ב"ח/חושן משפט/תי

ב"ח ‏ חושן משפט תי

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

בור הוא מאבות נזקין. רפ"ק דב"ק ארבעה אבות נזיקין השור והבור וכו' ופרש"י להנך דכתיבין בקרא בהדיא אבות קרי להו וז"ש רבינו דכתיב כי יכרה איש בור פי' דלהכי קרייה אב כיון דכתיב בהדיא בקרא וכ"כ רבינו בר"ס ש"צ גבי רגל ובר"ס שצ"א גבי שן: ומ"ש שאחר שחפרו וכו'. פרק המניח (דף כ"ט) פליגי בה רב ושמואל והלכתא כוותיה דשמואל בדיני דבין אפקריה בין לא אפקריה הוה בור: ומ"ש אלא ששפך מים. שם פרק המניח:

ב

אחד הכורה וכו' בפרק הפרה (מ"ט): חפר אחד בור וכו'. בפ' המניח שם וכתב ה' המגיד פי"ב מנזקי ממון דאפילו ראה שכיסהו זה ולא ידע שגילהו חייב דלא הו"ל לסמוך אכיסויו דשמא יחזור ויגלהו כיון שאין לו חלק בבור והו"ל לידע אם חזר וגילהו משא"כ בב' שותפין כדלקמן בסימן זה סעיף י': אחד החופר או הלוקח וכו'. כן כתב הרמב"ם שם: אבל אם ממונו עשאו וכו'. מימרא דרבא בפרק הפרה (דף מ"ח): כתב הרמב"ם אפי' נחפר מאליו וכו'. שם ונראה דטעמו דכיון דכי כרה שור בור פטרי' רחמנא ואפ"ה כי חפר ברשותו חייב בנזקי הבור משום דכיון דהו"ל למלוייה ולא קא מלייה כמאן דכרייה דמי א"כ ה"ה בנחפר מאליו ברשותו הו"ל למלוייה וכו':

