שו"ת מהרי"ט/א/נד

שו"ת מהרי"ט ‏ א נד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מה שכתב החכם השלם סיני ועוקר הרים כמהר"ר יחיאל בסאן נר"ו להשיב על דברי.

שאלה אני לעצמי כגמול עלי נפשי כעוללי' לא ראו אור התורה והמצוה איככה אוכל וראיתי מתז' שדי ואראה מראו' אלהים מדבר מתוך זיקוקין דנורא דנפקין מפומיה דמר המעתיק הרים וטוחנ' זה בזה אכן סעיפי ישיבוני כי אראה שמך דברו' קדשך המה שמוני לאיש כא' מצבא יודעי דת ודין בהראותו את עושר יושר אמרי אמת היתה אתו כתוב' לפני ותהי בפי כדבש למתו' אז אמרתי אקומה נא אלקט' טוב טעם פרי מגדיו ולא אבוש תורה היא וללמוד אני צריך ומה ששגיתי הבינו לי הלא כה דברי מה שכתב מע"כת וז"ל ולפי נוסח ששמעו העדים מפיו אינו יכול ליכנס בב"ה אפי' בתורת יחיד אבל יכו' הוא להיות חכם שלהם לדו' ולהורו' ולעשו' להם כל צרכ' עכ"ל ואני בער שמעתי ולא אבין מה בין זו לאותה ששנינו ס"פ קונם יין וז"ל היה מסרב בחבירו שיאכל אצלו אמר קונם לבית' שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם לך מותר ליכנס לביתו ולשתו' ממנו צונן שלא נתכוו' זה אלא לשום אכילה ושתי' ע"כ ושמעי' מינה דאזלי' בתר דעת הנוד' כפי מה שבאו עליו דברי הנודר ואפי' שענין ההוא שאנו מפרשים בדבריו הוא משמעו' רחוק מאד כמו שאנו אומ' שלא אכנ' בביתך שיהיה הכוונה לאכול אכיל' מרוב' וטיפת צונן ירצה לומר שתיה מרוב' עם שהוא הפך משמעו' המובן מפשט דבריו מ"מ אנו למדי' דעתו מהדברים הקודמים אל הנדר ולפי זה בנ"ד כיון שכעס על עסקי דינא ודיינ' אע"פ שאמר שלא להכנס בב"ה זה לא נתכוון אלא לשם חכם ודיין נמצא שהוא מותר ליכנס לשם יחיד ואסור להורות ולדון להם אפי' חוץ לב"ה ולסברת הרא"ש ז"ל הוא מותר להיות חכם אפי' בתוך הקהל כי כן כתב שם בפסקיו דגם באכילה ושתי' מותר כיון שלא הוציאו בפיו וא"כ ה"נ יהיה מותר להיות חכם כיון שלא הוציאו בפיו לסברת הרא"ש ז"ל ואפשר לומר דאפי' להרא"ש ז"ל אסור להיו' חכם בתוך הקהל דבכלל שלא להכנ' הויא נמי הכניסה להיות חכם בתוך הקהל וא"כ לרישא דמיא דקתני היו מסרבין בו לשאת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם מותרת ליהנות לו שלא נתכוון זה אלא לשם אישות ובהא מודה הרא"ש שלשם אישות אסרה ליהנו' לו דאישות בכלל הנאה היא כדכתב שם הרא"ש ז"ל א"כ ה"נ היותו חכם בתוך הקהל בכלל להכנ' הוא אבל לסבר' החולקים על הרא"ש ופסקו כדברי התוספתא שאסור באכילה ושתי' במשת' ההוא נר' שהדין כמו שכתבנו שהוא אסור אפי' להורות ולדון להם חוץ לקהל ומותר ליכנס בתור' יחיד. איברא דיש מקום לבעל דין לחלוק ולומר דלא דמיא נ"ד למתני' דהתם היינו טעמא משום שהיה חבירו מסרב בו וענה על דבריו ומש"ה חשבי' ליה כאילו הוציא בשפתיו גם הוא הדברים שהיה חבירו מסרב והכי איתא פ' שבועות שתים אמר שבועה שלא אשתה ושתה משקים הרבה אמרי' התם רב אחא ברי' דרב איקא אמר במסרב בו חבירו עסקי' דאמר לו בא ושתה עמי יין ושמן ודבש היל"ל שבועה שלא אשתה עמך יין ושמן ודבש למה לי לחייב על כל א' וא' ופי' שם רש"י וז"ל הוה ליה למימר שבועה שלא אשתה עמך ולא צריך לפרש דכי אשתבע אמאי דמסרבין בו אשתב' עכ"ל וכן נמי ר"פ ד' דנדרים מייתי לה להא מתני' דהיה מסרב בחבירו שיאכל אצלו וכו' למשמע מינה דהכי משתעי אינשי ומשני מי דמי גבי צונן צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה וכו' ופי' שם רש"י שזה שהיה מסרב בחבירו ודאי לאכיל' ושתיה מרובה קאמר כי כן דרכן של צדיקים וכי אמר ליה האי טיפת צונן וכו' הכי נתכוון לומר אותה טיפת צונן שאתה רוצה ליתן לי דהיינו אכילה מרובה ולא נתכוון לטיפת צונן ממש ע"כ ואע"פ שהרא"ש והר"ן ז"ל פירשו שם בענין אחר הכל הולך אל מקום אחד שהנודר על מה שהיה חבירו מסרב בו הוא נודר וכאילו דבר כן בפיו כאמור א"כ דוקא במי שסרבין בו אנו מפרשים כוונתו אפי' הפך מה שנר' מפשט דבריו מפני שיש הוכחה גדולה מדברי חבירו שהיה סבת נדרו אבל הוכח' אחרת כגון היה טעון גזי צמר וכיוצא בה לא נפר' כי אם פי' שיסבול אותו הלשו' שאמר ולא שנאסו' עליו מה שלא הוזכר בדבריו או שנתיר לו מה שהוזכר בפירו' בדבריו. וכד מעיינן שפיר ליתא להאי חלוקא מדכתב הרא"ש בפסקי' פ' הנודר מן הירק גבי הא דתנ' ר' יהודה אומר הכל לפי הנודר טען והזי' וכו' כתב שם הרא"ש בשם הרמב"ן דקי"ל כר' יהודה שהרי סתם לן תנא כותי' באידך פרק' שלא נתכוון זה אלא לשם אכילה ושתיה ע"כ ואם איתא שיש לחלק כדאמרן מאי מייתי הרמב"ן מהת' דילמא שאני התם דהוי כאילו פי' אבל היכא שלא היו מסרבין בו לעול' אימא לך דלא אזלי' בתר דעת הנודר כלל כת"ק דר"י אלא ודאי דלא שאני לו כיון דאיכא הוכח' בין כשהיא על ידי דברי סרוב חבירו או ע"י מעשיו ואע"פ שיש לדחות ראיה זאת אשנויי דחיקי אני מאריך להעלות על ספר סברו' שהן רחוקות לע"ד וכן נראה מתשוב' הר"ש בר צמח ז"ל שהביא ב"י י"ד סי' ר"יח על מי שנשבע שלא יעשה יין למכור מפני שהעלילו עליו שמכר לישמעאלי' וכו' ויש לו קצת יין שעשאו קודם שנשבע נר' שאסור למכרו אע"פ שלא נשבע אלא שלא יעשה יין למכור וזה היה עשוי משום דאזלי' בתר דעת הנודר שנדר מחמת העלילה וכאותה ששנינו קונם צמר עולה עלי ר' יהודה אומר וכו' עכ"ל הרי שאסר עליו למכור היין העשוי כבר מפני ההוכחה עם שהוא הפך מה שנר' מפש' דבריו שלא אס' עליו אלא עשיי' היין ואין לומר דהתם הנודר דבר בפיו שמפני מה שהעלילו עליו הוא נודר ומפני זה אנו מבארים כפי מה שהיתה כוונתו דא"כ למה הביא ראיה מאות' ששנינו קונם צמר ולא מן השם הוא זה אלא תולה נדרו הוא אלא ודאי שמה שכתוב שם שמפני שהעלילו וכו' אינם דברי הנוד' אלא דברי השואל ונמצינו למדין שאין הדבר תלוי בסרו' חבירו אלא בסבר' הנודר לפי מה שהוא אנו מפרשים דבריו אפי' מה שלא הזכי' ודלא כהרא"ש ז"ל כי אם כדבר' התוספת וכן כתב הרב בעל ת"ה סי' רע"ז דדייני' לפי כוונתו אפי' אם הוא נגד הוצאת שפתיו ע"כ. אך לענין להורות חוץ לב"ה אפשר להתיר ולומר דמתני' נמי דאמר לביתך שאיני נכנס מות' לאכול וחוץ לביתו אפי' אכילה מרובה ועדין הדבר בספק אצלי אבל לכל הפרושי' הוא מותר ליכנס בתור' יחיד תדע שהרי הרא"ש והר"ן ז"ל סברי דכל היכא דליכא הוכחה האומ' קונם צמר ופשתי' עולים עלי לביש' משמ' ולא טעינה ואפי' הכי כשיש הוכח' אמרי' להפך דמותר בלבישה ואסור בטעינה כ"ש בנ"ד שהכל הוא מובן מלשון שלא אכנס בין בתורת חכם בין בתורת יחיד כשאין הוכחה והשת' דאיכא הוכח' לא גרע מהיה טעון וכו' או ממה שאמרו במשנה שזכרנו בס"פ קונם יין היה מגרש את אשתו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם מותרת ליהנו' לו שלא נתכוון זה אלא לשם אישות והכא נמי לא נתכוון אלא לשם חכם ולש' יחיד הוא מותר.

ועוד אני אומר שאפי' נודה שיש הפרש בין היה מסרב בו חבירו להוכח' אחרת כמו היה טעון צמר או היה מגרש את אשתו אפי' הכי נדון דידן להיה מסרב בו חבירו דמיא שעל מה שאמר לו שיבקש חכם אחר על זה עלה עשן באפו ונדר גם בסוף דבריו גלה דעתו שנית ואמר שהחכ' החדש כבר היה מוכן בתוך ביתו כאשר בא בשאלה.

הראיה שהביא מעכ"ת שהנזירות אינו איסור חפצא כי אם איסור גברא שכן נר' מסדר המשנה הראשונ' ממס' נדרי' שהביא כנויי נזירות אחר שבועות יפה כיון כ"ת לדעת גדולי' ויפה אמרו חז"ל חכם עדיף מנביא שזאת הראיה הכי שמענוה זה ימים רבים בשם הגדולים ז"ל עתה מקרוב מצאנוה הנה כתובה על ספר תשובות הרב מהר"ש די מדינה ז"ל תשוב' ע"ה מהחל' הא' ושם באו דברים אלו בארוכה ע"ש ומה שהביא מעכ"ת ראיה שנית מדאיצטריך תלמודא בפ"ק דנזיר לאתויי מקרא דמיין ושכ' יזיר לאסו' יין מצוה כיין הרשו' ואס"ד נזירו' איסור חפצא תיפו' מהיכא דנפק' לן נדרי' דכתיב כי ידור נדר לה' עכ"ל ולא אדע מה ראה על ככה להעלי' עין מדברי רש"י ז"ל בשמעתא דפ"ק דנזיר שהביא מכ"ת שהרי מה שהקש' כ"ת בכלל דברי רש"י ז"ל הוא שכפי גירסת ספרינו שהיא גירסת רש"י מסקנת הגמ' היא דלא אתא קרא אלא לנשבע שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אבל יין קדושא ואבדלתא לא חיילא עליה נזירות שמושבע ועומד מהר סיני הוא וא"כ אין להקשות דלמה לי קרא בנזיר דתיפוק לן מקרא דנדרים דהא הדין בנדרי' אינו כדין דנזיר דהנדר חל על שבועת הר סיני והנזירות אינו חל אלא על שבועת עצמו ואי קשיא הא קשיא למה בנזיר אמרינן מושבע ועומ' ולא אמרינן הכי בנדרים וזו היא קושית רש"י ז"ל ותירץ החלוק עצמו אשר מצא כ"ת בתוס' פ' שבועו' שתים וקשיא לי לסברת' דכיון דנזירות איסור גברא הוא וגלי קרא דהוא חל על דבר מצוה א"כ מנא לן שאין נשבעי' לעבו' על המצו' דהא פרכי' בפ' ואלו מותרי' מ"ש נד' דכתי' נד' לה' שבוע' נמי כתי' וכו' ומשני הא דאמ' הנא' סוכ' עלי הא דאמ' שבוע' שלא אשב בסוכ' כלומר זה אסור חפצא וזה אסור גברא דסברא הוא דאיסור חפצא ליחול אפילו על דבר מצוה ואיסור גברא לא ליחול שהרי מושבע ועומד מהר סיני והשתא דאמרן דנזיר איסור גברא הוא ואסר ליה קרא יין מצוה כיין הרשות הרי בטלה הסברא והדרא קושיא לדוכתא דמאי שנא שבועות מנדרים וצ"ל דסברא זו סברא אלימתא היא דאפי' דגלי קרא בנזיר הפך הסברא היכא דלא גלי הסברי לא תזוז ממקומה גם ההיא דספרי שהביא מעכ"ת עדין קשיא לי בגווה כפי מה שפירש כ"ת דלמה ליה לאתויי מאונן ולימא משבועות שהן איסור גברא בנזירות וזו היא הסבר' שאנו סומכין עליה להבדיל בין נדרים לשבועות ולהכי איצטרך קרא ללמדנו חדוש גדול שהוא הפך הסברא שהיא יסוד מוסד בענין זה וצריך עיון.

