רש"י/ביצה/כב/ב

רש"י ביצה כב ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מה שאין כן בביצה. דקדושה אחת הן ולא הקלו בי"ט שני של ראש השנה אלא לענין מת בלבד:

בפסח. קא סלקא דעתך שאינו יכול לשמרה מהחמיץ:

וכמה פת עבה. שהתירו בית הלל:

שכן מצינו בלחם הפנים. שהוא מצה כדאמרינן בכל המנחות באות מצה (מנחות דף נז.) ועביו טפח כשמו לחם הפנים יש לו פנים ואין פנים פחותין מטפח:

בזריזין. של בית גרמו שהיו אומנים וזריזים בדבר:

פת עמלה. בריי"א בלע"ז שהיה טעון ג' מאות שיפה שפשוף בידו וחמש מאות בעיטה באגרוף שף אחת בועט שתים שף שתים בועט שלש במנחות (דף עו.):

עצים יבשים. מט"ו באב היו פוסקין מלכרות עצים למערכה במסכת תענית (דף לא.) ומעצי לשכת העצים היו אופין ומבשלים כל צרכי מקדש:

בתנור חם. שמסיקין אותו בכל יום הן למנחות הן לצלי:

מתכת. במס' זבחים (דף צה:) אמרי' תנור של מקדש של מתכת היה משום שתי הלחם ולחם הפנים שאפייתן וקדושתן בתנור הוה ליה כלי שרת וכלי שרת דחרס לא עבדינן:

ביחוד. ביני לבינו:

ואיכא דאמרי. רב גופיה אמר שאלית את רבי ביחוד:

ומנו. רבו דרב רבינו הקדוש לשון אחר ביחוד בברור כדתנן בשקלים (פ"ו מ"ב) וידעו ביחוד ששם ארון נגנז:

פת מרובה. ולאו משום חמוץ הוא אלא משום דטרח טרחא יתירא למחר וליום אחר:

תניא נמי הכי. דבשאר יום טוב נמי נחלקו:

וב"ה מתירין. כדאמרינן שהפת נאפה יפה כשהתנור מלא:

מתני' מכבדין בית המטות. בית המסיבה שאוכלין שם שהיו מסובין ואוכלין על גבי המטות:

מוגמר. לבונה על גבי גחלים:

מקולס. כרעיו ובני מעיו תלויין חוצה לו בצדו כשצולהו והיו עושין זכר למקדש שכתוב בו על כרעיו ועל קרבו ומקולס לשון גבור מזויין שכלי זיינו תלוין לו בצדו כדמתרגמינן וכובע נחשת וקולסא דנחשא (שמואל א יז):

וחכמים אוסרין. בשלשתן בכבוד משום אשוויי גומות ובמוגמר משום דלאו צורך כל נפש הוא ומהאי טעמא אסרינן ליה בכתובות בפרק ראשון (דף ז.) אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכל נפש וזה אינו אלא למפונקים או למי שריחו רע ובגדי מקולס מפני שדומה לקדשים ויאמרו מותר להקדיש ולאכול קדשים בחוץ:

גמ' מחלוקת לגמר. כשאסרו חכמים לא אסרו אלא כשמניחו כדי לגמר בו כלים שנותן המחתה עם הלבונה והגחלים תחת הבגדים להכניס בהן ריח דלאו להנאת הגוף הוא אלא להכשיר כלים אבל מניח לבונה על גבי גחלים להריח ריח מותר שהנאת הגוף הוא ולאוכל נפש דמי והשתא למאי דקאמר רב אסי לא הוי טעמא דרבנן משום דבר השוה לכל נפש כדפרישית לעיל אלא משום דלקשוט כלים הוא מכוין ולקמן הדר ביה מחמת קושיא:

כשאורחים נכנסין. שהן קרויין לסעודת הנשיא לכבוד יום טוב:

ערדסקיאות. אנצינצייר"ש והם נבובים ומנוקבים:

ופוקקין נקביהן. לשמור העשן והריח שלא יצא:

אם כן. לא היו חביריו חלוקין עליו דאף בשבת מותר לעשות כן אלא ודאי ביום טוב היו מניחים לפיכך נחלקו עליו מכל מקום גמרינן מינה דלאו לגמר הוה אלא להריח ולכבוד האורחין ואפלוג רבנן עליה למיסר להניחו ביום טוב אליבא דתנא קמא ולר"א בר צדוק אפי' רבן גמליאל לא התיר ואת אמרת דברי הכל מותר:

מחלוקת להריח. התם הוא דשרי רבן גמליאל להניח ביום טוב כדי להריח כתנא קמא דרבי אליעזר בר צדוק ורבנן אסרי דבעינן דבר השוה לכל נפש:

מהו לעשן. פירות בעשן בשמים לקלוט טעם הבושם:

אסור. דתפנוק יתירא הוא ואין שוה לכל נפש אלא לאיסטניס ובהאי עשן איכא אב מלאכה כדמפרש רב הונא טעמיה דרב מפני שהוא מכבה הגחלים כשנותן אבקת הבשמים עליהן:

ושמואל אמר מותר. דאוכל נפש הוא וראוי אף לעניים אלא שאינו מצוי להם ודמי לנזדמן לו צבי בי"ט כדאמרינן בכתובות (שם):

מפני שמכבה. כדפרישית אינו שוה לכל נפש לפיכך אסור לעשות אב מלאכה בשבילה:

ונימא מר מפני שמבעיר. הבשמים שגם זה אב מלאכה:

אמר ליה תחילתו מכבה וסופו מבעיר. ותרוייהו הוו ביה ואנא קמא קמא נקטי:

על גבי גחלת אסור. דאיכא מכבה ומבעיר:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף