ב"ח/חושן משפט/רכב

ב"ח ‏ חושן משפט רכב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

שנים שחלוקים על המקח וכו' ברייתא בפ"י יוחסין ומ"ש מחלוקת רב אלפס ור"ת בדין זה נתלה בפי' הסוגיא במאי דפריך התם ונחזי זוזי ממאן נקט ומשני לא צריכא דנקט מתרוייהו ואמר חד מדעתאי וחד בעל כרחאי ולא ידיע הי מדעתיה הי בעל כרחיה דרב אלפס בפרק שנים אוחזין מפרש כפרש"י דבזמן שמקחו בידו נאמן משום דרמי עליה למידק ולאסהודי למי מכר ומדכר דכיר אבל בזמן שאין מקחו בידו כיון דלא רמיא עליה לאסהודי לא דק כולי האי להיות נזכר ופריך אסיפא אאין מקחו בידו אמאי אינו נאמן וליחזי זוזי ממאן נקיט וקס"ד שלא קיבל מעות אלא מאחד מהם והא ודאי מידכר דכיר זוזי דמאן קיבל ומשני דנקיט זוזי מתרווייהו ולא ידיע וכו' פי' הא מילתא לא ידיע לסהדי מהי נקיט בעל כרחיה ומהי מדעתיה אבל לא גרסי' ולא ידע דבזו אפי' אמר המוכר שידע אינו נאמן משום דלא רמיא עליה למידק כיון דנקיט מתרווייהו ולפי שיטה זו מבואר דבזמן שמקחו בידו נאמן אפילו נקיט מתרווייהו ואצ"ל היכא דלא נקיט אלא מחד מינייהו דנאמן דכל זמן שמקחו בידו מידכר דכיר ומשמע לרבינו דאפילו איכא עדים המוכר נאמן כבי תרי דאל"כ אמאי לא פריך נמי מרישא אבזמן שמקחו בידו אמאי נאמן וליחזי זוזי ממאן נקט דאם אתה אומר דלא פריך הכי משום דאיכא לאוקמי בדליכא עדים א"כ מסיפא נמי מאי פריך הא איכא לשנויי דליתא למוכר קמן דנישייליה ועוד דאי בדליכא עדים פשיטא שיכול לומר לא מכרתיה ויכול לומר לזה מכרתי מגו דאי בעי אמר לא מכרתי מעולם ולא שקלי דמי מינייהו ומאי אתא לאשמועינן ברישא דבזמן שמקחו בידו דנאמן הא פשיטא הוא אלא ע"כ בדאיכא עדים א"כ יבואו העדים ויעידו ואמאי קתני רישא בזמן שמקחו בידו נאמן ומדלא פריך ארישא שמעינן דאפילו איכא עדים נאמן וכ"כ הרמב"ן בספר המלחמות בפ' שנים אוחזין לדעת רש"י שפי' הסוגיא דאסיפא פריך משום דליכא שום צד לאוקמי קושיא ופירוקא ארישא דאפי' נקט המוכר מאחד בפני עדים ברצונו נאמן לומר לחבירו מכרתי קודם לכן או אחר כן וקנה חבירו גופו של טלית במשיכה או בחליפין שכיון שהודה לו נוטל טליתו והוא ידון עם האחר ויקבל עליו מי שפרע שאין מי שפרע מעכב הדין לגבי הודאה דחבריה כלל וכו' עיין עליו שם ובמ"ש בפ' י' יוחסין וזהו שכתב רבינו בסברת רב אלפס ורש"י דבזמן שמקחו בידו נאמן בכל ענין ואפי' אם ידוע בעדים וכו' וכן מדוקדק בדברי הרא"ש ר"פ שני' אוחזין שלאחר שכת' סברת רב אלפס ורש"י וסברת ר"ח ור"ת ור"י כתב לשיטת ר"ח ודעימיה וז"ל כללא דמילתא דהיכא דידוע ממי קבל המעות ע"פ עדים או על פי הלוקחים הוא זוכה במקח והמוכר אינו נאמן לומר שנתרצה לאחר אפילו מקחו בידו דהוי כמגו במקום עדים מדהזכיר הרא"ש דידיע ע"פ עדים בסברת ר"ח ודעימיה מבואר דדוקא לשיטתם כך הדין אבל לרב אלפס ורש"י לעולם נאמן המוכר בזמן שמקחו בידו אפי' ידוע בעדים וכו' ומעתה התיישב בס"ד מה שהיה תמוה בעיני הרב ב"י וכתב זו איני יודע מנין לו שיהא הוא נאמן להכחיש את העדים וכו' גם בספר ב"ה הקשה על דברי הרא"ש שהבין מדברי הרי"ף דאפי' נקיט זוזי מחד ואמר שלאחר נתרציתי נאמן דמנין לו לומר כן והאריך בקושיותיו על הרא"ש ואמר דנ"ל דלרי"ף כי נקיט זוזי מחד אע"פ שמקחו בידו אינו נאמן לומר לאחר נתרציתי דאנן סהדי דלאותו שנתן מעות נתרצה וכו' ולא נהירא דהדברים מבוארים כמו שכתבנו. איברא דהר"ן בפרק עשרה יוחסין מפרש לפי שיטת רש"י דהיינו טעמא דנאמן המוכר היכא דלא נקיט זוזי אלא מחד מינייהו ואע"פ שאין מקחו בידו ולא הוי כעד אחד דעלמא משום דכי היכא דנאמן הדיין לומר לזה זיכיתי ולזה חייבתי בזמן שבעלי הדינין עומדים לפניו ואף על גב דליכא מגו מ"מ כיון דזימנין טובא ליכא סהדי הימנוהו רבנן הכי נמי הימנוהו למוכר אפילו בזמן שאין מקחו בידו מהאי טעמא ומיהו מסתברא דדוקא כשהלוקחין עומדין לפניו אבל הלכו להם אינו נאמן כדאמרינן בדיין זו היא שיטת רש"י עכ"ל מבואר מדבריו דלא הימנוהו למוכר באין מקחו בידו כבי תרי אלא משום דזימנין טובא ליכא סהדי וכדאמרינן בדיין משמע להדיא אבל היכא דאיכא תרי סהדי דמכחשי למוכר אין דבריו של אחד במקום שנים ודכוותיה בדיין נמי אי אכחשו ליה תרי סהדי אין הדיין נאמן וכמו שנתבאר למעלה בסימן כ"ג אכן דעת רבינו דלגבי מוכר אינו כן אלא כדעת הרמב"ן וכדפרישית גם לא כמו שכתב הר"ן דשיטת רש"י הוא דאינו נאמן המוכר באין מקחו בידו אלא כשהלוקחים עומדין לפניו ובאמת יש לתמוה על פירושו זה אלא כתב רש"י בפירוש ר"פ שנים אוחזין וז"ל בדנקיט זווי מתרווייהו וכו' לא דק כולי האי להיות נזכר ומשהלכו לפניו וכו' אבל היכא דלא קבל דמים אלא מחד מידכר דכיר לה עכ"ל שמעינן דס"ל לרש"י דהיכא דלא נקיט אלא מחד נאמן אע"פ שהלכו מלפניו ואולי כוונת הר"ן אינו לומר שרש"י עצמו מפרש כן אלא דיש מי שפי' כן ע"פ שיטת רש"י וכן משמע גם מדברי ה' המגיד בפ"כ מה"מ כל זה לפי שיטת רב אלפס ורש"י אבל התוס' בפ' י' יוחסין הקשו על פי' רש"י האיך קס"ד דמקשה דבאין מקחו בידו יהא נאמן המוכר טפי מע"א דעלמא הלא כיון דאין מקחו בידו לא שייך לומר מגו כדי להאמינו לכן פי' ר"ת דבזמן שמקחו בידו אינו נאמן אלא מטעם מגו דמצי למימר לא מכרתי או חזרתי ובאין מקחו בידו אינו נאמן דלא שייך מגו ופריך ארישא נהי נמי דמקחו בידו ליחזי זוזי ממאן נקיט דאנן סהדי דלאותו שנתן המעות נתרצה והוי כמגו במקום עדים ומשני דנקיט זוזי מתרווייהו וכו' והוא מה שכתב הרא"ש ורבינו על שם ר"ח ולפי זה היכא דנקיט זוזי מחד מינייהו אפילו מקחו בידו אינו נאמן לומר שנתרצה לשני במגו וכו' דאנן סהדי שנתרצה לאותו שנתן המעות דהוי כמגו במקום עדים ול"ש אם ידוע על פי עדים וכו' ואי נקיט זוזי מתרווייהו ומקחו בידו ואין ידוע מאיזה מהם מדעתו אלא על פי המוכר נאמן לומר מזה קבלתי מדעתי במגו וכו' אבל אין מקחו בידו אינו נאמן אלא כעד אחד דעלמא וכו' דלא שייך מגו: ומ"ש רבינו ואם שניהם תופסין במקח וכו'. זהו פשוט לפי שיטה זו והכי מיפרשא הסוגיא בר"פ שנים אוחזין דפריך וליחזי זוזי ממאן נקיט וכמו שמבואר באשיר"י ובתוס' לשם ובפ' י' יוחסין: ומ"ש ואי נקיט זוזי מתרווייהו ואינו יודע למי נתרצה וכו' נשבעין שניהם וכו'. זהו מבואר בדברי הרי"ף שפירש הסוגיא דריש שנים אוחזין בטלית לאו אכולה מילתא קאי אלא אמציאה בלחוד אבל אמקח וממכר בדאיתיה בידא דמוכר הוא ומש"ה אמר לא ידע מי הוא מדעתיה ומי הוא בע"כ הא ידע מהימן אבל ליתיה בידא דמוכר אלא שניהם אדוקין אין בעל המקח נאמן לחודיה לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי אלא עד דמצטרף אחרינא בהדיה כשאר עדות דעלמא עכ"ל מבואר מדבריו דהיכא דהמקח ביד המוכר ולא ידע למי נתרצה אי נמי אינו בידו אלא שניהם אדוקין בו נשבעין שניהם כתקנת חכמים וכו' ומשמע דה"ה באומר דלשניהם נתרצה דאין כאן דינו כאילו לא ידע ומה שכתב רבינו דין זה בסברת ר"ת כדי לאורויי דבשניהם אדוקין נמי אין נשבעין שניהם אלא דוקא היכא דלא ידע המוכר למי נתרצה דאילו ידע למי נתרצה אותו שמסייע לו פטור מן השבועה כדלעיל על פי שיטת ר"ח ודעימי' אבל מדברי הרי"ף משמע דבשניהם אדוקין אפילו ידע למי נתרצה שניהם נשבעים ולא האריך רבינו בראשונה לבאר סברת הרי"ף בזה לפי שהוא תופס עיקר כסברת ר"ח ודעימיה. וברמב"ם בפרק כ' מה"מ מבואר נמי כשיטת ר"ח ודעימיה וכל דבריו אינן אלא בדנקיט מתרווייהו דאז אם ידע המוכר ממי לקח מדעתו וממי לקח בע"כ ומקחו בידו נאמן ואם אין מקחו בידו אינו נאמן אלא כע"א דעלמא ואם לא ידע המוכר וכו' בין שמקחו בידו בין ששניהם אדוקין בו שניהם נשבעין בנק"ח ונוטל כ"א חצי הדמים וחצי המקח והיכא דלא נקיט זוזי אלא מחד לא איירי בזה הרמב"ם ומשמע דדבר פשוט הוא דאין המוכר נאמן כלל דאנן סהדי דלאותו שקבל מידו המעות נתרצה והיינו כפר"ח וכ"כ בספר כסף משנה במסקנתו וחזר בו ממ"ש כאן ב"י דדברי הרמב"ם הם כדברי הרי"ף ויש קצת הוכחה לזה מדכתב הרמב"ם שהרי אינו נוגע בעדותו שאין זה אלא בדנקיט זוזי מתרווייהו דאי לא נקיט זוזי אלא מחד הא פשיטא דבאין מקחו בידו הרי הוא נוגע בעדות ודוק וע"ש ובמ"ש ה' המגיד:

ב

לקח מקח מחמשה וכו' עד מפני שעבר עבירה. כך פסק הרמב"ם בפ"כ מה"מ וכתב הרב המגיד פסק הרשב"א וכסתם משנה דיבמות פרק האשה שלום דלא נחלקו ר"ע ור"ש בלוקח שמניח דמי מקח ביניהם ומסתלק וכן הוא בהלכות ופירשו ז"ל שמניחין ביד ב"ד וז"ש ויהיו הדמים מונחים הכוונה בב"ד: ומ"ש ואם הוא חסיד נותן דמים וכו' בזה חולקין עליו הרמב"ן והרשב"א ז"ל ואומרי' דבמקח אפילו בא לצאת ידי שמים מניח ביניהם ומסתלק וכ"כ בפ' המפקיד:

ג

ומ"ש לקח מקח וכו' וכפר בו ונשבע וכו' זה מתבאר בפ' הגוזל עצים בסוגיא דאמרינן התם ואס"ד דנשבע מה לי גזל מה לי מקח הרי דבנשבע גזל ומקח שוין עכ"ל ויש לדקדק למה האריכו הרמב"ם ורבי' שכתבו וכל אחד תובעו וכו' ולמה לא כתבו כלשון המשנה לקח מאחד מהם ואינו יודע מאיזה מהם לקח מניח דמי המקח ביניהם ומסתלק ונראה בעיני דס"ל דדוקא היכא דקא תבעי ליה דלפי דבריהם אינהו דייקי שפיר וכיון דהלוקח אינו יודע הוה ליה ברי ושמא ברי עדיף ולפיכך חייב ליתן לכל אחד וא' בבא לצאת ידי שמים אבל אי לא תבעי ליה אלא הוא אומר אחד מכם מכר לי וכו' כיון דשמא ושמא הוא אינו חייב אפי' בבא לצאת ידי שמים משום דהמוכר עצמו הו"ל למידק וכ"כ הרא"ש לגבי פקדון באומר אחד משניכם הפקיד אצלי ואיני יודע איזהו דפטור אפי' בבא לצאת ידי שמים וכמ"ש לקמן בסימן ש'. אלא שיש לתמוה דהיכא דקא תבעי ליה אמאי מניח ביניהם ומסתלק ישלם לכ"א ואחד מדינא דהא הו"ל פושע דהו"ל למידק וכדאמרינן לגבי פקדון ונראה ברור דבפקדון נמי אינו חייב מדינא אלא דוקא בשני כריכות כגון שהפקיד זה שלא מפני זה וכמ"ש לקמן בסי' ש' התם הוא דאמרינן דהו"ל לנפקד למידק אבל כאן קאמרינן לקח מאחד מחמשה וכו' משמע הלשון דמיירי שכל החמשה היו ביחד כשקנה מאחד מהם דנעשה כאילו הפקידו בכרך אחד דא"ל אתון גופייכו לא קפדיתו אהדדי שלא חשדו זה את זה לומר שמא חבירו יתבע דמי המקח אנא אקפיד בתמיה ומאחר דליכא למימר דהלוקח הו"ל למידק לפיכך מניח דמי המקח ביניהם ומסתלק ותדע דהכי הוא שהרי בגמרא מדמי ליה לגזל אח' מחמשה אלמא דמיירי דומיא דגזילה דלא שייך התם לומר הו"ל למידק אלא דבגזילה הוא חייב לשלם לכ"א ואחד מטעם כיון דעביד איסורא קנסוהו שישלם לכ"א ואחד מדינא נ"ל ועיין במ"ש למעלה בסי' ע"ו ולקמן בסי' ש' בס"ד:

ד

כתב הרמב"ם הרי שטען לחבירו וכו'. בפ"כ מה' מכירה: ומ"ש או משכתי ולא ראיתי מכר זה. ט"ס הוא וצ"ל ולא ראיתי מום זה וכו' וכל מה שכתוב בדין זה הוא פשוט דזה כלל גדול בדין המע"ה:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.