינין:

ועוד ראי' דהרי בעירובין (כ"ח ב') תניא כפניות פטורות מן המעשר ופירש"י שם דהיינו תמרים שהיו יכולין להתבשל ולא נגמר פרין (ובפסחים נ"ב ב' מבואר דכפניות דלאו דניסחני אסורין בערלה ושביעית) ואילו לגבי ברכה אסיק הב"י בסי' ר"ב דתמרי זיקא שהן תמרים שלא נתבשלו כל צרכן מברך עליהן בפה"ע כפשטת הסוגיא לקמן מ' ב' דפה"ג אלא למ"ד תמרי דזיקא שהכל בפה"ע מבעיא ליה לברוכי ומ"ש הב"ח שם דגם הרר"י והטור ס"ל כרבינו ירוחם דבת"ז מברך שהכל אינו דאינהו מיירי מתמרים שאינן עתידין להתבשל כלל והוא חד פי' דבושלי כמרא דמייתי הר"ש ריש דמאי והרא"ש ספ"ק דערלה אבל תמרים שהיו יכולין להתבשל על האילן אלא שנפלו קודם זמנן דהיינו ת"ז דאמרי' בגמ' להדיא בפה"ע מבעיא ליה לברוכי ליכא מאן דפליג זולת רבינו ירוחם דמ"ש שהוא מין פרי ולא נגמר בשולו ר"ל מין פרי שלא נגמר בשולו לעולם. עכ"פ פשוט בש"ס דת"ז מברך בפה"ע ופטור ממעשר א"כ הוא הדין בגרעינין דאע"ג דמותרין ברבעי ופטורין ממעשר מ"מ ברכתן בפה"ע.

וא"כ תו לא קשיא מידי על התוספות בדין גרעינין טפי ממה שיקשה על הרא"ש בשקדים המרים ובוסר ועל הרשב"א והראב"ד בפלפלי רטיבתא ואסתמא דש"ס בתמרי זיקא:

ומה שהשיג עוד בספר אבן עוזר על התוספות הנ"ל מדתנן בתרומות פי"א משנה ה' גרעיני תרומה אם השליכן מותרות. תימה אדרבה הרי ראיה מדתנן ברישא בזמן שהוא מכנסן אסורות הגרעינין הראוין לאכילה ורק בהשליכן דגלי דעתיה דלאו לאוכל קא בעי להו ובודאי שהגרעין אי לא בעי לה לאוכל אין שם אוכל עליו אף להתוספות דכל דבר שאינו מיוחד למאכל אדם ה"ז טהור עד שייחדו למאכל אדם כמ"ש הרמב"ם ריש הלכות טומאת אוכלין וגרעינין סתמן לבהמה קאי ולכן יש חילוק בין מכנסן להשליכן. ומשם מבואר דגרעיני חבושין ופרישין ואגסין וקרוסטומלין הן ראוין לאכילה וגרעיני זיתים ותמרים וחרובין אינן ראוין לאכילה.

(וז"ל הרמב"ם פי"א מתרומות דין י"א גרעיני זיתים ותמרים וחרובין אע"פ שלא כנסן הכהן הרי אלו אסורין לזרים ושאר הגרעינין כו'. ותימה שבפי' המשנה שם כתב בהיפוך דגרעיני זיתים וחרובין אפילו לא השליכן מותרין וכן בדין, דכי חמור אינו ראוי לאכילה מראוין לאכילה. וכן כתב הרמב"ם פ"א מהל' טומאת אוכלין דין י"א החרצנין והזגין אע"פ שכנסן לאוכלין אינן מתטמאין טומאת אוכלין, הרי מפורש דגרעינין שאין ראוין לאכילה אפילו כנסן לא מהני למישוי אוכלא וא"כ מותרין משום תרומה וצ"ע):

איברא דיש לעיין דהרי רהיטת סוגיין משמע דערלה ומעשר וברכה חד דינא אית להו כדפה"ג ארב דאמר אוכל את הקפריסין מדתניא על הקפריסין אומר בפה"ע ומשני הוא דאמר כרבי עקיבא דאמר אין מתעשר אלא אביונות הרי מהמקשה מוכח דל"ל שיהא הברכה בפה"ע ולא יתחייב בערלה ומהמתרץ מוכח דכל היכא דפטור במעשר ודאי פטור גם בערלה דאל"כ לא משני מידי על רב אלא ע"כ דג' אלו שוין וא"כ קשה מזה על דברי הרא"ש בשקדים המרים כמ"ש במעדני מלך והניח בצ"ע ולפי הנ"ל קשה מזה גם בבוסר להרא"ש וכן בפלפלין ובנובלות דתמרי זיקא.

ולישב נלע"ד בתרתי טעמי. חדא דיש לומר ודאי המקשה עלה דרב ס"ל כיון דמצינו בברייתא דמברך בורא פרי העץ ודאי דחייב בערלה דלא מצינו מידי דברכתו בפה"ע ואינו חייב בערלה אבל להמתרץ דמייתי הברייתא דלרבי עקיבא אין מתעשרין אלא אביונות בלבד ולר"א מתעשר תמרות אביונות וקפריסין דלפ"ז קשה אידך ברייתא דעל העלין ועל התמרות אומר בפה"א ועל האביונות ועל הקפריסין אומר בפה"ע דאתיא דלא כמאן דאי כר"א מדמתעשר תמרות ומשמע דומיא דאביונות וקפריסין דמשום תרומות פירות הוא ולא משום מעשר ירק א"כ גם על התמרות יברך בפה"ע א"נ בהיפוך אם ר"א ר"ל בתורת מעשר ירק גם העלין דמברך עליהן בפה"א יתעשרו ואי אתיא הברייתא כר"ע א"כ למה מברך על הקפריסין בפה"ע הא אינו מתעשר לר"ע כי אם אביונות אלא על כרחך צ"ל להאמת דמעשר קיל מברכה ואז מצי אתיא הברייתא קמייתא בין כר"א בין כר"ע. כר"א דאע"ג דעל העלין מברך בפה"א מ"מ אין בהן אפילו מעשר ירק. וכר"ע דאע"ג דעל הקפריסין מברך בורא פרי העץ אפ"ה אינו מתעשר. א"כ להאמת ברכה ומעשר אינן שוין וממילא תו לא קשיא אדרב דאין ראיה מברכה לדין ערלה דכמו דצריך לחלק בין ברכה למעשר נוכל לחלק בסברא בין ברכה לערלה וכ"ז למסקנא דאייתי פלוגתא דר"א ור"ע דקשיא לפ"ז הברייתא קמייתא כמאן אתיא אבל המקשה הוי ס"ל מסברא פשוטה דכל הענינין שוין כיון דליכא ראיה לחלק ביניהן וא"כ למסקנא שפיר יש חילוק בין ברכה למעשר. ומ"מ התוספות ילפו שפיר דין גרעינין מכח כ"ש, השתא בערלה חייבין, מכ"ש דמברך עליהן בפה"ע:

אולם דלפ"ז אכתי תקשה דברי הכל בו שהביא הבית יוסף בסי' ר"ד דעל וורד מברך בפה"א דלאו פה"ע נינהו אלא כפרי האדמה מפני שהזרע שלו עיקר הפרי והעלין הם הפרחים עכ"ל. וביו"ד סוף סימן רצ"ד הביא בבדק הבית על שם הראב"ד דוורד חייב בערלה דערלה ושביעית חד דינא אית להו ע"ש א"כ לדבריו צ"ל דיש חיוב בערלה אפילו בדבר שברכתו בפה"א א"כ רב דאמר אוכל את הקפריסין ע"כ דפליג אברייתא דעל קפריסין מברך בפה"ע ומשום דס"ל כר"ע והדר מוכח דערלה ומעשר חד דינא אית להו.

וצ"ל דבאמת הראב"ד ס"ל כדעה קמייתא שכתב הכל בו דעל הוורד מברך בפה"ע (ומיהו בראב"ד שהביא הב"י בסי' רי"ו דמברך על מי וורד בורא מיני בשמים ש"מ דס"ל להראב"ד דלאו מין עץ היא) א"נ דראיית הראב"ד גבי ערלה הוא רק לחייב הוורד בערלה ר"ל הפרי שבו וממילא העלין שלו חייב מדין שומר. אבל גבי ברכה עכ"פ על העלין מברך רק בפה"א וא"ש:

ועוי"ל הא דמדמי הש"ס דין ערלה וברכה אהדדי היינו לגבי קפריסין דטעמא דפטור דידיה הוא משום דאינו עיקר הפרי ולא נטעי אדעתא דהכי, בזה ס"ל להש"ס דאם פטור בערלה מה"ט גם בברכה לא ליברך עלה בפה"ע וכן להמתרץ ס"ל אם חייב בערלה באינו עיקר הפרי יתחייב ג"כ במעשר ומדפוטר ר"ע במעשר ש"מ דפוטר גם בערלה אבל היכא דפטור דמעשר הוא משום שלא נגמר הפרי כמו בבוסר או בכפניות דלאו דניסחני שהוא ג"כ מפני שלא נגמר בזה י"ל דוקא במעשר הלכו אחר גמר פרי משום דבעינן תבואת זרעך כדרך שב"א מוציאין לזריעה כדאיתא בירושלמי שהביא הר"ש פ"א דמעשרות משנה ד' אבל גבי ברכה כיון דראוי לאכילה פרי הוא וכן בפלפלין דעיקר הפרי הוא ורק במעשר פטור משום שאין עיקרו לאכילה אלא לטעמא. ג"כ יש לחלק דברכה שאני ובאמת ה"ט דהרי"ף דס"ל דפלפלין מברך עליהן בורא פרי האדמה משום דדמי בזה למה שאינו עיקר הפרי שהוא ג"כ מטעם דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי כן הכא גם כן לא נטעי אדעתא למיכליה וכמ"ש הרשב"א בתשובה שהביא הבית יוסף בסי' ר"ב. אבל הראב"ד ורא"ש סבירא להו דמ"מ נטעי אדעתא דפלפלין עצמו ורק לתועלת לטעמא ולא לתועלת אכילה ס"ל דזה לא דמי להך דקורא וצלף דלא נטעי אדעתא דצלף וקורא עצמו וכן בגרעינין להתוספות מיקרי עיקר הפרי דבלאו הכי מריך לומר כן דאם לא כן תקשה להו מקפריסין דפסק בה"ג דלא מברך רק בורא פרי האדמה בפה"א אע"כ דגרעינין ה"ל עיקר פרי ולכן גבי ברכה מברך על הגרעינין בפה"ע אבל לענין מעשר וטומאת אוכלין ורבעי בעינן אוכל המיוחד לאדם וזהו אינו אוכל המיוחד לאדם. ולכן במכנסן הכהן באמת יש בו חיוב תרומה כנ"ל והה"ד במעשר רק באיסור רבעי כיון שאין עליו איסור מעיקרא במחובר אי אפשר שיחול עליו איסור זה עוד. ודרך זה נלע"ד נכון לישב כל הסתירות הנ"ל:

ובקליפת מראנצין כתב במג"א (סי' ר"ב ס"ק י"ז) דיש לברך בפה"ע. ולכאורה יש לעיין ממ"ש הראב"ד פ"ה מטומאת אוכלין דין י"ד וז"ל ונ"ל שהיא קליפה שעל התמרה וכשהתמרה רוטב הקליפה מרה ואינה אוכל אבל כשהיא יבשה הקליפה היא מתוקה ונאכלת עמה כו' ולפ"ז יש לדון מינה לקליפת מראנצין שהיא מרה שאינה מקבלת טומאת אוכלין וממילא גם לענין ברכה לא שייך בפה"ע וצ"ל ג"כ כדאמרן דשאני גבי טומאה כיון שאין דעתו לאכול אינו אוכל משא"כ גבי ברכה. ועיין בסוכה (ל"ה ב') ושל תרומה טהורה לא יטול ח"א מפני שמפסידו משמע דקליפת האתרוג יש בו קדושת תרומה ומיקרי אוכל אע"ג דהיא מרה ומינה יש ללמוד לקליפת מראנצין וא"ש דברי המג"א ופשוט:

ט

ט כפול הלבן. וכתב במגן אברהם סי' ר"ב סק"ד דעכשיו פול גדול מענבה ע"ש וצ"ע:

י

י יש ללמוד דעל בוסר כו'. וכן כתבו התוספות וכתב הטור ועל החרובין משישרשרו ועל הזיתים משיניצו ועל שאר האילנות משיוציאו. אך בבדק הבית כתב דאין ללמוד מדין שביעית לזיתים וחרובין לענין ברכה ע"ש. ולכאורה לפ"ז גם עיקר הדין דבוסר מברך עליו בורא פרי העץ אין לו עיקר דיש לחלק בין ערלה ושביעית לדין ברכה ולפמש"ל אות ח' יש ראיה לדין בוסר מדאסקינן לקמן מ' ב' דנובלות דתמרי זיקא ברכתן בורא פרי העץ והן תמרים שלא נתבשלו כל צרכם והיינו בוסר דמן בוסר עד שיגמר פרי לגמרי אין גבול אחר א"כ כיון דא"צ גמר פרי ממש ממילא בוסר הוי פרי:

יא

יא אלא בורא פרי האדמה. ודוקא היכא שברכתן בפה"ע לכן קודם שיגיע לכפול הלבן ברכתו בפה"א אבל בתבואה שנגמרה ברכתה בפה"א לכן קודם שהביאה שליש ברכתה שהכל. כ"כ המג"א סי' ר"ד סק"ז. ובסי' ר"ב סק"ך כתב דבסופי ענבים שפיר מברך שהכל ולא דמי לבוסר דשאני בוסר דעומד לעשות ממנו יין דברכתו בפה"ג לכן מתחלתו בפה"א אבל סופי ענבים עומד לעשות ממנו חומץ לכן תחלתו שהכל.

ולענ"ד סברא זו דחוקה למיתלי תחלתו בסופו ובהיפוך מצינו סופו תליא בתחלתו והא גופא תקשה למה יברך ביין של בוסר בפה"ג אם תחלתו שהכל תהא סופו לעלויא חד דרגא לברך בפה"ע. ועיין באבן עוזר סי' ר"ח ס"ז כתב ג"כ סברא זו גבי כוסס האורז. והתם ניחא דבבישולו ודאי ברכתו במ"מ שהרי הוא מזון ותלינן תחלתו בסופו אבל יין דמשום דאשתני לעלויא אשתני ברכתו א"כ בוסר אם תחלתו בפה"א הוי סגי בסופו בפה"ע.

ולענ"ד בלא"ה לק"מ דסופי ענבים שאין מתבשלין לעולם מברך שהכל דה"ל כבושלי כמרא לחד פי' שהבאתי לעיל אות ח' ע"ש:

יב

יב ומדלגבי ערלה כו'. התחלת הדבור הזה קאי אלשון הרי"ף. וע"ז כ' וכ"פ בה"ג:

יג

יג ובברכות אין חילוק כו'. וכ"כ התוספות והרא"ש אבל הרר"י והרשב"א חולקין על סברא זו דמ"מ כיון דמקילין בח"ל הרי יש לנו ספק אם הלכה כרבי עקיבא ממילא גבי ברכה דיש ספק אם יברך בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה לכן מברך בורא פרי האדמה דיצא ממה נפשך ולפמ"ש במג"א ריש סי' ר"ו דבפירות האילן אפילו היכא שדינן לברך בפה"א אם ברך עליהן בפה"ע יצא א"כ לדבריהם יכול לברך ג"כ בפה"ע דיצא ג"כ בדיעבד ורק דמצי לברך ג"כ בפה"א אבל להר"ם והרא"ש צ"ל דוקא בפה"ע. ולענ"ד נראה דהר"ם והרא"ש ס"ל דהא דקי"ל הלכה כהמיקל בח"ל אינו מטעם ספק דהרי אפי' כיחיד במקום רבים מקילין בח"ל וכיוצא בזה כתבו התוספות בעירובין מ"ו א' ד"ה דאמר וכ"מ ברמב"ן בת"ה שהביא הבית יוסף יו"ד סי' ש"מ ד"ה קטן וז"ל וכי מפקינן קריעה מכלל אבלות היינו לומר דליתיה בקריעה האי כללא דהלכה כדברי המיקל לעולם אלא כשאר ד"ס היא עכ"ל משמע אבל באבל הלכה כדברי המיקל לעולם אפי' יחיד במקום רבים וכן כאן גבי הלכה כהמיקל בח"ל וכ"מ בהא דספק ערלה בח"ל מותר דמיירי בחד ס' כפירש"י קידושין ל"ח ב' ד"ה היינו וז"ל ספק עברו עלי' ג' שנים א"נ פרדס שיש בו נטיעות ערלה ושאר נטיעות כו' והרי ספיקות אלו אתחזק איסורא דמחמירין אפי' בספק דבריהם והכא בערלה מקילין ומכ"ש להרמב"ם שהביא הבית יוסף בסימן רצ"ד מיירי אפי' מכרם שודאי ערלה והס' הוא אם פירות אלו מאותו גן דלא הוי ספק גמור דמוכחא מלתא שמגן זה נלקט כמ"ש הר"ן שם ואפי' לפי' האחרים שהביא הר"ן שם משמע ג"כ דמשום חד ספק שרינן וכדמוכח בסוגיין דמקשה מהא דס' ערלה בח"ל יורד ולוקח. להאי ספק דצלף ואם התם הוי ס"ס לא דמי להכא דהוי רק חד ספק אע"כ הך ס' אם הפירות מאותו הגן אינו ס' כלל לשיטת האחרים והספק הוא רק על הנטיעות א"כ ה"ל חד ספק דאתחזק איסורא ואפ"ה מקילין אע"כ דכללא דהלכה כהמיקל בערלה בח"ל עדיף משאר ס' דבריהם וא"כ שפיר כתבו התוספות והרא"ש דאין ללמוד ממנו לדין ברכה דהרי אינו ספק שקול ואפ"ה מקילין גבי ערלה אבל גבי ברכה יברך בפה"ע משום דהלכה כר"א וסתם ברייתא. ולהרר"י והרשב"א צ"ל דסבירא להו כהך מ"ד התם ובלבד שלא יראנו לוקט וס"ל כהאחרים הנ"ל וס"ל שהוא מותר משום ס"ס, ספק מהגן ספק מעלמא, ואת"ל מהגן שמא אינן ערלה. ובסוגיין צ"ל דמדמי הש"ס ס"ס היכא דאתחזק איסורא או שאין הס"ס שקול כיון דמוכח מלתא דמגן הוא לחד ספק אם לא אתחזק והספק שקול כמו בצלף דה"ל ספק שקול ולא אתחזק איסורא ולעולם דלא מקילין טפי מבשאר ד"ס וה"ל ספק ממש ולכן גבי ברכה מברך בפה"א אבל להפוסקים שם כמ"ד יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד או להרמב"ם דמיירי בודאי ערלה לדבריהם ה"ל רק חד ספק ואתחזק איסורא ולהרמב"ם אין הספק שקול ואפ"ה מקילין ש"מ דקיל משאר ד"ס א"כ גם כאן הא דמקילין בקפרס אינו מטעם ספק שקול אלא משום דר"ע נגד ר"א וסתם ברייתא דלעיל ה"ל כדברי היחיד במקום רבים כנלע"ד:

יד

יד זנגבילא רטיבתא כו'. ואפילו היה יבש וע"י הריקוח נעשה רטיבא דינו ג"כ כרטיבתא כמבואר בסי' ר"ג ס"ג והנה יש בזה פלוגתא דלהרא"ש וראב"ד מברך בפה"ע ולהרי"ף מברך בפה"א וטעמו מבואר בתשו' רשב"א סי' ת' הביאו הבית יוסף ומג"א סוף סי' ר"ב ור"ל כיון דלא נטעי לאכלן בעודן רטובין וגם ביבשותן אין עומדין רק לתבל בהם לכן נחית דרגא וסיים שם הרשב"א וז"ל ומיהו תימה הואיל וחייבן הכתוב בערלה כו'.

ולענ"ד ראיית הרי"ף מהא דאריב"נ בנדה נ"א ב' נמנו וגמרו פלפלין א"מ טומאת אוכלין וממילא פטור ממעשר כדתנן התם נ' א' כל שחייב במעשר מטמא ט"א ומינה נשמע לברכה כדמוכח לעיל בסוגיין וכמש"ל אות ח'. אך קשה דהתם מסקינן סתם שבת לכמך עשויה וחייב בתרומה ומעשר ומטמא ט"א ופירש"י שבת שקורין אני"ס וא"כ איך כתב הראב"ד שהובא בסי' ר"ד דשבת ברכתו שהכל משום דלטעמא עביד דזה אינו בסתם שבת. גם להראב"ד צריך לחלק בין שבת למי שבת דמפורש לקמן ל"ט א' דמיא דשיבתא למתוקי טעמא עבדי לה ופירש"י ומברך בפה"א וצ"ע:

טו

טו וכדאמרי פ' כ"ה כו'. והיינו לפירוש בתרא שברש"י שם דמיירי בסכין נקי. ומה שסיים הספר וכ' א"נ סתם כליהן אינן ב"י הדר ביה ממ"ש תחלה וס"ל כפי' קמא שברש"י שם דמיירי בסכין שאינו נקי גם צ"ל דס"ל להספר במסקנא דסתם סכין נקי א"נ הכא דמיירי באומן ודאי סכינו נקי כמ"ש הרשב"א בחולין ח' ב'. וכן בתוספות בפ' כ"ה שם הניחו בצ"ע אם יש לדמות צנון לקורט של חילתית ואסתפק להו כדמסופק הספר כאן:

טז

טז דנאכל כמות שהוא חי.

>>>

יז

יז וכן הדין בפלפלי.

>>>

יח

יח ועל צוקר בורא פרי העץ.

>>>

יט

יט ומושקט מברכין עליו בורא פרי העץ.

>>>

כ

כ שיש בו מה' המינין כו'.

>>>

כא

כא כדי שיסעוד הלב כו'.

>>>

כב

כב א"צ לברך במ"מ.

>>>

כג

כג ופטור ממ"נ.

>>>

כד

כד וחטין שלוקות.

>>>

כה

כה תוך הסעודה מפני ספק כו'.

>>>

כו

כו כי שמא טעון ברכה כו'.

>>>

כז

כז שלא יהא נימוח כו'.

>>>

כח

כח בכלי ראשון וכשנמוחו.

>>>

כט

כט כמו שמחלק לקמן כו'.

>>>

ל

ל ודומה לפת הבאה בכיסנין כו'.

>>>

לא

לא קבע סעודתיה כו'.

>>>

לב

לב ולברך בפת תחלה כדי לפוטרן כו'.

>>>

לג

לג חייבין בחלה ובהמוציא כו'.

>>>

לד

לד דלעת תרדין כו'. התחלת הדבור הזה קאי אלשון הרי"ף שכתב וז"ל קרא חייא וסלקא וכרובא מברך עלייהו שהכל וכדשליק להו מברך עלייהו בורא פרי האדמה וכן כל מידי כו':

לה

לה כתב האלפסי כרב נחמן דאפילו על השלקות כו'.

>>>

לו

לו או למעליותא כו'.

>>>

לז

לז וכן פה"ע המשתנין כו'.

>>>

לח

לח או שמא דוקא בכביצה כו'.

>>>

לט

לט מברך אחריו מעין ג'.

>>>

מ

מ בעי ברוכי כו'.

>>>

מא

מא יברך תחלה על אותו מז' המינין דעדיפי.

>>>

מב

מב ודוקא ירקות שהמשקא שיוצא ממנו עיקרו לטבל בו קאי וחשוב מאכל כמקודם כו'.

>>>

מג

מג וכן פירש ר"י בריש פסחים.

>>>

מד

מד ומיירי בפתיתין גדולים כו'.

>>>

מה

מה מברך על השלמה.

>>>

מו

מו כדאיתא בתוספתא פרק ד' כצ"ל:

>>>

מז

מז על איזו מהן שירצה יברך.

>>>

מח

מח השר מקוצי צוה לסלק כו'.

>>>

מט

מט א"צ לחזור ולברך.

>>>

נ

נ וכן בשחיטה כו'.

>>>

נא

נא דעת שלנו חביב כו'.

>>>

נב

נב וכלו גוזי וטרפי לגמרי.

>>>

נג

נג שהרי דרך הענף להתקיים כו'.

>>>

נד

נד ה"מ בחד מינא כו'.

>>>

נה

נה לא נפטר זית.

>>>

נו

נו ואיזה שירצה יקדים.

>>>

נז

נז והיינו כרבנן.

>>>

נח

נח וכן פי' הר"מ משום דאמוראי לקמן ס"ל כר"י.

>>>

נט

נט מין ז' עדיף. כ"ה ג"כ דעת הרא"ש ורק הרמב"ם ס"ל כרבנן כמבואר לעיל סוף אות נ"ח:

ס

ס מקדים ברכה ממין ז'.

>>>

סא

סא מקדים המוקדם בפסוק.

>>>

סב

סב היכא דאיכא חטה וזית כו'.

>>>

סג

סג יקדים לברכה.

>>>

סד

סד כשאדם קובע עצמו על היין כו'. זהו קאי אהא דא"ר חייא בסוגיין יין פוטר כל מיני משקין:

סה

סה אז היין פוטר כו'.

>>>

סו

סו כגון בשר ודגים כו'.

>>>

סז

סז הפת פוטרתן.

>>>

סח

סח וכן כל המשקין כו'.

>>>

סט

סט ואין טעונים ברכה כו'.

>>>

ע

ע ואינם באים להשביע כו'.

>>>

עא

עא רק לעכל המאכל כו'.

>>>

עב

עב כל מה שהביאו כו'.

>>>

עג

עג או שום דבר כו'.

>>>

עד

עד בתחלת סעודה פת ופירות כו'.

>>>

עה

עה דבאמצע הסעודה אוכל פירות כו'.

>>>

עו

עו תחלה בלא פת ויברך כו'.

>>>

עז

עז כמו כן פת כו'.

>>>

עח

עח היה אומר ה"ר יוסף שעל המים צריך לברך בתוך הסעודה אבל שאר משקין לא.

>>>

עט

עט שחשובין באין מחמת הסעודה כמו יין.

>>>

פ

פ ולדידיה כל משקין הן כו'.

>>>

פא

פא ופת פוטרתן.

>>>

פב

פב ור"י פירש דהיינו ניל"ש.

>>>

פג

פג מפת הבאה בכיסנין בתוך הסעודה.

>>>

פד

פד לא היו מסלקין השלחן כו'.

>>>

פה

פה היינו דוקא כשאמר הבעה"ב כו'.

>>>

פו

פו לא יאכל כלום עד שיברך ע"מ והוא הדין אם אמר הב כו'.

>>>

פז

פז דלעולם לדידן הוי יין שבתוך הסעודה כו'.

>>>

פח

פח אכסא קמא כו'.

>>>

פט

פט שא"צ לברך על היין שבתוך המזון ברכה לאחריו.

>>>

צ

צ משום דזה לשרות כו'.

>>>

צא

צא דאז ודאי צריך לברך אחריו ברכה אחת מעין שלש כו'.

>>>

צב

צב דאין קבע סעודה בלא הסבה.

>>>

צג

צג בזמן הזה אין אנו רגילין לקבוע כו'.

>>>

צד

צד מיין ההבדלה כו'.

>>>

צה

צה והוא הדין שושנים.

>>>

צו

צו ודוקא כשמריח בהן. פירוש אפילו בבא לאכלו אם כיון גם להריח מברך ולא אתא למעוטי אלא באכלן ולא כיון להריח כמבואר בשולחן ערוך סעיף ב':

צז

צז שהמריח בו כו'. פירוש שמריח בשעת נטילה בהא פליגי אבל במריח להדיא קודם נטילה לכ"ע מברך כמבואר במגן אברהם ס"ק כ"א ובסימן תרנ"ג:

צח

צח הלכה כב"ה.

>>>

צט

צט ברית ותורה חיים ומזון. ובסוף מכילתין הביא הספר דברי מהר"ם שחולק על זה:

ק

ק שחותמין ביין על הגפן ועל פרי הגפן. וכן דעת הרשב"א בחידושיו:

קא

קא ובשבתות וי"ט ור"ח כו'. אבל לא בחנוכה ופורים:

קב

קב ועל העץ ועל פרי העץ ועל הגפן ועל פרי הגפן. אבל שאר הפוסקים כתבו הנוסחא להיפוך, על הגפן לפני על העץ:

קג

קג אבל בנ"ר לא שייך כלל כו'.

>>>

קד

קד כגון שהיו לפניו יין ושאר משקין דאז פוטר כו'.

>>>

קה

קה שמע מינה דאכל מצות מברכין לאחר שגמר המצוה. ולא קי"ל הכי כמ"ש התוספות בסוגיין וכמ"ש בציצית לדידן דקי"ל דבכסות יום חייב אף בלילה דליכא זמן סילוק כלל:

קו

קו שמרים של יין כו'. התחלת הדבור הזה קאי אלשון הרי"ף ז"ל דמייתי הכא הך דבבא בתרא ועבודה זרה כתב הספר ומיירי כו':

הדרן עלך כיצד מברכין

---

---

שולי הגליון

---

---

מעבר לתחילת הדף