ארעא דרבנן/אות ת
<דף זה מרכז את כל סימני מערכת הת' לפונדק אחד, לעריכת הדפים יש להקליק על אות הסימן שאותו רוצים לערוך>
מערכת אות התי"ו
תרכט תרומה בזמן הזה. דעת הרמב"ם ז"ל סוף פ"א דתרומות דתרומה בזמן הזה אינה מן התורה אלא מדרבנן שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישראל בלבד ובזמן שכל ישראל שם ל"א בביאת מקצתן וה"ה במעשרות דאין חייבים בזמן הזה אלא מדבריהם. והראב"ד ז"ל חולק וס"ל דקי"ל כר"י דאמר ביבמות תרומה בזמן הזה דאורייתא וכ"כ הטי"ד סי' של"ה. ורחימא דנפשאי החכם השלם כמה"ר יצחק ערוך כה הראנו דברי תשו' מוהרימ"ט בראשונות סי' כ"ד דף כ"א ע"ב שתמה על דברי הראב"ד שהשיג דקי"ל כר"י דס"ל תרומה בזמן הזה דאורייתא דמה עלתה במחשבתו של הראב"ד דר' יוחנן ס"ל הכי דהרי בפסחים מותבינן לר"י דאמר כל איסורין שבתורה וכו' מהא דתנן ב' קופות וכו' ומסיק א"ל הנח לתרומה בזה"ז דרבנן ואי ר"י ס"ל כר' יוסי הול"ל ההיא רבנן ומדקאמר הנח משמע דאיהו גופיה הכי ס"ל יעש"ב. ותמה עליו ידידינו הנז' דנראה דאשתמיט ליה השגת הראב"ד פי"ג דתרומות דין י"ד יע"ש ומשם בארה שובר היוצא לדברי הרב ז"ל. עוד הקשה דדברי הראב"ד הן הן דברי הסמ"ג הביאם מרן פ"א דתרומות יע"ש והדברים תמוהים דכבר דחה הראב"ד סוגיא זאת. עוד הוקשה לו בדברי הסמ"ג דכאן הוכיח דר' יוחנן ס"ל הכי מדאמר קסבר וכו' וגם מדמתרץ מלתיה דרבנן יע"ש ואלו הוא גופיה במל"ת סי' הנז' מייתי ההיא דקופות וכתב בד"א אליבא דרבנן דס"ל תרומה בזה"ז דדבריהם אבל אליבא דר"י וכו' ואומר שם כי ר' יוחנן ס"ל כר' יוסי והרואה יראה דדבריו סתרי אהדדי וצ"ע. וכתב הרב משנה למלך ז"ל דלא אזלינן בספקא לקולא כשאר ספקות דרבנן דדוקא לענין תערובת חילקו בין תרומה בזה"ז דרבנן לתרומה דאורייתא אבל לתרומה עצמה אף שהיא מדרבנן כדין תורה דנין אותה לגמרי וכל ספיקא לחומרא ע"ש שהאריך כמדת טובו, ויש לפשוט מדבריו דמיקרי עיקרו מן התורה לענין ביטול דאין מבטלין איסור לכתחילה:
תרל
תרומה של תורה. כתב הרמב"ם ריש פ"ו דתרומות תרומה של תורה אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס אבל כהני חזקה אין אוכלין אלא בתרומה של דבריהם בלבד. ועוד כתב בפי"ג דתרומות דאם היו ב' קופות א' של חולין וא' של תרומה ולפניהם ב' סאין א' של חולין וא' של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרים שאנו אומרים חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה ובלבד שרבו החולין על התרומה אבל בתרומה של דבריהם אף על פי שלא רבו החולין על התרומה מותרים:
תרלא
תרומה גדולה. אין לה שיעור מן התורה, ומדרבנן עין יפה א' ממ' ובינונית א' מנ' ורעה א' מששים. וכתב הרמב"ם פ"ג דתרומות דבזמן הזה שהיא עומדת לשריפה מפני הטומאה יש לו להפריש כל שהוא לכתחילה:
תרלב
תרומה ומעשר לפירות האילן חוץ מדגן תירוש ויצהר הכתובים בתורה. [1] דעת רש"י ז"ל ר"פ כ"מ דכל פירות האילן חיובן דרבנן וכן דעת הראב"ד ריש הל' מעשרות אבל הרמב"ם כתב רפ"ב דתרומות דכולן חייבין מן התורה. וסוגיא דבכורות (דף נ"ד) מוכח בהדיא כדעת רש"י דמאי דלא כתיב בתורה אין חיובו כ"א מדרבנן וע"ש בתוס' בארוכה:
תרלג
תרומת ירקות דהוי מדרבנן כמ"ש באות הי', נראה מדברי הרמב"ם בפ"ז דתרומות דתרומת ירק ניטלת א' מס' דומיא דפירות עציץ שאינו נקוב וכבר אמרו בחולין (דף קנ"ז) דרבנן בדרבנן בס'. ועיין מ"ש הרמב"ם פ"ג דהל' תרומות:
תרלד
תרומה. כתב הר"מ בתשו' תנ"ג דאין להפריש מחד דרבנן על תרי דרבנן והכריח כן מסוגיא דפרק הקומץ (דף ל"א). ובהגהות [מיימוניות] דשייכי לס' זרעים כתבו בשם מהרא"ם דמסוגיא זו דהקומץ משמע שאין להפריש אפילו בטבל דרבנן היכא דנראה דא' חמור מחברו עש"ב[2].
ואין תורמין מדבר שהוא חייב מן התורה על דבר שהוא חייב מדבריהם ולא מן המחוייב מדבריהם על החיוב מן התורה:
תרלה
תרומת חוצה לארץ. כתב הרמב"ם פ"ז דתרומות דהואיל ועיקרו מדבריהם אינה אסורה באכילה אלא לכהן שטומאה יוצא עליו מגופו כגון בעלי קריין וזבין וזבות ונדות ויולדות וטבול יום אוכלה אעפ"י שלא העריב שמשן אבל לטמא מת וכיוצא א"צ לטבול לתרומת ח"ל דהויא מדבריהם והראב"ד חולק עליו דהיכא דטומאה יוצא מגופו הוא עצמו אסור לאוכלה טבול יום. ומפורש בסוטה ריש פרק עד כמה דתרומת ח"ל מותר לטמא אותה בטומאה של תורה ואעפ"י שאינה טמאה אלא בארץ העמים שהוא מדבריהם מפני שעיקר חיובה מדבריהם. ובירושלמי שם אמרו דכיון דהויא דרבנן אין בה משום כהן המסייע בבית הגרנות ופסקו הרמב"ם בהל' בכורים פ"ה דין י"ב ושם נאמר עוד דמותר לבטלה ברוב ומותר לאכול ואח"כ יפריש כיון דהוי מדרבנן ובפ"י דתרומות כתב דהאוכלה משלם קרן ולא חומש ונאכלת עם הזר על השלחן ואינה צריכה על נטילת ידים:
תרלו
תרומה טמאה מדרבנן. נסתפק הרב משנה למלך פ"ז דתרומות אי חייב האוכלה כרת מי אמרינן כיון דתרומה זו טהורה מן התורה שפיר קרינן ביה ומתו בו כי יחללוהו או דילמא אף שטומאתה מדרבנן ממעטינן ליה ואמרינן פרט לזו שמחוללת ועומדת. ועלה בהסכמה מדברי הרמב"ם דבתרומה טמאה מדרבנן חייב כרת ולא ממעטינן ליה מקרא דכי יחללוהו כיון שאין טומאתה כי אם מדרבנן לע"ד. ועיין עוד ראיה בסוגיא דמנחות (דף נ"ד א') דאמרינן התם אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו דאיכא פגול ונותר אא"א דרבנן פגול ונותר בדרבנן מי איכא ופרש"י דאי מדרבנן ליכא כרת הואיל ומדאורייתא לאו שיעורא הוא עיין שם. [3] אמנם צ"ע במ"ש רש"י בפרק איזהו נשך (דף ס"ג ע"א) ד"ה יש לו מותר שכתב ואע"ג דלא משך כי מוקרו ברשותיה מוקרו ולא הוי רבי' הואיל ואם בא לחזור קאי במי שפרע ודוק:
תרלז
תרומת הגוי שהפריש תרומה משלו. כתב הרמב"ם פ"ד דתרומות דין תורה שאינה תרומה לפי שאיין חייבין ומדבריהם הוי תרומה גזירה משום בעלי כיסין ולא גזרו אלא בארץ ישראל אבל לא בחו"ל:
תרלח
תרומת מעשר של דמאי. כתב הרמב"ם פ"י דמן הדין היה שאין חייבים עליהם חומש אבל חכמים החמירו כי היכי דלא לזלזלו בה יע"ש:
תרלט
תרומת הדשן. כתבו התוס' יומא (דף נ"ט ב') ד"ה והרי דתרומת הדשן אחר שנתרמה אסורה בהנאה מדאורייתא ואין בו מעילה. ועיין מ"ש הרמב"ם הלכות מעילה דאין בה מעילה אלא עד שתצא לבית הדשן ומה שהקשה הרב ברכת הזבח:
תרמ
תפלה לדעת הרמב"ם מ"ע מן התורה היא מקרא דועבדתם. והרמב"ן ז"ל חולק עליו וס"ל דאינו אלא מדרבנן כמ"ש בפ"ג דברכות בעל קרי קורא ק"ש ומברך על המזון ואינו מתפלל ויהיב טעמא דברכות מזון דאורייתא תפלה דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ומרן הכסף משנה האריך בזה בריש פ"א דהל' תפלה דכתב דלדעת הרמב"ם נמי זמני התפלה א"א מדרבנן:
תרמא
תפילין דאמרינן בפרק הקומץ (דף ל"ו) דהמניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בלאו. כתבו התוס' שם ד"ה ושמרת את החקה וכו' דמדרבנן הוא דאסור דחיישינן שלא יישן בהם וקרא דושמרת את החקה אסמכתא בעלמא דקרא בחקת הפסח הכתוב מדבר. והרמב"ם פ"ד מהלכות תפילין כתב עובר בלאו:
תרמב
תורה שבעל פה. כתב הרדב"ז ח"ב סימן י"א דתורה שבע"פ אינו מטמא את הידים יע"ש:
תרמג
תוספת שבתות וי"ט. כתב הרב המגיד פ"א מהל' שביתת עשור דלהרמב"ם ז"ל הוי דרבנן ולשאר פוסקים כולהו הוי דאורייתא:
תרמד
תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם.[4] ראיתי למרן ב"י א"ח סי' כ"ה כתב ז"ל צריכים ליזהר שלא ישימו כיס התפילין למעלה כדי שלא יפגע בהם תחילה ויצטרך להניחם קודם עטיפת ציצית כדי שלא יעביר על המצות דאף על גב דגבי תפילין אם פגע בשל ראש תחילה יסלקנה ויניח של יד תחילה שאני התם דכתיב והיו לאות על ידך והדר ולטוטפות בין עיניך ומש"ה מוטב שיעביר על המצוה משיעבור אמאי דכתיב באורייתא אבל הכא דאין לנו דמצות ציצית אינו אלא מאסמכתא דתדיר כמ"ש שם בריש הסימן מוטב שתדחה אסמכתא זו משיעבור על המצוה ע"כ. ותמהני דהא מקרא ילפינן דתדיר קודם כמ"ש בריש פרק כל הזבחים ובברכות דף נ"א והיכי כתב דהא דציצית קודם לתפילין א"א מאסמכתא דתדיר קודם. ואחר החיפוש מצאתי בתשו' יד אליהו סי' מ"א שכתב שם דהא דתדיר קודם הוא דוקא למצוה אבל בדיעבד שפיר דמי וכ"כ בההיא דקי"ל מעלין בקדש ולא מורידין:
תרמה
תחומין. איפסיקא הלכתא כרבנן דליכא איסור דאורייתא אלא דרבנן. וכתבו התוס' בפרק אין דורשין (חגיגה דף י"ז ב' ד"ה דכתיב) דלפי דעת הירושלמי חוץ מי"ב פרסאות כנגד מחנה ישראל אית להו שפיר לרבנן תחומין אך ש"ס דילן לא סבר הכי אלא דאין שם תחומין כלל מן התורה ואפילו בכמה פרסאות וכן דעת הרמב"ן והרשב"א. אבל הרמב"ם ריש פרק כ"ו דהל' שבת ס"ל שחוץ לי"ב פרסאות יש תחומין דבר תורה וכן דעת הרי"ף. ועיין במ"ש הסמ"ע חה"מ סי' ל"ה ס"ק י"ד וצ"ל דהסמ"ע קאי בשיטת הפוסקים וס"ל דאפילו בי"ב פרסאות הוי דרבנן:
תרמו
תחומין. כבר כתבתי לעיל פלוגתא דהרמב"ם והרמב"ן. ועיין בסי' שי"ג מן הלאוין וה"ה שם ריש פרק כ"ו וכתב עוד שם דאפילו לדעת הרמב"ם דתחומין דבר תורה בימים ובנהרות וכרמלית כל התחומין בהם מדרבנן ולמעלה מי' לדעת הרמב"ם ז"ל כל שיהיה מן התחומין דאורייתא ספקו להחמיר ולדעת הרמב"ן כל למעלה מעשרה ספק של דבריהם ולקולא:
תרמז
תחומין. לדעת הרמב"ם בריש פרק כ"ז דהל' שבת דהוי דאורייתא, כתב הרלב"ח בתשו' סי' כ"ח דהיינו דוקא לאדם עצמו אבל כליו ובהמתו אינם אלא מדרבנן. ועיין במוהר"ם אלשקאר סי' מ"א:
תרמח
תקרובת ע"ז דמטמא כתבו התוס' פ"ק דחולין (דף י"ג) ד"ה תקרובת דאינו מטמא אלא מדרבנן:
תרמט
תכף לסמיכה שחיטה. אסיקו פ' כל הפסולין (דף ג"ל) דהוי דאורייתא. ועיין בתוס' פרק כל הגט (דף כ"ח ע"ב) ד"ה והא בעי סמיכה, ועיין במה שכתבתי באות סמ"ך סמיכה לשחיטה:
תרנ
תמורה. קדשי עכו"ם דעושין בהם תמורה. עמ"ש באות קו"ף גבי קדשי גויים יע"ש:
תרנא
תרי ותרי אי הוי ספיקא דאורייתא או דרבנן. איכא ב' לישני בפרק ד' אחין לקס"ד תרי ותרי ספיקא דאורייתא ולמסקנא תרי ותרי ספיקא דרבנן ואיכא מ"ד דבפ"ב דכתובות מוכיח דקי"ל כלישנא דאמר תרי ותרי ספיקא דאורייתא אבל הר"ן בפ"ב דכתובות כתב דהנכון כלישנא דאמר תרי ותרי ספיקא דרבנן וכ"כ התוס' בפרק ד' אחין ובפ"ג דכתובות ומוהראנ"ח בח"ב סי' מ' כתב דרבו כמו רבו הסוברים דתרי ותרי ספיקא דרבנן אבל בח"א סי' ס"ח כתב הן רבים עתה הסוברים דתרי ותרי ספיקא דאורייתא. ועיין בספר פני משה ח"ב סי' ד'[5] ועיין במוהראנ"ח בסי' ס"ח שכתב דאפי' למ"ד דתרי ותרי ספיקא דאורייתא איסורא דרבנן הוא. וכתב מוהריב"ל ח"ד סי' ו'[6] דאפי' למ"ד דהוי ספיקא דאורייתא אי הוו תרי ותרי בספיקא דרבנן ספקו להקל ועיין במוהרימ"ט ח"א סי' י"א:
תרנב
תקנתא. איתא בפרק השואל (דף צ"ו ב') בעי רמי בר חמא בעל בנכסי אשתו מי מעל וכו' עד ונמעלו ב"ד ומשני כי עבדו רבנן תקנתא ואמרו בעל לוקח הוי להיתרא לאיסורא לא עבוד רבנן תקנתא:
תרנג
תקנה. כתב הרב כנסת הגדולה ביורה דעה הל' ע"ז סי' קנ"ז בהגהת הטור בשם הש"ג דכי היכי דבשעת השמד לא יעבור על מצוה קלה ה"ה דאין דוחין התקנה מפני השמד. ואם היתה שם סכנה בקיום אותה תקנה שלא מחמת השמד אז שפיר דמי לבטל התקנה ולעקור אותה לגמרי, ודוקא במידי דרבנן הוא דאמרינן דמחמת חשש סכנה ותקלה המקל לא הפסיד אבל בדבר דאורייתא אפשר דמחמת תקלה לא מקלינן ואפילו בתקלה ברורה:
תרנד
תקנת הקהל. כתב מהרש"ך ח"ג סי' כ"ח דתקנת הקהל אפילו לא היתה כתובה בו אלה או שבועה יש לחוש למ"ש הת"ה סי' רפ"א דתקנת הקהל דאורייתא היא ע"ש ועיין בכנסת הגדולה יו"ד סי' רכ"ח בהגהת הב"י סי' ר"ל שתמה על דברי הסמ"ג שכתב שהנשבע שלא ליכנס בשבועת הקהל הוי שבועת שוא וכו' ותמה עליו דאע"ג דאדם חייב להיות בתקנת הקהל ושלא לפרוש מהם אין זה אלא מדרבנן ולא מדאורייתא ושבועה חלה ע"ד דרבנן ונראה דאשתמיטיתיה דברי הת"ה הנז'. ועיין בתשו' בית יעקב סי' קנ"ד דף קי"ד ב':
תרנה
תקנות שתקנו חכמים מפני תיקון העולם הן במספר קע"ב וסימן ואצרנה עק"ב וכבר אספן וקבצן הר"ב ידי אליהו קחם משם:
תרנו
תקנות דרבנן. כתבו התוס' פ"ט דכתובות (דף פ"ד) ד"ה לכתובת אשה דאין לדמות תקנות חכמים זו לזו אפי' בק"ו כענין שמצינו משקה בי מטבחייא דכן שהקלו שלא להרבות טומאה במקדש ולענין כמה דברים החמירו יותר ע"ש. ועיין תשו' יד אליהו סי' ע"ה ובפ"ג דידים משנה ב' אין דנין ד"ת מד"ס ולא ד"ס מד"ת ולא דברי סופרים מד"ס. ועיין בתשו' יד אליהו סי' מ"ט שמזה הטעם אין דנין ק"ו מהלכה כיון דהלכה למשה מסיני הוי בכללי ד"ס א"כ אין ללמוד מהלכה אפי' מק"ו:
- ↑ עפרא דארעא: (פג) וק"ל אגב על מ"ש הלבוש באו"ח סי' קנ"ח דהטעם שלא תקנו נטילה לחולין אלא בפת ולא בפירות כיון דתרומת הפירות א"א דרבנן יע"ש והוא מדברי תהר"י ז"ל הביא דבריהם הרב מעדני מלך בפ' כל הבשר יע"ש. דהניחא לרש"י ודעמיה אבל לדעת הרמב"ם דכל הפירות חייבין מדאורייתא חוץ ממעשר ירק דלכ"ע הוא דרבנן למה לא גזרו גם בפירות. ואפשר לשיטתו לומר דלא גזרו אלא בפת שהוא חיי האדם וא"א לחיות זולתו ולא בפירות ודוק: אות תרל"ב. עיין לעיל אות תק"ה שכפלו הרב המחבר ז"ל.
- ↑ הובא בבית יוסף יו"ד סי' של, ובמשנה למלך פ"ה מהל' תרומות הי"ז. ועי' חזון איש דמאי סי' י"ב ס"ק יט, והובא בדרך אמונה פ"ה מהל' תרומות הי"ד (ס"ק קמה).
- ↑ עפרא דארעא: (פד) נ"ב ואפשר לומר דהתם דאזלינן בתר דינא דרבנן שאני משום דענין ממון הוא וקי"ל דהפקר ב"ד הפקר וכי תקנו משיכה קונה ולא מעות הרי הפקירו ממון הלוקח ועשאום של מוכר עדיין ומשום תקנת לוקח שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה ודוק.
- ↑ עפרא דארעא: (פה) נ"ב מרן ב"י לא ביאר אסמכתא זו דקאי על הא דתדיר קודם ובריש הסימן כתב ב' טעמים למה שמקדימין ללבוש טלית או משום דציצית שקולה נגד כל המצות או משום (שהיא) דתדירה יותר יע"ש ומאן לימא לן דלא קאי מרן על טעם א' דילפינן מקרא דכתיב וזכרתם את כל מצות ה' דציצית היא שקולה נגד כל המצות דדרשא זו היא אסמכתא בעלמא וס"ל דטעם זה הוא העיקר ותדע שהרי השו"ע כתב טעם אחר משום שמעלין בקדש. ועוד דאת"ל דקאי מרן אטעמא דתדיר וכנראה הבנת מגן דוד. מ"מ אי דקרי לתדיר אסמכתא לא על גוף הדרשא דתדיר קודם אלא על גוף הסברא דאמרינן בציצית עם תפילין סברא זו דתדיר קודם דזה אינו אלא סמך בעלמא דהא מצי למדחי ולומר דלא אמרו אלא במצוה מוכרחת דחייב לעשותה עכ"פ משא"כ מצות ציצית דאינו חייב לחזור אחריה ולשון אסמכתא דנקט מרן ז"ל הוא לשון מושאל ולא אסמכתא ממש על דרשת הכתוב. ועיין בספר יד אהרן סימן כ"ט בהגהת הטור. ועמ"ש לעיל שס"ד אות א' ודו"ק:
- ↑ בדפו"ר: סימן ב'
- ↑ בדפו"ר: סימן ז'