אמרי יוסף (טייכר)/הקדמה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי יוסף (טייכר) הקדמה

הקדמה

אל אנשי ק"ק פרעמישלא קולי אקרא, הלא ידעתם כי אבי הגאון זצ"ל שמש פה שמונה ועשרים שנים והורה ודן בין אדם לחבירו כאחד מגאוני זמנינו ויגע בכ"ח שנים מה שרב מייגע במאה שנים, על כן אחלה מאתכם לעשות עמו הכבוד האחרון לאסוף כל איש ואיש ספרו הזה הביתה למען יהיה לאל ידי להוציא לאור יתר חדושיו ובזכות זה יהיה ממליצי יושר בעדכם וגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם ותתברכו ממעון הברכות ותזכו לראות בנחמות ציון וירושלים אמן:

יתן ה' אות לטובה ויברך את אחי הרב המופלג החסיד ועניו מוה' אברהם נ"י ואת גיסי הרב החריף מוה' חיים נ"י ואת כל בית משפחתי יברך אותם ה' הם ונשיהם ובניהם ובני בניהם וכל אשר להם וזכות אבינו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן:

השגת גבול בחרם חמור לכם אודיע
ומלכותא דארעא כמלכותא דרקיע

ועל הטוב יזכר את שם כבוד גיסי בעל אחותי רחימא דנפשאי ה"ה האברך הרב ה"ג החריף ובקי נפלא בש"ס ופוסקים קנקן חדש מלא ישן יראת ה' הוא אוצרו כש"ת מו"ה דוד צבי המכונה טעביל זעהמאן נ"י ויזרח ממלא מקום אבי הגאון זצ"ל פה"ק פרעמישלא:

ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וצבי וחמיד בחימודו דאורייתא ומחדש בכל יום חידושין נפלאים בחריפות ובקיאות, יחזק ה' אותו בנפשו ובמאודו להוציאם על פני תבל לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל. ויען כי דבריו חביבים וערבים עלי למאוד על כן חלקי אמרה נפשי להביא קצת מזעיר מחידושיו הרבים. ואעתיק פה מקונטרסו העלם דבר קמי קמי דמטי לידי וז"ל:

א

(א) בפני יהושע בשבת ט"ו על התוס' ד"ה אלא עיי"ש במה שמתרץ קושייתם. במחכ"ת נעלם ממנו גמרא ערוכה ע"ז ח' ע"ב.

ב

(ב) במקור חיים סי' תמ"א סק"א, עיי"ש שמתרץ קושיא של התוס' פסחים ל"א ע"ב ד"ה אלא. במחכ"ת נעלם ממנו דהא משום ר"מ אמרו עובר וצ"ל דר"מ סובר גורם לממון לאו־כממון־דמי וקרא קאי על החידוש ובפי' אמרינן בבבא קמא ע"א ע"ב דר"מ סובר גורם לממון כממון־דמי.

ג

(ג) בחתם סופר או"ח סי' קע"ג הקשה למה לא אכל פנחס לשעיר חטאת כיון שלא הי' אונן עיין־שם. במחכ"ת לא זכר שר שזה קושיא של ר"י ור"ש בזבחים ק"א ע"א לר"נ ועי"ש שמתרץ דסובר ר"נ לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי.

ד

(ד) בפני יהושע שבת מ"ו, עי"ש מ"ש על התוס' ד"ה דכל דלר"ש מלאכה שאינה־צריכה־לגופה הוי איסור דאורייתא, רק שסותר זה מסוגיא לעיל מ"ד. הנה באמת לפי' הבה"ג המובא בקדמונים שם לא הוי סתירה משם. אולם באמת במחכ"ת נעלם ממנו דאמרינן בשבת צ"ד ע"ב איסורא דרבנן מיהו איכא ובזה יש עוד לפלפל ואכמ"ל.

ה

(ה) בטורי אבן באבני מלואים שם למגילה דף כ"א כתב דר' אליעזר דאמר מועד צאתך ממצרים אתה שורף משום דסובר הבערה ללאו יצאת, עי"ש מה שמקשה לפי־זה. ובמחכ"ת נעלם ממנו דבפירוש אמר ר"א לבנו בסנהדרין דס"ח ע"א היכן מניחין איסור סקילה ועוסקין באיסור שבות. ועי' ירושלמי שבת פ"ב הל' זיין שנקט בפירוש הדלקת הנר. ועי' עוד בירושלמי פ"ה דביצה ה"ב דבית־שמאי אוסרין להדליק נר של אבטלה ור"א שמותי הוא. וע"ע בפסחים מ"ו ע"א דר"א סובר אין שורפין קדשים ביום־טוב ודוחק לומר מדרבנן.

ו

(ו) ודבר תימה ראיתי ברא"ם פ' ראה (דברים טז ו) על הקרא בערב וגו' במה שכתב רש"י מועד צאתך ממצרים אתה שורף כלומר נעשה נותר ויוצא לבית השריפה וכתב הכוונה מפני שאין השריפה מצוה רק שמותר לשורפו וכו' עי"ש. וזה תימה דעי' בפסחים דף פ"ג ע"ב דמקשה וניתי עשה ונדחה לל"ת. אולם במחכ"ת נעלם ממנו דברי רש"י ברכות דף ט' שכתב כן משום שאין שורפין קדשים ביום־טוב.

ז

(ז) ועי' בפנים יפות שם שהאריך דר"א ור"ע לשיטתייהו אזלי אם יש אם למקרא ע"ש. ובמחכ"ת לא עי' היטב שם שר' יהושע הוא בפלוגתא של ר"א והוא סובר בפי' בבכורות דל"ד דיש אם למסורות ובזה יש עוד לפלפל ואכמ"ל.

ח

(ח) בפנים יפות בפ' וישב על הקרא וישב ראובן אל הבור במ"ש דר"א ור' יהושע לשיטתייהו. במחכ"ת נעלם ממנו ברייתא מפורשת בשבת נ"ה ע"ב דלר"א ור"י חטא ראובן ממש בזנות.

ט

(ט) ודבר תימה ראיתי בפי' הנ"ל באור החיים על הכתוב צדקה ממני כתב שיהודה בא עליה בחזקת גויה ועבר על גזירת ב"ד של שם ע"ש. ותמוה דהא בעבודה־זרה דל"ו ע"ב אמרינן דב"ד של שם לא גזרו רק על נכרי הבא על בת ישראל אבל בישראל הבא על הנכריות ב"ד של בית־חשמונאי גזרו ואז לא הי' עוד גזירה זו ובלא"ה אמרינן בסוטה יו"ד דיהודה שאל אותה אם היא נכרית ואמרה לו גיורת אני. הן אמת שאמרינן ביבמות ק' ע"ב שאסר הקב"ה לאברהם לישא כותיות או שפחה מקרא דלזרעך אחריך ואולי רק דרך נשואין ולא ע"י זנות. אולם גם דרך נשואין מוכח בע"ז שם דלרבנן לא הוי איסור דאורייתא וגם בפוסקים לא נזכר איסור זה ולא ידעתי למה וגם בשפחה דעת הרמב"ם דלא הוי רק מדרבנן. ואם דאין למדין מקודם מ"ת לא ידעתי הלא גם הבחנה נלמד מקרא דלזרעך אחריך תקשי ג"כ הלא אין למדין מקודם מ"ת ובאמת הב"ש באהע"ז סי' י"ג סק"א כתב דהבחנה הוי רק מדרבנן אף לשמואל ובכלל הזה דאין למדין מקודם מתן־תורה הארכתי בחידושי לברכות י"ג לענין הקורא לאברהם אברם ואכ"מ. והנה בפסקי תוס' לקדושין סעיף ל"ט כתב דהבא על הנכריות הוא בעשה מדאורייתא אפי' פנוי' ודוקא בצינעא אבל בפרהסיא קנאים פוגעים בו ואולי כוונתו לעשה זו. אולם העיקר נראה שהו"א של ודוקא הוא ט"ס וצ"ל דוקא וכוונתו שמקודם כתב דבנכריות הוא איסור עשה והיינו אשת איש ואח"כ כתב ואפי' פנוי' שמותרת היינו דוקא בצינעא אבל בפרהסיא קנאים פוגעים־בו.

י

(י) ודבר תימה ראיתי בענין זה באבני מלואים לאבהע"ז סי' ט"ז שכתב על התוס' קדושין ע"ה שכתבו שיש עשה הבא על הנכריות הוציאוה ותשרף. הלא ב"נ לא נענשים רק על חייבי לאוין. ובמחכ"ת נעלם ממנו דברי התוס' ע"ז דף ה' ע"ב ד"ה מנין שכתבו שבבן נח לא בעינן לאו עי' במל"מ פ"י מהל' מלכים ה"ד.

יא

(יא) גם הביא שם ספר היראים שכתב שיפת־תואר לא הותר רק באינה מז' אומות והתפלא עליו מהספרי דדריש ושבית שביו לרבות ז' אומות. ובמחכ"ת לא זכר שבסוטה ל"ה ע"ב חולקין בזה ר"י ור"ש ולר"י אסור וקי"ל ר"י ור"ש הלכה כר"י עי' ביד מלאכי אות תקע"ו ועי' תוס' יו"ט כלים פרק ג' משנה ב' ובתוס' חדשים שם.

יב

(יב) והנה ראיתי בצידה ברוך פ' מטות שהביא ירושלמי שלא הותר יפ"ת אלא בכיבוש הארץ ופר' בעל צ"ל דהכוונה שלא הותר יפ"ת אלא אחר י"ד שנים והאחרונים חלקו עליו רק שפירשו שבא למעט זמן הגלות. ובמחכ"ת לא ידעו המקור שמבואר במדרש שמואל רבתא פכ"ה טבות בשם שמואל אמר לא הותרו יפ"ת אלא אחר י"ד שנה ז' שכבשו וז' שחלקו עי"ש ושאר הדברים מהמדרש הוא ג"כ בירושלמי מכות פ"ב ה"ה וקושיות התוס' שבת ס"ד ע"א ד"ה מידי באמת תמוה וגם קושית המקנה בקדושין כ"א ע"ב איך הוכיח ר"ש ביבמות דף ס' ע"ב שגיורת פחותה מבת ג' מותרת לכהונה מפנחס דילמא מטעם יפ"ת הותר ולפמ"ש לא קשיא מידי דאז לא הותר עדיין יפ"ת ובזה מקושרים דברי ר"ש ביבמות הנ"ל שאחר מאמר הנ"ל אמר שקברי עכו"ם אינם מטמאין. כיון שמוכח מדבריו הקודמים שיפ"ת לא הותר קודם כיבוש שפיר סובר שעכו"ם אינם מטמאין והקרא לא נפקד ממנו איש היינו לעבירה וקושיית התוס' בשבת הנ"ל לק"מ דאז לא הותר יפ"ת והבן.

יג

(יג) בשו"ת הרשב"א סי' פ"ד שאל אותו השואל על רבא דאמר שרי לי' לאינש לאודועי נפשי' מר"ט שנצטער כל ימיו על שהציל עצמו בכבוד התורה עי"ש ותמוה לי הלא זה קושית הגמ' נדרים ס"ב ע"א עי"ש שמשני משום דעשיר הי' והו"ל לפייס בדמים גם שם בתשובה מייתי שאמרו לר"פ מה שמך אמר לי' ר"פ ושאלו והא כתב יהללך זר ולא פיך והשיב והא אין זר פיך ולא ידעתי מקיומו בש"ס ועי' במהרש"א בח"א בנדרים שם שפי' כן בעצמו הקרא.

יד

(יד) בסדר הדורות אות זיין הביא בשם היוחסין זוותאי חתנו דר"מ וכתב הסה"ד ע"ז לא מצאתי וע"ש באות מ"ם. ובאמת נמצא הוא עי' במדרש רבה קהלת קפיטל ט' פסוק ח' הביא שם מאמר זוותאי משום ר"מ אלו מסובים וכו' ובשבת דקנ"ג ע"א הביא דברים הללו בשם חתנו דר"מ הרי מוכח להדיא כספר היוחסין הנ"ל.

טו

(טו) בפנים יפות פ' יתרו בהכתוב ויוצא משה את העם ע"ש שכתב שלר"י לא עלה משה למעלה מיו"ד טפחים. ובמחכ"ת טעות הוא דבסוכה ה' ע"א אמרינן דלר"י לא הלך משה למרום רק למטה מיו"ד משמים אבל מן הארץ הי' גבוה הרבה ע"ש במהרש"א ובלקוטי שו"ת ח"ס סי' צ"ח. והנה ר"י שסובר שם לא ירדה השכינה למטה מעשרה ע"כ סובר שאמת כלים בינונים דאי הוי בת ה' א"כ הארון וכפורת הוי רק תמנא ופלגא וא"כ ירדה השכינה למטה מעשרה עי"ש בסוכה ובעירובין ד"ד ומעתה לא קשיא קושיתו של הנובי"ת או"ח סי' קכ"ב למה פסק הרמב"ם דלא כר"י. ולפ"ז ניחא דעי' בעירובין דמ"ו דרבי יוסי ורבי יהודה הלכה כרבי יוסי ובאמת קשה לרבי יוסי ממה דאמרינן בר"ה ל"א דשכינה ירדה למפתן וצ"ע.

טז

(טז) תוס' רי"ד עבודה זרה ע"ד כתב דיש תנא דסובר דאיסור הנאה לא בטל דתנן האורג מלא הסיט משער הבכור ומנזיר ומפטר־חמור ידלק אף דלא הוי דבר שבמנין מכל־מקום לא נתבטל מחמת איסור הנאה. ותמוהין דבריו הא בתמורה דל"ד מקשה הגמ' באמת כן וליבטל ברובא ומוקי בציפורתא דהוי דבר־חשוב ולא־בטל עי"ש. והנה באמת בירושלמי בע"ז שם בעי אי איסור־הנאה בטיל ופשיט ממשנה האורג וכו' ועי"ש בפ"מ שפירש שפשיט דבטל. אולם הרמב"ן בחידושיו כאן פירש להיפך שפשיט מכאן דלא־בטיל ואם־כן יש מקום להתוס' רי"ד הנ"ל אך דעכ"פ הוי לי' להזכיר ששיטת הש"ס דידן אינו כן ויש לי להאריך ואכ"מ.

יז

(יז) בגינת וורדים כלל ג' כתב שבב"נ עונשין מה"ד וכן כתב בכמה מקומות באיזה אחרונים. ובמחכ"ת לא ראו בספרי פ' מטות עה"כ הרוגו שכתב בראויה לבעול צוה להם להרוג בעולה עאכ"ו וכו' ולכך נאמר הרוגו ללמדך שאין עונשין מה"ד הרי חזינן שאף בב"נ אין עונשין־מן־הדין ויש לי עוד עיון בזה.

יח

(יח) שו"ת רדב"ז תשובה מ"ז בלשונות הרמב"ם שאל אותו השואל על הרמב"ם שכתב שאם הי' שם כתב על בשר וכו' והא עבר בלאו דלא תעשון. ע"ש מה שהשיב. ואתפלא עליו שבמחכ"ת נעלם ממנו גמ' שבת דק"כ ע"ב שמפלפל שם בזה ומסיק דלא שייך לא תעשון כיון דלא הוי רק גרמא. ועיין בנודע ביהודה (תניינא או"ח סימן י"ז) שמפלפל שמה על הטוש"ע שלא הביאו זאת. והנה ראה זה מצאתי בספר חסידים סי' תתק"י הכותב הלל וכו' כדי שלא יאכלו העכברים וכתיב לא תעשון כן לד' אלקיכם שלא יגרום אדם שימחוק השם דוגמת כל מום לא יהי' שלא יוגרם אדם שיהי' בו מום כך לא יוגרם שתמחוק הכתיבה שהוא קודש וד' קודש עכ"ל, הרי מוכח מלשונו שם שיש איסור דאורייתא בגרם והוא היפך מסוגיא דשבת הנ"ל. והנה רש"י בחומש פ' ראה עה"כ לא תעשון כן הביא הספרי דר' ישמעאל מוקי לא תעשון שלא יגרמו עונותיכם וכו' ועי"ש ברא"ם הרי דר"י מוקי לא־תעשון לגרם וכבר הרגיש הח"ס יו"ד סי' רס"ז בזה. וע"כ דר"י סובר דגרם ג"כ אסור ומתורץ קושית הב"א ת' ס"א ליו"ד על ר"י שבת קט"ו דאמר גדול עונש האחרון יותר מן הראשון והא הוי רק גרם ומסיים בצ"ע, לפ"ז ניחא דר"י לשיטתו גרם אסור. ויש לי אריכות בזה. ואכ"מ.

יט

(יט) במנחת חינוך (מ' שפ"ט) כתב דישראל מותר לעבוד עבודת לוי עי"ש שמחלק בזה חלוקים שונים. הנה במחכ"ת לא עיין היטב בש"ס ערוכין דף י"א ע"ב דאמר אביי נקטינן וכו' מה זר אילימא זר ממש הא כתיב חדא זימנא ופרש"י זר ממש כגון ישראל והא כתב חדא זמנא בהאי פרשה וקאי נמי על עבודת הלוים הרי מוכח בפירוש דחייב מיתה. הן אמת שהמהרש"א בחד"א קדושין דס"ט ד"ה ומבני ובמהרש"א תענית דכ"ז על התוס' ד"ה מר סבר, מוכח גם כן שדעתו כן, אולם גם דבריו תמוהים ובררתי זה באריכות בחידושי ואכ"מ.

גם מה שהעלה שם שלוי בעבודת כהן חייב־מיתה אף בעבודה שאינו תמה, דבריו צ"ע.

כ

(כ) במנחת חינוך בקומץ מנחה מצוה תנ"ב מפלפל בבן ח' בעת חיותו אי לוקין עליו משום אבר־מן־החי ומסיק דאינו לוקה רק משום נבילה ולא משום אבר מן החי ע"ש ובמחכ"ת נעלם ממנו תוספתא שבת פרק ט"ז ה"ד שמבואר בפירוש שלוקין על אבר־מן־החי ממנו משום אבר־מן־החי ועל בשר מן החי משום בשר מהחי וכן מטמא באבר־מן־החי ולא בבשר מהחי כמו ככל בע"ח עי"ש.

כא

(כא) מהרש"א עירובין בחידושי אגדות די"ח ע"ב ד"ה בנדוי כתב דמנודה אסור בתשמיש־המיטה ואע"ג דבעי בגמ' דמועד־קטן ולא אפשיט מנודה מפי הקב"ה חמיר טפי עי"ש. ובמחכ"ת דבריו תמוהים אדרבא לענין תה"מ בודאי שרי מנודה מפי הקב"ה ואם הוא חמור כל מנודה שרי עי' היטב במועד קטן דט"ו ע"ב ותראה כן.

כב

(כב) בשפתי חכמים אות ב' בפ' וירא הביא בשם הנח"י דבמילת גדול כו"ע לא פליגי דביום הג' הוא יותר סכנה. ותמוה לי משבת פ"ו ע"א דאמר שם סיפא כר"א ב"ע והא במשנה דף קל"ד נקט מרחיצין את הקטן וכאן מזכיר סתם מילה א"כ יש לומר דמיירי בגדול דלא סליק בישרא הייא ומודה רבנן בזה דשרי להרחיצו ואולי מכאן הוכחה לדעת הרשב"ץ מובא בש"ך יו"ד סי' רס"ו סקי"ח דמילה שלא־בזמנה אין מלין ביום ה' ועי' ביד שאול סי' רס"ב סק"ג שכ' שרשב"ץ לא קאמר רק על גדול עי"ש.

כג

(כג) ברש"י פ' וירא עה"כ ויעקוד, כתב הידים והרגלים ביחד. עי' בלח"מ פ"א מהל' תמידין ומוספין ה"י מה שהוכיח מדברי רש"י שעקידת יצחק הי' ידים ורגלים ביחד. ובמחכ"ת נעלם ממנו שמבואר בפי' בשבת דף נ"ד ע"א שעקידת יצחק הי' יד ורגל עי"ש. ובאמת כוונת רש"י ג"כ יד ורגל ויד ורגל ויל"ע בזה.

כד

(כד) באור החיים פרשת ראה על הקרא כי ירחק, כתב שכל ששוחט אדם בפתח העזרה אינו יכול לשחוט רק שלמים ע"ש. ודבריו תמוהים דבחולין בעזרה חולקין בקדושין נ"ז אי אסור לשחוט דהוי קירוב מקום אבל בפתח עזרה לכולי עלמא שרי לשחוט.

כה

(כה) בפ' וילך באור החיים שם על הכתוב הקהל וגו', עיין שם שכתב ונתחכם להקדים הנשים להאנשים. ובאמת עיין חגיגה ג' ע"א ובאבות דר"נ ובתוספתא שמבואר להיפך קודם האנשים ואחר כך נשים.

כו

(כו) בשיטה מקובצת ברכות (דף כ' ע"ב) כתב שבן מיירי בגדול ואח"כ ד"ה והם כתב וז"ל ולפמ"ש דרבא סבירא לי' דבבן גדול עסקינן הא דמקשה רבינא ולטעמך וכו' משום דס"ל לרבינא דבן קתני דומיא דאשה ועבד שאינן חייבין מן התורה. ותמוה מאוד דבריו דרבא הוכיח מכאן דאשה מן התורה ואם כן איך אמר רבינא ולטעמך כיון דלדידיה יש לאוקמי בגדול. ואין לומר דבעבד לכולי עלמא מדרבנן דאם כן הול"ל עבד בר אפוקי רבים וכו' ועיין ברשב"א דכתב דבעבד לכו"ע הוי מן התורה סוף דבר דברי השיטה מקובצת צריכים עיון גדול לפענ"ד ובחידושי הארכתי בזה בפלפול גדול.

עכ"ל. ויתר לא יכולתי להעתיק מחמת כי אנשי העוסקים במלאכת הקודש אצים עלי לאמור כלה מעשיך והיה מי אשר יחנן ה' אותו בשכל הישר למצוא ליישב דברי הגדולים הנ"ל למצוה יחשב ויפנה אליו במכתבו ואם יראה שכנים דבריו יודה ולא יבוש עוד ישמח בו.

---

וזאת לדעת כל מקום שנכתב בכאן שם עכו"ם כותים נכרי או עובדי עבודה זרה קאי רק על האומות שהיה בזמן הבית שנקראים היידן אבל לא ח"ו על האומות שאנחנו דרים תחתיהם וחוסים בצלם אדרבא מחויבים אנו להתפלל בשלומו של מלכות ובשלום המדינה:

·

מעבר לתחילת הדף