ג

אחד החופר בור בר"ה וכו'. משנה וברייתא בפ' הפרה (סוף דף מ"ט) ואליבא דרבה דבור בר"ה כ"ע לא פליגי דחייב כי פליגי בבור ברשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו דרבי ישמעאל פוטר ור"ע מחייב דכתיב בעל הבור ישלם בבור דאית ליה בעלים נמי עסקי' וקיי"ל כרבה וכר"ע ופרש"י האי דנקט ולא הפקיר בורו דאם הפקיר אף בורו הו"ל בור בר"ה עכ"ל כלומ' דבהא כ"ע מודו דחייב אבל התוס' בשם ר"י פ' המניח (דף כ"ח) בד"ה הני מילי חלק עליו דדוקא בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו הוא דחייב כיון דאיהו בעל הבור א"כ עליה רמיא למלוייה וכו' כדלעיל אבל הפקיר רשותו ואף בורו פטור לכ"ע כיון דלאו איהו בעל הבור אע"ג דבור בר"ה חייב על הכרייה אע"פ דלאו בעל הבור הוא שאני התם דהכרייה היתה באיסור אבל חופר ברשותו דחפר בהיתר ועכשיו דהפקיר רשותו ובורו אינו בעל הבור פטור וכ"פ הרא"ש בפ' הפרה דלא כפי' רש"י וכן פסק הרמב"ם בפי"ב מנזקי ממון וכך הם דברי רבינו: ומ"ש או ברשותו בתוך ד' טפחים סמוך לר"ה. כ"כ התוס' פ' המניח באותו דיבור וז"ל וכן חפר בור ברשותו סמוך לר"ה באיסור חפרו וכתבו הרא"ש בפ' הפרה ואיכא טעות בדפוס וכצ"ל א"נ פתחה פתוח בתוך ד"ט לר"ה וכו' ושיעורא דד' טפחים הוא מדאיתא בפרק הפרה (דף נ') דתני בברייתא והחופר בור ברה"י הסמוכה לר"ה וכו' או עד שירחיק ממקום דריסת רגלי אדם וממקום דריסת רגלי בהמה ד' טפחים ובמקצת ספרים כתוב ד' אמות והעיקר ד' טפחים דהו"ל רשות בפני עצמו לענין שבת וסגי בהכי והכא לא צריך לפרש דהפקיר רשותו אלא אפילו לא הפקיר רשותו כיון דמתחלה סמכיה לר"ה חייב ולא בעינן דהפקיר רשותו אלא היכא דפתחו לרה"י באמצע רה"י וכ"כ התוס' והרא"ש בפרק הפרה: ומ"ש או שחפר ברשותו ופתחו לרשות חבירו וכו'. משנה שם בפ' הפרה ברה"י ופתחו לרה"י אחר חייב ופרש"י לרה"י אחר. חצר אחר שהוא ג"כ שלו ור"י פי' פתחו לרשות חבירו ואיצטריך דלא תימא פתחו לר"ה הוא דחייב דשכיחי רבים ומיתזקי אבל ברה"י דליכא למיחש אלא לנזק יחיד פטור קמ"ל דחייב אלא דקשה למה הוא חייב בנזקי בעל החצר הא כיון שהחופר חייב לשלם בנזקי בעל החצר על בעל החצר מוטל למלאותו עכ"ל אבל רבינו מתרץ קושיא זו דמיירי קודם שנודע לבעל החצר מש"ה תנן דחייב וכן פי' בנ"י: ומ"ש דכיון שהוא חייב בנזקי בעל החצר וכו'. כלומר דההוצאה שיוציא בעל החצר למלאות הבור הוא ג"כ בכלל נזקי בעל החצר וחייב זה לשלם לו א"כ עליה דידיה רמיא למלאותו שלא יהא ניזק ביותר וזה יפרע לו וכו': ומ"ש אבל החופר באמצע רשותו וכו'. נראה דהא דכתב רבינו מפני שאין לו בעלים וכו' הוא צריך להיכא דהפקיר רשותו ובורו אבל בהפקיר רשותו ולא בורו בלאו האי טעמא נמי פטור דכיון דלא הפקיר רשותו מצי למימר מאי בעית ברשותי וכדפרש"י להדיא במשנה (סוף דף מ"ט). ומ"ש וכן החופר בר"ה לצורך רבים וכו'. ברייתא שם (דף נ') וז"ל הרא"ש ואם חפר בור בר"ה לצורך רבים ומסר להם דליו פטור עכ"ל: כתב (הרמ"ה) [הרמב"ם וכו'] אי לית ליה כיסוי. נראה דדקדק מדתני בברייתא סתמא ומסרה לרבים ולא תני בהדי' ומסר דליו לרבים אלמא במסירת הודעה לרבים שרוצה להסתלק ממנו פטור: ומ"ש עוד וה"מ שחפר לצורך רבים וכו'. נראה דטעמו מדתני בברייתא חפר ופתח ומסר לרבים פטור חפר ופתח ולא מסר לרבים חייב וסיפא לא איצטריך אלא לאשמועי' דאפילו חפר מעיקרא ופתח לצורך רבים אלא דלא מסר לרבים חייב אלמא דרישא נמי דומיא דסיפא קתני דוקא בחפר ופתח מעיקרא לצורך רבים ומסר לרבים הוא דפטור אבל בחפר ופתח לצורך עצמו והדר מימלך וכו' פשיטא דחייב דבדיבורא בעלמא דמסתלק ומסר לרבים לא מיפטר:

ד

האומר לחבירו לחפור בור וכו'. מבואר בפ' הפרה (דף נ"א) משום דאין שליח לדבר עבירה:

ה

הבונה סמוך לר"ה וכו'. שם (דף נ') ת"ר החופר בור ברה"י הסמוכה לר"ה כגון אלו החופרים לאושין פטור פי' לאושין יסוד לחומת ביתו ע"פ כל רוחב הבית אצל ר"ה ואסיקנא הא לאו לאושין חייב כגון דארווח ארווחי לר"ה ופי' רבינו דהכי פירושו דהרחיב החפירה בענין שחופר בר"ה והילכך בלאו לאושין חייב לכ"ע דאפילו רבי ישמעאל דסובר בחופר בור ברשותו פטור הכא חייב אבל לאושין דעושה ברשותו פטור אפי' הרחיב החפירה ואין ספק דכך היתה גירסתו בפי' רש"י דארווח בה ארווחי לר"ה דהו"ל חופר בור בר"ה והילכך טעמא דלאושין הא לאו לאושין חייב עכ"ל בספרי הדפוס אכן בספרים ישנים כתוב בפי' רש"י וז"ל דארווח בה ארווחי לר"ה כגון מקצה מקום מרשותו לר"ה דהו"ל חופר בור בר"ה והילכך טעמא דלאושין הא לאו לאושין חייב עכ"ל והאי כגון מקצה מקום מרשותו לר"ה נדפס בטעות אחר זה בד"ה ברה"י הסמוכה לר"ה כגון מקצה מקום מרשותו לר"ה דהוה ליה הפקיר רשותו ופטור עכ"ל ושיבוש הוא דבסמוך לר"ה חייב אפילו אינו מקצה מקום מרשותו כלל אלא משום דהוי כחופר בור ברשותו והפקור רשותו אלא בע"כ טעות הוא והשורות מהופכות דהאי כגון מקצה וכו' מקומות הוא בדבור הקודם המתחיל דארווח ארווחי וכו' ולפי זה דוקא בבונה לתוך שלו והקצה מקום מרשותו לר"ה ובאותה כניסה חפר התם הוא דלאושין פטור הא לאו לאושין חייב דכיון דלצורך ביתו הקצה מקום זה עד שיתקן היסוד פטור אבל במרחיב החפירה בענין שחופר בר"ה אע"פ שעושה כן לצורך היסוד חייב דאין לו רשות לאדם לחפור בר"ה אפי' לצורך היסוד ואם חפר והזיק חייב דלא כמו שפסק רבינו וכ"כ מהרש"ל בפרק הפרה סימן כ"א והביא ראיה מדתניא בפרק הבית והעלייה (דף קי"ח) כל אותן המקלקלים בר"ה אפילו עשו ברשות ב"ד אם הזיקו חייבים והכי הלכתא וקושיא זו נדפסת בגליון ספרי רבינו בדפוס קרימונא שנת שי"ח והכי ודאי עיקר דאסור להרחיב חפירת היסוד בר"ה והכי נקטינן דלא כרבינו:

ו

אחד החופר בור שיח ומערה וכו'. משנה שם (דף נ'): ומ"ש אפילו שנפל בוהשור מעומד. שם בלישנא קמא קאמרי' דרבא לית ליה דרב נחמן ואין חייב אפילו נפל השור מעומד והרמ"ה פסק כלישנא בתרא דאסיקנא לרב נחמן דבנפל בו מעומד חייב: ומ"ש וא"א ז"ל כתב כסברא הראשונה. כתב ב"י איני יודע מנין לו וכו' ומהרש"ל כתב וז"ל ואפשר שקבלה היתה בידו מפיו אי נמי דייק מלישנא שכתב הרא"ש וז"ל אמר רב בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו וכו' ושמואל אמר להבלו וכ"ש לחבטו ואיכא בינייהו דעביד תל גבוה בר"ה וכו' והרא"ש הוסיף בלישניה וכתב תל גבוה י' וכו' ומשמע דפחות מי' פטור אפילו נפל כדרכו וה"ט דס"ל המשנה כפשוטו בלא איגנדור וכו' עכ"ל וע"ל סי"ח:

ז

היה עמוק ט' טפחים וטפח מים וכו'. כ"כ הרמב"ם פי"ב מנזקי ממון ובגירסת ספרים שבידינו מוחלפת השיטה וכך הוא באשיר"י ואעפ"כ נמשך רבינו אחר דברי הרמב"ם:

ח

חפר אחד ח' ובא חבירו וחפר בו טפח שניהם חייבים. כ"כ הרא"ש בפרק הפרה ורבינו מפרש דבריו כל אחד לפי מה שחפר: ומ"ש וכן אם חפר עשרה ובא אחר והשלימו לעשרים וכו' כ"כ לשם הרא"ש דתרווייהו מחייבי בין מיתה בין נזקין דלא איירי רבנן דאחרון חייב אלא כשחידש האחרון מיתה דהראשון חפר ח' ובא אחר והשלימה לעשרה וה"א בפרק הפרה (דף נ"א) וברייתא תניא להדיא אחד החופר בור עשרה ובא אחר והשלימה לכ' ובא אחר והשלימה לל' כולם חייבים ומשמע דדוקא בכה"ג דכל אחד חפר שיעור בו שיש בו ג"כ שעור מיתה אבל חפר א' עשרה והשני י"א או אפילו י"ט האחרון פטור לגמרי וכן פסק מהרש"ל בסימן כ"ז בפרק הפרה ע"ש: ולדברי האומר דמהניא תפיסה וכו' ע"ל בסי' ש"צ ס"א וב': חפר א' בו ובא חבירו והרחיבו וכו' ותימה הוא היאך פוסק כתרי לישני וכו'. אין כאן תימה דהדבר פשוט דס"ל להרמב"ם דלישני לא פליגי אלא מר אמר בהאי לישנא ומר אמר בהאי לישנא ולישנא קמא מודה דאע"ג דמיעט הבלא אי מההיא גיסא נפל הרי קירב היזקא שאם לא הרחיב לא היה נופל הילכך אפילו מת בהבלא חייב ולא קאמר בלישנא קמא דאם מחמת הבלא מת פטור ואם מחמת חבטא מיית חייב אלא בדנפל מאידך גיסא ולישנא בתרא דקאמר אי מאידך גיסא נפל הרי מיעט הבלא ופטור אינו אלא במת מחמת הבלא אבל במת מחמת חבטה אפי' נפל מאידך גיסא חייב וכיוצא בזה כתב ב"י ע"ש:

ט

כיסהו כראוי. משנה שם (דף נ"ב): כיסהו כיסוי שיכול לעמוד בפני שוורים וכו'. שם איבעיא להו ופסק כאיכא דאמרי וע"פ מ"ש התוס' והרא"ש שם:

י

בור של שני שותפין וכו'. משנה שם (דף נ"א) ומפרש בגמרא משכחת לה כגון שהפקירו רשותן ולא הפקירו בורן לה"ג רש"י עבר עליו הראשון ולא כיסהו השני ולא כיסהו השני חייב ופירשו בגמרא פשיטא לן הני עבר דקתני מתני' נשתמש קאמר דאי כדקתני מתניתין שעברו עליו שניהם זה אחר זה אמאי ראשון פטור הרי גם הוא פשע וכ"כ הרא"ש דהשני חייב כשהניחו הראשון משתמש הא לאו הכי שניהם חייבים ורי"ף דגרס הראשון חייב ה"פ אף הראשון חייב וכו' עכ"ל ור"ל כשלא הניח הראשון לשני משתמש וגם לא מסר לו הכיסוי הילכך אף הראשון חייב ואין חילוק בדין בין שתי הגירסאות וכך הם דברי רבינו ולא ידעתי למה כתב בית יוסף על פי' רש"י דאין נראה כן מדברי הפוסקים דפשיטא דלא נקט רש"י עבר דקתני נשתמש דוקא בנשתמש דה"ה אפילו לא הניתו משתמש אלא מסר לו דליו נמי השני חייב והראשון פטור והא דנקט משתמש לאפוקי שעברו עליו שניהם זה אחר זה וכו' דשניהם חייבים וכדעת הפוסקים כך היא דעת רש"י:

יא

וכן הדולה מבור וכולי לשון הרמב"ם. וכו' ולא נהירא וכו'. אע"ג דהרא"ש כתב לפרש לגירסת המשנה להרי"ף דהראשון חייב דר"ל אף הראשון חייב מ"מ לא ראה רבינו לפרש כך בדברי הרמב"ם דפוסק מפרש הוא והו"ל לפרש ומיהו ודאי דדעת הרמב"ם אינו אלא לאורויי דאין הראשון חייב אלא עד שמסר הכיסוי לשני אבל משמסר דליו לשני נפטר הראשון ונתחייב השני אבל הא פשיטא דבעברו עליו שניהם זה אחר זה דשני פשיטא דחייב אלא אף הראשון חייב דהוא עיקר חידוש. כיסהו הראשון וכו' כדי שידע שהוא מגולה וישכור פועלים וכו'. כך היא גירסת הרא"ש בדברי רבי יוחנן דהלכה כמותו לגבי רב ושמואל וז"ל רבי יוחנן אמר בכדי שידע וישכור פועלים וכו' וז"ל הרמב"ם ועד אימתי יהיה השני לבדו חייב עד שידע הראשון שהבור מגולה וכדי שישכור פועלים וכו' וכתב עליו הראב"ד וז"ל אין בגמ' עד כדי שידע הראשון אלא בכדי שידע משמע שיעור מנהגו שיחזור לדלות מבורו עכ"ל ורבינו הביא לשון הרא"ש דגרס בדרבי יוחנן בכדי שידע והביא פי' הראב"ד עליו דמשמע שיעור מנהגו וכו' ודחה דברי הרמב"ם גם דחה גירסתינו בגמ' בדברי ר' יוחנן בכדי שיודיעוהו וישכור פועלים וכו' דמשמע דאין משערי' בשיעור מנהגו וכו' בלבד אלא מוסיף בשיעור דאינו חייב אלא עד שיודיעוהו וישכור פועלים וכו' והא ליתא אלא חייב מיד בשיעור מנהגו וכו': ומ"ש ופרש"י וכו' כ"כ הרא"ש ע"ש פרש"י ותוס' והסכים לדברי התוס' אבל בפרש"י שלנו כתוב וז"ל אבל לשני שבא וכשתמש בו לא יהבינן שיעורא כולי האי דהו"ל לאותובי שומרים עילויה עכ"ל לפי זה ניחא דכיון שנשתמש בו חייב לאותובי שומרי' עליה ועל פי' זה לא הקשו בתוס' שלנו שום קושיא וכמו שהוא בפרש"י שלפנינו כך כתוב בנ"י: כתב הרמ"ה וכו' מדלא קאמר ויקנה ארזים. ולפעד"נ דאין זה דיוק אלא הדבר פשוט דהיכא דמוצא לקנות ארזים חייב לקנות מיד אפילו אינו מוצא לקנותם אלא ביוקר דכיון דהאי בור תקלה דידיה הוא דכרייה אי נמי הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו והא דקאמר למיקץ ארזים רבותא אשמועי' דלא תימא דכיון דאינו מוצא לקנותם פטור דליתא אלא חייב לשכור פועלים לקצוץ ארזים מן הלבנון אפילו הוא רחוק מלבנון והדרך מקולקל אפילו הכי חייב לשכור פועלים וכו':

טו

המוסר בורו לשמור וכו'. פי' חש"ו כיון שאין בהם דעת הם עצמם יגלו הכיסוי וכדלעיל בסימן שצ"ו ס"ה גבי מסר שור קשור בקשר חזק לחש"ו:

טז

בענין חיוב בור בר"ה וכו'. פי' בור בר"ה אינו חייב לרב משום חבטה דקרקע עולם שאין לה בעלים הזיקתו אבל בור ברשותו דקרקע דידיה הזיקתו חייב משום חבטה אפילו לרב ומ"ש דהרא"ש הסכים לפסוק כשמואל אע"ג שכתב תחלה שהדבר שקול וספק לנו כמאן הלכתא מ"מ מדכתב גבי הא דא"ל רב שיזבי לרבא הרחיב' מהו ורב אשי ס"ל כשמואל דמחייב אחבטה עכ"ל אלמא דס"ל להרא"ש דהלכה כשמואל וכדכתב רבינו לעיל סעיף ט' בדין בא חבירו והרחיבו דקאמר בגמרא עלה תרי לישני וכתב הרא"ש דקיי"ל כלישנא בתר':

כג

וכתב הרמ"ה אבל אדם פקח שנפל אפי' ביום והוזק חייב וכו'. נראה מדברי הרמ"ה דדוקא אדם אבל בהמה פקחית ביום שהוזקה פטור דבהמה דרכה להתבונן בדרכי' וזה דלא כהרמב"ם דמחייב נ"ש בהוזקה בהמה פקחית אפי' ביום דליתא אלא כהראב"ד והרשב"א שחלקו עליו ועיין בפי"ב מנזקי ממון והכי נקטינן דלא כהרמב"ם בזה

כד

בכור שנפל לבור וכו' מימרא דרבא בפרק הפרה בשור פסולי המוקדשין שנפל לבור פטור מ"ט אמר קרא והמת יהיה לו במי שהמת שלו יצא זה שאין המת שלו דאסור ליהנות ממנו אף לאחר פדייה כדאיתא פרק שני דבכורות תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלביך והרא"ש כתב עוד דבכור בעל מום שנפל לבור פטור ואע"ג דמותר לזרים לאחר שחיטה מ"מ קודם שחיטה אסור בכל הנאות מהאי קרא והמת יהיה לו וכו' דאפילו פסולי המוקדשין שנפדו פטור אם נפלו לבור כ"ש בכור בעל מום שאין לו פדייה. וכתבו התוס' פ"ק (דף י') בד"ה שהשור וא"ת למה לי שור ולא אדם תיפוק ליה מוהמת יהיה לו מי שהמת שלו כדפטרינן שור פסולי המקדושין דמת אסור בהנאה וי"ל דוהמת יהיה לו משתעי בשור ולא ממעטינן מיניה אדם ועוד י"ל דשור ולא אדם איצטריך לעבד ולנכרי הקנוי לישראל שנפל לשור דשרי בהנאה עכ"ל

כה

בור שכרוי ועומד וכו'. משנה פרק הפרה (דף נ"ב) נפל לפניו מקול הכרייה חייב לאחריו מקול הכרייה פטור ופי' רש"י בור כרויה ונכנס כורה שכיר לתוכו להרחיב וכו' ובגמרא אמר מר נפל לפניו מקול הכרייה חייב ואמאי נימא כורה קא גרם ליה א"ר שימי בר אשי הא מני רבי נתן דאמר בעל הבור היזקא קא עביד וכל היכא דלא אפשר לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ופי' רש"י בל' אחר שהוא עיקר דכשאין הכורה בעל הבור עסקינן אלא שכיר הנכנס לתוכו להרחיב וכו' דאי האי שכיר כרייה הוה כורה חייב דאין שליח לדבר עבירה דאסור לקלקל ר"ה וכיון דנפל מקול הפטיש גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור ומשני בעל הבור היזקא עביד כלומר בתוך שלו נמצא הנזק וכל היכא דלא אפשר לאשתלומי הכורה דקול גרמא בעלמא הוא משתלם מיניה דבעל הבור ותו אמר התם דלשמואל כשנפל בבור בין לפניו דמת מתוך הבל בין לאחוריו דמת בחבטה חייב ומתני' דלאחריו מקול הכרייה פטור כגון דנתקל בבור ונפל לאחורי הבור חוץ לבור וכך הם דברי רבינו למאי דקיי"ל כשמואל לעיל סעיף י"ח:

כז

ושור שדחף בהמה לבור אפילו היא פקחית וביום וכו'. כך פרש"י לשם (דף נ"ג) ודלא כפי' התוס' והגהות אשיר"י ס"פ הפרה דוקא בשוטה או מהלך בלילה וכ"כ הרמב"ם אע"פ שהיא גדולה ופקחית כיון שנדחפה ה"ז כמו שנפלה בלילה וכו' ע"ש פי"ב והכי נקטינן:

כח

ואם אדם ושור דחפו אותה לבור והיה אדם שלא בכוונה וכו'. כ"כ התוס' לשם לא שדחף אדם בכוונה דא"כ בעל הבור אמאי חייב דאטו אם ישים אדם טליתו של חבירו באש לחבירו וכי יתחייב בעל האש וא"ת אי שלא בכוונה אמאי יתחייב בבושת ויש לומר כגון שידע האדם בשעת נפילת חבירו וחשיב בכוונה מידי דהוה אנתהפך דסוף כ"ב עכ"ל פי' דאמרינן התם במי שנפל מן הגג ברוח מצויה דחייב בארבעה דברים ופטור על הבושת כיון דלא נתכוין לביישו ואם נההפך לאחר שהתחיל לנפול דנתכוין לנפול על האדם להנאתו תייב אף על הבושת ואע"פ שלא נתכוין לשם בושת והכי נמי כיון שידע האדם בשעת נפילת חבירו ולא נזדרז להצילו מנפילה חייב אף על הבושת אע"פ שלא נתכוין לבושת ויש להקשות דהתוס' בפרק קמא (דף ו') בד"ה לאתויי בור כתבו דהאי ד' דברים היינו נזק צער ריפוי ושבת אבל בושת פטור היפך מ"ש בפ' הפרה ומיהו אין זה קושיא דאיכא לתרץ בחדא מתרי שינויי מיהו לשון רבינו קשה שאמר ואם דחפו בו אדם והוזק שלשתן חייבים בנזק ובשאר דברים חייב האדם לבדו משמע דאפיכו על הבושת נמי חייב אע"פ שלא נתכוין ואפשר ליישב דלצדדין קאמר דאי לא ידע בשעת נפילת חבירו חייב בשאר דברים חוץ מבושת ואי ידע חייב נמי על הבושת והיינו כמ"ש התוס':

ל

שור שדחף בהמה לבור האידנא וכו'. פירוש כיון דלא גבינן האידנא קנסות אין בעל הבור משלם אלא ג' חלקים והרביע מפסיד הניזק דליכא למימר הכא כיון דליכא לאשתלומי מהאי וכו' דהא איכא מקום לאשתלומי מיניה מדינא היכא דתפס וכ"פ בהגהת אשיר"י ס"פ הפרה: כתב מהרש"ל שמצא באשיר"י ישן בהג"ה וז"ל כתב בה"ג תשובה בשם גאון ז"ל שאם ישראל וכותי היו שותפים בעיסקא ועשו סחורה עם יהודי אחר ואינהו לישראל דעבד סחורה בהדייהו יותר משתות דינא הוא דמיחייב בכל האונאה אע"ג דליכא לאשתלומי מהכותי משתלם מישראל כר"נ וצ"ע עכ"ל ולא דמי לברח או העני דאפשר לאשתלומי מיניה אם יתעשר ותו דהישראל שנתאנה נסמך על הישראל שיהא נזהר מאונאה והוה כאילו הוא לבדו הזיקו ומ"מ היכא דנתאנה במקח טעות דאפילו בדיניהם מוציאין מיד המאנה כגון שחמתית ונמצאת לבנה כסף ונמצא בדיל התם ודאי אין הישראל משלם את הכל עכ"ל בפ' הפרה

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.