אפיקי ים/א/לא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אפיקי ים א לא

סימן לא
בד' הר"ן ז"ל בשבועות פ"ג בענין נשבע שלא אישן שלשה ימים. ופליאה גדולה עליו מש"ס נדרים דט"ו:

נדרים (דט"ו ע"א) תנן קונם שאני ישן שאני מדבר שאני מהלך ה"ז בלא דברו היכי דמי אילימא כדקתני שאני ישן מי הוי נדרא והתנן חומר בשבועות שהשבועות חלות על דבר שיש בו ממש ועל דבר שאין בו ממש משא"כ בנדרים ושינה דבר שאין בו ממש הוא אלא דאמר קונם עיני בשינה ואי דלא יהיב שיעורא מי שבקינן לי' עד דעבר איסור בל יחל והאמר ר"י שבועה שלא אישן שלשה ימים מלקין אותו וישן לאלתר אלא דאמר וכו':

א

א) וקשה לי טובא הלא מבואר הוא ביבמות (דף קכ"א ע"ב) דמדייק הש"ס מדברי ר"י דקאמר שבועה שלא אישן ג"י מלקין אותו וישן לאלתר דבלא שינה ג"י לא יוכל אדם לחיות ומוכרח למות. וביאור דברי הש"ס בזה נבאר לקמן אי"ה ועכ"פ כיון דס"ל להש"ס דמוכרח אדם למות בלא שינה ג"י. א"כ יקשה טובא בד' הר"ן ז"ל בשבועות פ"ג לענין נשבע שלא אוכל ז"י המובא לעיל בסי' ל' שחולק אהרמב"ם וס"ל דלא הוי דבר שא"א לעמוד בו ולא דמי לשלא אישן ג"י דהתם בע"כ ישן בתוך הג"י והלכך הוי דבר שא"א לעמוד בו ולא חיילא שבועה עלי'. משא"כ בשלא אוכל יכול להעמיד עצמו ולכשיסתכן תדחה שבועתו ומ"מ מסיק שם דגם בשלא אוכל ז"י לא חלה שבועה ולאו מטעמי' דהרמב"ם רק משום דהוי נשבע לעבור על דברי תורה שנשבע להמית עצמו עיי"ש. וא"כ יקשה מאד מנ"ל להש"ס בנדרים דטעמי' דר"י דהוי ש"ש בנשבע שלא אישן ג"י משום דהוי דבר שא"א לעמוד בו. וס"ל להש"ס מסברא דאף דר"י אמר לה לענין שבועה מ"מ כיון דטעמי' משום דהוי כנשבע על עמוד של עץ שהוא של אבן א"כ ה"ה בנדר נמי נדר שוא הוא. דילמא טעמי' דר"י לאו משום דבר שא"א לעמוד בו. רק כיון דלא יוכל לחיות בלא שינה ג"י הוי נשבע לעבור על דברי תורה להמית עצמו. ולטעם זה לא יהי' דין זה רק בשבועה דאין שבועה חלה לבטל את המצוה אבל בנדר דחל גם לבטל את המצוה כמבואר לקמן בדט"ז ע"ב גם בקונם עלי' עינו לשינה לג"י ג"כ חייל ומאי פריך הש"ס והאמר ר"י וכו' דילמא לא אמר ר"י רק גבי שבועה ולא גבי נדר:

ב

ב) והנראה בזה. דהנה עיקר החילוק שבין נדר לשבועה דשבועה אינה חלה לבטל מצוה ונדר חל מבואר בש"ס לקמן משום דשבועה הוי איסור גברא ולאו כל כמיני' להפקיע עצמו מחיוב המצוה. משא"כ נדר הוי איסור חפצא והחפץ אינו משועבד להמצוה ולהכי חל הקונם על החפץ ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו עיי"ש בר"ן ולפי"ז דכל טעמא דנדר חל לבטל מצוה הוא משום דהוי איסור חפצא. א"כ כ"ז לא שייך רק בקונם שאוסר החפץ עלי'. משא"כ למאי דבעי הש"ס השתא לאוקמי מתני' באומר קונם עיני בשינה. כיון דבכה"ג הוי הקונם על גוף האדם. ומה לי כל גופו או אחד מאברי'. וכיון דהוא משועבד להמצוה אינו חל קונם אגופו לעבור על דברי תורה להמית עצמו ובכה"ג דחייל הקונם אגופו דמי נדר לשבועה דאינו חל לבטל מצוה. ושפיר פריך הש"ס דאפי' נימא דטעמי' דר"י בשבועה שלא אישן ג"י משום דהוי נשבע לעבור על דברי תורה להמית עצמו. מ"מ גם בנדר כה"ג דקיימינן בי' דאמר קונם עיני בשינה דחייל הקונם אגופו לא חייל לבטל מצוה ולעבור אדברי תורה דומיא דשבועה:

ג

ג) ואמינא עוד להוכיח דין זה דבקונם כה"ג שאוסר גופו בקונם לא חל לבטל מצוה מד' רש"י בנזיר (ד"ד ע"א) גבי הא דקאמר דקרא דמיין ושכר יזיר אתא לאסור יין מצוה כיין הרשות. ופריך מאי היא קדושא ואבדלתא הרי מושבע ועומד עלי' מהר סיני ופירש"י ז"ל וקיי"ל דנשבע לבטל את המצוה פטור וא"ת הא תנן חומר בנדרים מבשבועות שכן נדר חל על דבר מצוה כדבר הרשות דאיש כי ידור נדר לה' כתיב לא קשיא דהא לא הוי אלא כגון באומר ישיבת סוכה עלי דאוסר אותה עלי' ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו אבל אם אמר קונם שלא אשב בסוכה אין בדבריו כלום והכי מסקינן בנדרים עכ"ל הרי מפורש יוצא מד' רש"י ז"ל דבאיסר גופו בקונם לא חל לבטל מצוה. וא"כ ל"ק מה שהקשינו לד' הר"ן ז"ל מש"ס דילן דמנ"ל להש"ס דטעמי' דר"י גבי נשבע שלא אישן ג"י משום דהוי דבר שא"א לעמוד בו. דילמא טעמי' דהוי נשבע לעבור על דברי תורה להמית עצמו וא"כ בנדר חל כה"ג. דז"א דכיון דקיימינן באומר קונם עיני בשינה ובכה"ג דהקונם הוי על גופו גם בנדר לא חל לעבור על דברי תורה ודמי לשבועה כמ"ש:

ד

ד) ואחרי שנים רבות מצאתי במחנה אפרים הל' נדרים (סי' א') שכ' להוכיח דין זה דלא חל נדר אגופו לבטל מצוה מד' רש"י ז"ל דנזיר הנ"ל. ובשמים עדי כי כונת לד' הגאון ז"ל ומצאתי עוד בס' קהלת יעקב להרי"ט אלגאזי ז"ל בתוס' חכמים אות נ' בנשבע לבטל מצוה שהביא שם ד' המחנה אפרים וראיתו מד' רש"י נזיר וכ' די"ל דאין מזה כ"כ ראי' דכונתו י"ל דאצטריך קרא דמיין ושכר יזיר להכי דאע"ג דנדרים חלין על דבר מצוה מ"מ הו"א דוקא באוסר החפץ על עצמו אבל נדר דבענין נזיר דאסר נפשי' אחפצא לא חייל ת"ל קרא דנזיר דגם בכה"ג חייל על דבר מצוה וה"ה בנדר דעלמא נמי דאפי' באוסר עצמו אחפצא חייל דילפינן מנזיר בהקישא והביא עוד שם דברי תוס' שבועות (דף כ"ה ע"א) ד"ה חומר כ' טעם זה דאצטריך קרא בנזיר לפי שאוסר עצמו על היין והו"א דלא חייל דנדרים גופייהו כשאוסר עצמו על הסוכה לא חייל וכ' הר"י באסאן בתשו' מהרי"ט ח"א (סי' נ"ד) דכוונת התוס' במ"ש דנדרים גופייהו לא חייל בכלל ההו"א שכ' הוא אבל לבתר דגלי קרא בנזיר ה"ה בנדרים דחיילי אפי' באוסר עצמו על המצוה וכן נאמר בד' רש"י ז"ל. יעו"ש:

ובאמת לא ירדתי לסוף דעת הגאון ז"ל בזה דהמעיין בנזיר שם יראה דאין לפרש כן לשי' רש"י ז"ל. דהרי הש"ס פריך הרי מושבע ועומד עלי' מה"ס ופרש"י ז"ל דכוונת הש"ס להקשות דמ"ט באמת חייל לבטל מצוה וע"ז משני דקרא אתי לכדרבא דאמר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חלה אשבועה ופירש"י ז"ל שם דיש חילוק בין מושבע מהר סיני ובין מושבע מפי עצמו וקמ"ל קרא דעל מושבע מפי עצמו חלה נזירותו לבטל שבועתו. עיי"ש באורח מישור שפי' כן דרש"י ז"ל וכן הביא שם בשם תשו' מהר"מ אלשי"ך ז"ל דכן כוונת רש"י ז"ל, עכ"פ לפי"ז הרי גם למסקנת הש"ס לא חלה נזירות לבטל שבועת הר סיני וכשפריך הרי מושבע ועומד מה"ס הוא לא משני דבאמת להכי אתא קרא לאשמועינן דגם בכה"ג חייל ורק מוקי קרא להיכא שאמר שבועה שאשתה דהוי רק נשבע מפי עצמו בזה רק גלי קרא דחייל נזירותו אבל בנשבע מה"ס גם למסקנא לא חייל. וע"כ דקאי החילוק גם למסקנא בין אוסר החפץ על עצמו לאוסר עצמו אחפץ. אבל התוס' ז"ל שיטה אחרת להם בסוגיא זו עיי"ש בד"ה מאי היא שכ' וקשה דאדרבה להכי אצטריך קרא מיותר לומר דחייל עלי' נזירות ועו"ק וכו' וכ' בסוף דבריהם בשם ר"ת ז"ל דגרסינן בתמי' וכי מושבע ועומד מה"ס כלומר ל"ל קרא מיותר לומר לאסור יין מצוה וכי מושבע ועומד מה"ס דנהי דקידוש היום דאוריתא על היין לאו דאורייתא דזוכרהו על היין הוא אסמכתא והשתא משני דקרא אתי להיכא שנשבע לשתות וקמ"ל קרא יתירא דחייל עלי' אע"ג שנשבע לשתות. והשתא לד' תוס' ז"ל שפיר י"ל דאצטריך קרא דהו"א דלא חייל משום דאוסר גופו אחפצא וקמ"ל דחייל וממילא כיון דגלי בנזירות ה"ה בנדרים כה"ג ג"כ חייל וכמ"ש הר"י באסאן ז"ל לפרש דבריהם בשבועות אבל לשי' רש"י ז"ל בסוגיין הרי מוכרח דהאי דינא הוא גם לפי המסקנא. וד' הקהלת יעקב צ"ע לדעתי. באופן דלדברינו מוכרח משי' רש"י ז"ל בנזיר דגם בנדרים אם אוסר עצמו אחפצא לא חייל לבטל מצוה וכמ"ש המחנה אפרים ז"ל. ויתורץ בזה מה שהקשינו לשי' הר"ן ז"ל מש"ס דילן בנדרים (ט"ו ע"א) די"ל דגם שיטת הר"ן ז"ל כן כשיטת רש"י ז"ל. וא"ש:

ה

ה) והגאון ה„גדול” ר' ירוחם יהודה ליב זצ"ל מד"א דמינסק כשהרציתי הדברים לפני' בשנת תרנ"ה הוסיף נופך בזה דעפי"ז יש לתרץ מאי דלכאורה קשה בש"ס דנדרים הנ"ל לקמן דאמר רבינא אמר לעולם כדקתני ומאי בל יחל מדרבנן. ופי' הר"ן ז"ל כלומר שאיני ישן ולא קאמר עיני בשינה דאע"ג דשינה אין בה ממש איכא בל יחל מדרבנן. וקשה לכאורה דאם אמנם ניחא השתא מה שהקשה הש"ס מעיקרא מדבר שאין בו ממש אבל אכתי תקשה מאי דהקשה הש"ס עוד ואי דלא יהיב שיעורא מי שבקינן לי' עד דעבר איסור בל יחל והאר"י וכו' ואי דמיירי דאמר קונם שאני ישן היום מ"מ לא הו"ל לש"ס השתא בתירוצא דרבינא לסתום אלא לפרש אבל לפימ"ש א"ש דכל קושית הש"ס מעיקרא ואי דלא יהיב שיעורא מי שבקינן לי' הוא רק למאי דס"ד דמיירי באומר קונם עיני בשינה דבכה"ג לא חייל נדר ג"כ לבטל מצוה כיון דחל אגופו וכמ"ש. משא"כ למאי דמוקי רבינא דמתני' מיירי באומר קונם שאני ישן ומאי בל יחל מדרבנן. כיון דלא הוי הקונם אנפשי' כה"ג באמת חייל לבטל מצוה ג"כ כמו בנדרים דעלמא וכמו שמפורש לקמן בע"ב בד' הר"ן ז"ל גבי הא דאמר האומר לאשתו קונם שאני משמשך ה"ז בבל יחל דברו ופריך הש"ס והא משתעבד לה מדאורייתא ומוקי לה באומר הנאת תשמישך עלי וכ' הר"ן ז"ל וא"ת והא האי נדרא מדרבנן הוא דהנאת תשמיש לית בה ממשא וליכא למימר דבאומר קונם גופך עלי מתשמיש עסקינן דהא דומיא דשאני ישן שאני מדבר קתני לה דאוקמא רבינא בבל יחל מדרבנן וכיון דמדרבנן בעלמא הוא היכי חייל נדרא דילי' דליתא אלא מדרבנן בעלמא לאפקועי מצות עונה ומצות פרי' ורבי' י"ל כיון דנדרא מיהא חייל ממילא פקעי להו הנך מצות דחכמים מתנין לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה. א"כ הכ"נ באומר קונם שאני ישן אף דלא חייל רק מדרבנן מ"מ חייל לעקור דבר מה"ת בשב וא"ת וא"כ שפיר י"ל דמיירי מתני' סתמא דלא יהיב שיעורא ואף דהוי לעבור אדברי תורה להמית עצמו מ"מ חייל זהו מה שהוסיף הגאון זצ"ל אז בזה. הן אמנם דמדנטר הר"ן ז"ל בקושיא דאיך חייל נדרא דרבנן לבטל מצוה דאורייתא עד התם מוכח דבתי' רבינא לא צריכינן לכ"ז אמנם אף דלא נחית הר"ן ז"ל לזה מ"מ הדבר מצד עצמו ניתן להאמר:

ו

ו) ברם לקושטא דמילתא נ"ל דאין לתרץ בזה ד' הר"ן ז"ל ממה שהקשינו עלי' דא"כ יקשה טובא דמנלי' להר"ן ז"ל באמת דטעמי' דר"י בשבועה שלא אישן ג"י הוא משום דבע"כ ישן והוי דבר שא"א לעמוד בו ומשו"ז חילק בטעמא בין הא דשבועה שלא אישן ג"י ובין שבועה שלא אוכל ז"י דילמא באמת טעמי' דר"י הוא משום נשבע לעבור אדברי תורה להמית עצמו וזה הטעם שייך גם בשבועה שלא אוכל ז"י כמ"ש הר"ן וחד דינא וחד טעמא יהי' לתרווייהו הני דיני. והדבר צריך תלמוד עוד. ועי' בתשו' להגאב"ד דוואשילקאווא מ"ש בזה:

ז

ז) וביאור ד' הש"ס דיבמות (דף קכ"א ע"ב) דמוכיח מהא דר"י דשבועה שלא אישן ג"י דבלא שינה ג"י מוכרח הוא אדם למות. דלכאורה קשה טובא מה שהקשה ידידי הרב הגאון מוהרמ"א ראבינאוויץ שי' אב"ד דוואשילקאווא הלא היא כתובה על ספרו "נר למאור" דמנלי' להש"ס להוכיח כן דהלא טעמי' דר"י למ"ש הר"ן ז"ל בשבועות הוא משום דבע"כ ישן מאלי' ולא משום דמוכרח הוא למות:

והי' נ"ל בזה דבאמת ס"ל לש"ס דבידו של אדם לעשות טצדקאות שלא יישן בע"כ כגון למברז נפשי' בסילואה וכמבואר בש"ס גיטין (פ"ד ע"א) ועוד כהנה ורק משום דאם באמת לא יישן כל השלשה ימים מוכרח הוא למות לזאת הוי הדבר רחוק מאד במציאות שיעשה טצדקי לבל יישן וימות עי"ז. וכיון דרחוק מאד במציאות דבר שא"א לעמוד בו מקרי. ועי' בנדרים (דף ל"א ע"א) במתני' בד' הר"ן ז"ל בד"ה שאיני נהנה להם והם לי והנה לנכרים וכתב בשם הר"א ז"ל דהא קמ"ל דלא תימא כיון דהכי נדר א"א לו לעמוד בנדרו וה"ל כההיא דאמר לעיל שבועה שלא אישן ג"י מכין אותו וישן לאלתר וה"נ נימא דיהנה לאלתר דדבר שא"א לעמוד בו הוא קמ"ל דלא. כיון דאיכא תקנתא דנכרים אע"פ שהיא תקנה רחוקה לו עכ"ל. ואם הי' ס"ד דבכה"ג מקרי דבר שא"א לעמוד בו משום שאין לו רק תקנה רחוקה ליהנות לנכרים. אף דבאמת לא הוי משום זה דבר שא"א לעמוד בו. מ"מ פשיטא לן דבנידון דילן שהתקנה שיש לו רחוקה מאד במציאות כיון דמוכרח הוא למות על ידה בוודאי מקרי דבר שא"א לעמוד בו. משא"כ אם לא הי' מוכרח למות בלא שינה ג"י לא הי' אז דבר שא"א לעמוד בו כיון שיש לו תקנה ועצה שלא יישן בע"כ אע"פ שהיא תקנה רחוקה לו. וכמו במתני' דנדרים הנ"ל כן נ"ל ליישב ד' הש"ס דיבמות:

שוב ראיתי דזה לא ניתן להאמר. דאם נאמר דבשלא אישן ג"י בידו שלא לישן כל הג"י בע"כ ע"י טצדקאות ורק דמ"מ מקרי דבר שא"א לעמוד בו משום דרחוק הדבר במציאות שיעשה תקנה ועצה שימות עי"ז. א"כ יקשה לשי' הר"ן ז"ל עצמו דבשלא אוכל ז' ימים לא מקרי דבר שא"א לעמוד בו משום דבידו להעמיד עצמו שלא יאכל עד שיסתכן וכתבנו לעיל (בסי' כ"ח) דסברת הר"ן ז"ל כיון דבידו באמת שלא לאכול לעולם גם כשיסתכן ולמות ברעב להכי מקרי דבר שאפשר לעמוד בו. משא"כ בשלא אישן ג"י. בע"כ ושלא לרצונו יישן מאלי'. אבל אם באנו השתא לחדש דגם בשלא אישן בידו שלא לישן ולמות בצערו. א"כ יקשה מאי חילוק בין שלא אישן לשלא אוכל לשיטתי' דרבינו הר"ן ז"ל. הן אמנם דמדברי הרמב"ם ז"ל ומלשונו הזהב בפ"ה מה"ש ה"כ משמע באמת דאין שום חילוק בין הני תרתי בין בדינא בין בטעמא ומשמע דבהני תרתי בידו הוא לקיים שבועתו ולהעמיד עצמו עד שימית עצמו על קיום שבועתו וכמו שהבאתי לעיל כ"ז. אבל לד' הר"ן ז"ל א"א לומר כן ומפורש יוצא מדברי' ז"ל דאין לו שום עצה ותחבולה להעמיד עצמו שלא לישן כל השלשה ימים ומוכרח הוא עפ"י הטבע לישן מאלי' ואין מקום לדברינו בזה:

ח

ח) ולתרץ ד' הר"ן ז"ל נ"ל עפ"י מאי דראיתי בס' ערוך לנר על מס' יבמות (בדף קכ"א) שכ' דלולא הראשונים ז"ל הי' נ"ל דמחלוקת ר"מ ורבנן במתני' שם דרבנן אמרי נפל למים שאין להם סוף אשתו אסורה ושיש להם סוף אשתו מותרת ור"מ אומר בין יש להם סוף ובין אין להם סוף אשתו אסורה. ואמר ר"מ ע"ז מעשה באחד שנפל לבור הגדול ועלה לאחר שלשה ימים. וי"ל דזה ס"ל לכו"ע דאין אדם יכול לחיות במים דהוא נגד הטבע. ולא כמ"ש הראשונים ז"ל דר"מ ס"ל דיכול לחיות במים ג"י. רק דר"מ מביא ראיה מאותו אדם שעלה לאחר ג"י וע"כ או ששח עפ"י המים או שהי' ראשו חוץ למים א"כ אנן נמי ניחוש להכי וע"ז השיבו לו רבנן בברייתא דאין מזכירין מעשה נסים ומפרש הש"ס דהיינו שלא ישן ג"י. והיינו דאי הי' ישן הי' נופל בודאי בתוך המים ונטבע ולא משום דבלא שינה ג"י מוכרח הוא למות משו"ז. רק דכאן אי הי' ישן בע"כ הי' נטבע, ור"מ משיב ע"ז דכיפין ע"ג כיפין הוו ואי אפשר דלא מסריך וניים פורתא והיינו בהוצאת ראשו חוץ למים יעוי"ש. ואם נאמר לפרש כן גם אליבי' דהר"ן ז"ל וא"כ שוב אין ראיה כלל מש"ס דילן דבלא שינה ג"י מוכרך הוא למות. וא"ש ש"ס דנדרים דפשיטא לי' דגם בקונם לא יחול כה"ג. דליכא למימר דטעמא משום נשבע להמית עצמו. דאין מוכרח כלל שימות מזה וע"כ משום דבר שא"א לעמוד בו דבע"כ יישן מאלי' כמ"ש הר"ן ז"ל. וגם ש"ס דיבמות א"ש כמ"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף