אמרי קדם/שמות/כח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי קדם שמות כח

פרק כח

א

ואתה הקרב אליך. לאחר שתגמור מלאכת המשכן.

וקשה לפי פירש"י היה לו לומר הפסוק הזה לאחר הקמת המשכן בפרשת פקודי ולא כאן לאחר מצות העלאת הנרות.

ויש לומר על פי מה אדאיתא במסכת שבת (כב:) וכי לאורה הוא צריך, והלא כל ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו וכו'. ובתוספות שם וז"ל ויש מפרשים וכי אהרן לאורה הוא צריך וכו', משמע מתוך היש מפרשים, דקאי אאהרן, וכן משמע מתורת כהנים דקאי הקשיא של וכי לאורה הוא צריך דאכהנים קאי וכו', שנאמר כי ענן ה' (אליהם) [על המשכן] וגו', יעו"ש. ומה גם אהרן דענני כבוד היו בזכותו. ולפיכך נסמכה לכאן, דגבי כהן אחר אפשר דיאמרו דהוא צריך לאורה, לפיכך צוה לאחר העלאת הנרות העלאת הנרות הקרב את אהרן, בכדי שלא יאמרו שאהרן צריך לאורה. וק"ל:

ג

לקדשו לכהנו. לקדשו להכניסו לכהונה ע"י אלה הבגדים, ולשון כהונה שירות הוא.

עיין בההרא"מ ז"ל שהקשה למה לא פירש"י לעיל [פסוק א'] לכהנו לי שכל כהונה שירות הוא, עי"ש.

ובפשיטות יש לומר, משום דלעיל יש לומר נמי לשון שררות, כמו שאמר הכתוב (שמואל ב, ח יח) ובני דוד כהנים היו, שאין לומר כפשוטו שבני דוד היו כהנים, והלא דוד בעצמו ג"כ לא היה כהן, אלא פירושו כהנים שהיו בעלי שררה, לכן הייתי יכול לפרשו לעיל שפירושו לכהנו לי מלשון שררה וכבוד, אבל בכאן כתיב לקדשו, דפירושו שיקדשנו ויכניסנו בכהונה ע"י בגדים, על כךחך צריך לומר כאן לשון שירות ולא לשון שררה. וק"ל:

ד

בגדי קודש. מתרומה המקודשת לשמי יעשו אותה.

וצריך להבין מנין לו לרש"י שיעשו הבגדים מתרומת הלשכה, דלמא כפשוטו וקראן הכתוב בגדי קודש מחמת שהמה יהיו מיוחדים לכהנים לשרת בהם בקודש. ועוד, למה לא פירש"י ז"ל זה לעיל בפסוק ב' כי גם שם נאמר ועשית בגדי קודש וגו'.

אלא יש לומר, כי קשה ליה לרש"י ז"ל דהכתוב דכאן מיותר הוא, כי הלא כבר נאמר ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך [בפסוק ב'], למה נאמר תו פעם שנית ועשו בגדי קודש וגו', אלא על כרחך לומר דבגדי קודש הנאמר כאן שנית, להורות שיעשו מתרומת הלשכה המקודשת לשמי. ולעיל לא יכול רש"י ז"ל לפרש כן כי שם היינו יכולין לפרשו שלכן קראו בגדי קודש מפני לבישתן לשרת בהם בקודש., ועיין בשפתי חכמים [באות ר'] שפירש בענין אחר ע"ש. והנראה לפי ענ"ד כתבתי. ודו"ק כי נכון הוא:

ה

והם יקחו. אותם חכמי לב שיעשו את הבגדים, יקבלו מן המתנדבים וכו' לעשות מהן את הבגדים.

דקשה לרש"י ז"ל הרי כל הצוויים מריש הפרשה עד כאן היו במשה עצמו, כמו שכתוב "ועשית", ועתה ציוה שידבר אל חכמי לב שיעשו הבגדים. ועוד, למה בחר ה' ית' דוקא לחכמי לב לעשות הבגדים, הלא יותר היה ראוי לצוות למשה שיאסוף את האומנים היודעים מעשה רוקם ומעשה אורג ומעשה מחט ואליהם יצוה לעשות הבגדים כראוי, ולאו דוקא לחכמי לב, ומשמע אף שאינם בקיאים במעשה אומן אלא רק שהמה חכמי לב המה יעשו:

אמנם זאת ידוע מספרים הקדושים ובראשם האלשיך הקדוש כתבו אשר כל עיקר כוונתו יתברך שמו בעשיית המשכן והבגדי כהונה, להמשיך שפע קדושה ממרום על עם הקודש, ועל הכהנים, בעת שילבשו הבגדי כהונה, לכן ציוה השי"ת למשה לדבר אל חכמי לב, רצה לומר למי שיש לו לב להבין להמשיך על הבגדים שפע קדושה, למען להוסיף קדושה על הכהנים בעת שילבשו את הבגדים. לכן קאמר רש"י ז"ל "והם יקחו אותם" חכמי לב, כלומר שיש להם לב להבין כדלעיל שיעשו הבגדים ויקבלו מהמתנדבים ג"כ על זו הכוונה. וגם הנותנים יכוונו לבם לזה להוסיף קדושה על הזהב ועל התכלת לעשות מהן הבגדים. וק"ל:

י

כתולדותם. כסדר שנולדו, ראובן שמעון לוי יהודה דן ונפתלי על האחת, ועל השנית גד ואשר יששכר זבלון יוסף ובנימין מלא שכן הוא כתוב במקום תולדתו, כ"ה אותיות בכל אחת ואחת. ע"כ.

ובגמרא סוטה (לו.) איתא תנו רבנן שני אבנים טובות היו לו לכהן גדול על כתפיו, אחת מכאן ואחת מכאן, ושמות של הי"ב שבטים כתוב עליהן, ששה על האבן זו וששה על האבן זו, שנאמר ששה משמותם וגו' ואת שמות הששת וגו' על האבן השנית כתולדתם, שנית כתולדתם ולא ראשונה כתולדתם, מפני שיהודה מוקדם. וחמשים אותיות היו, כ"ה על זו וכ"ה על זו, רבי חנינא בן גמליאל אומר לא כדרך שחלוקים בחומש הפקודים [פירש"י ז"ל כלומר לא כדרך שסדורין בחומש הפקודים שהוא ספר וידבר [ר"ל ספר במדבר] שנסדרו בראשו אלה שמות האנשים אשר יעמדו אתכם] חלוקין באבני אפוד, אלא כדרך שחלוקים בחומש שני [פירש"י בתחילת ואלה שמות, ראובן שמעון לוי יהודה יששכר זבלון באחת, ובשניה בנימין דן נפתלי גד אשר יוסף] כיצד, בני לאה כסדרן, בני רחל אחד מכאן ואחד מכאן ובני השפחות באמצע, ואלא מה אני מקיים כתולדתם בשמותם שקרא להם אביהם, ולא בשמות שקרא להם משה ראובן ולא ראובני שמעון ולא שמעוני וכו', ואח"כ פריך הגמרא הני חמשין אותיות חמשין נכי חדא הויין א"ר יצחק הוסיפו ליוסף אות אחת שנאמר עדות ביהוסף וגו', מתקיף לה רב נחמן בר יצחק כתולדתם בעינן [פירש"י ז"ל כשמות אשר קרא להם אביהם] אלא בכל התורה כולה בנימן כתיב [ר"ל חסר בלא יו"ד בין מ"ם לנו"ן] הכא בנימין שלם [ר"ל מלא ביו"ד] כדכתיב ואביו קרא לו בנימין, ע"כ הגמרא.

ועתה דברי רש"י כאן דלא כמאן, כי התנא קמא חשב יהודה קודם ולא כרבי חנינא בן גמליאל, ומה שהתנא קמא חשב יהודה קודם נ"ל שמהכתוב הם דורשים זאת, ממה שכתוב כתולדתם באחרונה ולא בראשונה דמשמע שניה כתולדתם ולא ראשונה כתולדתם כמבואר בדבריהם בגמרא לעיל, ומסברא אמרו להקדימו מפני שהוא מלך, ועוד שהשם הוי"ה נקוב בשמו, וכן מצינו בחנוכת הנשיאים שהוא הקרוב ראשון לכל הנשיאים, וגם שאחריו הקריב יששכר אם באנו להקדימו גם כאן הרי יהיה בטל כתולדתם על האבן השני, אלא זאת הוא הכל על דרך הדרש. אבל רש"י ז"ל הוא אוהב לפרש הכתובים על דרך הפשט, כמו שכתב רש"י ז"ל בעצמו כמה פעמים: ואני לא באתי לפרש אלא פשוטו של מקרא, ולפי הפשט קאי האי כתולדתם על שני האבנים, כלומר שיהיו כל השבטים כפי סדר תולדתם זה אחר זה, וזהו דכתב ובנימין מלא כאתקפתא דרב נחמן בר יצחק שם, כי גם בתולדתו קרא לו אביו בנימין מלא, וצריך לומר ג"כ שזבלון ג"כ חסר וא"ו בין ב' ללמ"ד, כי כך כתיב בתורה בתולדתו, ועתה יהיה על כל אבן כ"ה אותיות.

והגאון בעל הגור אריה הקשה ג"כ על רש"י ז"ל דרש"י דלא כמאן והניח בצ"ע, אבל האמת ברור כדפירשנו.

ועיין במהרש"א בחידושי אגדות שם דכתב דרש"י בחומש סותר את הברייתא ולדעתי שגם הוא יכוין לדברינו הנ"ל [ומה] שאמר שרש"י סותר הברייתא ר"ל מפני שהברייתא היא דרך דרש ורש"י סותר הדרש ומפרש הפשט. ודו"ק:

יא

מעשה חרש אבן. מעשה אומן של אבנים, חָרַשׁ זה דבוק הוא לתיבה שלאחריו ולפיכך נקוד פתח בסופו [פי' תחת הרי"ש].

דאם לא היה דבוק היה לו לנקוד בשני קמוצין חָרָשׁ, כמו מלאכת חרש וחושב, אלא מכח הסמיכות והדביקות נקוד פתח, ובאמת היה צריך לינקד בשוא תחת החי"ת חְרַשׁ כמו מן זהב כשהוא בסמיכות נקוד זְהַב כמו זְהַב התנופה, ומן חכם, כשהוא בסמיכות נקוד חֲכַם לב בחטף פתח, אך זאת דע לך שהקמץ שבזהב ושבחכם היא נקודתם העצמית ולכך ישתנה בסמיכות לשוא, אבל כאן נקודתה העצמית הוא פתח תחת החי"ת על משקל קַשָׁת סַפָּר קַבָּר ולאחר הפתח שהיא תנועה קטנה צריך להיות דגש באות שאחריה, וכאן הרי"ש שאחריה אינה מקבלת דגש, כי אותיות אהחע"ר אינם מקבלים דגש לעולם, לכן הדגש שהיה צריך להיות בהרי"ש נכנס וישב תחת הפתח שבחי"ת, ונעשה ממנה קמץ, ומחמת שהנקודה שלה אינה עצמית, לכן בסמיכות שלה אינה משתנה לשוא. וק"ל:

על שמות. [כמו בשמות].

קשה לרש"י ז"ל דבהלשון על שמות משמע שהאבנים יהיו חקוקים על השמות, וזה לא יתכן. לכן פירש כמו בשמות, רצה לומר שתפתח האבנים עם השמות:

יב

לזכרון. שיהא רואה הקב"ה את השבטים ויזכור צדקתם.

נ"ל דקשה לרש"י ז"ל שתיבת לזכרון הוא מיותר, כי בריש הפסוק כתיב אבני זכרון לבני ישראל, ועוד קשה מאחר דכתב ושמת את שתי האבנים על כתפות האפוד למה חזר ואמר "ונשא אהרן" פשיטא שישא אותם. ונראה לפענ"ד על פי מה שכתב השל"ה הקדוש ז"ל על הפסוק וזכרתי את בריתי יעקב וגו', וז"ל: כי אם אין הבנים הולכים בדרכי אבותם הקדושים, זכירת זכות אבות רע להם כי השטן מקטרג עליהם ואומר הלא אבותם היו טובים וישרים, והם הולכין בדרך עקלתון, אבל כשהבנים הולכין בדרך אבותם, לבד שיש להם זכות עצמם, הקב"ה יצרף להם גם זכות אבותם, ע"כ. ואומר רש"י ז"ל כי אבני זכרון פירושו שהיה לזכור להם זכות אבות לפני ה' באופן אשר גם בישראל יהיו לזכרון, ר"ל שיזכרו אבותיהם וילכו בדרכיהם ואז יזכרו לפני ה' יתברך לטוב, וזהו שאמר ושמת את שתי האבנים וגו' אבני זכרון לבני ישראל, ר"ל שהם יזכרו עי"ז מעשה אבותיהם וילכו בדרכם, ואז "ונשא אהרן את שמותם", כלומר שישא את שמותם ברום המעלה לפני ה' יתברך שמו. "על שתי כתפיו לזכרון", ר"ל שיזכור לבנים צדקת אבותם. כנ"ל כוונתו של רש"י ז"ל. ודו"ק:

יד

מעשה עבות. מעשה קליעת חוטין וכו' אלא כאותן שעושין לערדסקאות.

עיין בשפתי חכמים [אות כ'] שפירש שקין שקושרין בחבל קטן, ובמח"כ נעלם ממנו מה שפירש רש"י ז"ל במסכת ביצה (דף כב:) שפירש שם כלי ברזל, וגם לועז שם כמו כאן אנששייר"ש:

טו

חושן המשפט. שמכפר על קלקול הדין. דבר אחר משפט שמברר דבריו והבטחתו אמת.

ולמה מביא הדבר אחר, דקשה ליה כי לפי הפירוש הראשון הוה ליה למימר ועשית חושן על המשפט, אבל עתה שכתב חושן משפט משמע שהוא עצמו משפט, לכך פירש הדבר אחר:

טז

זרת ארכו וזרת רחבו. כפול ומוטל לו לפניו כנגד לבו וכו'.

כוונת רש"י בזה לומר שלאחר שיוכפל, ישאר זרת אורך וזרת רוחב, מפני שבתחילה היו שני זרתות, ורחבו זרת וכשיכפלו נמצא שהיה זרת על זרת, והיינו חצי אמה על חצי אמה מרובע. וק"ל:

כד

ונתת את שתי עבתת הזהב. ותדע לך שהן הראשונות שהרי בפרשת אלה פקודי לא הוכפלו.

תימא לפי זה שתי טבעות שבארון וזר שבמסגרת השולחן דפירש רש"י בפרשת תרומה דהן הן הראשונים שהוזכר כבר ואף על פי כן הוכפלו בפרשת ויקהל.

ויש לומר דהני קראי דטבעת בחד עניינא כתיבי ואחד עניינא קיימי, ועל כרחך לאיז הטעם וצורך נכתבו כך, כי בצוואה גופה היה יכול לקצר ולכתוב אחד, ואפשר דמאותו טעם דופא הוכפלו ג"כ בעשיה [כמו שאבאר אי"ה בפ' הנ"ל] אבל הנך קראי דמשבצות ושרשרות לפי פירש"י ז"ל, לפי אורחיה דקרא נקט ב' פעמים משום דשייכי לחושן ולאפוד, כתוב לאחר צוואת האפוד ולאחר צווי החושן, ומשו"ה לא כפלו בעשיה, למימר דהן הן שרשרות הכתובות למעלה. ודו"ק:

לב

והיה פי ראשו בתוכו. כתרגומו כפול "לגויהון" כו' והיה מעשה אורג ולא במחט.

בא רש"י ז"ל לתקן שלא תטעה לומר מעשה אורג הנזכר בפסוק קאי על השפה לחוד, לא על הבגד עצמו. קמ"ל דקאי על הבגד עצמו. ובזה ניחא מש"כ אחרי זה למדנו שהשריונים שלהם פיהם כפול היה, ולכאורה מה מלמדנו בזה, אלא שקמ"ל כמו שהשריונים היה פיהם כפול, והוא מעשה אחד עם השריון, הכי נמי בזה, וק"ל:

לג

ופעמוני זהב. זגים עם ענבלין שבתוכם.

הקשה הרמב"ן אם כן לא היו הרמונים משמשין כלום, ואם לנוי היו למה עשויין כרמונים יעשה כמין תפוחי זהב, ועוד שהוצרך הכתוב לפרש במה יתלו הפעמונים, ואם יעשה בהם טבעות לתלותו בהם, ע"כ פי' שבתוכם של הרמונים ממש הוו הפעמונים, כי הרמונים היו חלולים והפעמונים טמונים בהם. ולפירושו קשה, דא"כ היה לו לכתוב רמון ופעמון, דיש להזכיר תחילה הכל, ואח"כ מה שבתוכו, אלא ודאי מוכרח כדברי רש"י ז"ל.

ועל דבר קושייתו יעשה כמין תפוחי זהב, יש לומר להכי היו עשוים כמין רמונים לרמז על פושעי ישראל שמלאים מצוות כרמון, כדדרשו רז"ל (עירובין מט:) כפלח הרמון רקתך, אפילו פושעי ישראל מלאים מצות כרמון:

לה

ולא ימות. מכלל לאו אתה שומע הן וכו' הא אם יכנס מחוסר אחד מן הבגדים הללו חייב מיתה בידי שמים.

משמע מדברי רש"י אלה, דולא ימות הנכתס כאן לא קאי דוקא על המעיל והאפוד הכתובים בה אלא דקאי על כל הבגדים, שאם יחסר אחד מהן חייב מיתה, וחלק עליו הרמב"ן ז"ל ואמר דחיוב מיתה על מחוסרי בגדים לא ילפינן ממקרא זה אלא מפסוק הכתוב לקמן [קאפיטל כ"ט פסוק ט'] וחגרת אותם אבנט, כדילפינן במסכת זבחים (יז:) דאיתא התם מחוסר בגדים מנ"ל דמחלל עבודה א"ר אבהו א"ר יוחנן דאמר קרא וחגרת אותם אבנט וגו' והיתה להם כהונה לחוקת עולם, בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם, ופרכינן הוא נפקא ליה מגזרה שוה דחוקה חוקה [פי' במחוסר בגדים כתיב חוקה, והיתה להם כהונה לחוקת עולם] ובשתויי יין כתיב ג"כ חוקה [בפרשת שמיני י' פ"ט] יין ושכר אל תשת וגו' חוקת עולם לדורותיכם מה שתויי יין במיתה, כדכתיב ולא תמותו, אף מחוסר בגדים במיתה, ומשנינן דאי מהתם הוה אמינא הני מילי עבודה דזר חייב עליה מיתה, אבל עבודה דאין זר חייב עליה מיתה אימא לא קמ"ל. והאיך מפרש רש"י ז"ל מכאן על מחוסרי בגדים.

לכן מפרש הרמב"ן כי הפסוק דכאן לא קמ"ל אלא לפעמונים שאין בהם צורך בלבישה, ואין דרך הנכבדים להעשות להם כן, ובא הצווי שלא יכנס בהיכל מלך פתאום, כי העושה כן חייב מיתה בטכסיסי המלכות, כדמצינו אצל אחשורוש, והוא ג"כ סבירא ליה דקרא ולא ישאו עון ומתו מיירי דוקא במכנסים, ופסוק וחגרת קאי על שאר בגדים. אלא דעל רש"י ז"ל קשה, דהוא פירש על ובצאתו ולא ימות, ללמד על מחוסרי בגדים, וכן פירש להלן [בפסוק מ"ג], קשה תרתי למה לי, מלבד מה שהקשה עליו הרמב"ן ז"ל מהפסוק וחגרת כדלעיל.

ונראה דרש"י ז"ל סבירא ליה דלגבי מכנסים יש סברא לחיוב יותר משאר בגדים כיון דהוא לכסות בשר ערוה, ויש עוד סברא להיפך לפטור ביותר, מפני שאינו בגד גמור, ואינו נראה מבחוץ. משום הכי ניחא, דאי לא כתב אלא ובצאתו ולא ימות, הו"א דוקא שאר בגדים שהם בגדים גמורים ונראים מבחוץ הוא דמחייב, אבל על מכנסים שאינו נראה מבחוץ ואין בגד גמור, אינו חייב. קמ"ל והיו על אהרן וגו' ולא ישאו עון ומתו דאפילו על מכנסים נמי חייב, ואי לא הוה כתיב אלא והיו על אהרן וגו', הו"א דוקא על מכנסים קאמר דחייב שהוא הוכרח לכסות בשר הערוה, אבל על שאר בגדים אינו חייב, קמ"ל קרא קמא, וא"כ כל הבגדים שוין בזה, וקרא דוחגרת מיירי לענין חילול עבודה דהיא מתחללת, ולא סגי במיתת הכהן כדאיתא בתוס' שם וכדתירץ התם ר' יעקב מאורליינ"ש וז"ל ועוד יש לומר דקרא דוחגרת צריך לחילול עבודה דמקרי זר עכ"ל עי"ש. ודו"ק:

לז

על פתיל תכלת. ובמקום אחר הוא אומר (בפרשת פקודי קאפיטל לט פסוק לא) ויתנו עליו פתיל תכלת וגו' והפתיל האמצעי שבראשו רשור עם ראשו השניה וכו'.

מקשים העולם, דהא איתא בגמרא [חולין סוף פרק ראשית הגז] תניא כיפה של צמר היתה מונחת בראש כהן גדול ועליה הציץ נתון לקיים מה שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת [פי' בערוך ערך כיפה, כיפה של צמר ארוגה]. וכיצד היתה מונחת בראש כהן גדול ומצנפת בראשו, ובתחילת פדחתו סמוכה לשערו מניח הציץ. ואמרו חז"ל (זבחים פ"ח) שערו היה נראה בין ציץ למצנפת, ששם היה מניח תפילין. ורש"י פירש כיפה כמין כובע קטן, משמע שהפתיל שתחת הציץ, היינו מה שמונח על המצח ברוחב הציץ שמונח עליו. וצ"ל דרש"י ז"ל ס"ל דהפתיל שהיה על המצח תחת הציץ, היה בראשו פתיל אחד קשור בו, והולך למעלה על המצנפת, ויורד ומתקשר [אל] ב' פתילים שהיו סביב הראש וכולם היו רחבים שתי אצבעות, והם עשויים למעלה כמין כובע.

עוד שמעתי מקשים לפירש"י שהיה פתיל שלישי עובר באמצע המצח אל העורף, הלא יטריד מקום התפילין כדפרכינן במסכת עבודה זרה(מד.) גבי עטרת מלכם בראש דוד והא קבעי אנוחי תפילין, שמע מינה שהחציצה מעכבת. ואין זה קושיא כיון דהצווי היה כך אין חציצה כמו שאתה צריך לומר שלא היה הפתיל שתחת הציץ חציצה בין הציץ להמצח, כמו כן אינה חציצה לתפילין. ודו"ק:

לח

והיה על מצחו תמיד. שאי אפשר לומר שיהא על מצחו תמיד שהרי אינו עליו אלא בשעת עבודה וכו'.

פי' אין חיוב להיות עליו אלא בשעת עבודה, אבל היתר יש להיותו עליו אפילו שלא בשעת עבודה וכדאיתא (יומא ז:) מאי תמיד אילימא תמיד על מצחו מי משכחת לה, מי לא בעי למיעל לבית הכסא, ומי לא בעי למינם. אלא תמיד הוא מרצה. וזהו דברי רש"י ז"ל כאן, שכתב שהרי אינו עליו אלא בשעת עבודה, כלומר דע"כ תמיד לא קאי על והיה על מצחו, ואין עליו חיוב אלא בשעת עבודה דאל"כ הרי הוא צריך לבית הכסא ולמינן. וכן כתבו התוס' בשם בשם רבנו תם (בקידושין סו.) גבי מעשה דינאי המלך, שהלשין אלעזר על חכמי ישראל ונתן לו עצה הקם להם בציץ שבין עיניך, דדוקא ציץ מותר אפילו שלא בשעת עבודה דכתיב ביה תמיד, אבל שאר בגדי כהונה לא. וק"ל:

מג

בבאם אל אהל מועד. להיכל וכן למשכן.

דגם מקדש מיקרי אהל מועד כדאיתא בריש מסכת עירובין (י.):

ומתו. הא למדת שהמשמש מחוסר בגדים חייב מיתה.

כבר כתבנו לעיל (בפסוק ל"ה) שזה קמ"ל אפילו במחוסר מכנסים שאינו בגד גמור, וגם אינו נראה בחוץ, חייב. והיינו דסידר הכתוב תחילה ולא ימות על חושן ואפוד ומעין, ואח"כ כתונת ומצנפת ומכנסים, לפי שהציץ אינו בגד, וכן המצנפת אינו אלא כסוי הראש, וכתונת אינו נראה בחוץ, והמכנסים רבותא טפי שאינו בגד ואינו נראה בחוץ ואפילו הכי הוא בעונש מיתה אם מחסרו. הקשה הר"ת (בתוספות זבחים יז: בד"ה מחוסר בגדים) הלא בפרק אלו הן הנשרפין דרשינן וחגרת אותם אבנט, בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם, והוו להו זרים, וזר ששימש במיתה, וא"כ תרי קראי למה לי. ותירצו שהאי קרא דהכא אמכנסים הוא דכתיב, דכתיב לעיל מיניה ועשה להם מכנסי בד והאי קרא דוחגרת לשאר דברים, ופירשו כדמפרשינן לעיל, דהו"א מפני שהמכנסים אינו בגד גמור ואינו נראה מבחוץ, לכן אינו חייב עליו קמ"ל. ואי הוה כתיב וחגרת דאף במכנסים חייב מכש"כ בשארי בגדים גמורים וכו' הכל כדפרשינן לעיל [פסוק ל"ה ע"ש]:

עוד יש לומר דאי לאו האי קרא דהתם הו"א דוקא כהן הדיוט שמחוסר מארבעה בגדים במיתה, אבל כהן גדול שמחוסר משמונה בגדי כהונה לא קרי מחוסר בגדים אם הוו עליו הארבעה בגדים של כהן הדיוט, קמ"ל "וחגרת" לומר אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם, אפילו אם הוו עליהם הד' של כהן הדיוט אלא מחוסר מבגדי כהן גדול חייב מיתה. ודו"ק כי נכון הוא:

---

---

שולי הגליון

---

---

· מעבר לתחילת הדף