גם מה שכתב כ"ת דבתגלחת וטומאה היכא שייך בהו איסור חפצא דהא לית בהו ממש ע"כ יש תשובה דלטעמך מה ששנינו פרק ואלו מותרין זה חומר בשבועות מבנדרים ומפ' בגמ' דאחלוקה דדבר שאין בו ממש קאי וזהו חומר בשבועות מבנדרים ואם איתא הרי נדרים נמי חיילו אדבר שאין בו ממש בנזירות ובשבועות וכיון דמשכחת ליה בחדא דהיינו נזירות אע"ג דבשאר נדרים ליתא תו לא מצי למימר חומר בשבועו' מבנדרים והכי מקשה תלמודא אסיפא דמתני' דקתני יש נדר בתו' נדר ואין שבועה בתוך שבועה כיצד אמר הריני נזיר וכו' ופרכינן לרב הונא אדתנן אין שבועה בתוך שבועה ליתני יש נדר בתוך נדר ואין נדר בתוך נדר ואפי' לפי מה שפי' התם הר"ן ז"ל שהקושיא היא דאיבעי ליה לתנא לפרושי כי היכי דלא ניטעי בה אבל לא מקשי לומר אדמפליג בין נדר לשבועה לפלוג בנדר גופיה כדרך כל לפלוג וליתני בדידה שבתלמוד דאי היכי וכו' עכ"ל הכא נמי איבעי ליה לפרושי ועוד נראה לע"ד דלא אמרן דאינה קושיא לפלוג וליתני בדידה אלא בחלוקת החיוב כמו יש נדר בתוך נדר אבל בחלוק' השלילה כמו אין שבועה בתוך שבועה או הא דחומר בשבועות מבנדרים ובפרט בלשון שבא בברייתא פרק שבועות שתים דקתני חומר בשבועו' שהשבועו' חלות על דבר שאין בו ממש כדבר שיש בו ממש מה שאין כן בנדרים ע"כ ואם הנזירות חל על דבר שאין בו ממש הרי יש חומר זה ג"כ בנדרי' על דרך שיש נדר בתוך נדר משום דמשכחת לה בנזירות כדקתני סיפ' דמתניתין אלא ודאי דאין זה נקרא חל על דבר שאין בו ממש כאשר נבא' בע"ה והכי משמע בהדיא בגמ' דנזירות לא אמרי' ביה דהוא חל על דבר שאין בו ממש דהכי איתא פרק אלו מותרין דף י"ח גבי הא דמתיב רב המנונ' נזיר להזי' מכאן שהנזירו' חל על הנזי' שיכו' והלא דין הוא ומה שבועה חמורה אין שבועה חלה על שבועה נזירות קלה לא כ"ש ת"ל וכו' ופריך תלמוד' ומאי חומרא דשבועה מנדר אילימא משום דחיילא אפי' על דבר שאין בו ממש נדר נמי חמור שכן חל על המצוה כרשות ע"כ בגמ' ואי נזירות חל על דבר שאין בו ממש קרינן ביה מאי קאמר אילימא משום דחיילא על דבר שאין בו ממש והרי נזירות דביה קיימי' הא נמי חל על דבר שאין בו ממש הוא אלא כדאמרן שאין זה דבר שאין בו ממש כדכתב הר"ן ז"ל גבי מתניתין דחומר בנדרים וכו' ובגמ' אלא אמר רבא הא דאמר ישיבת סוכ' עלי וכו' כתב שם הר"ן וא"ת וכי אמר ישיבת סוכה עלי מאי הוי והא דבר שאין בו ממש הוא וי"ל וכו' אבל בתוספות אמרו דלא מיקרי דבר שאין בו ממש אלא כשאינו מזכיר שם החפץ שאוסר עליו כגון שאני ישן אבל כשמזכיר החפץ הנאסר דבר שיש בו ממש הוא עכ"ל ולפי דברי התוספות האלה אף אנו נאמר שכיון שהיה יכול לנדור בזה האופן שהיה מזכיר שם החפץ שהוא אוסר השתא נמי שאמר הריני נזיר הוא גזר' הכתוב שהרי הוא כמי שמזכיר התער והמת וק"ל ומה שכתב מעכ"ת על מה שהביא מהר"י ן' לב ראי' מדברי הרי"ף בפ"ג דשבועות דכתב בענין מתפיס בנדר דס"ל להרי"ף דנזיר איסור חפצא הוא וכתב מעכ"ת דאדרבא מהתם מוכח דנזירו' איסור גברא הוא דאלו בנדרים א' שנדר מן הפירות ובא אחר ואמר הריני כזה לא אמר כלום עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו מאי קאמר מר דהא הרי"ף ז"ל מנזירו' מייתי לה דמתפיס בנדר נדר דכתב ז"ל אבל מתפיס בנדר חייל נדרא עליה כדתנן הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני כלם נזירי' ע"כ ואי כדברי מר מאי ראיה שאני נזיר דמתפיס ביה עם שהוא איסור גברא וזה חדוש הוא שחדשה תורה ודאי שהרי שבועות לא חייל עלייהו התפס' ואע"ג דהוו איסור גבר' לא ילפינן מנזירות הדומ' להם לדברי כ"ת והיכי בעי הרי"ף ז"ל למילף נדרים מיניה דלא דמיין כלל ואפי' לפי בירורן של דברי' דכתב מר מ"מ הנזירות לא לנדרים דמיא ולא לשבועות אלא שגזר' הכתוב באומר הריני נזיר שיהא אסור בג' מינין אלו ככהן שאסר עליו הכתוב כמה דברי' שהם מותרים בישראל וממילא קא מתסר בהו כאשר האריך כ"ת בביאור ענין זה ואם כן אין ראית הרי"ף ז"ל על נכון כדפי' כ"ש שמה שכתב כ"ת דבנדרים א' שנדר מן הפירות ובא אחר ואמר הריני כזה לא אמר כלום הרמב"ם ז"ל לא כתב כן פ"ג דהלכות נדרים אדרבא כתב שמע חבירו שנדר ואמר ואני כמותך הרי זה אסור וכו' ואין לומר דהא דכתב הרמב"ם בנדרים ואני כמותך מה שלא כתב כן בנזירות אלא ואני דדוקא נקט ואם אמר ואני בנדרים לא אמר כלום הלע"ד דליתא דמנא ליה להרמב"ם ז"ל מה שלא הוזכר לא במשנה ולא בגמ' דדין זה ודאי מנזיר נפקא ליה כדכתב שם הרב כסף משנה ואי שאני ליה בין נזיר לנדרים לענין זה א"כ אפי' אמר ואני כמות' נימא דהוי כשבועות דאפי' אמר ואני כמותך לא חל כמבואר בדברי הריף ז"ל שם אלא ודאי לאו דוקא נקטיה וכדקתני סיפא דהאי בבא שמע השלישי זה שאמר ואני ואמר ואני וכו' הרי שלא הקפיד לומר כמותך וגם בדברי כ"ת כן כתב ובא אחר ואמר הריני כזה ע"כ ואין ספק שאין חלוק בין הריני כזה להריני כמותך. אבל מצאתי למהר"ש די מדינה ז"ל בתשובה הנז' שחלק חלוק זה בין אמר כמות' ללא אמר אלא ואני על דברי הטור שכתב רל"ט ז"ל ולפי זה אם שמע חבירו ונשבע ואמר ואני כמות' הוא שבועה גמורה ע"כ כתב הר"ש די מדינה ז"ל על דברים אלו וז"ל משמע דאי אמ' ואני לחוד לא הוי שבועה אמנם בנזיר אפי' לא אמר אלא ואני לבד הוי נזיר עכ"ל ולפי זה גם מעכ"ת יפר' כן בדברי הרמב"ם ז"ל ומדין ידות נגע בו וראי' הרי"ף מנזיר אינה אלא שהנזיר מפני שגופו קדו' מתפיס בה הוי לע"ד כ"ש להקשות על מהר"י ן' לב ז"ל ולומר דאדרבא מהתם מוכח דנזירות איסור גברא. והנלע"ד בענין הנזירות אי הוי איסור גברא או איסור חפצא אחרי רואי מה שכתב כ"ת כננס על גבי ענק אענה אף אני חלקי ואומר שהנזירות הוא איסור חפצא ממש בנדר מהנדרים אלא שהחפץ שהוא אוסר עליו הן אבריו ופיו לשתות יין ושערו לתגלחת וידיו לנגיעה במת ורגליו להכנס באהל המת ולכן דמיא קצת לאיסור גברא לפי שרוב אבריו או כולם אסורים בדברים אלו וזה דין פשוט בנדרים משנה ערוכה שנינו ספ"ק דנדרים האומ' לחבירו קונם פי מדבר עמך ידי עושות עמך רגלי מהלכת עמך אסור ופי' בגמ' באומר יאסר פי לדבורי ידי למעשיהם רגלי להלוכן וכתבו שם הרא"ש והר"ן ז"ל שכונת הגמ' היא שנעשה כאומר יאסר פי וכו' וכתב ב"י סי' רי"ג שכן נראה מדברי הרמב"ם ואם כן האומר הריני נזיר גזר עליו הכתו' דסתמו כאלו פי' שהוא אוסר פיו לפרי הגפן ושערו לתגלחת וכו' או שנאמר שלשון נזיר מלה הסכימו עליה שהיא מורה על איסור ג' מינין שאסורין בנזיר כמו שמלת קרבן על הסתם היא מורה על הקרבן על המזבח עם שהיה אפשר לפרשה על שאר הקרבות רבות או קרבן מלכים כן נזיר הסכימה התורה עליו שתהיה הבנת המלה שינזיר מג' מינין אלו בנדר ומתרצינן דבוריה כאלו אמר בפי' יאסר פי ושערי וכו' כדפי' והוא על דרך שאנו אומרים באומר קונם פי מדבר עמך והשתא אתי שפיר סדר המשנה דנקט נזירות בתר שבועות שהוא נדר דדמיא לשבועה דאסר גופו ואבריו על נפשו וה"ה האומר יאסר פי לדבורו וכיוצא בו גם מה שהקשו בתוס' פ"ג דשבועות דף כ"ה דלמה לי קרא לאסור יין מצוה כיין הרשות בנזיר ואממי לא נפקא לן מקרא דנדרים ותירצו דבנדרים אסר חפצ' עליה אבל בנזיר שאוסר עצמו על היין לא חייל דנדרים גופייהו כשאוסר עצמו על הסוכה לא חייל עכ"ל לפי מה שפירשנו יש ליישב דהכי קאמר דהוה אמינא דזה דומה לשבועה דאסר נפשיה והוא משועבד לעשות המצוה מהר סיני ואף כאן פיו משועבדת לשתות יין מצוה והכי פרכינן בפ' אע"פ ואיתא נמי במסכת נדרים על האשה שהקדישה מעשה ידיה ואוקימנא באומרת יקדשו ידי לעושיהן ופריך והא משעבדא לה לבעל משמע דמה שאדם משועבד לעשות אברים המיוחדים למעשה ההוא משועבדים לעשותו ומש"ה הוה אמינא דלשבועה דמיא ולא חייל איין מצוה וה"ה דהו"א דבנדרים גופייהו כי האי גוונא כגון האומר קונם פיו קורא את שמע קונם רגליו נכנסות לסוכה דלא חייל וזהו מה שאמרו התוספות שאוסר עצמו על הסוכה לא חייל ר"ל לא חייל אדבר מצוה וכל זה בכלל ההוא הוה אמינא אבל בתר דגלי קרא בנזיר הא נמי חייל אדבר מצוה כדמשמע מדברי התוס' בדבור שלאחר זה דבנדרים דכל ענין שחל על דבר הרשות חל על דבר המצוה נאם הצעיר וכו' זלה"ה.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף