ב"ח/אבן העזר/קמא
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
האשה יכולה לעשות שליח וכו' פלוגתא דרב ורבי חנינא בפרק התקבל סוף (דף ס"ג) ופסקו רוב פוסקים כר' חנינא דאשה עושה שליח לקבל לה גיטה מיד שליח בעלה וסה"ת פסק כרב דאין האשה עושה שליח לקבל לה גיטה מיד שליח בעלה מ"ט דרב א"א משום בזיון דבעל קסבר קלותי בעיניה שאינה מקבלתו בעצמה דאילו כי עבדה שליח לקבל מיד הבעל אין כאן חשש בזיון דהא ידע ולא קפיד א"א משום חצרה הבא לאחר מכאן לאחר שנתן לה הבעל הגט בחצר של אחרים קנאתו דההוא לאו גיטא הוא דבעינן ונתן בידה או בחצרה וזה בשעה שנתן לא היה החצר שלה וגזרינן שלא יקח שליח האשה מיד שליח בעלה דדמי להא שקדם הבעל ומסרו ליד שליח ואח"כ עשתה היא שליח לקבלו ואתו נמי למימר חצר הוי שליח הבעל וכשקנאתו היא נעשה החצר עצמו שלוחה מאי בינייהו דקדמה איהי ושויא שליח מעיקרא קודם שמסר הבעל הגט ליד שלוחו דהשתא לא דמי לחצרה הבא לאחר מכן עכ"ל וכתבו התוס' המ"ל דאיכא בינייהו היכא דלא קפיד הבעל וכ"כ הרשב"א וכתב עוד היכא דקדמה איהי ושווייה שליח מעיקרא משום חצרה הבאה לאחר מכאן ליכא משום בזיון דבעל איכא ואע"ג דאיהי לא איכוונא לבזותו דהא מעיקרא שויא ליה איהי שליח מ"מ בשעה שמסרו בעל לשליח מיקפד קפיד דלא לימסריה שליח אלא לידה ולא ליד שלוחה משום בזיון. והיכא דשמע הבעל ולא קפיד משום חצרה הבאה לאחר מכאן איכא ומשום בזיון ליכא דהא שמע ולא קפיד ואיפשר דלמ"ד משום בזיון הוי גט בטל דאורייתא דבקפידא דבעל תליא מילתא ואנן סהדי דקפיד וכיון דקא קפיד ה"ז גט בטל ומתייבמת אבל למ"ד משום חצרה הבאה לאחר מכאן ד"ת כשר והוי גט פסול מדבריהם וחולצת ולא מתייבמת עכ"ל ורבינו דכתב בשם סה"ת בסתם שאינה יכולה לעשות שליח לקבלו ולא כתב הני חלוקי דינים נראה דטעמו משום דאזלינן לחומרי הכא והכא משום דלא נודע לנו איזה טעם עיקר אליבא דרב וכך כתב הגהות מיימונית פרק ו' והכי נקטינן לחומרא באיסור א"א והויא ספק מגורשת:
נערה המאורסה וכולי משנה פרק התקבל (דף ס"ד) פליגי בה ת"ק ור"י והלכה כת"ק דהיא או אביה מקבלין את גיטה ומה שכתב שאינה יכולה לעשות שליח וכולי פשוט פרק האיש מקדש:
קטנה אפי' אין לה אב וכולי משנה פרק התקבל (דף ס"ה) שאין קטן עושה שליח ואוקימנא בהאיש מקדש בשאין לה אב דאי ביש לה אב מאי איריא קטנה אפי' נערה נמי אינה יכולה לעשות שליח:
ומ"ש אבל היא בעצמה מקבלת אותו בד"א שאין לה אב וכולי הא דכתב דבאין לה אב או שנישאת דמקבלת את גיטה בעצמה לד"ה הוא פשוט במשנה קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה דאף למאי דמשני בפרק האיש מקדש כשאין לה אב שמעינן דאם הגיע גט לידה מגורשת אלא דביש לה אב איכא פלוגתא כמו שכתב רבינו וכתב ב"י וגם הרא"ש כתב בפרק התקבל שכן עיקר כפירש"י בתר חזרה ולפיכך יש לתמוה על רבינו שכתב בשמו וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ראוי להחמיר וכולי לכך נ"ל שצ"ל ולכתוב וכ"כ א"א הרא"ש דהשתא מ"ש רבינו וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ראוי להחמיר וכולי דברי עצמו הן ולא דברי הרא"ש עכ"ל ותימה גדולה הלא הרא"ש עצמו כתב במסקנתו וכיון דפליגי בה רבוותא ראוי להחמיר וצ"ל שהב"י הבין כיון דכתב הרא"ש תחילה שכן עיקר כפירש"י א"כ בע"כ הא דכתב בסוף דבריו וכיון דפליגי בה רבוותא ראוי להחמיר מדברי ר"י ב"ר מאיר הוא דלאחר שהביא ראייה לפי' רש"י כתב וכיון דפליגי בה וכולי וליתא דא"כ אמאי כתב רבינו האי כיון דפליגי בה וכולי ע"ש עצמו הו"ל לכתבו ע"ש ריב"ם אלא האי וכיון דפליגי וכולי הוא מסקנת הרא"ש עצמו ומ"ש תחילה שכן עיקר כפר"י אין זה אלא לשון התוס' שהעתיק הרא"ש וז"ל מוכח מתוך פירש"י וכולי עד נותן לה יד האב שכל זה כתבו התוספות בד"ה נערה המאורסה וכולי שכתבו שכן עיקר כפירש"י לבתר חזרה ור"י ב"ר מאיר הביא ראיה וכולי ואחר כך כתב הרא"ש מסקנתו וכיון דפליגי בה רבוותא ראוי להחמיר וכ"ז נלפע"ד אמת דלא כפי' ב"י ופסקו והכי נקטינן להחמיר כהרא"ש והרמב"ן כתב טעם הגון לחלק בין נערה לקטנה בזה דבנערה הויא כאילו היא שליח האב דירדה תורה לסוף דעתו של אב שהוא רוצה שתכניס עצמה לרשותו ואין לו קפידא בגירושין כיון שהן בע"כ שלא מדעתו משא"כ בקטנה דאין שליחות לקטן ע"כ:
והא דקטנה מתגרשת ע"י עצמה וכו' בפרק התקבל (דף ס"ד וס"ה) וע"פ גירסת רש"י והתוס' שהסכים אליהם הרא"ש דלא כגי' האלפסי דגורס איפכא משום דלהפקיע קידושי דאורייתא ע"י גט בעינן דעתא רבתא בת ו' ובת ז' כלומר אבל לענין שתהא מתקדשת למיאון אפילו פחותה מבת ו' כגון צרור וזורקו אגוז ונוטלו נמי מתקדשת וצריכה מיאון כדלעיל בסימן מ"ג דכיון דקידושין מדרבנן נינהו לא בעינן דעתא רבתא. ומ"ש כגון בת ו' ובת ז' בסוף הניזקין קאמר במתניתא תנא כבר תשע כבר עשר ולא פליגי כל חד וחד לפום חורפיה ורבינו לא הביא אלא כבר ו' כבר ז' לאורויי דבפחות מכן אפי' חריפא ביותר אינה יודעת לשמור גט ואינה מתגרשת ופי' רש"י אפי' בקבלת אביה שם משום דכתיב ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינו חוזרת וזו כיון שחוזרת הלכך אפי' בקבלת אביה אינה מתגרשת אבל ר"ת מפרש דכיון דיש לה אב הוא שומרה מלחזור:
וכשהיא עושה שליח לקבלה וכולי משנה שם סוף (דף ס"ג) וכתבו וא"ת מאי אפילו אדרבה הכי עדיף טפי דלא הוי חצי דבר וי"ל משום דבכת אחת דומה לשקר דהיכי מתרמי שהיו בשעת אמירה ובשעת קבלה וכולי ועוד האריכו ע"ש בד"ה אפילו גם הרשב"א כתב שלשה יישובים בקושיא זו ע"ש:
כתב הרמב"ם בד"א כשאבד הגט או נקרע וכולי ברפ"ז מה"ג כ"כ והכי משמע במשנה שם דתני בה צריכה ב' כיתי עדים ב' יאמרו בפנינו אמרה וב' שיאמרו בפנינו קיבל וקרע וכולי אלמא דדוקא בקרעו בעינן ב' עדים על הקבלה והכי משמע בגמרא דמשני הא דצריכה ב' עדים על הקבלה היינו דוקא בקרעו דאעפ"י דהקרעים בידו בפנינו אין נקרא שליש דליהמניה אא"כ שהשלישות בידו דמיגו אי בעי הוה עביד ביה מאי דקאמר נאמן נמי על אמירתו אבל זה שקרעו אין בידו למוסרו בידה כמו שפירש רש"י אבל בדלא קרעו אלא יוצא שלם מתחת יד השליח ואין הבעל מכחישו אף רב הונא מודה דהשליח נאמן ואין צריך עדים על הקבלה והתוספות כתבו וז"ל דהנך קרעים שבידו שמא מצאו באשפה דדוקא כשהגט שלם בידו דהימני' הבעל ומסרו לו נאמן עכ"ל וזאת היא דעת רבינו דלקמן בסעיף ל"ג פסק כרב הונא דהבעל נאמן כשמכחישו לשליח וכאן הביא דברי הרמב"ם דביוצא שלם מתחת יד שליח קבלה א"צ עדים על הקבלה אלא ודאי דהכא דקאמר הרמב"ם כשאין הבעל מכחישו אף רב הונא מודה דאין צריך עדים על הקבלה וכמ"ש הרא"ש להדיא לשם ועל זה נתכוין ב"י במ"ש וז"ל ואיפשר דהרמב"ם מפרש כהרא"ש ודבריו הם ככ"ע וכולי כלומר דדברי הרמב"ם הללו שהביא רבינו כאן דבלא נקרע אין צריך עדים על הקבלה אפשר לקיימם גם לשיטת הרא"ש דפסק כרב הונא דמודה כשאין הבעל מכחישו דהשליש נאמן כשיוצא שלם מתחת ידו אבל הרמב"ם גופיה פסק כרב חסדא דאפילו הבעל מכחישו השליש נאמן כמה שכתב להדיא בפרק י"ב ונראה דלהרא"ש ורבינו אע"ג דפוסקים כרב הונא אפ"ה בקרעו לא בעינן אלא שיעידו ב' עדים לפני ב"ד שבפנינו קבל וקרע אף על פי שאין מעידים שנתנו לו לגירושין דאף רב הונא מודה דהשליש נאמן כשאין הבעל מכחישו כדפי' וכתבו התוס' הא דקאמר בגמרא דצריכה ב' עדים על הקבלה משום דקי"ל כר"א דעידי מסירה כרתי מיירי שאין עדים חתומים על הגט אבל אם עדים חתומים בו כשר אם ראוהו בידו שלם דמסתמא נמסר בפני עדים ונעשה כדין וכולי וכמו שכתב רבינו בסמוך דלא בעינן עידי מסירה אלא כשאין מכירין חתימת העדים החתומים על הגט דחשבינן ליה כאילו אין עדים חתומים בו וכיון דאין השליש נאמן אלא מטעם מגו שהיה יכול למוסרו לאשה וכשאין מכירין העדים החתומים בו אפילו היה ביד האשה לא הוי גט בלא עידי מסירה וכמ"ש הרשב"א ולפ"ז הא דכתב הרמב"ם דכשהגט שלם ביד השליח א"צ עדים על הקבלה היינו דוקא כשמכירין חתימת העדים החתומים בו וע"ל בסימן קל"ג כתבתי דהאי פסול דקאמר רבינו לאו דוקא אלא ר"ל אינו גט גם כאן לשון פסול לאו דוקא הוא אלא אינו גט כלל:
ובשליח הובאה והולכה וכולי מבואר ברמב"ם רפ"ו דכשהבעל עושה שליח להוליך גט לאשתו זהו הנקרא שליח הולכה וכשהאשה שולחת שליח להביא לה גט מיד בעלה זהו הנקרא שליח הובאה ובשניהם אינה מתגרשת עד שמגיע גט לידה ועיין במ"ש ה"ה דמביא ראיה שאשה יכולה לעשות שליח הובאה:
אבל בירושלמי יש עשה להוליך לה גט צריך להחזיקו בפני שנים ואין השליח משם השנים וצריך השליח ליתנו לה בפני שנים ואין השליח משם השנים וא"א הרא"ש הביאו לפסק הלכה וכולי כך הוא הנוסחא בספרי רבינו המדוייקים ומבואר באשיר"י ר"פ השולח דעל מ"ש בירושלמי דהשליח צריך ליתנו לה בפני שנים קמפרש דהא דאין השליח משם השנים ה"ט שהרי הוא עומד במקום הבעל ועל כן השיג עליו רבינו מדקי"ל אמר לשנים גירשו את אשתי הן הן שלוחיו הן הן עדיו דלמה יגרע שליח אחד ואחר עמו שלא יהיו כשרים להעיד שניתן הגט לידה אעפ"י שאין שניהם שלוחים ועל זה הביא ראיה ממ"ש הרמב"ם פ"ג דאישות דמשוה שליח שהביא קידושין לאשה לשליח שהביא גט לאשה דשליח נעשה עד אלמא משמע מדבריו דבין בקידושין בין בגירושין בשליח ואחר מצטרף עמו הן הן עדיו שניתנו הקידושין או הגט ליד האשה וא"צ שנים מלבד השליח:
ומ"ש רבינו עוד הלכך נראה שהוא עד אחד ועם השני שחתום בו עמו על השליחות סגי וצריך וכולי כצ"ל ונראה דכאן בפסק דכתב רבינו בסתם הלכך נראה שהוא עד א' אתא לומר דאף להחזיקו בשליחות דבעינן ב' עדים לפי שיטתו דהלכה כירושלמי ג"כ א"צ שנים אחרים אלא השליח עולה במקום אחד ואחר מצטרף עמו דלשון הירושלמי שאמר ואין השליח משם השנים לא ישתנה פירושו דבין ברישא ובין בסיפא ר"ל שאינו במקום שנים אבל עולה במקום אחד והלכך אפי' אם השני שחתם בו בכתב השליחות הוא עמו בלבד סגי והרב ב"י הבין שמ"ש רבינו מתחילה ויראה מלשונו דאפי' במקום א' אינו עולה וכו' ועד סופו לא קמיירי אלא היכא דבא להחזיקו לשליח בשליחותו ולכן תמה על רבינו היאך מביא ע"ז ראיה מדברי הרמב"ם שהלא הרמב"ם כתב דשליח הולכה אין צריך לעשותו בעדים. ועוד שדברי הרמב"ם בפרק ג' מפורשים דלא קאמר דהשליח הוא ע"א אלא בעושה שליח לקדש או לגרש דאין צריך שנים אחרים מלבד השליח אלא הן הן שלוחיו הן הן עדיו ואין ענין דין זה לדין החזקת השליח בשליחותו וכולי גרם לו זה חסרון הספר שלא היה כתוב לפניו בבא זו דאיתא בירושלמי וצריך השליח ליתנו בפני שנים ואין השליח משם השנים שהביאו הרא"ש ועל בבא זו סובבין דברי רבינו בתחילה שכתב ויראה דאפילו במקום א' אינו עולה דכיון דהשליח הוא במקום בעל ליתן גט לאשה הו"ל בעל דבר ואינו נאמן על עצמו להעיד שנתן גט לאשה וכדפרישית אלא דסוף דברי רבינו בפסק חוזרים גם על דין החזקת שליח בשליחותו דעפ"י זה יבואו דברי רבינו על נכון במה שהביא ראיה ממ"ש הרמב"ם בעושה שליח לגרש אשתו דעולה במקום אחד מיהו איכא לתמוה טובא על השגת רבינו אדברי הרא"ש דנראה עיקר פשט לשון ואין השליח משם השנים היינו דאינו מכלל השנים כל עיקר דאפילו במקום אחד אינו עולה ותו דאי איתא דעולה במקום אחד אלא שאינו עולה במקום שנים לא היה צ"ל ואין השליח משם השנים דפשיטא היא דמאחר שאמר תחילה דצריך ליתנו לה בפני שנים אלמא דשנים בעינן אין השליח שהוא אחד עולה לבדו במקום שנים וכן ברישא דצריך להחזיקו בפני שנים בודאי בשנים מלבד השליח קאמר דצריך להחזיקו לשליח בפני שנים ואין השליח מכלל השנים ודכוותה בסיפא צריך השליח ליתנו לה לאשה בפני שנים ואין השליח מכלל השנים אלא צריך שנים בלא השליח דלהכי איצטריך הך בבא דאין השליח מכלל השנים לאורויי דאינו כלל מכלל השנים דאף במקום אחד אינו עולה לפי שהוא במקום הבעל וכיון שהוא במקום הבעל החמירו חכמים דצריך ב' עדים אחרים ואינו דומה לשנים שלוחים שהן עדיו דכיון דהן שנים מוכח טובא שהן עדיו ולא אתו למיטעי מה שאין כן בשליח אחד שהוא במקום הבעל דאתו למיטעי ולמימר דבעל יכול ליתן גט בפני עד אחד הלכך בעינן ב' אחרים ודברי הרא"ש מיושרים ופירושו ברור ופשוט בירושלמי וכך הוא פסק הלכה וכ"פ הרמב"ם בפ"ו וכתב ה"ה שפסק כך ע"פ אותו הירושלמי דצריך ליתן לה בפני שנים ומשמע שאין השליח עולה משם השנים כלל שאפילו במקום א' אינו עולה ואין לזוז כלל מדברי הרא"ש והרמב"ם שהביאו הירושלמי לפסק הלכה ושיתן השליח הגט לאשה בפני שנים אחרים מלבד השליח וחלילה להקל כדברי רבינו גם במה שמיקל הרמב"ם שאין שליח הולכה והובאה צריך עדים וטעמו מדלא הזכירו במשנה ובגמרא שצריך ב' כיתי עדים אלא בשליח קבלה בפרק התקבל אלמא שא"צ עדים בשליח הולכה והובאה והך ירושלמי דמצריך שנים להחזיקו בשליח איירי במקום שצריך להתקיים בחותמיו כמו שפירש הרשב"א ומביאו ב"י לא קי"ל הכי אלא צריך להחזיקו בפני שנים אחרים מלבד השליח כפשט הירושלמי מיהו כבר כתב הרא"ש ריש גיטין דאעפ"י שצריך לעשותו שליח בעדים מ"מ נאמן השליח לומר שהבעל עשאו שליח בעדים וא"צ לקיים כתב השליחות וכמ"ש ב"י ודלא כה"ר ירוחם בשם התוס' דהירושלמי לא קאמר אלא דלכתחילה צריך לעשותו בפני ב' אבל בדיעבד אפילו בינו לבינו סגי כשהודו השליח והמשלח והיינו כדעת הרמב"ם גם לא כמה שכתב רבינו בסמוך דההיא ירושלמי דוקא בא"י שא"צ לומר בפ"נ ובפ"נ אבל בח"ל כי היכי דנאמן בקיום הגט נאמן לומר שליח כראוי אני אלא אין חילוק דאף בא"י נאמן לומר שהבעל עשאו שליח בעדים או שעשאו שליח כראוי וכמ"ש רבינו בשם הרמ"ה בסימן קמ"ב. ועיין בתשובת הרא"ש כלל מ"ה דין עשירי מיהו נוהגים להצריך הרשאה ועדים על הרשאה שנעשה שליח וגם מצריכין דייני קיום שמקיימין חתימת עדים שחתמו על ההרשאה:
ומ"ש וצריך שיקיים חתימתו קודם שיתן השליח גט לאשה תימה אמאי לא מהני קיום לאחר חתימת הגט והכי מוכחא כולה סוגיא דגיטין דמקיימין החתימות אחר נתינת הגט כגון בנשתתק דלקמן בסימן קמ"ב ונראה דהאי וצריך שיקיים וכולי שכתב רבינו אינו אלא לכתחילה משום חשש לעז שיאמרו שהשיאוה בלא קיום עידי שליחות וכ"כ המרדכי ר"פ התקבל על שם מוהר"ם גבי שליח לקבלה שיש להחמיר להצריך לברר שליחותו בעדים קודם נתינת הגט מיד הבעל לשליח משום חשש לעז ומשם למד רבינו דה"ה נמי דצריך להחמיר גבי שליח לקבלה:
בד"א בא"י וכולי נראה דרבינו כתב כך ע"פ דברי הרא"ש בריש גיטין דבח"ל דהאמינוהו כשאומר בפ"נ ובפ"נ נאמן נמי לומר שהבעל עשאו שליח וא"צ לקיים כתב השליחות וממילא משמע דבא"י דלא האמינוהו לומר בפ"נ ובפ"נ כיון דעדים מצויין לקיימו גם כן אינו נאמן לומר שהבעל עשאו שליח אלא צריך לקיים כתב השליחות ולכן אמר רבינו בד"א דצריך לקיים כתב השליחות בא"י אבל בח"ל א"צ מיהו משמע דרבינו חזר בו בסימן קמ"ב ומסקנתו כהרמ"ה דאף בא"י נאמן שהבעל עשאו שליח בעדים וכמ"ש בסמוך סוף ס"י:
כתב א"א הרא"ש בין שליח האשה וכולי כלומר אעפ"י דכשהבעל מצוה לסופר לכתוב גט ולעדים לחתום אין כותבין וחותמין עד שישמעו קולו כדלעיל בסימן ק"כ אפ"ה גבי מינוי שליחות א"צ שישמעו קולו כמו שנתבאר לשם הטעם:
בעל שעשה שליח להולכה וכולי משנה שם (דף פ"ה) וכתב ב"י דמשמע מפירש"י דכי תנן לא אמר כלום היינו משום דלא ידעינן אי צורכי גט הוא שלא תהא זקוקה ליבם או צורכי מלבוש וכסות הוא וא"כ לפ"ז אם כתב ונתנו לה ה"ז ספק מגורשת אבל הרמב"ם כתב דהגט בטל וכך הוא דעת רבינו שאמר אינו כלום ואם כתבו ונתנו לה אינו כלום דאתא לאורויי דאף אם כתבו ונתנו לה אינה ספק מגורשת אלא ודאי אינו כלום ואפשר דאף רש"י דעתו כך דכיון דהנך לישני נמי משמע לדברים אחרים בודאי דנתכוין לדברים אחרים דאי נתכוין לגט היה מפרש דבריו אבל עזבוה וכו' כיון דבגמרא בעיא דלא איפשיטא הוא הויא ספק מגורשת וע"ש בפירוש רש"י דקא יהיב טעמא להני לשונות דהוי גט ודלא הוי גט:
בריא שאמר כתבו וכו' משנה שם (דף סו) ומפרש בגמרא דאם מעצמו נפל הרי זה גט משום דדעתו מתחילה היה לכך וסופו הוכיח על תחלתו והוה ליה כמפרש לים ומסוכן ונראה דאף לרבנן פרק יש נוחלין (דף קלה) דלא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו וכך הוא דעת הרא"ש כמ"ש בח"מ סוף סימן רמ"ה וכן להרמב"ם בפ"ד דה' זכייה דפסק דספק הוי מ"מ הכא כ"ע מודה דאמרינן הוכיח סופו על תחלתו דכיון דאמר ברישא כתבו איכא קצת הוכחה בתחילה ונפילתו גילויי מילתא בעלמא הוא דהאי דאמר ברישא כתבו ע"מ ליתן קאמר וה"א בגמרא פ"ב דחולין (דף לט) וכ"כ הרשב"א להדיא (דף צד) בד"ה רשב"ג ועיין בי"ד סי' ד' ובמ"ש לשם.
ומ"ש ספק אם הרוח דחפו או מעצמו נפל כתב הרמב"ם שהוא ספק גט והראב"ד השיג עליו וכולי וכ"כ הרא"ש אלא שלא כתב והראב"ד השיג עליו אלא כתב והראב"ד הגיה עליו וכולי ואפשר לפרש שהראב"ד לא בא לחלוק אלא להגיה דזה הספק להקל הוא בחד צד לדעת ירושלמי דהיינו באם מיד נפל ה"ז גט וא"כ מ"ש הרמב"ם דה"ז ספק גט אינו אלא היכא דלא ידעינן אם מיד נפל אבל בודאי דמיד נפל אעפ"י שהוא ספק תלינן דמעצמו נפל והוי גט כיון דאיכא הוכחה מתחילה דאמר כתובו כדפי' בסמוך וז"ל הירושלמי ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו מהו נשמעינה מן הדא רשב"ג אומר אם על אתר נפל ה"ז גט ואם לאחר זמן נפל אינו גט וההוא על אתר לאו ספק הוא הדא אמרה ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו ה"ז גט פי' פשטינן דספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו ה"ז גט דכי היכי דאם נפל מיד ג"כ ספק הוא ואפ"ה הוי גט דרגלים לדבר כיון דמתוך בוריו אמר כתובו דהיה רוצה להפיל את עצמו ה"נ בספק נפל מעצמו ספק הרוח דחפתו אעפ"י שלא נפל מיד כל שאינו לאחר זמן נמי הוי גט ודוקא לאחר זמן מרובה לא הוי גט כיון דליכא רגלים לדבר ומ"ש ב"י לפרש בירוש' דה"ק וההוא על אתר על כרחך בדמספקא לן אי מעצמו נפל דאי בידעינן שמעצמו נפל מאי איריא על אתר וכו' נלפע"ד דליתיה ואין להאריך בזה:
וכן מי שהוא מושלך בבור וכולי משנה שם (דף סז) וכתבו התוס' שמא דוקא באומר כל השומע קולי דיחודי יחדיה לאותו ששומע קולו והוי שלוחו אבל אם אמר כל הרוצה לכתוב גט לאשתו יכתוב לא הוי שלוחו כיון דלא יחדיה ע"ש.
ומ"ש וכגון דחזו ליה בבואה דבבואה וכו' שם בגמרא ולעיל בסימן י"ז ס"ה הארכתי בדין זה בס"ד ע"ש:
כתב רמב"ן שאם היו שם ג' וכולי פי' אעפ"י דאמר כל לא הוי כאומר כולכם כתובו וצריך לכתוב במעמד כולכם כמו שנתבאר בסימן ק"כ וכ"כ ב"י ופשוט הוא. במקצת ספרי רבינו חסר כאן בבא שלימה וכן מי שהורה וכולי ובסוף סימן קכ"א כתבו ג"כ רבינו ע"ש:
היו רבים עומדים ביחד וכולי בס"פ התקבל ת"ר אמר לעשרה כתבו גט ותנו לאשתי אחד כותב על ידי כולם כולכם כתובו אחד כותב במעמד כולם הוליכו גט לאשתי אחד מוליך ע"י כולם כולכם הוליכו אחד מוליך במעמד כולם ולעיל בסימן ק"ך סעיף ז' גבי דיני כתיבת הגט הביא רבינו רישא דברייתא כאן גבי דיני הולכת הגט כתב סיפא דברייתא והך בבא דאם אמר שנים מכם יוליכוהו יוליכו שנים אפי' היה בכללם אב ובנו וכולי ואיתא בגמרא גבי דין כתיבה בעובדא דההוא גברא דעל לבי כנישתא וכולי דאסיקנא אמר רבה הילכתא משוי איניש ברא שליחא במקום אבא והקשה ב"י דאמאי שינה רבינו וכתב מעשה זה כאן לענין הולכה ולא כתב לעיל בסימן ק"ך לענין כתיבה כדאיתא בגמרא וע"ק דבעשאם שלוחים לכתוב ודאי צריך שהאב או הבן יצטרפו עם העד האחר דאב ובנו פסולין להעיד ביחד אבל אם עשאן שלוחים להוליך אב ובנו יכולין להוליכו עכ"ל ואיפשר דמיירי הכא באומר שנים מכם יוליכוהו והן הן שלוחיו והן הן עדיו דהתם אין האב והבן יכולין להיות שלוחין והם עדים ולכן צריך לצרף עד כשר עם האב או הבן ומהרש"ל כתב וז"ל דאעפ"י דהאב ובנו כשרים לשליחות היינו כשעושה אותם שלוחים בפירוש אבל כשהיו רבים ביחד ואמר שנים מכם יוליכוהו לא אמרינן מן הסתם שהיה דעתו על אב ובנו כאחד מאחר דאיכא אחר בהדייהו ובהא איכא ליישב נמי הקושיא הראשונה דבגמרא איתא הך עובדא לענין כתיבה ורבינו כתבו לענין שליחות די"ל דמ"ה כתבו לענין שליחות לאורויי דאף בשליחות לא יהיו שלוחים אב ובן ביחד מן הסתם אלא האב או הבן יצטרפו עם א' מהם:
מדברי הר"פ וכולי ואפי' לא יחלה ולא יאנס ונהגו העולם בלא שום שטר הרשאה אמנם הורגלו וכו' כן צריך להיות ותהא מגורשת בו ממנו וכו' הילך גט זה מפלוני וכולי והתקבל גיטך זה וכו' כן צריך להיות: ואם הבעל רך בשנים וכולי כתב מהרש"ל וז"ל ותימה מה צריך לדקדק אחריו דאם קטן הוא א"כ אין קידושיו קידושין ואין נישואיו נישואין אפי' מדרבנן אינו כלום ואין צריכה הימנו גט עד שיגדיל ויבעול או מתייחד עמה כדלעיל בסי' מ"ג וצריך עיון עכ"ל. אבל למאי דפרישית לעיל בסי' א' ס"ג לחלק בין נושא אשה לדעתו דאין נשואיו נישואין כלל כיון שהוא קטן ובין כשהאב משיא לבנו תוך י"ג דמצות חכמים הוא להשיאן סמוך לפרקן מתורצת קושיא זו דבקטן שהשיאו אביו תוך י"ג קאמר דצריך לדקדק אחריו אם הביא סימנים דכיון דנישואיו נישואין מדרבנן אע"פ שהוא קטן א"כ אינו עושה שליח ועוד יש לומר דמיירי הכא בביאת קטן ביבמה דהוי כמאמר בגדול וצריכה גט וחליצה וכדלקמן ריש סי' קס"ז וקאמר דאינו עושה שליח להוליך לה גט דאין קטן עושה שליח:
ולא יטיל בו שום תנאי הקשה ב"י ומ"ש ממגרש לאשה עצמה ומה שתירץ על זה אינו מתקבל לע"ד והנכון דכיון שעשתה אותו שליח לקבלה בסתם מציא אמרה אם הייתי מעלה על דעתי שבעלי יהא מתנה תנאי כזה בגט לא הייתי עושה שליח קבלה ולפ"ז אם האשה תפרש שיהא שלוחה לקבלה בין יתן גט סתם בין יתנה איזה תנאי השתא ודאי רשאי להטיל בו תנאי כפי רצונו:
וצריך לקיים כל שלשה בגט דקיום שטרות בשלשה וכולי כתב ב"י איכא לתמוה דנראה שהוא מפרש קיום שטרות בג' שג' עדים החתומים בשטר צריך לקיים ומעולם לא ראינו מי שפי' כן וכו' עכ"ל. ושרי ליה מאריה דגם הר"פ מפרש קיום שטרות צריך להיות בפני ג' שהם בית דין ולא אמר אלא שאותן שלשה דיינים שמקיימין לחתימת העדים צריך שיכירו חתימות כל הג' דיינים שאם לא יכירו אלא שנים מהם אם כן אין כאן קיום בג' דאע"ג דאפילו בשאין מכירין אלא שנים מהם סגי היינו דוקא דיעבד ובדבר שבממון אבל בגט ראוי להחמיר טובא דצריך להכיר כל הג' חתימות של דיינים דאם לא כן לא הוי קיום בשלשה ופשוט הוא:
הכל כשרים וכולי משנה בפרק ב' (דף כג) ובגמרא חש"ו דלאו בני דעה נינהו ופי' רש"י וגבי שליחות איש בעינן ולא קטן דשליחות נפקא לן מויקחו להם איש שה לבית אבות אחד לוקח לכולן עכ"ל ומ"ש בין לקבלה בין להולכה כך פירש"י אבל דעת אבן מגא"ש מדתנן דעכו"ם פסול להולכה מכלל דעבד כשר להולכה דאי לא ליתני עבד וכ"ש עכו"ם דלא שייך במצות כעבד אלא ודאי עבד אינו פסול אלא לקבלה כיון דבקבלה האשה מגורשת מיד דאתי הגט מיד בעלה ליד שליח קבלה שייך למיפסלה בעבד משום דליתיה בתורת גיטין וקידושין דהא עבד לאו בני גירושין נינהו אבל להולכה דלא מיגרשא עד דמטא גיטא לידה לא שייך למיפסליה כולי האי משום דליתיה בתורת גיטין וקידושין דהא בשליחות איתנהו כ"כ הרשב"א בשם הרמב"ן לדעת אבן מגא"ש וא"ת לפירש"י ודעימיה קשיא מתני' ליתני עבד דפסול וכ"ש עכו"ם כבר כתבו התוספות לשם בד"ה אין העבד דר"ת פי' דנקט עכו"ם לאשמועינן עכו"ם ונתגייר פסול אע"פ שבאותה שעה היתה דעתו להתגייר דהוי בעכו"ם רבותא טפי מבעבד שאין בידו להשתחרר עד כאן לשונו וכ"כ הרא"ש לשם:
כתב הרמב"ם הקרובים כשרים לעדות זה וכולי אין זה לשון הרמב"ם אלא כ"כ רפ"ו הכל כשרים לשליחות הגט חוץ מן החמשה העכו"ם וכו' אבל הנשים והקרובים כשרים ואפילו הפסולים וכו' אלא כיון שרבינו התחיל במ"ש הרמב"ם הקרובים כשרים הוצרך לשנות לשונו ואמר כשרים לעדות זה כלומר לעדות שאומר השליח בפ"נ ובפ"נ בח"ל וכן הפסולים כו' ומ"ש אבל הפסולים מד"ת וכו' עד ה"ז פסול פי' ואם נישאת לא תצא ומ"ש אינו גט כלל ואפי' אם נישאת תצא ומ"ש ואין דעת א"א הרא"ש כן שכתב כל הפסולים וכולי עד ולשיקרא ליכא למיחש כלומר אלמא דחולק על הרמב"ם במ"ש דהפסול מד"ת שהביא הגט ונתקיים בחותמיו הגט פסול אלא הגט כשר לדעת הרא"ש אלא שהכניס רבינו דברי הרמ"ה בתוך דברי הרא"ש במקום שחולק עם הרא"ש ובמקום שהסכים עמו וז"ש רבינו שכתב הרא"ש כל הפסולים מד"ס יכולין להביא הגט אפילו בח"ל אפילו שמעידים בפ"נ ובפ"נ כמו שכשרים לעדות אשה ואם היו פסולין מן התורה פסולים להביאו וכתב הרמ"ה דפסולים אף בא"י אע"פ שאין מעידים בפני נכתב ובפ"נ כל היכא דלא נתקיים בחותמיו בדלא אתא בעל ומערער וחולק עליו הרא"ש דאין פסולין אלא בח"ל שמעידים בפ"נ ובפ"נ כי היכי דפסולין לעדות אשה אבל בארץ דאין מעידין כלום כשר בכל ענין דאם לא אתא בעל ומערער אף ע"פ שלא נתקיים בחותמיו כשר הוא דהא מודה בעל דהעדים שחתמו על הגט כשרים הם מדלא קא מערער ואם אתא בעל ומערער ויתקיים בחותמיו נמי כשר הוא אע"פ שהביאו הפסול מן התורה דבני כריתות נינהו ולשיקרא ליכא למיחש כיון דמקויים בחותמיו א"נ עשו תשובה דבזה הסכים הרא"ש עם הרמ"ה וחולק על הרמב"ם וכמ"ש הרא"ש להדיא בפ"ב (דף ק"ב ריש ע"ב) ואין דברי רבינו כמעורבבים אלא ישרים וצהובים דלא כמ"ש בית יוסף דהרמ"ה סובר כהרמב"ם דליתא אלא כדפי' ומ"ש הרמ"ה וכיון שעשו תשובה מהימני דלא בעינן תחילתו וסופו בכשרות ה"א התם דפיתח ונסתמא אע"פ שלא חזר ונתפתח כשר דלא בעינן תחלתו וסופו בכשרות וה"ה בפסולים מחמת עבירה דדמיא לסומא אלא דהוי איפכא דתחילתו בפסול וסופו בכשרות:
ועוד כתב א"א הרא"ש על מ"ש הגאונים וכולי וכתב ב"י על שם הרשב"א והר"ן דרבנן דהשתא קאמרי דאי אינסבא לא מפקינן לה דקיימא לן כר"א דעידי מסירה כרתי וכתב הר"ן ולא ידעתי מאי שייטא דר"א הכא עכ"ל ואיפשר דהכי קאמר דכשהישראל מסר לעכו"ם הבגד עם הגט בפני עדים שיודעים שהגט כרוך בתוכו הם מעידים שהבעל עשאו לישראל שליח ליתן הגט שבתוך הבגד לאשתו וה"ל עדי מסירה וכרתי לר"א:
השולח גט לאשתו וכו' כ"כ המפרשים סוף פרק כל הגט אבל כשהשליח סומא לא מהני כששנים אומרים לו שהיא אשתו וכתבו התוס' בפרק ב' דגיטין (דף כ"ג) בד"ה מאי נוטלו דהטעם כיון דבסומא יכול להטעותו יש לחוש יותר שמא יטעוהו עכ"ל וכ"כ המרדכי לשם:
אמר לשליח הולך גט זה לאשתי וא"ל איני מכירה וכולי עובדא דההוא גברא ס"פ כל הגט (סוף דף כ"ט) ופסק כלישנא בתרא ע"פ פירש"י וכן פסק הרי"ף והרא"ש והרמב"ם בפ"ט דלא כפי' התוס' דראשון נמי הוי שליח לגירושין והרשב"א כתב דנקטינן לחומרא דספק מגורשת הוי. ומ"ש רבינו או כיוצא בזה וכולי נראה דטעמו משום דבעובדא דבתר הכי דאמר לשליח לא תיתביה ניהלה עד ל' יומין וכתב רבינו בסמוך פריך בגמרא נמי והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא בתוך שלשים יום ומשנינן כיון דלבתר תלתין יומין מצי למיגרש כשליח שניתן לגירושין הוא אלמא כל היכא דלא מצי לגרש לא ניתן לגירושין הוא ולאו דוקא באין שליח מכירה אלא ה"ה כיוצא בו:
השולח גט וכולי שם במשנה ותלתא אוקימתא איכא בגמרא ורב אלפס פוסק אוקימתא דאפי' בהולך סתם והוא דחלה משום דלפעמים קפדי אינשי שלא ישלח ביד אחר וכי שמא בעל מבטל שליחותיה מה שאין כן בחולה ושאר אונס דלא קפיד שום אדם בעולם ור"ח פסק כאידך אוקימתא לקולא דבדאמר סתם ישלח ביד אחר לא קפיד דאי הוה קפיד הוה אמר אתה הולך:
והשליח שיעשה שליח וכולי והכי אסיקנא התם וכל שליח צריך שיהא נעשה בב"ד של ג' לפי שהן כעין דיינים לקבל עדות השליח ראשון שאומר בפ"נ ובפ"נ כל אחד שאומר שליח ב"ד אני וכשבא האחרון ליתן הגט לאשה אומר גם כן שליח ב"ד אני:
ומ"ש אפי' שלא ב"ד אם הוא בא"י או הגט מקויים רק שיעשו זה לזה שליח בפני עדים וכולי כן צריך להיות וה"א התם הואיל דבא"י אין הראשון צ"ל בפ"נ ובפ"נ וכן בח"ל אם הגט מקויים האחרון נמי אין צ"ל שליח ב"ד אני וכתב הרא"ש לשם דמ"מ צריך שיעשה זה לזה שליח בפני עדים דאין דבר שבערוה פחות משנים הב"י הביא מ"ש הריב"ש דשליח שני כשבא ואמר שליח ב"ד אני ג"כ אין צריך לשטר שליחות ולא לעדים ואם יש בידו שטר שליחות אין צריך לקיימו ואם נתקיים בחותמיו אפי' לא נתנו זה לזה גט בפני בית דין אלא בינם לבין עצמם עד שהגיע גט לידה הרי זה גט כשר ע"כ. וכתב ב"י מכאן נראה דאם לא נמנה שליח שני בפני ב"ד צריך לקיים שטר שליחותו או יתקיים הגט בחותמיו עכ"ל. מיהו כשנמנה בבית דין אף על פי שנתמנה שלא בפניו אמרינן דנעשה בהכשרו דהראשון אמר בפני בית דין בפ"נ ובפ"נ והשני אומר שליח בית דין אני וכשר:
שאלה לגאון וכולי והיכא דשויתיה שליח להולכה ולא פירשה מי מצי וכו' כלומר דהאשה שויתיה שליח להובאה שתאמר לו הבא לי גיטי דדין זה כדין שליח להולכה של הבעל שאינו גט עד שיגיע לידה כדלעיל בסימן ק"מ ומ"ש רבינו וגם מ"ש שאפי' אם נתנה רשות לשליח קבלה וכולי עד כדאמרי' לקמן באומר לשנים אמרו לפלוני ויכתבו ולפלוני ופלוני ויחתמו דלא הוי מילי תמה מאי מביא ראיה מהך דאמרו לפלוני וכולי דהתם מינהו לפלוני שליח בפירוש ואע"פ שמינהו שלא בפניו כשר אבל הכא שלא ייחדה לפלוני אלא נתנה רשות לשליח לעשות שליח אחר מדעתו ולא מנתה היא לאותו פלוני שיהיה שליח ה"ל מילי וכ"כ הר"ן ע"ש הרמב"ן חילוק זה בפרק התקבל ודלא כרבינו דאינו מחלק ומביא ראיה מזה לזה ועיין בב"י הביא דברי הר"ן וז"ל מהרש"ל הא דאמר רבינו אבל כשיאמר לו בריא וכולי כדאמרינן לקמן וכולי לא מצאנו בספרו זה לקמן כ"א בח"מ כתב לענין מתנה בסימן רמ"ח ולא כתב לשם אמרו לפלוני וכו' אלא אפי' בסתם אומר אמרו דכשר במתנה מ"מ ש"מ דאומר אמרו לא מיקרי מילי ומשום הכי כשר במתנה והיא דעת הרמב"ן דכיון דאומר אמרו לא הוי מילי לפיכך דוקא בגט הוא דפסול מטעמא אחרינא דכיון דלא שמעו מפי הבעל לא הויין במקום הבעל ואינו מקויים וכתב לה אבל רבינו לא ס"ל כהרמב"ן אלא בגט פסול מטעם אחר דמשום חששא דכיסופא דסופר מחתמי ליה כדלעיל בסימן ק"כ ומש"ה כשר במתנה בכל ענין א"נ יש לפרש דס"ל לרבינו כהרמב"ן לפסול גבי גט בכל ענין: ומ"ש רבי' אבל כשאמר לו בהדיא וכו' ה"ק יכול לעשותו ולא הוי מילי אלא שפסול גבי גט משום טעם אחר דבעינן וכתבו לה וכולי אבל דוחק הוא עכ"ל:
השליח ששינה בשליחותו וכו' משנה פרק התקבל (דף ס"ה) כיצד תנהו לה במקום וכו' פירש רש"י דאין רצונו שילעיזו עליו שם וקפידא היא עכ"ל ולפיכך אפי' לא א"ל אל תתן לה אלא במקום פלוני הויא קפידא אבל גבי עלייה ובימין אם אמר סתם בעלייה יכול ליתנו בבית דליכא קפידא בסתמא אלא מראה מקום הוא לו וכן תנהו לה בימין אא"כ בדא"ל אל תתנהו אלא בעלייה אלא בימין שכל שהוא מקפיד אפי' בדברי הבאי קפידותיה קפידא כדאיתא בפ' כ"ה (דף כט):
כתב הרמ"ה אל תגרשנה אלא בימינך וכו' פי' דאם לא נתכוין אלא שלא לגרשנה בשמאל ה"ל לומר אל תגרשנה אלא בימין מדקאמר בימינך משמע נמי ולא בימין אחר ולהא לחוד לא נתכוין דא"כ הל"ל אלא בידך אלא ש"מ תרתי ומיהו בחלה ודאי לא קפיד ורבינו חולק דבחלה נמי קפיד דה"ל כאילו פירש לא יגרשנה אחר אלא אתה:
וכך היא שאמרה וכו' פלוגתא דת"ק ור"א במשנה שם ופסק כת"ק דאף בשליח קבלה נמי האשה מקפדת ולא עשאתו שליח קבלה אלא לקבלו במקום פלוני דלא כר"א דקאמר איהי דבע"כ מתגרשת מראה מקום היא לו:
כתב הרמב"ם א"ל תנהו לה ביום פלוני וכולי ומשמע מדבריו וכולי וטעמא דמסתמא קפיד שלא יקדים דעדיין חשק בה שתהא אשתו עד אותו זמן שקבע ולאח"כ לא תהא אשתו אלא יגרשנה ולכן יכול לאחר אבל לא להקדים שהרי גילה דעתו שמאותו זמן והלאה יגרשנה ולא קודם:
אבל אם אמר הבא לי גיטי וכו' כ"כ הרמב"ם בפ"ט והכי תנן בפ' התקבל וכתב ה"ה בפ"ו שהטעם לפי שהאשה מתגרשת בהגעת גט לידה אפי' בע"כ וכיון שהיא מקבלתו אפי' הביאו ממקום אחר כשר עכ"ל ר"ל אע"פ שלא ידעה האשה בשעת הגעת הגט לידה שהביאו ממקום אחר אפ"ה כיון שקבלתו הויא מגורשת דלא גרע טעותה ממי שמגרש את אשתו בע"כ דמגורשת בהגיע גט לידה וה"נ דכוותה שהרי דין שליח הובאה כדין שליח להולכה ולא דמי לשליח קבלה דמתגרשת בקבלת השליח ולא ניחא לה דילעיזו עליה במקום אחר הלכך הגט פסול אם קבלתו במקום אחר כיון דמקפדת שלא יקבל אלא במקום פלוני:
אמרה לו התקבל לי גיטי ממקום פלוני ופעמים וכולי שם אוקימתא דתלמודא פי' ואע"פ שהזכירה ג"כ המקום האחר כגון התקבל לי גיטא במתא מחסיא וזימנין דמשכחת ליה בבבל וה"א התם והתוס' הקשו דאף כשיגיע למקום שאמרה היא למה יהא גט הלא ה"ל טלי גיטך מע"ג קרקע דאינו רוצה שיהא גט עד שיגיע למקום שאמר היא ואינו מקבלו שם מיד הבעל וי"ל דמיירי דא"ל הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם שוי שליח להולכה וקבליה כדאמר בפ' ב' (דף כד) עכ"ל פי' כי מטית התם תמנה שליח אחר להולכה ואח"כ תקבלה מיד האחר שאז תהא שליח קבלה שלי אבל רבינו ודאי לא ס"ל תירוץ זה דא"כ ה"ל לפרש שכך אמרה האשה לשליח אלא ס"ל כתי' השני דתוס' דמ"מ שיקבלנו עד שיגיע למקום שאמרה היא הוי הכל שליח לקבלה:
אמר הבעל לשליח טול ממנה חפץ פלוני וכולי משנה וגמרא פרק כל הגט (דף כט) וע"פ פי' התוס' והרא"ש דלא כפירש"י דמיקל דאפי' הקפיד הבעל ואמר שיטול החפץ תחלה אם שלח הגט ביד אחר ונטל החפץ תחלה ואח"כ נתן הגט כשר ומביאו רבי' בסמוך דליתא ומה שקשה דכאן מחלק תלמודא בין הזכיר החפץ תחלה והדר הב לה גיטא ובין הזכיר הגט תחלה ובפ' הכותב ריש (דף פ"ה) מסיק בין כך ובין כך משלם דא"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי תירצו התוס' בפ' כל הגט דשאני התם שפרעון המעות תלויין בשטר ובהזכרת לקיחת השטר גלי דעתיה שירא שלא יאמרו סיטראי נינהו עכ"ל והר"ן ע"ש הרמב"ן כתב תירוץ אחר ע"ש כתב הרמ"ה ה"ה נמי בכל תנאי וכו' משמע מלשונו שאם לא שינה השליח השני הגט כשר וכן פירש"י לגבי טול חפץ הימנה ומ"מ קשה דאי איתא דהרמ"ה מפרש כפירש"י ה"ל לרבינו להביא דבריו לאחר שהביא דברי הרמב"ם ופירש"י אלא צ"ל דלגבי חפץ תופס הרמ"ה כפי' התוס' והרא"ש אלא לגבי שאר התנאים דלא שייך לומר בהו אין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ס"ל להרמ"ה דאם לא שינה השליח השני הגט כשר אלא דלכתחילה לא ישלחנו ביד אחר שמא לא ידקדק השני וכו' ס"ל לרבינו דבחומרא זו מודים גם התוס' והרא"ש אכן בתשובת הריב"ש שהביא ב"י מפורש דהרמ"ה מפרש כפירש"י וצ"ע:
וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה כתב ב"י דמדברי הרא"ש משמע דס"ל דמתני' דקתני לא ישלחנו ביד אחר דוקא בדא"ל שקול חפצא והב גיטא היא הא אילו א"ל הב גיטא ושקול חפצא הרשות בידו לשלחו ביד אחר עכ"ל ותימה הלא אמרו בגמרא זו תינוקות של בית רבן יודעין דאין השואל רשאי להשאיל וכו' וכ"כ הרא"ש פ' המפקיד ובח"מ סי' רצ"א דלכתחלה אסור להשאיל ואיפשר דאע"פ דבסתמא אסור להשאיל לכתחילה הכא דאמר הב גיטא ושקול חפצא גלי דעתיה דלא קפיד אחפץ שיהא ביד האשה לאחר נתינת הגט לידה וה"ה דלא קפיד אם יהא ביד השליח השני ודוחק אלא נראה דהרא"ש אינו חולק בדין זה אדברי הרמב"ם אלא במאי דס"ל להרמב"ם כפירש"י חולק עליו הרא"ש וע"ז בלבד אמר רבינו וא"א הרא"ש כתב כסברא הראשונה דהוא דעת התוס' ודלא כהרמב"ם ופירש"י:
שליח המביא גט מא"י וכו' ה"א בפ"ק דגיטין (דף ט') וע"פ דברי הרא"ש לשם (דף צ"ז ע"ד) ומביאו ב"י ומ"ש לפיכך נשים וכולי ספ"ב דגיטין סוף (דף כ"ג) כאביי דתניא כוותיה ולא כרב יוסף דאמר איפכא אבל לא ממשעבדי דהימנוהו לגבי נכסי דבעל אבל לא לגבי לקוחות: ומ"ש וכתב הרמ"ה ואם אומרת בפ"נ ובפ"נ כו' פי' דאם אותן ה' נשים מביאים גיטא בא"י ואומרות בפ"נ ובפ"נ דשוב אינה יכולה לקלקלה כשרות להביאו וס"ל להרמ"ה דהא דאמר אביי דבא"י אינן נאמנות דוקא כשאין אומרת בפ"נ ובפ"נ ועיין בחידושי הרשב"א מ"ש ע"ז דנ"ל דאפי' אמרה בפ"נ ובפ"נ לא מהימנא וכ"כ הר"ן על שמו ומביאו ב"י:
עשתה שליח לקבלה בעדים בפרק התקבל ריש (דף סד) איתמר בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין וכו' מי נאמן רב הונא אמר בעל נאמן דאם איתא דלגירושין יהביה ניהליה לדידה הוה יהיב ליה ניהלה רב חסדא אמר שליש נאמן דהא הימניה ופירש"י דשליח אומר דשליח קבלה אני נראה דס"ל דאם אמר שליח הולכה אני מודה רב הונא דהשליח נאמן דהא הימניה דליכא למימר הכא דלדידה הוה יהיב לה שהרי לא רצה למסור לה שתתגרש מיד כ"כ הר"ן ומביאו ב"י ולפ"ז קשה הא דכתב רבינו שאם הבעל טוען שעשאו שליח להולכה ורצה לחזור בו קודם שיגיע לידה אינו נאמן דאמאי אינו נאמן הלא כאן נמי איכא למימר אי איתא דשליח קבלה הוי לדידה הוי יהיב לה וצ"ל דה"ט דאין הבעל נאמן לומר כן משום דאמרינן דהא הימניה ונאמן השליח לומר שליח קבלה אני כיון דאיכא עדים דבפנינו אמרה ובפנינו קבל לגירושין כדתנן סוף (דף סג) אלא דלא ידעי סהדי אם קבלו בתורת שליח קבלה או בתורת שליח הולכה ואמרי' בודאי סמך על השליש במה שאומר וכ"כ התוספות אפילו אומר הבעל שנתן לו בפני עדים מ"מ סמך עליו דזימנין דמייתי עדים או אזלי למ"ה עכ"ל. וכגון דלא ידעי סהדי אם קבלו בתורת שליח קבלה כולי כדפי' אבל ידעי סהדי פשיטא דאין השליח נאמן להכחיש העדים כנ"ל ועיין בב"י האריך בזה מיהו קשה על זה הפי' הא דכתבו התוס' סוף (דף סג) בד"ה בעל אומר לפקדון הא דלא נקט בעל אומר להולכה ושליש אומר לקבלה משום דלא שייך האי טעמא דקאמר דאם איתא דלגירושין לדידה הוה יהיב לה אלא כשהבעל אומר לפקדון עכ"ל אלמא דלא ס"ל לתוספות הא דכתב הר"ן דבשליח להולכה ליכא ריעותא שלא רצה למסור לה שתתגרש מיד אלא כיון דמודה דלגירושין נתנו לו להולכה תו ליכא למימר הבעל נאמן מטעמא דאי איתא דלקבלה לדידה הוי יהיב לה דהא סוף סוף לגירושין יהיב לה וז"ש רבינו בסמוך דבטוען שעשאו שליח להולכה ורצה לחזור בו קודם שיגיע לידה אינו נאמן והיינו כדברי התוס' ומה שהקשה למה לא פירש"י ושליש אומר לגירושין דשליח הולכה אני יש ליישב בטוב טעם דא"כ לא הוה פליג רב הונא ואמר בעל נאמן משום דאי איתא דלקבלה לדידה הוי יהיב לה כיון דאיכא למימר בשליח להולכה אפילו בשלשתן בעיר אחת דמשום כיסופא דמגרשה בע"כ לא יהיב לדידה אלא ע"י שליח להולכה זאת היא דעת רבינו ודלא כהר"ן ועיין בסמוך סעיף ל"ו. ומ"ש רבינו עשתה שליח לקבלה בעדים ה"ט דאינו נאמן לומר שליח קבלה אני כשאין עדים שמעידים בפנינו אמרה וכמו ששנינו במשנתינו וכ"כ הרשב"א ומביאו ב"י ומ"ש לחלק בין מודה שכתבו לטוען מזוייף הוא כ"כ הרמב"ם בפי"ב וא"ת יהא הבעל נאמן במודה שכתבו דלפקדון נתנו אפילו אינו בעיר אחת במגו דאי בעי אמר מזוייף וי"ל דהאי לאו מגו הוא דאפשר דלא מצי טעין מזוייף כגון דמצי לקיימו בחותמיו א"נ איכא עדי מסירה וע"ל בסימן קנ"ב:
ומ"ש אם שלשתן בעיר אחת הבעל נאמן וכו' משמע דנאמן לגמרי ואם מת שרי לכהן וע"ל בסימן קנ"ב ומ"ש דאם איתא דבתורת גירושין יהביה ליה לדידה הוה יהיב לה יש להקשות דכי היכי דבאמרה קמאי דידי לגירושין יהביה ניהליה מהימנא במגו דאי בעיא אמרה לדידה יהביה ניהלה בעל ולא חיישינן להך סברא דאם איתא וכולי במקום מגו הכי נמי הכא איכא מגו דאי בעי יהיב לה שליש לגיטא ליד האשה ותירצו התוס' דלא חשיב מגו דהא אין ביד שליח למוסרו לאשה דשמא האשה לא תתרצה לקבל הגט כיון דבעלה אומר לפקדון עכ"ל:
ומ"ש דאם איתא דבתורת גירושין יהביה ליה לדידה הוה יהיב ליה ואם תאמר דילמא משום כיסופא הוא דלא יהיב לה לדידה כדאמר בהניזקין ריש (דף נה) י"ל דהכא שעשתה שליח לקבלה ורצתה להתגרש ליכא כיסופא הרשב"א פי' דבהניזקין דמגרש לה בע"כ איכא כיסופא ולהכי קאמר לה כנסי ש"ח זה והרי היא מגורשת אבל במגרש לה מדעתה ליכא כיסופא ואע"ג דלגבי ממונא שליש נאמן אפילו בעיר אחת ולא אמרינן הך סברא דאם איתא וכו' שאני ממון דניתן למחילה וכיון דהאמינו לשליש ומסרו בידו אמרינן דהימניה על כל מה שיאמר אעפ"י שיפסיד ממון דמחיל ליה משא"כ באיסורא כגון בגירושין חיישינן להך סברא דאם איתא וכו':
ומיירי שאומר שמסרו לו בפני עדים כ"כ הרא"ש (דף ק"י ע"ד) דבעדים חתומים עליו כשהשליח אומר הבעל נתן לי בפני עדי מסירה מתירין האשה לינשא ועיין במ"ש הר"ן ע"ז:
והרמב"ם כתב שהשליח נאמן בכל ענין פי' אפילו שלשתן בעיר אחת נמי השליח נאמן דפסק כרב חסדא דלא ס"ל הא דר"ה קאמר בעיר אחת הבעל נאמן משום דאם איתא דלגירושין יהביה לדידה הוה יהיב לה ומ"ש אפי' אין הגט בידו וכו' כ"כ בפרק י"ב שליח קבלה שקיבל גט לאשה ושלחו לה בפני שני עדים והגיע הגט לידה ונטלתו והרי הגט יוצא מתחת ידה והיא אינה יודעת אם בעלה שלחו לה או שליח קבלה שלה או שלוחו של בעלה הרי זו מגורשת עכ"ל אלמא היכא דשלחו לה בפני עדים דראוהו יוצא מתחת יד השליח קבלה אעפ"י שאינה יודעת אם בעלה שלחה לה וכו' מהני נאמנות השליש אפי' אין הגט ביד השליח קבלה וכולי ה"ה לשם וב"י כתב מה שכתב ולא נהירא:
ומ"ש וא"א הרא"ש כתב כסברא הראשונה פי' דפסק כרב הונא דאין השליח נאמן אלא כשאינן בעיר אחד דלא כהרמב"ם דהשליח נאמן בכל ענין אבל במאי דס"ל להרמב"ם דנאמן השליח אפילו אין הגט בידו רק שיש עדים שראוהו בידו ע"ז לא נחלק הרא"ש ולכן הביא רבינו בסמוך דברי הרמב"ם הללו לפסק הלכה ולא כתב שהרא"ש נחלק עליהם ומ"ש ואם היא אומרת בפני קבלו וכולי בגמ' (דף ס"ד) וי"א דוקא שהגט ביד האשה וכולי וא"א הרא"ש כתב דאפי' הוא ביד השליח עיין באשיר"י לשם האריך בזה:
נאבד הגט וכולי שם מימרא כר' יוחנן (דף ס"ד) ואוקימתא דגמרא וע"פ פירש"י דבשליח להולכה מיירי ואומרת שקבלתו מיד השליח כראוי בפני עדי מסירה והלכו למ"ה ונתגרשה עתה ע"י קבלתו שקבל השליח גט להולכה והויא ספק מגורשת משום דלא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו אלא לחומרא אבל לא לקולא כדאיתא בגמרא וע"ל בסימן קנ"ב: וכתב ב"י דרבינו ירוחם כתב דין זה בשליח לקבלה ולא דק עכ"ל ואפשר ליישב דאע"ג דבסוגיא משמע דתלמודא איירי הכא בשליח להולכה מ"מ מבחוץ איכא למימך דלמסקנא ה"ה בשליח לקבלה נמי ה"ל ספק מגורשת דכיון דחזקה דשליח עושה שליחותו להולכה ה"ה בשליח קבלה אעפ"י שאין בידו שהבעל יכתוב גט לאשתו וימסור לו מ"מ עושה שליח מאי דאפשר ומשדלו לבעל בדברים של טעם למסור גט בידו ולפוטרה דלמה יחזיק באשתו בעל כרחה כיון ששונאתו וכיוצא בזה צריך לפרש הא דמייתי תלמודא דא"ר יצחק האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם ומת שלוחו אסור בכל הנשים שבעולם חזקה שליח עושה שליחותו ואף על גב דאינה בידו להתקדש שמא לא תתרצה דאין אשה מתקדשת אלא לרצונה וכ"כ התוס' לשם בד"ה אסור בכל הנשים אלא בע"כ דעל מה שישתדל לו אשה לפתותה בדברים קאמר חזקה שליח עושה שליחותו ה"נ גבי שליח לקבלה ולפיכך הויא ספק מגורשת וה"נ:
בעל שכתב גט לאשתו ואח"כ נתייחדת עמו כו' משנה פרח הזורק (ד' ע"ט) פלוגתא דב"ש וב"ה והלכה כלישנא בתרא דאם נתגרשה ותינשא לכתחלה וע"ל ריש סימן קמ"ח ובאשירי (דף קי"ב ע"ג) כיון שהשולח וכולי והוא חייב במזונותיה וכו' אם מת וכולי כצ"ל וכל זה מבואר ר"פ השולח במשנה ובגמרא: ומ"ש אבל בדיעבד אפי' בטלו בפני שנים אחרים הוא בטל וא"צ לבטלו בפני שלשה פי' דבדיעבד בטל הוא אפילו בפני ב' וא"צ ב"ד של ג' דליהוי ליה קלא אבל בפני אחד מן השוק אינו בטל אפי' בדיעבד ומיהו אינו יכול לבטלו לכתחלה אפי' בפני ג' דאית להו קלא דביטלו בפניהם ולא מינסבא אפ"ה אסור והיינו טעמא דאצרכוה רבנן לבעל לילך בעצמו אחר השליח או לשלוח שליח והוא לא יטרח בכל אלה כדי לבטלו ונמצא שתהא מגורשת ולא תתעגן וז"ש בגמרא משום תקנת עגונות:
שלחו ע"י עשרה וכולי שם ברייתא פלוגתא דרבי ורשב"ג והלכה כרבי דיכול לבטל זה שלא בפני זה ואינו עובר על תקנת ר"ג הזקן שלא לבטלו לכתחלה מפני תיקון העולם דהא הכא לא נפיק מיניה חורבא דזה שביטל בפניו לא יהיב לה גיטא וזה שלא ביטלו אם יהיב לה גיטא ומינסבא שפיר אינסבא וליכא איסורא:
ומ"ש ודוקא שלא יבטל שליחות כולן כו' פירוש כשבטל שליחות כולן אע"ג דלא נפיק מיניה חורבא דאזלי הנך דלא ידעי וכתבי גיטא ויהבי לה שהרי בשביל שליחות כולן זה שלא בפני זה כולן ידעי דלא הוה גיטא אפ"ה כיון דהיכא דבטל לכולהו שלא בפניהם אלא בפני שנים מן השוק דהוה בטל ונפיק מיניה חורבא וכולי יש לאסור אף בבטל שליחות כולן זה שלא בפני זה אע"פ דלא נפיק מיניה חורבא גזירה הא אטו הא:
ומ"ש ומיהו אם עבר ובטל כולן הוי בטל חוזר אבטל כולן זה שלא בפני זה דאף ע"פ דלכתחלה אסור דגזרינן אטו בטל כולן שלא בפניהם מ"מ בדיעבד הוא בטל אבל כשלא בטל אלא מקצתן זה שלא בפני זה אע"פ דאיכא למיגזר נמי אטו כשבטל מקצתן שלא בפניהם דהתם זימנין דאיכא נמי חורבא מאותן שבטל שלא בפניהם מ"מ כיון דליכא חורבא כלל ממקצתן שלא בטל שלא בפניהם לא חששו לגזור בשביל אותן מקצתן דאיכא בהו חששא דחורבא כיון דליכא חששא דחורבא מכולן ולמד רבי' להורות כך ממ"ש הרא"ש ר"פ השולח והוא מדברי התוס' לפי פי' רש"י וז"ל והא דקאמר יכול לבטל זה שלא בפני זה היינו אפילו לכתחלה ואינו עובר על תקנת ר"ג כי לא נמנה לתקן ע"ז לפי שאין הדבר יכול לבא לידי קלקול דקסבר רבי עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ואי אזלי הני וכתבי ויהבי ליתבו עכ"ל משמע דאינו מותר לכתחלה אלא כשבטל מקצתן זה שלא בפני זה אבל אין לבטל כולן זה שלא בפני זה ואף על גב דבהא נמי ליכא חששא דחורבא אפילו הכי אסור לכתחלה ובע"כ דה"ט דכיון דבטלה כולה איכא למיגזר אטו בטל כולן שלא בפניהם בפני שנים מן השוק כדפירש' ודו"ק והב"י כתב ודוקא שלא יבטל וכו' לשון זה קשה בעיני וכו' ולמאי דפי' ל"ק ולא מידי:
ול"ש עשאם שלוחים וכולי זאת היא דעת הראב"ד בהשגות פ"ו דכיון דקי"ל כר' דאמר עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ה"ה שליחות להאי הוא דבטיל לאחריני לא בטיל ומביאו רבינו בסמוך אבל דעת הרמב"ם לשם דאיכא לחלק בין עדות לשליחות כ"כ ה"ה והר"ן ורבינו. מיהו בלשון הרמב"ם לא משמע הכי שכתב וז"ל שלח הגט ביד שנים ה"ז יכול לבטל זה שלא בפני זה ואפילו היו עשרה משבטלו בפני א' מהם בטל הגט עכ"ל ואי איתא דר"ל משבטל א' מהשלוחים בטל את כולם ה"ל לומר משבטל אחד מהם בטל את כולן אבל מדכתב משבטלו בפני אחד מהם בטל הגט משמע להדיא דה"ק ואפילו היו עשרה משבטלו לגט בפני אחד מהם בטל הגט ולא צריך לבטלו בפני כולם או בפני מקצתם אלא אפי' משבטלו בפני אחד מהם נמי הגט בטל אבל כשבטל מקצת השלוחים מודה הרמב"ם דלא בטל את כולן שאין לחלק בין עדות לשליחות דלא כמו שהבינו רבינו והר"ן וה"ה מדברי רבינו והכי נקטינן להלכה אבל למעשה יש לחוש להחמיר וכן משמע בש"ע:
ובאיזה לשון מבטלו אמר בטל הוא וכולי פי' קמץ תחת בי"ת וציר"י תחת הטי"ת ואמרינן בגמרא בטל הוא שתי לשונות במשמע גבי גט לישנא דמהני ביה קאמר דליבטיל גבי מתנה לישנא דמהני ביה קאמר דבטל כבר בטילה היתה מקמי דקבלתיה וקמיבעיא ליה בטל מהו תיקו ופירש"י ולא אמר הוא אלא בטל בלא הוא אבל בטל לא קמיבעיא ליה דפשיטא דלשעבר משמע אין זה ביטול בין אמר הוא בין לא אמר הוא. אבל הרמב"ם דמפרש דקמיבעיא ליה בטל מהו בין אמר הוא ובין לא אמר הוא ה"ל ספק מגורשת אבל בטל בלא הוא לא קמיבעיא ליה דפשיטא דמשמע דליבטיל ונקטינן לחומרא כב' הפי':
כתב הרמ"ה אמר יהא פסול וכו' ונ"ל דלא דמי וכו' נראה דרבינו לא אתא אלא לדחויי לדברי הרמ"ה דס"ל דהגט בטל דליתא דכיון דלא דמי ליהא כחרס וכו' איכא למימר דאין הביטול כלום מיהו אע"ג דלא דמי ממש ליהא כחרס אכתי ספק מגורשת היא. והא דאמר פסול שאינו מועיל פירש רש"י וכו' כצ"ל וז"ל הרשב"א פסול הוא אינו גט לא אמר כלום דאינו אלא באומר שאין זה גט ואנו רואין אותו שהוא גט ושהוא פסול שאינו נכתב כתיקונו באותיות ובלשונות ואנו רואין אותו כתוב כהוגן ואינו אלא כמשנה את הידוע וק"ל דילמא פסול שנכתב במחובר או שלא לשמה או שהוא מזוייף קאמר דמהימן במגו דאי בעי מבטל ליה וי"ל דאי להכי נתכוין פרושי הוה מפרש ואמר פסול משום כך ומשום כך:
השולח גט לאשתו נותנים אותו וכולי משנה פרק כל הגט: ומ"ש אבל הניחו גוסס וכו' שם רוב גוססין למיתה ותימה על מ"ש רבינו לעיל סוף סימן קכ"א ע"ש רש"י ור"ח דגוסס חשוב כמת ואינו מוציא את אשתו דהא הכא משמע שרוב גוססין סופן למות אלמא דבעוד שהוא גוסס חי נקרא ויכול לגרש ואפשר שהם מחלקים דבשעה שהוא גוסס אינו מוציא את אשתו ע"י רמיזה אבל הגט שנתן לשליח בחליו קודם שהיה גוסס שאז היה מדבר יכול השליח ליתנו בשעה שהוא גוסס דחי הוא ואין זה גט לאחר מיתה ועיין במ"ש לשם. והרשב"א בשם ה"ר יואל מבונא ז"ל כתב דגוסס כמת הוא חשוב והך דפ' כל הגט ה"פ אם נתנו לשליח קודם שהיה גוסס ולא הספיק שליח ללכת עד שהניח גוסס אינו יכול ליתן בחזקת שנתרפא משום דאין רוב גוססין לרפואה ולחיים אלא למיתה ולא נתרפא ועדיין גוסס הוא או מת עכ"ל:
שאלות וכולי עד סוף הסימן בכלל מ"ה ובכלל ל"ב ולבא אלי לאשביליא אקיימנה וכו' כן הוא בספרי המדוייקים. תשובה לא ישאנה אעפ"י וכו' כנ"ל ואפי' אם היו העדים בעיר וכו' הקשה מהרש"ל תימה כיון שלבסוף אתו העדים א"כ איגלאי מילתא למפרע דליכא חשד עכ"ל וי"ל דלא פלוג רבנן וכיון דבשעה שהיה השליח צריך לקיים הגט ולומר בפ"נ ובפ"נ אסורה עליו לא חזרה ומותרת לו:
ומ"ש אבל זה שהתרית בו ועבר וכו' ע"ל ריש סימן קע"ו כתב רבינו גם כן כיוצא בזה:
ומ"ש דאדם יודע שאין בידו לעשות שליח קבלה ה"א ר"פ התקבל גט זה לאשתי אם רצה לחזור יחזור דמפרש בגמרא דאצטריך לאשמועינן אע"ג דלא שויתה איהי שליח לקבלה ובעל נמי לאו בר שוייה שליח לקבלה הוא אלא להולכה ואיהי לא אמר הולך וסד"א דלא ליהוי גיטא אפי' כי מטא גיטא לידה דהא לאו להולכה שווייה שליח קמ"ל דהתקבל דקאמר לה התקבל והולך קאמר דאדם יודע שאין בידו לעשות שליח קבלה כו' וכמ"ש לעיל סי' ק"מ ס"ו:
ומ"ש ואפי' את"ל שהיה ע"ה וכו' כלומר אעפ"י דאיכא למימר דוקא בסתם אדם שאינו ע"ה אמרי' ודאי אדם יודע וכו' אבל במי שהוא ע"ה ודאי לא אמרינן שהיה אדם יודע וכו' שהרי יודע שאינו יודע אי נמי היכא דליכא הוכחה אמרינן בסתמא אדם יודע וכו' אבל הכא מעשיו מוכיחין דע"ה הוא ואינו יודע:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |