בית יוסף/חושן משפט/רס
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
המוצא או בכותל ישן שאין זוכרין מי בנאו ולא היה מימות העולם בחזקת זה שדר בו עתה ובחזקת אבותיו הרי הוא שלו והוא שהעלה חלודה וכו' וכותל חדש שידוע שאבותיו של זה שהוא דר בו עתה בנאוהו ולא יצא מרשותם מציאה הנמצאת בו מחציו ולחוץ הוא של מוצאו וכו' משנה בפרק אלו מציאות (כה: כו.) מצא בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו מצא בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של ב"ה ופי' רש"י מצא בגל גל אבנים מחומה שנפלה ובגמרא הרי אלו שלו תנא מפני שיכול לומר לו של אמוריים הם אטו אמוריים מצנעי ישראל לא מצנעי לא צריכא דשתיך טפי ופי' רש"י דשתיך טפי העלה חלודה רבה דכולי האי לא שביק להו וכתבו התוס' והרא"ש מפני שיכול לומר של אמוריים הם וחצרו אין קנה לו בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם וכ"כ הרמב"ם בפי"ו מהלכות גזילה שהטעם שלא זכתה לו חצירו לפי שממון זה אבוד ממנו ומכל אדם ולפיכך הוא של מוצאו וכתבו הר"ן ונ"י וכיון דתלינן באמוריים שמעינן ודאי דאפי' יש בו סימן הרי אלו שלו: ומ"ש רבינו ואפי' שהיה הכותל של זה שנים רבות ואפשר שהעלה חלודה מאותו זמן אפ"ה הוא של מוצאו כ"כ הרא"ש שם בהדיא:ומ"ש בשם הרמב"ם והוא שימצאנה מטה מטה כדרך המטמוניות וכו' בפי"ז מהלכות גזילה:ומ"ש וכותל חדש שידוע שאבותיו של זה שהוא עתה דר בו בנאוהו ולא יצא מרשותם וכו' היינו דתנן מצא בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו וכו' וכתב הרא"ש בכותל חדש היינו בכותל שידוע שאבותיו של זה שהוא עתה שלו בנאוהו ולא יצא מרשותם מעולם אלא הוא ואבותיו היו דרים בו מעולם מחציו ולחוץ שלו ואפילו בדבר שיש בו סימן כדמוכח בגמרא דומיא דסכין וכיס דכיון דשתיך טפי ודאי נתייאשו הבעלים ושכחו אנה הצניעו מדלא בעי לבקשו וליטלו זה ימים רבים מידי דהוה אכופרא דבי מעצרתא: ומ"ש מחציו ולפנים של ב"ה היינו מתניתין דבסמוך: ומ"ש אפילו אם העלה חלודה כ"כ שם הרא"ש וז"ל מחציו ולפנים של ב"ה אע"ג דשתיך דרך ב"ה להניח חפציו בביתו ימים רבים ואינו מתייאש: ומ"ש ואם הוא ממלא כל הכותל חולקין ואפילו אם הכותל משופע וכו' ברייתא וגמרא שם: ומ"ש במה דברים אמורים במוכין ונסכא שאין להוכיח מאיזה מקום בא שם אבל סכין או כיס מוכיח על עצמו מאיזה מקום בא שאם בית יד הסכין ורצועות הכיס לבר ודאי מחוץ בא שם והוא של מוצאו ואפילו מחציו ולפנים ואם הם לצד פנים הם של ב"ה אפילו מחציו ולחוץ שם מימרא דרב אשי: ומ"ש בשם הרמב"ם ז"ל דהא דמחציו ולפנים של ב"ה דוקא שהוא טוען שהוא שלו או שהוא יורש וכו' בפי"ו מהלכות גזילה כתב כן מסברת עצמו ודברים נכונים הם:
המשכיר ביתו לאחרים מציאה הנמצאת בו היא של הדר בו באחרונה אפי' אין נותן בה סימן ואם האחרון עכו"ם הרי היא של מוצאה וכן אם היו דרים ב' עכו"ם וישראל ביחד וכו' שם במשנה ואם היה משכירו לאחרים אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו ובגמרא ואמאי ניזיל בתר בתרא אמר ר"ל משום בר קפרא כגון שעשאו פונדק לג' ישראל ש"מ הלכה כרשב"א אפי' ברוב ישראל אלא אמר רב מנשיא בר יעקב כגון שעשאו פונדק לג' עכו"ם רב נחמן אמר רבה בר אבוה אפי' תימא לג' ישראל מ"ט ההוא דנפל מיניה מייאש מימר אמר מכדי אינש אחרינא לא הוה בהדאי אלא הני אמרי קמייהו כמה זימני ולא הדרו לי והשתא להדרו ואזדא ר"נ לטעמיה דאמר ראה סלע שנפל מג' אינו חייב להחזיר מ"ט ההוא דנפל מיניה אייאושי מייאש כו' וכתב הרא"ש ואמאי ניזיל בתר בתרא מי שדר בבית באחרונה הרי ודאי הוא שלו ואפילו אינו נותן בהם סימן שהראשונים ודאי חפשו ולא הניחו כלום בבית ואוקמה רב מנשי' בר יעקב כגון שעשאו פונדק לג' עכו"ם וה"ה אפי' לעכו"ם אחד אלא אגב דקאמר ר"ל שעשאו פונדק לג' ישראל קאמר נמי רב מנשיא לג' עכו"ם וחצרו לא קניא ליה אחר שיצאו משם העכו"ם דכיון שהוא פונדק ומשכירו תמיד אין עתיד לימצא לבעל החצר עכ"ל אבל התוספות כתבו לג' עכו"ם בפחות מג' לא חשיב רוב עכו"ם וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"ו מה' גזילה ואם השכירו לג' עכו"ם כאחד הרי עשהו פונדק וכל הנמצא בו אפילו בתוך הבית הרי הוא של מוצאו מפני שאין אחד יכול לטעון שהם שלו או שהוא טמן שהרי עשהו פונדק וכתב ה"ה בהשגות א"א בגמרא מסקינן אפילו לג' ישראל ע"כ והאמת דרב נחמן הכי ס"ל התם והלכתא כוותיה בדיני ואולי מפני שרבא חולק בההיא דרב נחמן דאמר דאזדא לטעמיה כתב הרב ג' עכו"ם וכן עיקר עכ"ל ולא היה צריך ה"ה להכריע דבר זה מדעתו ולכתבו בלשון אולי שהרי בפי' כתב הרי"ף ואוקמה רב מנשיא בר יעקב בג' עכו"ם ור"נ אמר אפילו בג' ישראלים ואזדא ר"נ לטעמיה וכו' ורבא פליג עליה אפילו ג' חייב להכריז וכו' והלכתא כרבא דבתראה הוא:
שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת ראובן הדר עם שמעון בביתו וכו' רא"ש כלל (צ"ב) [א']:
המוצא בחנות בין תיבה לחנוני וכו' משנה בפרק אלו מציאות (כו:) מצא בחנות הרי אלו שלו בין תיבה לחנוני הרי אלו של חנוני: ופרש"י מצא בחנות הרי אלו שלו. בדבר שאין בו סימן קאי דההוא דנפל מיניה מייאש שהכל נכנסים לשם: בין התיבה. שהחנוני יושב עליה ותמיד נוטל ממנה ונותן לפניו ומוכר ומעות שנותנין לו נותן לתוכה לא נפל שום דבר אלא מיד החנוני. אבל הרא"ש כתב מצא בחנות הרי אלו שלו ואפילו בדבר שיש בו סימן דומיא דגל וכותל ישן ודומיא דאם היה משכירו לאחרים דאיירי אפילו בדבר שיש בו סימן וברוב ספרים גרסינן בגמרא א"ר אלעזר אפילו צרורין ומונחין ע"ג שולחן וצרורין הוי סימן כדמוכח לעיל ואפילו הכי מייאש והיינו טעמא לפי שהשולחני וחנוני דרים בבית מימר אמרי מכדי הנהו דיירי בהו ואינהו אשכחו אמרי קמייהו ולא אהדרו לי ודאי דעתייהו למגזליה ולא מצינא לאוקמינהו בדינא דמשתמיט ואמר אנא לא אשכחנא אינשי דעיילי ונפקי דילמא חד מינייהו אשכח וחצרו לא קנתה דלא סמכה דעתיה כיון דרבים נכנסים ויוצאין ואפילו איתיה בחנות לא מהני עומד בצד חצרו אלא היכא דמצי לשמרו ויכול לעכב שלא יטלוהו אחרים אבל הכא כיון דלא ידע דאיתיה שם ורבים מצויים שם לא קניא ליה חצרו עכ"ל וכן כתב ה"ה בפי"ו מה' גזילה בשם הרשב"א ועיין בנ"י והתוס' כתבו אההיא דר' אלעזר רש"י ל"ג צרורין דאם היה בו סימן מכריז וי"ל דגרסינן ליה ומיירי דאיכא רוב עכו"ם מצויים שם והם שלו אע"ג דאיכא סימן וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפי"ו מהלכות גזילה:
ומ"ש המוצא מעות בין כסא לשולחני הרי הם של שולחני וכו' שם במשנה לפני השולחני הרי אלו שלו בין כסא לשולחני הרי אלו של שולחני ופרש"י שולחני. מחליף מעות ונותן מטבעותיו בשולחן שלפניו והבאים להחליף אף הם נותנים שם מעותיהם: הרי אלו שלו. דאמרי' מן הבאים נפלו שהרי השולחן מפסיק בין שולחני למעות שנמצאו ואם מן השולחני נפלו היה להם להמצא בינו ולכסא שהשולחן מונח עליו. ובגמרא א"ר אלעזר אפילו מונחין ע"ג שולחן ור"א הא מנא ליה אמר רבא מתניתין קשיתיה מאי איריא דתני בין כסא לשולחני של שולחני ליתני על שולחן אי נמי מצא בשולחנות כדקתני רישא מצא בחנות אלא ש"מ אפילו מונחין ע"ג שולחן הרי אלו שלו. ופרש"י ליתני. ע"ג שולחן של שולחני וכ"ש בין הכסא ולשולחני: א"נ. ניתני ברישא מצא בשולחנות כדקתני רישא מצא בחנות מדנקט לפני השולחני אף על השולחן במשמע: ומ"ש בשם הרמב"ם דבחנות גם כן הנמצא על התיבה הוא של מוצאו בפי"ו מהלכות גזילה: ומ"ש ואינו נראה כך מתוך הגמרא אלא הוא של החנוני טעמו מדאמרינן בגמרא ליתני ברישא מצא בשולחנות כדקתני רישא מצא בחנות וכו' אלמא דלישנא דמצא בחנות לא ע"ג תיבה משמע ומשום דקשיא מאי שנא ע"ג תיבה מע"ג שולחן לכך כתב וטעמא שדרך הבאים להחליף ליתן מעותיהם על השולחן משא"כ בחנות וכו' ול"נ שטעמו של הרמב"ם ז"ל דכיון דמאי דאמרינן מאי איריא דתני בין הכסא לשולחני של שולחני ליתני על שולחן שייך נמי בחנות דמאי איריא דתני בין תיבה לחנוני של חנוני ליתני ע"ג תיבה לחנוני מדלא תני הכי משמע דעל גבי תיבה הרי הוא של מוצאו והא דקאמר אי נמי מצא בשולחנות כדקתני רישא מצא בחנות ה"פ וא"נ לא היה הכרע זה הו"ל להכריע מדלא קתני מצא בשולחנות כדקתני מצא בחנות והיינו מפרשים דע"ג שולחן לא הוי בכלל שולחנות והשתא דקתני לפני שולחני הוי ע"ג שולחן בכלל ומ"מ אע"ג דקתני מצא בחנות הוי ע"ג תיבה בכלל מדקתני סיפא בין תיבה לחנוני של חנוני ולא קתני על גבי התיבה נמצא דע"ג תיבה וע"ג שולחן דינם שוה אלא דלע"ג שולחן מכריעינן מרישא ומסיפא דהרי אלו שלו ולע"ג תיבה לא מכריעינן ליה אלא מסיפא:
(ז) המוצא קציעות בדרך הרי הן שלו אפילו אם מצאן אצל שדה שיש בו קציעות שהדבר מראה שהן ממנו וכן המוצא תאנים אפי' תחת התאנה הנוטה על אם הדרך וכו' משנה פ"ג דמעשרות ומייתי לה בר"פ אלו מציאות גבי פלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת:ומ"ש שהבעלים מתייאשים מהם לפי שמיד בנפילתן נמאסים שם בפרק אלו מציאות אמרינן דטעמא משום דתאנה עם נפילתה נמאסת ופי' רש"י הילכך כיון דידיע דנתרה מעיקרא מייאש משום מאיסותא דמכי נפלה לא חשיבא עליה ומפקיר לה: ומ"ש אבל כה"ג בזיתים ובחרובים אסורים שם במשנה הנזכרת: ומ"ש וכן תמרים שהרוח משיר אותם מותרים וכו' ואם יש הוכחה שלא נתייאשו וכו' הרי אלו אסורות בר"פ אלו מציאות (ד' כב:) א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי וכי מאחר דאיתותב רבא דאמר יאוש שלא מדעת הוי יאוש הני תמרי דזיקא היכי אכלינן להו א"ל כיון דאיכא שקצים ורמשים דקא אכלי להו מעיקרא יאושי מייאש מינייהו כרכתא מאי א"ל אסורי. ופרש"י הני תמרי דזיקא. שהרוח משיר היכי אכלינן לה והא לא מייאש: מעיקרא. מקודם נפילתן יאושי מייאש דיודע הוא שהרוח משיר מהן והשקצים מזומנים לאכלם: כרכתא מאי. דקלים הכרוכים ומוקפים בגדר של אבנים סביב שאין שקצים ורמשים נכנסים שם עכ"ל:ומ"ש רבינו או שתקנו המקום שנפלו שם כן כתב הרמב"ם בפט"ו מהלכות גזילה וז"ל וכן אם הקפיד בעל השדה והקיף מקום האילנות או תיקן מקום שיפלו בו הנובלות עד שילקטם הרי אלו אסורות שהרי גילה דעתו שלא מחל וכתב ה"ה הטעם בהיתר התמרים יותר מזיתים וחרובים מפני שהבעלים מוחלים להם מפני שבהמות וחיות אוכלים אותם מחמת מתיקותן ואין אוכלין שאר פירות כגון זיתים וחרובים: ודע דאמאי דאמרינן דתמרי דזיקא שרו משום דכיון דאיכא שקצים ורמשים וכו' מעיקרא יאושי מייאש מינייהו פריך בגמרא יתמי דלאו בני מחילה נינהו מאי א"ל באגא בארעא דיתמי לא מחזיקינן מוחזק ועומד מאי א"ל אסירן. ופי' רש"י יתמי. קטנים שאין הפקירן הפקר: באגא בארעא דיתמי לא מחזיקינן. אין עלינו להחזיק כל הבקעה בחזקת קרקע של יתומים ולאסור כל התמרים משום ספק קרקע של יתומים אלא הולכים אחר הרוב: מוחזק ועומד מאי. קרקע עצמה של יתומים מאי עכ"ל. וכ"פ הרמב"ם בפט"ו מה' גזילה וז"ל תמרים שמשירן הרוח מותרות שהבעלים מחלום לכל אדם וזו היא חזקתן ואם היו של יתומים שאינם בני מחילה אסורים עכ"ל ולא ידעתי למה השמיט רבי' זה :
המוצא במקום הגורן שדשו התבואה קב חטים מפוזר בארבע אמות על ד' אמות או יותר וכו' בר"פ אלו מציאות (כא.) תנן מצא פירות מפוזרות הרי אלו שלו ובגמרא וכמה אמר רבי יצחק קב בד' אמות ה"ד אי דרך נפילה אפי' טובא נמי ואי דרך הינוח אפילו בציר מהכי נמי לא אמר רב עוקבא בר חמא במכנשת' דבי דרי עסקינן קב בארבע אמות דנפיש טרחייהו לא טרח אינש ולא הדר אתי ושקל להו אפקורי מפקר להו בציר מהכי טרח והדר אתי ושקיל ולא מפקר להו. ופירש רש"י אי דרך נפילה. אם מצאם דרך נפילה שיש לדעת שלא הונחו שם מדעת אלא נפלו: אפי' טובא. מקב נמי דכיון דאין בהם סימן אייאושי מייאשי: ואי דרך הינוח וכו'. עתיד לחזור וליטלן: במכנשתא דבי דרי. בשעת אסיפת גרנות וכאן דשן בעליהן ונשא את העיקר ונותרו אלו: נפיש טרחייהו. לקבצן: בציר מהכי. אם הוו פזורין בפחות מכן:ומ"ש וחצי קב חטים מפוזר בב' אמות וכו' שם בעי רבי ירמיה חצי קב בשתי אמות מהו קב בארבע אמות טעמא מאי משום דנפיש טרחייהו חצי קב בשתי אמות כיון דלא נפיש טרחייהו לא מפקר להו או דילמא משום דלא חשיבי וחצי קב בשתי אמות כיון דלא חשיבי מפקר להו קביים בח' אמות מהו קב בארבע אמות טעמא מאי משום דנפישי טרחייהו וכ"ש קביים בח' אמות או דילמא משום דלא חשיבי וקביים בח' אמות כיון דחשיבי לא מפקר להו קב שומשמין בארבע אמות מהו קב בארבע אמות טעמא מאי משום דלא חשיבי ושומשמין כיון דחשיבי לא מפקר להו או דילמא משום דנפיש טרחייהו וכ"ש שומשמין כיון דנפיש טרחייהו טפי מפקר להו קב תמרי בד' אמות קב רמוני בד' אמות מהו קב בד' אמות טעמא מאי משום דלא חשיבי והני כיון דלא חשיבי מפקר להו או דילמא משום דנפיש טרחייהו והני כיון דלא נפיש טרחייהו לא מפקר להו תיקו. ופי' רש"י משום דלא חשיבי עליה קב פירות לטרוח עליהם טורח קיבוץ של ד' אמות: שומשמין. דקין מאד ויש טורח בקיבוצן יותר מחטים אבל דמיהם יקרים: תמרים ורמונים. גסים הם ואין טורח בקיבוצן. והרמב"ם נראה שהיה מפרש בע"א שכתב בפט"ו מהלכות גזילה היו כמו חצי קב בשתי אמות או קביים בח' אמות או שהיה הקב מב' וג' מינים כגון תמרים שומשמין כל אלו ספק וכתב הרא"ש וכיון דלא איפשיטא ספיקא דאורייתא לחומרא וחייב להכריז אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק הנזכר כל אלו ספק לפיכך לא יטול ואם נטל אינו חייב להכריז:
המוצא גוזלות בדרך אם אין שובך קרוב להם בתוך נ' אמות הרי הן שלו וכולי. משנה בפרק לא יחפור (כג:) נפול שנמצא בתוך נ' אמות הרי הוא של בעל השובך חוץ לנ' אמות הרי הוא של מוצאו ופי' רש"י נפול. גוזל:ומ"ש ואם מצאן בשביל של כרמים אפילו הן חוץ מנ' לשובך של בעל השובך כן משמע בגמרא דאמאי דא"ר חנינא רוב וקרוב הולכין אחר הרוב מותיב מדתנן נמצא בין שני שובכות קרוב לזה שלו וקרוב לזה שלו ואף ע"ג דחד מינייהו נפיש מחבריה הב"ע ששניהם שוים וליזול בתר רובא דעלמא הב"ע בשביל של כרמים דאם איתא דמעלמא אתי כיון דמדדי לא מצי אתי דכל דמדדי והדר חזי לקניה מדדי ואי לא לא מדדי ופי' רש"י בשביל של כרמים דעל ידי כרמים. מדדה חוץ לנ' ומיהו בתר רובא דעלמא ליכא למיזל דכל המדדה וחזי לקניה כשמחזיר ראשו מדדה ואי לא לא מדדה והאי אי מעלמא אתא לא מצי חזי לקניה דכרמים מפסיקין לפניו עכ"ל הרי דעל ידי כרמים מדדה חוץ לנ' אמה ואיני יודע למה השמיט זה הרמב"ם ז"ל בפט"ו מה' גזילה:ומ"ש ואם נמצא בין ב' שובכין וכו' שם במשנה נמצא בין ב' שובכות קרוב לזה שלו קרוב לזה שלו וכבר כתבתי בסמוך דאוקימנא לה בשביל של כרמים ומש"ה אפילו חוץ לנ' אמה הוי של בעל השובך הקרוב יותר:ומ"ש מחצה על מחצה יחלוקו שם במשנה:ומ"ש בד"א שיוני השובכין שוים במניינם אבל אם יוני אחד רבים הולכים אחר הרוב אפילו הוא רחוק כבר נתבאר בסמוך דאוקימנא למתני' בששניהם שוים אבל אי חד נפיש מחבריה אזלינן בתר רובא וכדר' חנינא:ומ"ש וכל זה לא איירי אלא כשהם מדדים וכו' שם בגמרא אוקימנא הא דתנן נפול שנמצא בתוך נ' אמה הרי הוא של בעל השובך חוץ לנ' אמה הרי הוא של מוצאו במדדה דאמר רב עוקבא בר חמא כל המדדה אינו מדדה יותר מנ' אמה ופירש"י כולה מתניתין מיתרצא במדדה בגוזל שאינו יכול לעוף אלא בדידוי מעט מעט הילכך תוך נ' אמה של בעל השובך ואע"ג דאיכא חוץ לנ' אמה אחרינא דנפיש מהאי דכל המדדה אינו מדדה יותר מנ' אמה וחוץ לנ' של מוצאו דכיון דאין מדדה יותר מנ' וזה יצא חוץ לנ' נפקא ליה מתורת מדדה וקם ליה בתורת מפריח ואיכא למיזל בתר רובא דעלמא:
(יא) המוצא דבר במקום המשתמר כגון קרדו' או טלית בצד גדר וכו' בפרק אלו מציאות (דף לא.) תניא מצא טלית בצד גדר קרדום בצד גדר אינו אבידה ובריש פירקא (כא.) תנן מצא כריכות בר"ה הרי אלו שלו ופרש"י כריכות. עומרים קטנים בר"ה שהכל דשין עליהם ואם היה סימן נקשר עליהם הרי הוא נשחת ותנן התם (דף כה:) מצא אחר הגפה או אחר הגדר גוזלות מקושרין או בשבילין שבשדות הרי זה לא יגע בהן ובגמרא מ"ט דאמרי' הני אינש אצנעינהו ואי שקיל להו לית להו למרייהו סימנא בגווייהו הילכך לישבקינהו עד דאתי מרייהו ושקיל להו ואמאי ליהוי קשר סימנא אמר ר' אבא בר זבדא אמר רב במקושרים בכנפיהם דכ"ע הכי מקשרי להו וליהוי מקום סימן אמר רב עוקבא בר חמא במדדין אי במדדין מעלמא אתו ומותרים איכא למימר מעלמא אתו ואיכא למימר אינש אצנעינהו והו"ל ספק הינוח וא"ר אבא בר זבדא אמר רב כל ספק הינוח לכתחלה לא יטול ואם נטל לא יחזיר וכתב הרא"ש על זה כללא דמילתא דהינוח במקום המשתמר כגון ודאי הינוח ואפילו יש בו סימן כגון קרדום בצד גדר וטלית בצד גדר לא יטול דאין זה אבידה שכן דרך עובדי אדמה לתת שם כלי מלאכתן ומלבושיהן ואין זו אבידה שחייב בהשבתה ואם נטלו ולא הוליכו משם יחזיר למקומה כיון שאין אבידה לא נתחייב בשמירתה בהגבהתה ואם נטלו והוליכו לביתו לא יחזיר למקומו דדילמא בעוד שהוליכו באו הבעלים וחפשו ולא מצאו כדאיתא בירושלמי אלא יכריז ויתנו הבעלים סימן או בגוף האבידה או במקום ואם הוא במקום המשתמר קצת כגון אחר הגפה והגדר ושבילין שבשדות או כריכות ברה"י נוטל ומכריז ומחזיר בסימן החפץ או בסימן המקום וכיון שאינו במקום המשתמר יפה ניחא לבעלים שהמוצא יטלנו ויכריז ואבידה היא שחייב בהשבתה כי הבעלים הניחוה שם לפי שעה לשוב לקחתו ובמקרה לא יכלו לקחתו מיד ואינה אבידה מדעת כיון שהמקום משתמר קצת וכן נמי ספק הינוח בדבר שיש בו סימן נוטל ומכריז אבל בדבר שאין בו סימן לא בגוף החפץ ולא במקום כגון גוזלות המדדין לא יטול שמא הניחום ויבואו הבעלים ויטלם ואם יטלנו אין בהם סימן ואם נטלו לא יחזירנו למקומו דאבידה היא שחייב בהשבתה וצריך לעשות השבה מעלייתא ובמקום שאין משתמר כלל ואין בו סימן אפי' ודאי הינוח נוטל והוא שלו כגון כריכות בר"ה דאין בהם סימן מקום דמנשתפי ומעיקרא הניחום שם להקל משאם ושכחום שמה ונתייאשו כיון דאין סימן לא בגוף ולא במקום עכ"ל: ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם ז"ל וכתב עליו דלא נהירא כבר השיגו הראב"ד והסכים ה"ה בהשגתו ובסמוך אכתוב בזה בס"ד וז"ל הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהל' גזילה כל המוצא אבדה בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן אם מצאה דרך הנחה אסור ליגע בה שמא בעליה הניחום שם עד שיחזרו לה ואם בא ליטלה והיה דבר שאין בו סימן הרי אבד ממון חבירו בידו שהרי אין לו בה סימן להחזיר בו ואם היה דבר שיש לו בו סימן הרי זה הטריחן לרדוף אחריה ולתת סימנה ולפיכך אסור לו שיגע בה עד שימצאנה דרך נפילה אפי' נסתפק לו הדבר ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח ה"ז לא יגע בו ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם ואם היה דבר שאין בו סימן זכה ואינו חייב להחזירו וכל דבר שיש בו סימן בין ספק הנחה בין בדרך נפילה בין ברה"י בין בר"ה חייב להכריז וכתב ה"ה לפי הנראה מהסוגיא האמורה על משנתינו דמצא אחר הגפה ע"כ לא אמרינן דספק הינוח לא יטול אלא בשאין בו סימן אבל בשיש בו סימן יטול ויכריז וכן כתב הרשב"א ז"ל אם הוא ספק הינוח ואין בו סימן ה"ז לא יטול ואם נטל לא יחזיר ואם יש בו סימן נוטל ומכריז דהיינו אבידה שחייבה תורה להזקק לה ליטול ולהכריז והיינו דאקשינן הכא וליהוי קשר סימן וליהוי מקום סימן כלומר יטול ויכריז ויתן הבעל סימן קשר או מקום ע"כ כתב לענין פסק הלכה גם הרמב"ן ז"ל הסכים לזה אלא שכתב דה"מ במקום שאין משתמר לגמרי אבל המשתמר לא יטול והנ"ל מדברי רבינו שהוא ז"ל גורס כן בסוף אותה סוגיא אלא איכא למימר אינש אצנעינהו והו"ל ספק הינוח וכו' ואוקימתא זו סותרת אוקימתות הראשונות שהיו מעמידין דוקא בשאין בו סימן ומ"מ הנראה מן ההלכות ומגירסת ספרינו הוא מה שכתבתי וכן פרש"י ספק הינוח בדבר שאין בו סימן עכ"ל והנך רואה כמה דחוקים דבריו לחדש גירסא מדעתו ועוד שהגירסא ההיא מבואר שהיא דחוקה מאד ולכן נראה לי שהרמב"ם ז"ל סובר דכיון דרבי אבא בר זבדא אמר סתם כל ספק הינוח לכתחלה לא יטול בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן קאמר והא דקאמר גבי מצא אחר הגפה או הגדר גוזלות מקושרין מה טעמיה דאמרינן הני אינש אצנעינהו ואי שקיל להו לית להו למרייהו סימנא בגווייהו לאו למימרא דלא איירי מתני' אלא בשאין בו סימן דבין ביש בו סימן בין באין בו סימן מיירי והיכא דאית בהו סימן אסור ליגע בהן מפני שגורם להטריח הבעלים והיכא דלית בהו סימן איכא טעמא רבה שגורם שיאבדו הבעלים ממונם וכי פריך ואמאי ליהוי קשר סימן וליהוי מקום סימן לאו למימרא דאי הוה קשר או מקום סימן היה מותר ליטלם אלא משום דאיהו אמר עלה דמתניתין דהיכא דלית בהו סימן איכא טעמא רבה כדי שלא יפסידו הבעלים ממונם מקשי ליה דהא מתני' בשיש בה סימן דקשר או מקום מיירי ואהדר ליה דמתני באין בה סימן נמי מיירי דלישנא דמקושרים משתמע בין קשר שיש בו סימן בין קשר שאין בו סימן דהיינו שמקושרים בכנפיהן ומיירי בין בשמקום סימן בין בשאינו סימן וכגון שמדדין כ"נ לי ליישב דעת הרמב"ם ז"ל וכתב עוד ה"ה ואם עבר ונטלן אסור לו להחזירו לשם זהו שאמרו בגמרא ואם נטל לא יחזיר ופירשו הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכ"נ מן הירושלמי שהטעם הוא מפני שאני אומר שמא בעלים באו ולא מצאו ונתייאשו מהם ולא ישובו לבקשו עוד ויבוא אחר ויטול ויפסידנו מן הבעלים ולפ"ז כתבו דאם לא הלך לו שרשאי להחזירם לשם שהרי ידע שהבעלים לא באו עכ"ל: וכתב עוד ואם יהיה דבר שאין בו סימן זכה בו זו באמת קשה ודאי והאיך יזכה בו ויהיה שלו והלא קודם יאוש בא לידו ואצ"ל בודאי הינוח דלאו כל כמיניה ליטלו ויזכה בו אלא אפילו ספק הינוח ודאי לא זכה בו דהא ספיקא הוא אם הוא דרך נפילה וזכה בו כדין המוצא דבר שאין בו סימן או הוא דרך הנחה והרי בא לידו קודם יאוש וספיקא בכה"ג לחומרא וכמו שכתבתי פי"ד ביאוש שלא מדעת וכבר השיגו הר"א ז"ל וכתב יעמוד עד זמן אשר יבוא אליהו והאמת כדבריו וכ"כ הרמב"ן וז"ל ואיהו לא קני בהאי יאוש דבאיסורא אתא לידיה וכ"ד הרשב"א וה"ר יונתן ז"ל עכ"ל ואפשר לומר לדעת הרמב"ם ז"ל דהא דאמרינן בר"פ אלו מציאות דפלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת הויא בדבר שאין בו סימן ואיפסקא הלכתא כאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש משום דהא לא ידע דנפל מיניה היינו לומר דאסור לו ליטלם אבל אם עבר ונטלם זכה בהם משום דכיון שהם בידו ואינו יודע למי יחזירם שהרי אין בהם סימן למקום שמצאם אין לו להחזירם כמו שנתבאר ממילא זכה בהם דאין לנו לומר שיעמדו עד שיבוא אליהו אלא היכא דאיתמר הכי בהדיא:
המוצא באשפה כלים מכוסים גדולים לא יגע בהם שמדעת הטמינום שם בד"א באשפה שאינה עשויה להפנות כלל וכו' בפרק אלו מציאות שם תנן מצא כלים באשפה אם מכוסה לא יגע בו אם מגולה נוטל ומכריז ופירש"י מכוסה לא יגע בו. דאין זו אבידה שיהא מוזהר עליה בלא תוכל להתעלם דמשתמר הוא ובגמרא ורמינהו מצא כלי טמון באשפה נוטל ומכריז שכך דרך אשפה ליפנות אמר רב זביד ל"ק הא בכובי וכסי הא בסכיני והמניק בכובי וכסי לא יגע בסכיני והמניק נוטל ומכריז רב פפא אמר הא והא בכובי וכסי ולא קשיא כאן באשפה העשויה ליפנות כאן באשפה שאינה עשויה ליפנות אשפה העשויה ליפנות אבידה מדעת היא אלא באשפה שאינה עשויה ליפנות ונמלך עליה לפנותה בשלמא לרב פפא היינו דקתני שכן דרך אשפה ליפנות אלא לרב זביד מאי שכן דרך אשפה ליפנות שכן דרך אשפה ליפנות לה כלים קטנים. פי' רש"י שכן דרך אשפה ליפנות. ואי לא שקיל ליה האי השתא לכשיפנה יטלנה עכו"ם או ישראל חשוד הילכך אבידה היא ומוזהר עליה: כובי וכסי. טמונים מדעת הואי ולא יגע בהן: סכיני והמניק. שהם כלים קטנים אבידה הם שהשליכם שם עם האשפה שהוציאם מן הבית: אבידה מדעת היא. דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שיפנוה: לפנות לה כלים קטנים. מן הבית שלא מדעת. וכתב הרא"ש וב' האוקימתות הלכתא נינהו וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפט"ו מה' גזילה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |