אמרי בינה (בן איש חי)/חידוד בדברי תורה/שאלות

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה (בן איש חי) חידוד בדברי תורה שאלות

חלק שני

חדוד בדברי תורה.

הגיוני המחבר נר"ו לחלק הזה הנקרא חדוד בדברי תורה, בשם ה' נעשה ונצליח.

החלק הזה קראתיו חדוד בדברי תורה והוא קושיות ותרוצים בדרך סברה ודרך המצאות שכליות בנוים ע"פ השכל אשר לקחתים ואספתים מן ים התלמוד, מדברי התנאים והאמוראים והחונים עליהם, והן הן אשר הייתי מחדד בהם את שכל בני ביתי בתוך הסעודה ואחר הסעודה בלילות וימים טובים ולפעמים גם בלילי ימות החול על יד ע"י, ואמרתי טוב לרשום אותם על ספר למזכרת כדי שיהיו לאחר זמן מצויים ביד המלמדים לחדד בהם התלמידים או לחברים זא"ז כדי שיולידו סברות משכלם וימציאו מיני המצאות מדעתם ובינתם, ובזה יתחדד שכלם ותתרחב הבנתם ותאיר חכמתם כי נודע שהשכל יתחדד מאד כשמוליד המצאות חדשות:

והנה יש בכל הדברים הפרטים אשר רשמתי וכתבתי בחלק הזה, דברים ראויים לחוד בהם ת"ח גדולים וחשובים, ויש דברים ראויים לתלמידים בינונים, ויש דברים קטנים ראויים לחדד בהם הקטנים ואני לא סדרתי הדברים לפי הדרגות שלהם אלא כתבתים שלא כסדרן כפי מה שנזדמן אצלי בעת שהייתי מחדד בהם זולתי, אמנם המלמד הבא לחדד בהם תלמידים הוא יברר מהם דברים לכאו"א כפי כח שכלו והבנתו, וכפי השגתו וידיעתו בתורה שבע"פ. ראה נא הידיד הקורא הכינותי לך שלחן חמודות, שיש בו כמה וכמה דברי תורה המחדדות, ואולי אזכה לחבר ולהוציא לאור חלק שני, להוסיף כהנה וכהנה על חלק הראשון הזה, לעשות כתבניתם של דברים אלו, ובטחתי. באל חי שיראו התלמידים סימן יפה בלימודם על ידי הקונטריס הזה אשר הכינותי בעזה"י, וחפץ ה' בידינו יצלח ויראנו נפלאות מתורתו תורת חיים.

שאלות

א

בגמרא דראש השנה (דף ו' ב') איתא כל הקדשים שעברו עליהם שנה בלא שלש רגלים, רגלים בלא שנה עובר בבל תאחר, ומקשי בגמרא בשלמא רגלים בלא שנה משכחת לה, אלא שנה בלא רגלים היכי משכחת לה:

ב

משנה ב"ב (דף כ"ז ב') אילן שהוא נוטה לר"ה קוצץ כדי שיהא גמל עובר ורוכבו, רבי יהודא אומר גמל טעון פשתן או חבלי זמורות ע"כ, ושואל בגמרא שיעורא דרבי יהודה נפיש או שיעורא דרבנן נפיש:

ג

הנכנס לבית המנוגע יטמא, ושאל חכם אחד נכנס כולו ורק מעט ממנו לא נכנס מהו, ומקשים היכא משכחת לה יכנס כולו ורק מעט ממנו לא נכנס:

ד

חזר החכם ושאל נכנס כל גופו ורק חוטמו לא נכנס מהו, ומקשים היכא משכחת לה יכנס כל גופו ולא יכנס חוטמו, והלא החוטם הוא מצא ובולט מן הגוף ואדרבה הוא נכנס בראשונה קודם כל האברים:

ה

אחד אכל כזית איסור והשני אכל פחות מכזית איסור והביאום לפני ב"ד, לאחד אמרו לו יתחייב מלקות אחד, ולשני אמרו לו יתחייב חמש מאות מלקיות, ומקשים כיצד משכחת לה דבר זה שהאוכל כזית יתחייב מלקות אחד, ואותו שאכל פחות מכזית יתחייב חמש מאות מלקיות:

ו

אחר אכל מאה והשני ג"כ אכל מאה, והורו ב"ד לזה חייב חמש מלקיות, ולזה חייב חמש מאות חלקיות, היכי משכחת לה זה מאחר דשניהם אכלו מאה:

ז

אדם אחד סיפר שהסופר פלוני כתב היום ארבעה מאות ספרי תורה ולא שיקר ומקשים היכא משכחת לה שלא שיקר דאיך אפשר שיכתוב ארבע מאה ספרי תורה ביום אחד:

ח

איתא בגמרא דבתרא (דף י"ט ב') כל דבר שהוא מקבל טומאה אינו חוצץ מפני הטומאה, ולכן קופה מלאה תבן המונחת בחלון רואין כל שאלו נוטלין הקופה ויכול התבן לעמוד שם ה"ז התבן חוצץ בפני הטומאה, ואם לאו אינו חוצץ, ומקשי בגמרא והלא התבן חד לבהמתו וכל דחזי לא בטיל להיות מחיצה תאמר התירוץ:

ט

יש על התירוץ הזה קושייא וצריך שתאמר אותה מה היא:

י

יפה אמרת אך יש על קושיא זו תירוץ תאמר מה הוא:

יא

יפה תרצת, אך יש על תירוץ זה קושיא ותאמר מה היא:

יב

יפה אמרת אך יש על זאת הקושיא תירוץ תאמר מה הוא:

יג

בגמרא דבתרא (דף כ' א') איתא המלח שהי' בחלון חוצץ בפני הטומאה, ומקשי והא מלח חזי ליה לתבשיל והבשר ולא מבטל ליה ואינו חוצץ, תאמר התירוץ:

יד

יפה תרצת אך יש קושיא על זה התירוץ תאמר מה היא:

טו

יפה תרצת אך יש קושיא על זה התירוץ תאמר מה היא:

טז

בגמרא דבתרא (דף קכ"ז א') איתא שני בנים בכורים א' של ראובן וא' של שמעון ששניהם בכורים לנחלה ונתערבו זע"ז אחר הלידה ולא נודע מי בנו של ראובן ומי בנו של שמעון וכאשר באו אחר מות אביתם לירש נחלתם, לא היו האחים רוצים ליתן נחלה לשום אחד כי זה דוחים אותו על אלה, וזה דוחים אותו על אלה. מה תקנתם:

יז

במשנה דבתרא (דף ז' ב'), השותפין כופין אותו לבנות בית שער לחצר כדי ששומר הפתח יושב שם, ומקשי בגמרא למימרא דבית שער מעלייתא היא והא הוה ההוא חסידא דהוה רגיל אליהו דהוה משתעי בהדי' עבר בית שער ותו לא משתעי בהדי לפי שמפסיק בעטים שצועקין ואין קונם נשמע לבני החצר כדי שיתנו להם:

יח

בגמרא דבתרא (דף ס' ב') רבי ינאי הו"ל אילן הנוטה לרה"ר הוה ההוא גברא נמי דהו"ל אילן הנוטה לרה"ר אתו בני רה"ר הוו קא מעכבי עליה, אתא לקמיה דרבי ינאי א"ל זיל האידנא ותא למחר בלילה שדר קנייה לההוא דידיה, למחר אתא לקמיה א"ל זיל חזי אי קוץ דידי קוץ דידך, אי לא קוץ דידי לא תקוץ, ומקשי בגמרא מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר:

יט

בגמרא דמציעא (דף וא"ו) איתא שלשה שבועות משביעין לשומר חנם שטוען נגנבה, הא' שלא פשע בה, הב' שלא שלח בה יד להשתמש בה, הג' שאינה ברשותו ומקשי בגמרא על שבועה שאינה ברשותו נימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא דהא בזה אתה חושדו שמא אצלו היא וכחש בה:

כ

יפה תרצת, אך יש קושיא על תירוץ זה, מה הוא:

כא

יפה אמרת, ויש תירוץ על זאת הקושיא מה הוא:

כב

יפה תרצת, אך יש קושיא על התירוץ מה היא:

כג

יפה אמרת ויש תירוץ על זאת הקושיא מה הוא:

כד

איתא במציעא (דף יו"ד) גבי גניבה דכתיב אם המצא תמצא בידו, תניא אין לי אלא בידו גגו חצרו קרפפו מנין ת"ל המצא תמצא מ"מ, ולמ"ד חצר משום שליחות אתרבאי א"כ מצינו שליח לדבר עבירה ואנן קי"ל אין שליח לד"ע, ותרץ רבינא הא דאין שליח לד"ע היכא דהשליח בר חיובא, אבל בחצר דלאו בר חיובא מחייב המשלח, ורב סמא תירץ הא דאמרינן אין שליח לד"ע היכא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד, אבל חצר דבע"כ מותיב בה מחייב שולחו, ושואל בגמרא מאי בינייהו:

כה

יפה אמרת אך יש קושיא על תירוץ הב' של אי נמי ומה היא:

כו

יפה אמרת ויש תירוץ על זו הקושיא ומה הוא:

כז

איתא בגמרא דמציעא (דף כ"ז א') ת"ר אשר תאבד פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה, פירוש אשר תאבד שתהא קרויה אבידה ופחות מפרוטה לאו ממון הוא, רבי יהודה אומר ומצאת פרט לאבדה שאין בה שוה פרוטה, פירוש ומצאתה שתהא קרויה מציאה, ושאל בגמרא מאי בינייהו:

כח

בגמרא דמציעא (דף כ"ח) המוצא אבידה יכריז עליה שלשה רגלים. ואחר רגל אחרון שבעה ימים שצריך לו שלשה ימים עד שילך לביתו אחר שישמע ההכרזה, ואם יבין שנאבד לו צריך לו עוד שלשה ימים עד שיחזור לירושלם, ועוד צריך לו יום אחד להכריז ולהודיע שאבד לו אבידה ויגיד סמניה, ולכן המוצאה צריך להמתין אחר הרגל שבעה ימים, ואמר רבינא ש"מ כאשר מכריז זה המוצאה צריך להכריז שם האבדה כשיאמר גלימא מצאתי, אבל לא יכריז סתם אבידה מצאתי, ושואלים מהיכא משמע זה לרבינא:

כט

איתא בסנהדרין (דף י"ז א'), בשעה שא"ל הקב"ה למרע"ה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, אמר מרע"ה כיצד אעשה אברור ששה מכל שבט נמצא שנים יתרים אברור חמשה חמשה מכל שבט נמצאו עשרה חסרים, אברור ששה משבט זה וחמשה משבט זה הריני מטיל קנאה בין השבטים ושואלים סוף מה עשה:

ל

רבי חייא בר זרונקי ורבי שמעון בן יהוצדק הוו קא אזלי לעבר שנה בעסייא פגע בהו ר"ל איטפל בהדייהו, אמר איזיל אחזי היכי עבדי עובדא חזיה לההוא גברא דהוה כריב, אמר להון כהן וחורש אמרו לו יכול אגיסטון אני בתוכו, פירוש שכיר קרקע של גוי הוא, תו חזיה לההוא גברא דהוה כסח בכרמי, אמר להו כהן וזמר, אמרו ליה יכול לומר לעקל בית הבד אני צריך, א"ל הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות, ושאל בגמרא (סנהדרין כו.) הי א"ל ברישא:

לא

אר"א בר צדוק מעשה בבת כהן אחד שזינתה והקפוה חבלי זמורות ושרפוה א"ל מפני שלא היה ב"ד של אותו שעה בקי, ותניא אר"א בן צדוק זכורני כשהייתי תינוק מורכב על כתפו של אבא והביאו בת כהן שזינתה והקפוה חבלי זמורות ושרפוה אמרו לו קטן היית, ואין מביאים ראיה מן הקטן. ואיתא בגמרא אלו הם שני מעשים ואחת ראה בהיותו גדול ושואל בגמרא (סנהדרין נב:) הי מעשה אמר להו ברישא:

לב

אמר (רבא) אני אדון ואטהר השרץ ומה נחש שממית ומרבה טומאה טהור שרץ, שאינו ממית ומרבה טומאה אינו דין שיהא טהור ושואלים מה יש דחיה לקל וחומר זה:

לג

איתא במשנה דכריתות (פ"ג) אמר רבי עקיבא שאלתי את ר"א בעושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחד מהו חייב, אחת על כולם או חייב על כל אחת ואחת, אמר לי חייב על כל או"א מקל וחומר ומה נדה שאין בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה חייב על כל או"א, שבת שיש בו תוצאות הרבה ומיתות הרבה אינו דין שיהיה חייב על כל או"א ואמרתי לו לא, שם אמרת בנדה שיש בה שתי אזהרות שהוא מוזהר על הנדה, והנדה מוזהרת עליו, תאמר בשבת שאין בה אלא אזהרה אחת. ויש לעשות לפירכה זו יוכיח תאמר מה הוא:

לד

יש על היוכיח הזה פירכה, ומה היא:

לה

יש על פירכה זו יוכיח, מה הוא:

לו

ביומא (דף (מ"ג) מ"ב ב') והוציא אותה מחוץ למחנה לא היתה פרה רוצה לצאת אין מוציאין עמה שתורה שלא יאמרו שחורה שחטו, ואין מוציאין עמה אדומה שלא יאמרו שתים שחטו, רבי אומר לא מטעם זה אלא משום שנאמר אותה לבדה ושואלים מאי בינייהו:

לז

ביומא (דף פ' א') טומאת אוכלין כביצה מנ"ל אר"א דאמר קרא מכל האוכל אשר יאכל, אוכל הבא מחמת אוכל ואיזה זה ביצת תרנגולת, ויש על זה קושיא דמקשי בגמרא, ומה היא:

לח

יפה אמרת ויש תירוץ על זו הקושיא, מה הוא:

לט

יפה תרצת אך יש קושיא על זה התירוץ מה היא:

מ

יפה אמרת ויש תירוץ על זו הקושיא מה הוא:

מא

יפה תרצת אך יש קושיא אחרת מה היא:

מב

יפה אמרת ויש תירוץ על זו הקושיא מה הוא:

מג

יפה תרצת אך יש קושיא אחרת מה היא:

מד

איתא ביומא (פב.) התינוקות אין מענין אותם ביוה"כ, אבל מחנכין אותם לפני במצות, ומקשי בגמרא השתא מפני שנתים מחנכין מפני שנה מבעיא:

מה

אסור להטביל כלי בשבת ויו"ט, אבל אם יעשה בכלי איזה תשמיש שרי ושואלים מה יעשה:

מו

בגמרא דמציעא (דף ל"ב א'), ת"ר פריקה בחנם טעינה בשכר, רש"א זו וזו בחנם מאי טעמא דרבנן דאי ס"ד כר"ש לכתוב רחמנא טעינה ולא בעי פריקה והוה ילפינן פריקה מקל וחומר, אלא ודאי כתב פריקה לומר שהיא בחנם, ושואלים מאי קל וחומר יש בזה:

מז

יפה אמרת אך אמרו בגמרא אם הקל וחומר הוא כך, א"כ נילף מהכא דס"ל לרבנן צער בע"ח הוא מדאורייתא וחזר חכם אחד ודחה זה הילפותא כי אמר אינו מוכרח לעשות זה הקל וחומר אלא יש לעשות קל וחומר אחר א"כ תאמר מה יש קל וחומר אחר בזה:

מח

בגמרא דחו זה הקל וחומר השני תאמר איך דחו אותו:

מט

בגמרא דסוטה (דף יו"ד) מקשי כתיב וירד שמעון תמנתה אלמא נמוכה היא, וכתיב הנה חמיך עולה תמנתה אלמא גבוהה היא:

נ

יהודה קודם שבא על תמר שאל אותה שמא נכרית עע"ז את, א"ל לאו, שמא אשת איש את א"ל לאו, שמא קיבל בך אביך קדושין א"ל לאו, שמא נדה את א"ל לאו, ושואלין בשלמא על הכל היא יודעת את עצמה ויכולה להשיב לאו, אבל על שאלה שמא קבל אביך קדושין מהיכן יודעת ושמא קבל:

נא

מעשה בס"ת נמצא כתוב בו ויאמר יעקב אל שדי נראה וכו' ותיבות אל יוסף נחסר ונסתפק חכם אם יכול לתקן הס"ת הזה על ידי שימחוק איזה תיבות מקודם ויכתוב ויאמר יעקב אל יוסף בהרווחת מקום שירויח מכח המחיקה שמחק וצמצם הכתב. או"ד לא אפשר לתקוני בהכי משום דאיכא חשש אחר בזה. ושואלים מאי חשש יש בזה דכן הוא דרך הסופרים אם יטעו בחסרון תיבה אחת או שתים למחוק קודם אותה תיבה וכותבים תיבות הנחסרים ע"י הרווחת המקום וצמצום הכתב כי הס"ת אינו צריך לכתבו כסדרן:

נב

בירושלמי מקשי ויהא אדם אסור באשה אשר האם שלה היא אשת איש, בקל וחומר מן אשתו של אדם ושואלין מה הקל וחומר הזה שעושה בתלמוד ירושלמי הנז':

נג

יפה כוונת אך יש על קל וחומר זה פירכה תאמר מה היא:

נד

יפה אמרת ונפרך הקל וחומר הנז', אך חזרו ועשו את קל וחומר הנז' מאשתו של אדם לאסור בת אחרת שהיא באמת מותרת מן הדין וזו הפירכה שאמרת לא תהיה בבת זו, על כן תאמר מה היא הבת הזאת שתאסר מכח קל וחומר הנז':

נה

אח"ז הביאו בירושלמי ראיה לבטל הקל וחמר הנז"ל ולדחותו מכח היתר אחד של נשואין שהוא מפורש בתורה להדיה שאם תעשה קל וחומר הנז' יתבטל זה ההיתר המפורש בתורה כי הפירכה הנז' לא שייך לאומרה באותו נידון המפורש בתורה, ולכן מוכרח אתה לומר דקל וחומר זה בטל הוא ואין לעשותו כלל בשום מקום כי הוא מופרך מדבר המפורש, על כן תאמר מה הדבר הזה המפורש בתורה אשר בו יתבטל הקל וחומר הנז':

נו

בירושלמי סוף מגילה, שאלו תפילין ומזוזה מי קודם כגון אדם שאין לו יכולת לקנות שתיהם רק אחד מהם, שמואל אמר מזוזה קודמת שהיא תדירה יותר, רב הונא אמר תפילין קודם שהוא תדיר יותר, ושואלים מאי טעמא דשמואל דחשב למזוזה תדירה יותר, ומ"ט דרב הונא שחשב לתפילין תדיר יותר:

נז

בירושלמי דשקלים איתא על הנכנס ללשכה לתרום תניא היו מדברים עמו משעה שנכנס עד שעה שהוא מצא כדי שלא יחשדו אותו שהוא מטמין מעות בפיו, ולכן אינו נכנס לא במלבוש חפות פירוש כפול, ולא במנעל, ולא בסנדל, ולא בתפילין, ולא בקמיע, ומקשי בירושלמי למה מדברין עמו יעשו תיקון אחר להנצל מן החשד שלא יחשדוהו שטמן מעות בפיו, ומתרץ אי אפשר לעשות לו זה התיקון מפני הברכה שחייב התורם לברך על התרומה קודם שיתרום בתוך הלשכה, ושואלין מה זה התיקון שיצילנו מן החשד הנז' שא"א לעשותו מפני הברכה:

נח

בגמרא דבתרא איתא משה בר עצרי ערבא דכתובה דכלתיה הוה, ורב הונא בריה צורבא מרבנן הוה ודחיקא ליה מלתא, אמר אביי ליכא דנזיל דנסביה עצה לרב הונא שיעשה כך וכך ואחר שיעשה כך יחזור ויעשה מעשה אחרת, ובזה יהיה מצוי ביד רב הונא מעות להתפרנס בהם אמרו לו יש סיבה אחת שאם יעשה מעשה הראשנה לא מכל לעשות מעשה השנית כדי שיהיו המעות מצויים בידו, ואמר אביי בתר עניא אזלא עניותא ושואלין מה המעשים האלו שנתן אביי עצה לעשותם כדי שיהיו מעות מצויים ביד רב הונא:

נט

בגמרא דשבת (דף (קמ"ב) קמ"א ב'), נוטל אדם את בנו בחצר והאבן ביד בנו, כיון דהאבן ביד בנו לא חשיב האב נוטל האבן, אבל אם יש דינר ביד בנו אסור ושואלין מאי שנא:

ס

בשבת (דף ק' א') איתא ב' כלים שהיה בהם שני משקים, בא אדם ושפך כלי זה בתוך כלי זה, ואח"כ בא טבול יום ונגע באחד מהם לא פסל אלא אותו משקה שנגע בו, ושואלים מאחר ששפך זה בתוך זה הרי נתערבו ביחד ונעשה משקה אחד ואין נבדלים זה מזה כי לח בלח נכלל, ואיך אפשר שיגע טבול יום באחד מהן דוקא:

סא

שנים היו עומדים ברה"י וביד כל אחד מהם קופה מלאה פירות, והוציא כל אחד קופתו מרה"י לרה"ר, אך שניהם לא הוציאו כל הקופה כולה אלא הוציאו חציה וחצי השני עודנו ברה"י, ובאו לפני ב"ד לשאל על מעשים אלו שעשו ולאחד אמרו לו פטור ולאחד אמרו לו חייב, ושואלים איך יתכן זה כיון דשניהם לא הוציאו כל הקופה כולה, ממה נפשך אי אזלי בתר קופה דלא הוציאו אותה כולה יהיו שניהם פטורים, ואי אזלי בתר פירות שהם בחצי הקופה שיצא לר"ה, א"כ שניהם יהיו חייבים:

סב

אם יש חתיכת פת תחובה בשמי קורה, צריך להביא סולם קודם פסח ולהורידה ואסור שתשאר בפסח שם אע"פ שהיא גבוהה הרבה והוא מבטל החמץ, אבל אם יש ככר בבור עמוק אין צריך להביא סולם כדי שירד לבור ויוציאנו ויבערנו ורק מבטלו, ודיו, ושואלים מאי שנא:

סג

אמרו בגמרא דפסחים יזהר האדם שלא יבשר רע, על כן אם הלך למקום אחד ובחזרתו משם שאלו אותו אנשי עירו כיצד הוא זרע החטים באותו מקום אם הוא רע לא יאמר להם רע, אלא יאמר להם דבר אחד שיהיו מבינים מדבריו שזרע החטים לא טוב, וכן אם אביו נפטר ושאלו אותו עליו אם הוא חי לא יוציא דיבה בפיו לומר שנפטר, אלא יאמר דבר אחר שיהיו מבינים ממנו על אביו איך הוא, ושואלים מה יאמר:

סד

חכם אחד נכנס לסוכה ראה הסכך גבוה הרבה, אמר שמא הסכך הזה הוא למעלה מעשרים אמה דפסולה לכו ומדדו אותה בקנה, וקמו שנים ומדדו כל אחד בקנה אחד, והמדידה של האחד יצאה עשרים אמה פחות טפח, והמדידה של חבירו יצאה עשרים אמה יתר טפח והכשיר החכם את הסוכה, ושואלים איך הכשיר וסמך על מדידה של זה ושמא זה טעה והאמת כמדידה שנמצאת יתירה טפח, ולכן צריך למדוד מחדש עוד הפעם:

סה

שני כיסים בתוכם בשר חתומים בשני חותמות שהביאם גוי לישראל מישראל ממקום אחר, והחכם ראה חותמות של שניהם טובים, ועכ"ז התיר כיס אחד מהם ואסר כיס השני, ושואלים מאחר ששניהם החותמות טובים למה אסר אחד והתיר אחד:

סו

ראובן היה לו על שמעון שטר חוב במאה דינרים וגם יש לשמעון על ראובן שטר חוב במאה דינרים, והגיע זמן הפרעון של שניהם אין אומרים יעכב זה מלוה של חבירו בשביל מלוה שהלוהו, אלא ב"ד יורדין לנכסי כל או"א ומגבין לאותו שכנגדו את חובו, והקשו בגמרא הפוכי מטרתא למה לי זה יעמוד בשלו וזה יעמוד בשלו מאחר שהחוב שוה והגיע זמן הפרעון של שניהם:

סז

שנים היו יושבים על כסאות בחדר אחד והיה שלחן באמצע החדר ועל השלחן כיס דנרים, ונכנס אדם אחד לחדר ולקח הכיס מעל השלחן ויצא, והם לא ידעו שזה גנב את הכיס אלא חשבו דבעה"ב שלח אותו להביאו לו, ואח"ך בא בעה"ב ליקח הכיס ולא מצאו ושאל מאלו השנים היושבים על הכסאות מי לקח הכיס ויאמרו לו פלוני נכנס ולקחו וחשבנו שאתה שלחת אותו, והלך אצל אותו אדם ותבע הכיס וכיחש ואמר להד"מ, וקבל עליו אצל הדיין וכיחש והביא עליו העדים ההם והעידו שהם ראו שנכנס ולקח הכיס ויצא, וטען אותו אדם, שקר הם מעידים איך אפשר שאכנס לגנוב את הכיס בפניהם והלא הם שנים יכולים להעיד עליו ויתחייב ומה הועיל בגניבתו, ויאמר הדיין רואה אני את דבריו של זה דלפי אומר קשה להאמין שזה יכנס ויקח הכיס בפני שני עדים שיעידו עליו אח"כ ויאמרו העדים לדיין כו"כ היה מעשה, וכששמע הדיין דבריהם שככה דעתו והאמין שדברי העדים אמת וכפתו ביסורין והודה, וצריך לדעת איך שככו העדים דעת הדיין להאמין לדבריהם ובאיזה אופן הוה עובדא:

סח

אחד שאל מרבו השערות של האדם מהיכן גדלים מעיקרן או מסופם, אמר לו עשה להם כך וכך ותדע מהיכן גדלים, ושואלים מה אמר לו לעשות לברר הדבר הזה.

סט

אחד הלך עם שני משרתים שלו במדבר והיו המשרתים מתפרנסין משל רבם ובאמצע הדרך נתכעס האדון עם משרת אחד ואסר את מאכלו על המשרת, אח"כ נתחרט כי הוא מדבר שמם ואין לו לזה מה יאכל ואם לא יתן לו האדון ימות ברעב ואין שם שלשה שיעשו לו התרה כיצד יעשה:

ע

ראובן ושמעון נשתתפו בעסק אחד, קם ראובן וחלק שלא בפני שמעון ושלח החצי לשמעון הלך שמעון וקבל לפני רב פפא, איך זה חלק שלא בפני, וא"ל רב פפא אין לך עליו טענה של כלום, לשנה אחרת חזרו ונשתתפו וקם שמעון וחלק שלא בפני ראובן והלך ראובן וקבל על שמעון על שחלק שלא בפניו ופסק רב פפא שאין חלוקת שמעון כלום וצריך לחלוק בפני ראובן, ושואלים איך בראשנה זיכה את ראובן ובשניה פסק להפך.

עא

אמרו במשנה דברכות פ"א (י:) בש"א בערב כל אדם יטה ויקרא ובבוקר יעמוד ויקרא שנאמר בשכבך ובקומך, ובה"א כל אדם קורא כדרכו או בקימה או בישיבה או מהלך, ולמה נאמר בשכבך ובקומיך בשעה שבני אדם שוכבין ובשעה שבני אדם עומדין, וא"ר טרפון פעם אחת בא בדרך והטה באמצע הדרך כדי לקרות כסברת ב"ש דסברי בערב יטה ויקרא וסיכן בעצמו מפני הלסטים א"ל חביריו כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב"ה. ומקשים מהא דאמרינן התם מעשה ררבי ישמעאל וראב"ע שהיו מסובין במקום אחד והיה רבי ישמעאל מוטה וראב"ע זקוף, וכיון שהגיע זמן ק"ש של ערבית הטה ראב"ע כדי לקרות ק"ש וזקף רבי ישמעאל, ואיך ראב"ע יעשה כן והלא אמרו לרבי טרפון כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל, ומאי שנא הא מהא:

עב

אמרו בגמרא דברכות פ"ג (כ.), רב גידל הוה רגיל דאזיל ויתיב בשערי טבילה, אמר להו הכי טבילו והכי טבילו, אמרו לו רבנן לא מסתפי מר מיצה"ר, אמר להו דמיין באפי כי קאקי חוורי, רבי יוחנן הוה רגיל דהוה אזיל בשערי טבילה אמר כי סלקן ואתיין בנות ישראל מן נהרא ליסתכלן בי דלהוי להו זרעא שפירי כוותי גמירי כוותי, א"ל רבנן לא מסתפי מר מעינא בישא, אמר להו אנא מזרעא דיוסף קא אתינא דלא שלטה ביה עינא בישא, ומקשים למה לא אמרו לרבי יוחנן כמו שאמרו לרב גידל לא מסתפי מר מיצה"ר:

עג

אחד היה לו לכלוך על בשרו מחמת מכה, וא"ל הרופא שירחוץ בחמין במים חמין ולא בצונן והיה זה ביום השבת ושאלו לחכם אם מותר להחם מים על ידי גוי ואסר, וקם אחד ולקח קיתון מים צוננין בידו ואחר שעה הביא אותם ואמר הא לכם מים חמין לרחוץ בהם, והוא לא יצא מפתח הבית כדי שנאמר הביא חמין שחמם הגוי לצרכו, א"ל איך חממת המים בשבת כי אפילו גוי לא היה אצלם בבית, אמר להם בהיתר חממתי ועל הוראת חכם עשיתי ושואלים איך אפשר להיות דבר זה:

עד

אחד היה לו חצי ככר של חטים וככר שלם של שעורים, שאל לחכם אחד על איזה מהם יברך המוציא, אמר לו על חצי ככר של חטים, ושאל לחכם אחר וא"ל שיברך על ככר של שעורים, וזה השואל נתחכם מדעתו וקיים דברי שניהם, ושואלין איך קיים דברי שניהם וגם החכמים במאי פליגי:

עה

מלך הניח שני שומרים לפרדס שלו אחד חיגר יאחד סימא, והיה לו בפרדס אילן שיש בו כותבות ולעת ערב לא מצא הכותבות, ושאל לסומא היכן הכותבות אמר לו וכי הוא יש לו עינים לראותן כדי שיקחם מן האילן, ושאל לחיגר א"ל וכי יש לו רגלים לילך כדי שיביאם מן האילן כיון דרגליו קצוצים, סוף דבר חייב המלך את שניהם בכותבות וגזר לענותם וליסרם, ושואלין והלא כל אחד השיב תשובה נצחת ואיך נתחייבו בדין:

עו

ראובן תבע לשמעון בפני ב"ד שחייב לו אלף ות"ק דינרים והביא עד א' שהעיד על ת"ק ועד אחד העיד על ת' ועד אחד העיד על ש' ועד אחד העיד על ר' ועד אחד על מאה, ושמעון כפר בכל ופסקו ב"ד שחייב שמעון לשלם לראובן ת"ר וישבע שבועה דאורייתא על מאה, כי שורת הדין הוא עד אחד מחייבו שבועה דאורייתא ועל זה הפס"ד שואלין והלא אין מוציאין ממון על פי עד אחד ואיך חייבוהו לשלם ת"ר, ועוד שואלין איך פסקי הדין שישבע שבועה דאורייתא על מאה דוקא והלא ראובן טוענו באלף ות"ק, והוא משלם ת"ר ונשאר שמונה מאות שיש לו בהם עד אחד, וצריך שישבע על השמנה מאות:

עז

שנים העידו על אחד לפני הדיין שלא בפניו איך ראו שגנב קב מלח מן החנווני הסמוך לפתח ביתו והכניסו לביתו וישלח הדיין תכף את שמש ב"ד לחפש ביתו ויחפש ולא מצא מלח כלל, וזה טוען עתה שהעדים העידו עליו שקר ורוצה שיעשו בהם משפט כי השמש נכנס וחפש ולא מצא כלום, ויש עדים שהיו יושבין אצל הפתח ולא ראו שיצא מביתו כדי שנאמר לקחו מביתו והוליכו לבית אחר, גם מעידים שלא יצא שום אדם מביתו, ולכן מוכרח לומר שהעידו שקר, והעדים השיבו תשובה נצחת על טענתו זאת, תאמר מה השיבו וצדקו דבריהם:

עח

ראובן היה לו קנקן אחד שיש בו שכר לבן וקנקן שיש בו שכר אדום, וערב זב"ז ביום השבת על השלחן לשני חכם אחד שהיה מסב שם, וא"ל החכם אסור לעשות כן שיש דין טבע במשקין, א"ל ראובן והלא בשבת שעבר ערבתי זה בזה לפניך ולא אמרתי לי כלום, אמר לו שאני הא מהא, ומה שעשית בשבת שעברה הרי זה מותר, תאמר מה היה הפרש בין זל"ז:

עט

אריב"ל תשעה ועבד מצטרפין למנין עשרה לקדיש וקדושה. מיתיבי מעשה בר"א שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה ישחרר עבדו והשלימו לעשרה, שחרר אין לא שחרר לא, ואי אמרת עבד מצטרף אמאי שחרר (ברכות מז.). תאמר מהו התירוץ:

פ

אחד היה מהלך עם עבד שלו בשיירה במדבר ונתכעס על עבדו והיתה אבן גדולה לפניו ונשבע שיזרקנה עליו, אח"כ נתחרט כי הבין אם יזרקנה עליו ימות, כיצד יעשה בשביל שבועתו, כי אין יהודים עמו כדי שיעשו לו התרה:

פא

אומרים הרב רבי אליעזר חזן ז"ל נפטרה אשתו באו בני אדם אצלו לדבר עמו שישא אשה, אמר להם א' ב' ג', הא' אפחד ממנו, והב' אינה ראוייה לי, והג' מואס אני, תאמר מה כונתו בדברים אלו:

פב

אמרו בגמרא אין משכירין בתים בירושלים לעולי רגלים, וגם המטות אין משכירין אלא נכנסין עולי רגלים לבתים וישנים על המעות בחנם, ומקשה בשלמא בתים אין משכירין מפני שירושלים לא נתחלקה לשבעים אלא היא של כל ישראל, אבל המטות הם של בעלי בתים היושבים בירושלים וממונם הוא, למה לא יקחו שכר, תרצו משום הערמה, תאמר מה ערמה יש בזה:

פג

שני ככרות קטנים שהיו שוים במשקל נתנו אותם לשני בני אדם כל אחד אכל ככר אתד, אך אחד מהם ברך ברכה אחרונה ואחד לא בירך, ושואלין אם הם שוים במשקל גם זה חייב לברך, אם יש בככר שיעור ואם אין בככר שיעור איך יברך אחד מהם:

פד

אחד בא לב"ד לחלוץ לחמותו שהיא אמה של אשתו, תאמר איך היה מציאות זו שהאלמנה יחלוץ לה חתנה:

פה

זכר ונקבה נולדו תאומים, ויהי היום ותאמר הנקבה לאחיה הזכר אני גדולה ממך וצריך אתה לכבדני, אמר הזכר אשאל לאמי אם אמת את גדולה ממני, והלך ושאל לאמו באיזה שנה נולדתי אני ובאיזה שנה נולדה אחותי, אמרה לו תאומים אתם ואתה הבכור שיצאת לעולם קודם אחותך, הלך אצל אחותו אמר לה תאומים אנחנו ולא עוד אלא אני הבכור שיצאתי תחלה איך תאמרי שאת גדולה ממר, אמרה לי תאומים אנחנו ואתה בכור ואעפ"כ אנו גדולה ממך. ושואלים איך יתכן דברי הבת:

פו

כתוב בש"ע (אה"ע סי' מ"ח) אמנם האשה לאחר קדשתני והוא אומר לא קדשתיך, הוא מותר בקרבותיה והיא אסורה בקרוביו. והקשה בלחם משנה אם איירי שנתן לה גט, א"כ אסור בקרובותיה, ואם לא נתן לה גט כיון שאמרה קדשתני אסורה לכל העולם, ולמה אמר אסורה בקרוביו:

פז

היכן מצינו דבר שאין אוכלין אותו ואין מריחין אותו ואין תופסים אותו, ועכ"ז מברכין עליו:

פח

היכן מצינו דבר שאין נהנין ממנו לא באכילה ולא בשתיה ולא בריח ולא בראיה שלא נתפס ולא נראה, ועכ"ז יש עליו ברכה:

פט

היכן מצינו דבר שעתה מחבבין ומנשקין אותו ואחר שעה מואסין בו וזורקין אותו ואע"פ שלא נשתנה ולא הסריח, אלא עודנו כדמותו וצלמו:

צ

היכן מצינו אדם אוכל ב' ככרים ואינו חייב לברך ברכת המזון, ואחד אוכל רביע ככר ומברך בהמ"ז:

צא

היכן תמצא חדר אחד שאם תרצה לפתחו מניחים אותך ואם תרצה לסגרו אוסרים לך:

צב

היכן תמצא אדם מתפלל בשבת חמש תפילות:

צג

היכן תמצא אדם מתפלל תוך כ"ד שעות ששה תפילות:

צד

היכן תמצא שאסור לבן לעשות טובה לאביו:

צה

היכן תמצא פת שאפאו ישראל ואין בו שום איסור לא מחמת תולעים ולא מחמת נדר, ועכ"ז אסור לאכול אותו הפת.

צו

היכן תמצא אשה אחת צריכה ארבעה גיטין וחליצה אחת אע"פ שלא נתקדשה אלא לאדם אחד דוקא:

צז

איך תמצא אוכל אחד אם אוכלים אותו יהיו אסורים לאכול אחריו כל מין אי כל שיהיה, הן בשר הן חלב הן פירות הן מזונות, כל מין אוכל שיהיה אסור:

צח

אשה אחת יהודית עברה בשוק מצאה תינוק אחד אמרה לו שלום עליך אחי בן אמי, כיצד שלום אביך אח בני, ושואלים היכא משכחת לה כזאת בישראל:

צט

מי זה שהוא מצוי בכל דבר שבעולם הדומם וצומח וחי בלתי מדבר וחי מדבר וגם בימים גם ברוחות גם באויר גם בשמים ובכל אשר בהם:

ק

ראובן נכנס יום שבת לתוך חדר שלו כדי ליטול כר אחד משם לישב עליו, והיה שם שני כרים אחד מהם היה מונח עליו כיס של מעות, ואחד מהם לא היה מונח עליו שום דבר, והיה עם ראובן חכם אחד, והורה לו שיקח הכר שיש עליו המעות ויטלו והמעות טפלות, ולא יטול הכר שאין עליו מעות ושום מוקצה, ומקשים אדרבה צריך שיטול הכר שאין עליו מוקצה:

קא

ארז"ל (ביצה ד:) עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביו"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומבטלם, ומקשים א"כ למה ארז"ל בשמן הנותר מליל שמיני של חנונה דאסור להוסיף עליו לבטלו משום דהוקצה למצותו:

קב

ארז"ל שמן הנותר מליל שמיני של חנוכה עושה לו מדורה ושורפו דאסור ליהנות ממנו דהוקצה למצותו, ומקשים מאי שנא מעצי סוכה ונויה דשרי אחר ליהנות בהם:

קג

הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' גניבה כתב אסור לגנוב כל שהוא מן התורה, וכתב הרב המגיד ז"ל דין זה מפורש בסנהדרין דף נ"ז וכו' ומקשים דהא בהלכות (גניבה) [גזילה] פ"א נמי כתב הרמב"ם דאסור לגנוב כל שהוא דין תורה, וכתב הרב המגיד טעמא משום דחצי שיעור אסור מן התורה ואמאי לא כתב טעם זה דחצי שיעור:

קד

א"ר יוחנן הללויה תיבה אחת ואין נחלקת לשתים דהיינו הללו יה אלא נכתבת הללויה, ורב אמר אני ראיתי ספר תהלים של דודי רבי חייא וכתוב בו הללויה בשתי תיבות (פסחים קיז.), ויש כאן קושיא מהיכא נודע זה לרב, אם ראה אויר ביניהם שמא הסופר שלא במתכוין עשה כן ולאו אדעתיה:

קה

ארז"ל במשנה נותנין לבתולה י"ב חודש משתבעה הבעל כדי להכין תכשיטיה, ואמרי בגמרא מנ"ל, דכתיב תשב הנערה אתנו ימים אי עשור, וא"ר חסדא ימים שנה, וכה"א ימים תהיה גאולתו, עשיר עשרה חודשים (כתובות נז:), ומקשים דילמא ימים כפשוטן שהם שני ימים:

קו

שאל רבי ישמעאל את רבי עקיבא אני יודע כי נחום איש גם זו היה דורש כל אתין שבתורה, בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ מאי דריש ביה, א"ל אם נאמר שמים וארץ הייתי אומר שמים וארץ שמותיו של הקב"ה הן, ועכשיו שאמר את השמים ואת הארץ, למדנו שמים שמים ממה וארץ ארץ ממש, והקשה על זה דרשה קושיא אחת תאמר מה היא:

קז

יפה כוונת על הקושיא, אבל תאמר מה הוא התירוץ של קושיא זו:

קח

כלי שיש בו מחלוקת ח"א צריך טבילה בברכה, וח"א אין צריך טבילה וחכם אחד הורה לשואל שיטבילו בלא ברכה משום דקי"ל ספק ברכות להקל, מה יעשה תיקון לדבר זה לצאת י"ח, מאן דסבר שצריך לו טבילה וברכה:

קט

איתא בגמרא דעירובין (דף ס"ד ע"ב), מעשה בר"ג שהיה רוכב על החמור והיה מהלך מעכו לכזיב, והיה רבי אלעאי מהלך אחריו, מצא גלוסקין בדרך אמר לו אלעאי טול גלוסקין מן הדרך, מצא נכרי אחד, א"ל מגבאי טול גלוסקין הללו מאלעאי, נטפל לו רבי אלעאי, א"ל מהיכן אתה, א"ל מעיירות של בורגנין, ומה שמך מגבאי שמי, כלום הכירך ר"ג מעולם, א"ל לאו. באותה שעה למדנו שכיון ר"ג ברוה"ק, ושלשה דברים למדנו באותה שעה למדנו שאין מעבירין על האוכלין, ולמדנו שהולכין אחר עוברי דרכים, ולמדנו שחמצו של נכרי אחר הפסח מותר בהנאה ע"כ. והנה כאן יש קושיא פשוטה עומדת על אם הדרך, תאמר מה היא.

קי

יפה אמרת זו היא הקושיא, ויש תירוץ על הקושיא, תאמר מה הוא:

קיא

תנן האומרת טמאה אני לך אינה נאמנת שמא עירה נתנה באחר, ומקשים א"כ גם האומרת גרשתני לא תהיה נאמנת שמא עיניה נתנה באחר, תאמר מה היא התירוץ:

קיב

יפה תרצת, אבל יש מקשים על זה התירוץ והלא אפשר שיגרשנה בגט על תנאי שאם היא טמאה כאשר אמרה ה"ז גט, ואם לאו אינו גט, והשתא אם היא משקרת נמצא עודנה א"א, ואם תנשא כל ימיה בעבירה. תאמר תירוץ על קושיא זו:

קיג

בגמרא דבתרא (דף נ"ו ע"ב) אמרינן ע"פ שנים עדים יקום דבר דבר ולא חצי דבר למעוטי שנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכריסה דלא מהני, ומקשים על זה מהא דאמרינן שם, הרי שאכלה שנה ראשונה בפני שנים ושניה בפני שנים, דאמרינן דמהני חזקה ואמאי מהני והלא זה נמי הוי חצי דבר:

קיד

כך הוא התירוץ, אך יש עוד תירוץ אחר על זה, תאמר מה הוא:

קטו

איתא בגיטין (דף וא"ו ע"ב), ועוד הא רבי אביתר, הוא דאסכים מריה על ידיה, דכתיב ותזנה עליו פלגשו, רבי אביתר אמר זכות מצא לה, רבי יונתן אומר נימא מצא לה ואשכחיה רבי אביתר לאליהו זכור לטוב ואמר ליה מאי קא עביד קב"ה א"ל עסיק בפלגש בגבעה, ומאי קאמר א"ל אביתר בני כך הוא אומר יונתן בני כך הוא אומר א"ל ח"ו ומי איכא ספיקא קמי שמייא א"ל אלו ואלו דברי אלהים חיים הן זבוב מצא ולא הקפיד טמא מצא והקפיד. א"ר יהודה זבוב בקערה, ונימא באותו מקום זבוב מאיסותא וטמא סכנתא, איכא דאמרי אידי ואידי בקערה זבוב אונסא, וטמא פשיעותא ע"כ. והקשה הרא"ש ז"ל מאחר דאמר טמא מצא והקפיד, א"כ הרי הסכים טפי על ידי רבי יונתן ומאי ריבותיה דרבי אביתר דקאמר עליה דאסכים מאריה על ידיה:

קטז

איתא במגילה דף י"ב, ביום השביעי כטוב לב המלך ביין אטו עד השתא לא עב לביה בחמרא, אמר רבא יום השביעי שבת היה, ומקשים איך נתרצה קושית הגמרא בדברי רבא:

קיז

איתא בגמרא דסוטה (דף (ל"ג) ל"ב ב') לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה שלא לבייש עובדי עבירה, כלומר לא קבע לשחיטת חטאת מקום בפ"ע שלא ידעו שהיא חטאת ומתביש, ומקשי בגמרא ולא והא איכא דמים דם חטאת למעלה ודם עולה למטה, כלומר והרי יש סימן אחר לידע ולהכיר שהיא חטאת, מפני שדם חטאת נותנו למעלה מחוט הסיקרא דכתיב על קרנות. ובעולה לא כתיב על קרנות והוא נותן דמים למטה מחוט הסיקרא. תאמר התירוץ:

קיח

חזר והקשה בגמרא והא איכא סימן אחר שהעולה מביא אותה כשב שהוא זכר, אבל החטאת מביא אותה כשבה שהיא נקבה, ובזה יכירו שהיא חטאת דאין עולה באה נקבה. תאמר התירוץ:

קיט

חזר והקשה הא תינח אם מביא חטאת כבשה, אבל אם מביא שעירה הרי זו ניכרת. תאמר התירוץ:

קכ

המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם על מנת שלא תנשאי לפלוני, רבי אליעזר מתיר וחכמים אוסרים, והקשה רבי טרפון לרבי אליעזר והלא זה גורם לעקור מצוה מן התורה ושואלין מה מצוה גורם לעקור בזה:

קכא

הקשו לרבי טרפון מה בכך, והלא נמצא כהאי גוונא בדבר אחד דגורם לעקור מצוה זו מן התורה, ולא קפדינן. תאמר היכן נמצא כזאת:

קכב

נענה רבי עקיבה והקשה לרבי אליעזר והלא בדבר זה אפשר שהבנים שהיו כשרים ונשאו נשים והולידו בנים אח"כ יהיו הבנים ממזרים הם ובניהם אשר ילדו, ושואלים איך אפשר שיהיה דבר זה שבתחלה יהיו הבנים כשרים, ואח"כ יהיו ממזרים:

קכג

בגמרא עשו פירכא לקושיא זו של רבי עקיבה תאמר מה היא:

קכד

נענה רבי יוסי הגלילי והקשה לדברי ר"א היכן מצינו אסור לזה ומותר לזה, האסור אסור לכל והמותר. מותר לכל, ודחו בגמרא לקושיא זו של רבי יוסי הגלילי, ואמרו שמצינו כזאת, תאמר מה הוא:

קכה

ת"ר ה"ז גיטך ע"מ שתנשאי לפלוני ה"ז לא תנשא לא לו ולא לאחר, לו לא תנשא שמא יאמרו נשותיהן נותנין במתנה, ולאחר לא תנשא משום דבעיא לקיומי לתנאה (גיטין פד.). ומקשים הא אפשר דמנסבה היום ומגרשא למחר ומקיימא לתנאה, דהא אתמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר, וא"ר נחמן יישן היום ואין חוששין שמא וישן למחר. תאמר תירוץ על זה:

קכו

חדר אחד לא היה בו כי אם דבר אחד והנה שני אנשים מבחוץ מדברים על אותו דבר הנמצא בו, אחד מהם אמר הריני נזיר שלא יש בחדר זה מין פ' אלא יש מין פ' וחברו אמר הפך ממה שאמר זה כי אמר הריני נזיר שלא יש בחדר זה מין פ', אלא ישבו מין פ' דהיינו היפך דברי חברו בשני הצדדין כי על מין שאמר חבירו יש הוא אמר לא יש, ועל מין שאמר חבירו לא יש הוא אמר יש. אח"כ הביאו את הדבר ההוא שהיה בחדר הנז' בפר ב"ד וגם שני האנשים האלה עמדו לפני ב"ד ופסקו ב"ד ההלכה ששניהם יהיו נזירים, והנה שואלים איך יתכן להיות ששניהם נזירים מאחר בכל אחד אמר הפך דברי חבירו בשני צדדין, ולכן מוכרח שאחד מהם דבריו בטלים ושקר הם ולא תחול עליו הנזירות:

קכז

יש בא ביאה אחת על בתו וחייב עליה שש חטאות בשביל ששה מיני איסורים שיש בה, ושואלים איך ימצא כך:

קכח

שאלו להזקנים ברומי אם אין רצונו להקב"ה בע"ז למה אינו מבטלה, אמרו להם אלו לדבר שאין צורך לעולם בו היו עובדין היה מבטלו אלא הרי הם עובדין לחמה ולבנה ולכוכבים ולמזלות וכי יאבד עולמו מפני השוטים, אמרו להן א"כ יאבד דבר שאין בו צורך לעולם וירח דבר שצורך העולם בו והשיבו להם תשובה על זה. תאמר מה השיבו:

קכט

איך תמצא חנוני אחד יביא סל מלא תרמוסים או תמרים לשוק למכרם ויהיו נגזלים כולם ממנו ואינו יכול להוציא בב"ד:

קל

אחד אמר למשרת שלו עלה לעליה וראה אם יש שם אדם, עלה וירד ויאמר לו יש שנים, אמר לו חבירו לא כי אלא שלשה יש, וקפץ ונשבע זה שלא יש אלא שנים וגם זה נשבע שיש שלשה ושואלים ודאי אחד מהם נשבע לשקר ואיך יתכן זה שישבע אדם שבועה על שקר במלתא דעבידא לאתגלייא, וגם על חנם שאין לו בזה הנאה:

קלא

עקביא בן מהללאל העיד ד' דברים של הלכה ששמע וקבל מרבותיו הראשונים וחלקו עליו חביריו החכמים באומרם שהם קבלו להפך ובשעת פטירתו אמר לבנו בני עשה בארבעה דברים אלו כמו שאמרו חבירי ולא תעשה כמו שאמרתי אני. א"ל בנו א"כ אתה למה לא עשית כאשר אמרו הם, והשיב לבנו תשובה המתיישבת על הלב, תאמר מה השיב לבנו:

קלב

נכרי מבטל ע"ז שלו ושל חבירו, כיצד מבטלה קטע ראש אזנה ראש חוטמה ראש אצבעה או פחסה אע"פ שלא חסרה בטלה, פחסה ר"ל מעכה בקורנס עד שהעביר צורת פניה, אבל רקק בפניה או השתין בפניה גדרה וזרק בה את הצואה, ה"ז אינה בטלה וכנז' במשנה רע"ז פ"ד. ושואלים למה לא בטלה ברקיקה וכיוצא והלא ביזה אותה ומאי שנא מקטע וכו':

קלג

מקשים על זה התירוץ, מאי שנא מע"ז העומדת על הביב, פירוש חריץ עשוי בקרקע להוציא שופכים לרה"ר והכל משתינים לפניה דבטלה ואינה חשובה ע"ז מפני שנוהגים בה מנהג בזיון:

קלד

אמרו חכמים בהמה טהורה טריפה שנשחטה השחיטה מטהרתה מידי נבילה ואינה מטמאה, ומקשי התנא והלא מצינו בבהמה טמאה שאין השחיטה מטהרת אותה, דכתיב כל והנוגע בהם יטמא להביא בהמה טמאה שלא תטהרנה שחיטתה והיא מטמאה משום נבילה אחר שחיטתה, וא"כ השתא יש לומר בהמה טמאה אסורה באכילה, ובהמה טהורה טריפה אסורה באכילה, מה בהמה טמאה אין שחיטתה מטהרתה, אף טריפה אין שחיטתה מטהרתה, ושואלין מה יש להשיב על הלימוד הזה:

קלה

חזר ואמר לו טול לך מה שהבאת, דלפי האי טעמא דידך טריפה מן הבטן מנין לך דשחיטה מטהרתה:

קלו

שנים שהעידו על אחד שחלל שבת והתרו בו ולא קבל סוקלין אותו על פיהם ואע"פ שהוא מכחיש אותם, אבל שנים שהעידו על אחד שאכל חלב בשוגג לחייבו חטאת והוא מכחישם אין מחייבין אותו חטאת על פיהם, ומקשים אם השנים הביאוהו למיתה חמורה לא כל שכן שיביאוהו לקרבן הקל, ומה טעם יש בזה.

קלז

אשה שילדה צריכה להביא קרבן יום אחד ושמונים ללידתה וככתוב בתורה, ואם זו שילדה נקבה היה עובר אחר במעיה ולא ילדה זה העובר עם הנקבה אלא נשאר בבטנה והפילה אותו קודם אחד ושמנים יום אין צריכה להביא קרבן על לידתו דסגי לה בקרבן זה שתביאנו יום אחד ושמנים על לידה הראשונה, ואם הפילה אותו ביום אחד ושמנים צריכה להביא קרבן גם על הלידה השנית הזאת, ואם הפילה אותו בליל אחד ושמנים ב"ש פוטרים אותה מן הקרבן על לידה שניה, וב"ה מחייבין ואמרו ב"ה לב"ש מאי שנא מאם ילדה אותו ביום דחייבת בקרבן שני:

קלח

אמרו להם ב"ה והרי אם הפילה ביום אחד ושמונים שחל להיות בשבת מודים אתם שחייבת בקרבן שני על לידה זו:

קלט

עדים כתבו שט"ח על שמעון לראובן ומסרו בידו, והניחו ראובן בחיקו והלכו ביחד העדים וראובן לטייל חוץ לעיר ובחזרתם בקש ראובן את השטר ולא מצאו בחיקו, ויאמר לעדים צריכין אתם לכתוב לי שטר אחר כי לפניכם הנחתי השטר בחיקי והלכנו ביחד לטייל ולא זזה ידכם מידי רגע, ועתה איני מוצא אותו, בואו אתם ג"כ וחפשו בבגדו ותראו, ובודאי שנפל ממני. אמרו לו אעפ"כ צריכין אנחנו ליקח רשות מן ב"ד והלכו ביחד לפני ב"ד ולא נתנו להם רשות. ועוד נזדמן מעשה אחרת ושאלו העדים מן הב"ד ונתנו להם רשות לכתוב שטר חדש. תאמר למה בראשנה לא נתנו רשות ובעובדא שניה נתנו רשות:

קמ

הקשו הצדוקים לחכמים איך אתם אומרים עבדים שהזיקו אין אדונם חייב בתשלומין, והלא האדם שהזיקה בהמתו חייב לשלם ככתוב בתורה, כי יגח שור וכו', והשתא ומה הבהמות שאדונם אין חיוב בהם מצות, הרי הוא חייב בנזקם, עבדים שאדונם חייב בהם מצות אינו דין שיהא חייב בנזקן ואיך תאמרו פטור:

קמא

ראובן מצא שט"ח בדרך וכתוב בו שלוה שמעון מן לוי סך כו"כ, וכתוב בו ששעבד לו חצר פ' שיש לו בשביל חוב זה שאם לא פרעו יגבה מן החצר וחתומים ב' עדים כדת וכהלכה, ושמע לוי בדבר זה של מציאת השטר ויאמר לראובן תן לי השטר כי ממר נפל, וא"ל ראובן שמא פרוע הוא ומן שמעון נפל, א"ל נלך אצל שמעון ותשאל אותו וראה מה יאמר, והלכו אצל שמעון ויאמר אני עדיין לא פרעתי השטר ומן לוי נפל, אמר ראובן אעפ"כ נלך לב"ד, ונראה מה יאמרו והלכו לב"ד ואמרו לראובן לא תתן השטר לא לזה ולא לזה עד שנברר הדבר, ושואלין מה נשאר לברר מאחר ששמעון הלוה מודה שלא פרע ומן לוי נפל.

קמב

מי שהיה ישן בדרך ולא ידע שחשכה בליל שבת שהישן לא קנה שביתה, ויש לו ארבע אמות לכל רוח, ונזדמן פעם אחת שהיו שלשה בר אדם ישנים בדרך, ולא ידעו שחשיכה ויקם אחד מהם וישאל לחכם אם מותר הוא ליקח סעודתו וילך במקום חבירו ויאכל עמו ביחד, א"ל החכם אתה מותר לילך אצל השנים ותאכל עמהם וכן השנים יכולים לבא אצלך להביא סעודתם לאכול עמך, אבל הם אינם יכולים לילך זה אצל זה כלל, ושואלים מי הוא זה מן השלשה הנז' שהתיר לו החכם בכך ואסר על חביריו ואיך היה הענין שלהם:

קמג

מי שיש לו קן עופות ורוצה לשחוט מהם ביו"ט אינו יכול ליטול אותם ביו"ט אא"כ הזמין אותם מערב יו"ט שיעמוד ויאמר זה וזה אני נוטל, ואמרו במשנה אם זמן בעיו"ט עופות שחורים בקן אחד שלא הו אלא עופות שחורים, וזימן את כולם, וביו"ט כשבא ליטול מצא אותם לבנים, ה"ז אסור ליטול דודאי אותם השחורים שזמן פרחו לעלמא ואלו הלבנים אתי מעלמא והרי הם מוקצים שלא זימנם, ומקשי בגמרא פשיטא ולמאי אצטריך לאשמעינן הא, מאחר שזימן שחורים ומצא לבנים:

קמד

אמרו במשנה זמן שלשה בתוך הקן שלא היו בו אלא שלשה, ובא ביו"ט ומצא שנים דוקא הרי אלו מותרים, ולא חיישינן שמא השלשה שזמן פרחו והלכו ואלו השנים חדשים דאתו מעלמא. ומקשים על זה מדין מעות מעשר שני, דאם יש לו שני מאות זוזים ממעות מעשר שני שצריך להעלותם לירושלים לאכלם שם, ועדיין לא העלם והניחם בתיבה, ובא אח"ז ליקחם ומצא שיש שם מנה אחת דסברי חכמים זה המנה שמצא הם מעות חולין דאמרינן אותם המאתים של מעשר שני לקח אותם והצניעם במקום אחר, והביא מנה של חולין והניח במקומם ושכח מה שעשה, על כן זה המנה היא חולק וצריך לחפש על המאתים של מעשר שני היכן הניחם, הרי דלא אמרינן שמא מן המאתים של מעשר שני נטל מנה ונשאר מנה, אלא אמרינן כל המאתים ניטלו מתיבה זו וזו המנה היא חדשה ממעות חולין, ואילו הכא גבי עופות לא אמרינן כן, אלא אמרינן אחד מן השלשה שזמן פרח ונשארו שנים:

קמה

אמרו בגמרא, אמר רב בא וראה כמה קשה גירושין שהרי התירו לדוד ליחד עם אבישג השונמית ולא התירו לו לגרש אחת ולישא אבישג. ויש כאן קושיא לסברת הרמב"ם ז"ל שפסק המלך נושא י"ח נשים לבד פלגשים, למה לא לקח את אבישג בתורת פלגש ואין כאן איסור יחוד:

קמו

יפה תרצת אך עדיין יש קושיא אחרת במאמר הנז' דמנ"ל דקשים גרושין דילמא הא דלא גרש אתת מנשיו משום שלא לעגן בנות ישראל, כי אשת המלך אסורה לכל העולם משום דאין להשתמש בשרביטו של מלך:

קמז

איתא במדרש נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום, מכאן שחנוכת הנשיאים דחי שבת. והוא תמוה. ופירש הגאון רבי חיים ז"ל ע"פ מ"ש רז"ל אותו היום שהוקם המשכן היה ראשון בשבת ראשון בחודש ע"כ, וצריך אתה לפרש איך יתפרש המדרש הנז' בהקדמה זו:

קמח

איתא בגמרא דזבחים (דף י"ב ב') אמר עולא א"ר יוחנן אכל חלב והפריש קרבן והמיר דת וחזר בו הואיל ונדחה ידחה, אתמר נמי א"ר ירמיה א"ר אבהו א"ר יוחנן אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה הואיל ונדחה ידחה, ושאל בגמרא אמאי אצטריך רבי יוחנן לאשמעינן האי הלכתא בתרתי המיר ונשתטה, יאמר חדא מנייהו ושמעינן לאידך מיניה:

קמט

איתא במתניתין דזבחים (דף ל"ב א') קבל בימינו ונתן לשמאלו יחזיר לימינו וכשר, קבל בכלי קודש ונתן לכלי של חול יחזיר לכלי קודש, ומקשינן בגמרא אמאי אצטריך תנא לאשמעינן תרתי, בשלמא דין כלי חול מדין השמאל לא ילפינן דהוה אמינא שאר שמאל דאית לה הכשר ביום הכפורים שנוטל המחתה בימינו ואת הכף בשמאלי, אבל כלי חול אין להם הכשר בעבודה כוליה שתא אימא כל שנתן לכלי חול נפסל ואין לו תקנה להחזירו לכלי קודש, אבל דין שמאל מדין כלי חול שפיר ילפינן, וא"כ לתני דין כלי חול שיש לו תקנה, וילפינן דין שמאל מכל שכן:

קנ

איתא במתניתין דזבחים פ"ח כל מיני קדשים יכולים להתערב זע"ז ולא יהיו ניכרים, חוץ מן החטאת והאשם שאין מתערבין זע"ז, כי נכרים הם מפני שהחטאת נקבה והאשם וכו', ומקשי בגמרא (שם עה:) פסח ואשם נמי לא מיערב כי פסח בן שנה הוא ואשם בן שנתים:

קנא

איתא במנחות ([[[בבלי/מנחות/ה/ב|דף ה' ב']]) ת"ר כתיב בן הבקר להוציא את הטריפה, ומקשי בגמרא למה לי קרא להוציא את הטריפה והלא הטריפה לא תקרב מקל וחומר ומה בעלת מים שמותרת להדיוט אסורה לגבוה, טריפה שאסורה להדיוט אינו דין שאסורה לגבוה ומביא הגמרא דבר יוכיח לזה הקל וחומר, תאמר מה הוא:

קנב

חזרו בגמרא ודחו זה היוכיח תאמר מה יש לדחות:

קנג

חזרו בגמרא ועשו יוכיח אחר' תאמר מהו:

קנד

דחו בגמרא זה היוכיח ועשו יוכיח אחר וחזרו ועכו עוד יוכיח אמר, ודחו שני יוכיחות אלו מטעם אחד. תאמר מה הם שני יוכיחות אלו:

קנה

חבורה של תמשה בני אדם יושבים במקום אחד, ענה אחד מהם ונדר עצמו בנזיר, ענה הב' ואמר ואני, ענה הג' ואמר ואני, ענה הד' ואמר ואני, ענה החמישי ואמר ואני, ושאלו פי החכמים על הדבר הזה ואמרו כולם נעשו נזירים כיון שהראשון פירש הנזירות והם אמרו ואני, אע"פ שלא זכרו הנזירות בפיהם נעשו נזירים. הלך אחד מן החמשה ההם יעשה התרה לפני החכמים והתירו לו דייקת והשאר נשארו בנזירותם, חזר והלך עוד אחד מן החמשה ההם ועשה התרה והתירו לו, ואמרו החכמים להנשארים כולכם מותרים, ושואלין למה בהתרה של אותו האיש שבא בראשנה לא הותרו כולן אלא הוא לבדו, ובהתרה של האיש ה"ה שבא באחרונה הותרו כולן:

קנו

איתא במשנה דן את הדין זיכה את החייב וחייב את הזכאי מה שעשה עשוי וישלם מביתו, ואמרו בגמרא אינו חייב לשלם אא"כ נשא ונתן ביד, אבל לא נשא ונתן ביד פטור משום דגרמא בנזקין פטור. ומקשי בגמרא בשלמא חייב את הזכאי משכחת לה נשא ינתן ביד, אלא זיכה את החייב היכי דמי, אי דאמר ליה פטור אתה, והא לא נשא ונתן ביד, ותרצו בגמרא על זה תאמר מה הוא:

קנז

איתא במשנה החשוד על הבכורות דהיינו שחשוד להטיל מום בבכור אין לוקחין ממנו נמר, אבל לוקחין ממנו טוי ובגדים, דלא חיישינן שהביא זה מצמר הבכור דכיון דצריך טרחא בטויה לא הוה טרח ביה דסבר אי שמעו ביה רבנן מפסדו ליה מיניה, וכן החשוד על השביעית אין לוקחין ממנו פשתן, אבל לוקחין טוי ואריג, ומקשי בגמרא השתא טוי זבנינן בגדים מבעיא, והא משעה שנטוה אשתרי, ועוד מקשי השתא טוי זבנינן ארוג מבעיא דהא בא לכלל טוי קודם:

קנח

שני כהנים באו לפני חכמים וכל אחד יש בידו בכור ובו מום, וראו החכמים דהמומין של שניהם הם מומין גמורים, אך לאחד התירו לו לשחטו, ולחבירו אמרו אע"פ שזה מום גמור כיון שהביאו לבדו ואין אחר עמו להעיד עליו שנפל מאיליו, הכהנים חשודין הם להטיל מום ואין נשחט על פיו, ושואלין והלא גם חבירו שהתירו לו לשחטי כהן היה והביאו לבדו ואין אחר עמו להעיד:

קנט

בהמה תמימה של קרבן שנשל בה מום קבוע תפדה ותנא לחולין, אבל נולד בה מום עובר אינה קריבה ואינה נפדית, ויש מיני מומין שאינם נודעים לנו אם הם מומין קבועים או מומין עוברים, כגון חורוור שהוא מין חולי שיהיה טפין לבנות בעין, וכן המים היורדים בעין, ואלו נבדוק אותם על ידי רפואה שמאכילים אותם במשך שמונים יום, ואם עשו להם זו הרפואה במשך שמונים יום ע"פ התנאים הצריכים לה ולא נתרפאו, אז נתברר בזה שהם מומין קבועים בודאי ואז בהמת הקדשים הזאת תפדה ותצא לחולין, ושאל פנחס אחוה דמר שמואל משמואל שאם אכלה הרפואה הזאת כפי כל תנאיה במשך הימים ולא נתרפאת, אם חשבינן לזה המום דין קבוע למפרע, או"ד השתא אחר גמר זמן הרפואה, מכאן ולהבא הוי מום קבוע, ומקשי הגמרא מאי נ"מ בבעיא זו בין אם נחשוב לזה מום מקודם או מעתה:

קס

אמרו בברייתא השותפין שחלקו אחד נטל עשרה צאן ואחד נטל תשעה צאן וכלב, כל העשרה צאן שכנגד התשעה וכלב אסורין לגבוה דאסור להביא מהם קרבן דהוי מחיר כלב, ואותם התשעה אשר עם הכלב מותרין, ומוכיח בגמרא מכאן דאין ברירה, דאם יש ברירה לברור חד מנייהו לבהדי כלב, והנך לשתרי, כלומר שנוטל אחד במחיר כלב ואוכלו והשאר מותרין לגבוה, אלא ודאי לא אמרינן יש ברירה, ואח"כ דחו זו ההוכחה דלעולם יש ברירה, והברייתא איירי במציאות דלא אפשר למשרי בהכי, תאמר מה היא:

קסא

תנן במסכת שבת, העני עומד בחוץ ובעה"ב בפנים פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידי של בעה"ב, העני חייב משום דעביד עקירה מרה"ר והנחה ברה"י, וכן גבי פשט בעה"ב את ידו לחוץ וכו', ומקשים בגמרא והא בעינן הנחה על גבי מקום ארבעה על ארבעה, וליכא, כי יד האדם שהניח החפץ עליה אינה ד' על ד', ותרצו כגון שהיתה סמוכה לארץ למטה משלשה טפחים דהויא כקרקע. ומקשים בגמרא והא במתניתין העני עומד תנן וכיון שהוא עומד, א"כ מוכרח שידיו גבוהות מן הקרקע הרבה ותרצו לקושיא זו, תאמר מה הוא:

קסב

תנן היה קורא בשבת בראש הגג שהיא הרבים והגיע לאויר עשרה טפחים התחתונים שהם רה"ר אסור לגללו אצלו מקשו בגמרא יהא לא לא ואמאי אסור להיות גוללו אצלו ומתרץ הגמרא על זה, תאמר מה הוא:

קסג

אמרו במשנה דיבמות יש נשים שהם אסורות לבעליהם, אבל מותרות ליבמיהן שיכולים האחים של מת ליבם אותם אחר מיתת הבעלים תאמר מה הם ואיך:

קסד

איתא במתניתין דקדושין האשה נקנית דינר, ובה"א בפרוטה ובשוה פרוטה, ומקשה בגמרא מאי טעמייהו דב"ש והלא פרוטה ממין גמור הוא, ומתרץ רבי זירא לפי שהאשה מקפדת על עצמה ואינה מתקדשת בפחות מדינר ומקשו א"כ אי פשטה ידה וקבלה פרוטה בתורת קדושין הכי נמי דלא הוי קדושין א"ל אי פשטה וקבלה מידי ב"ש ב"ש היינו אם קדשה בלילה דלא דאתה ולהכי ס"ל דאם היה פחות מדינר אינה מקודשת דמסתמא מקפדת הלא להתקדש בפחות מדינר ועוד אמרו מציאות אחרת באופן דלא שייך לומר סברה וקבלה תאמר מה היא:

קסה

רבי עקיבה חופר קרקע כל שהוא קונים עמה נכסים דהיינו מטלטלין שאין נקנים אלא במשיכה אבל אגב קרקע נקנים אפילו שלא משך, ויליף בגמרא ש"מ מהא דמי דנקנים המטלטלין אגב קרקע לא בעינן שיהיו צבורים אלא אע"פ שעומדים במקום אחר, יכול להקנום אגב קרקע בכל מקום שהם. יען דחי אמרת בעינן שיהיו צבורים באותה קרקע הנה קרקע כל שהוא למאי קני כלומר כמה מטלטלין יוכל לצבור בתיבה, ואמר רב שמואל בר כיסנא אימא לך לעולם בענין צבורים והכא בקרקע לך לעולם בעינן צבורים והכא בקרקע כל שהיא מוכר לו מחט שנעץ בתיבה מחט ואותה מחט היה מוכר לו עם הקרקע, ומקשי רב יוסף וכי הוצרך התנא לטרוח להשמיענו קנייני מחטין ומה חשיב זה שיהיו נצרכים לקנותו אגב קרקע תאמר מה תירוץ יש לקושיא זו של רב יוסף:

קסו

איתא בכתובות מסתברא מעשה ידיה של הבת הן קטנה הן נערה הם של אביה, דאי ס"ד לאו דאביה הם אלא זכי ליה רחמנא לאביה למסרה לחופה בלבד מצי מכר לה והא קא מבטל לה ממעשה ידיה דהא אותו היום שהוא מוסרה לחופה אינה עושה מלאכה ומתרץ רב אחאי כגון מסר לה בליליא דאינו זמן עסק ואינה עושה מלאכה יתרץ עוד שני אופנים בזה. תאמר מה הם:

קסז

תנן כל המומין הפועלים בכהנים פוסלים בנשים ומקשי א"כ ריח הפה למה פוסל בנשים דאם האשה יש לה ריח רע בפה שלה הרי זה מים ואינו פוסל בכהנים דמי שיש לי ריח הפה אינו פסול לעבודה, תאמר מה היא התירוץ:

קסח

הקשו בגמרא למה לא תקנן הלל בפורים רב נחמן קריאת המגילה היא במקום ההלל ורבא תירץ משום דהנס היה שיצאו ממות לחיים ולא יצאו מעבדות לחירות ולא שייך ההלל באותו היום דבהלל אומרים הללי עבדי ה' והם עודם הוי עבדי אחשורוש, ומקשים מאי נפקותא איכא בדין בין טעמי כל רב נחמן לבין טעמו של רבא:

קסט

א"ר הונא ג' שנים של חזקה שאמרו בעינן שאכלן רצופות ויעידו העדים בכך, ומקשי בגמרא א"כ חזקת בתים היכי משכחת לה דהא בתים ביממא ידעי העדים ובליליא לא ידעי, דבשלמא בשדות אין דרכן לעשות מלאכה בלילה ולהכי כשמעמיד עדים על מלאכת ימים של שלשה שנים ה"ז חזקה, אבל בתים שדרך לדור בהם גם בלילות והוא אינו יכול להביא עדים שראוהו דר בלילות, והו"ל שלש שנים מפוזרות שזה שכנגדו יטעון שלא היית דר בלילה ויש על זה תירוץ תאמר מה הוא:

קע

הקשה על זה רב יימר הני נוגעין בעדות הם:

קעא

אמרו בגמרא דבתרא דף צ"ב המוכר שור לחבירי ונמצא נגחן, רב אמר ה"ז מקח טעות, ושמואל ס"ל יכול המוכר לטעון טענה אחת דלא יש בזה מקח טעות תאמר מה היא הטענה:

קעב

כתיב עין תחת עין. וארז"ל הכונה שישלם ממון דמי העין תחת העין דאין אתה יכול לומר עין ממש שיסמא אותה משום שהתורה אמרה משפט אחר יהיה לכם כלומר משפט השוה לכולכם ואי אמרת הכי אין יכולים לקיים משפט השוה לכולכם תאמר למה אין יכולים לקיים משפט שוה:

קעג

אמרו בגמרא דע"ז דף יו"ד, א"ל אנטונינוס לרבי בעינא דימלוך אסוירוס ברי במקומי, ובעינא שתהיה עיר טבריה בת חורין שלא תתן מס לעולם מפני שהיה בה חכמים הרבה והוא היה אוהב את החכמים, ואם אומר לגדולי רומי על שני דברים אלו אין מקיימים אלא דבר אחד כי כן תכסיס מלכותם, אם המלך שואל לעשות דבר אחד הפך נימוס המלכות יקימו דבריו, ואם שואל על שני דברים לא יקיימו ולכך רצה ענה על דברים אלו מן רבינו הקדוש איך יעשה ורבינו הקדוש הגיד לי עצתו ברמז שהביא אדם אחד והרכיבו על חבריו ומסר ביד העליון עוף יאמר לאותו אדם התחתון שיאמר לזה העליון שיפריח העוף מידיו, ובזה הבין העצה שצריך לעשות לקיים שני דברים ההם. תאמר איך למד עצה מדבר זה שעשה לפניו:

קעד

איתא במשנה מי שהיה ביתו סמוך לעבודת אלילים, שהיה כותל זה שלו מכותלי בית ע"ז שהבית עצמו נעבד אם נפל כותל זה אסור לבנותו שאם בונהו ה"ז כבונה כותל לע"ז, כיצד יעשה כונס בתוך קרקע שלו ארבע אמות ובונה הכותל, ומקשי בגמרא אם יהיה כונס בתוך קרקע שלו. ובונה ה"ז קא מרווח לע"ז, כי אותם הארבע אמות שעוזב אותם מקרקעו הנה הם נעשו בכלל בית ע"ז וקא מרווח לה מקום שלה, ומתרץ הגמרא כגון דעביד לאותם הארבע אמות בית הכסא ואינו עוזב אותם, ומקשי איך יעשם בית הכסא והלא צריך לה מחיצה בינה לבית ע"ז משום צניעות, ומתרץ על זה שני תירוצים, תאמר מה הם:

קעה

שתי גינות זו על גב זו שהם סמוכות זו לזו וקרקע האחת גבוה ואותה שאצלה קרקעיתה נמוך, והירק בנתיים דהיינו שהוא יוצא בזקיפת הגבוה, רבי מאיר אומר הירק הוא של עליון, ורבי יהודה אומר הירק של תחתון, צריך שתאמר מה טעם יש לדברי רבי מאיר, ומה טעם יש לדברי רבי יהודה.

קעו

שני עדים ראו ב' שוורים רודפים אחר שור ונכנס ביער ונגחוהו שם וראו ששור אחד בלבד שנגח, אך לא ידעו מי הוא השור שנגח, והעידו כך בב"ד וגבו ב"ד דמי הנזק ונתנו לבעל השור, ונזדמן מעשה כזאת פעם אחרת והעידו העדים דאחד מן השורים נגח, אך אין יודעים מי הוא השור שנגח ולא גבו ב"ד לבעל השור את נזקו, תאמר מאי הפרש איכא בין האי עובדא להאי עובדא דנראה דשוים הם בעניינם:

קעז

מלמד אחד היו לפניו ארבעה תלמידים שאל את האחד אם תוציא מן העשרה ארבעה כמה ישאר, א"ל ששה ויכהו המלמד על הלחי, שאל את הב' אם תוציא מן העשרה ארבעה כמה ישאר, והשיב ישאר תקע"א ונתן לו חתיכת מתוק להורות שהשכיל, ושאל מן הג' כנז' והשיב ישאר רצ"ז ויתן לו ב' חתיכות של מתוק להורות שהשכיל יותר מן הב', ושאל מן הרביעי כנז' והשיב ישאר עשרה וששה ויתן לו שלשה חתיכות מתוק להורות שהשכיל יותר מכולם, וצריך שתפרש למה הכה את הראשון, ולאותם השלשה לכל אחד כבדו יותר על אשר לפניו, ואיך ענין הנשאר הזה אשר נשתנה אצל כל או"א:

קעח

איתא במשנה דשבועות פרק ג' איזו שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם, אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב, ועל האיש שהוא אשה. ועל האשה שהוא איש, יש כאן דקדוק פשוט, תאמר מהו:

קעט

יפה כונת כי זה הוא הדקדוק, אך יש לזה שני תרוצים, תאמר מה הם.

קפ

אמרו במשנה דסנהדרין פ"ד עד אחד, מעיד בשנים בחודש, ועד השני מעיד בשלשה בחודש עדותן קיימת, אבל עד מעיד בשלשה בחודש ואחד מעיד בחמשה בחודש עדותן בטלה, תאמר מה הפרש יש בין הא להא:

קפא

ראובן טען שנתחייב לו שמעון באלף זוז ביום פ' במקום פ' לפני עדים פ' ופ', ובאו עדים אלו והעידו כדבריו, ושמעון הודה שנתחייב לראובן אלף זוז באותו היום באותו מקום, אך הביא עדים והזימו את עדי ראובן שאמרו להם עמנו הייתם במקום פ' ביום פ' שהוא רחוק הרבה מאותו מקום, וע"פ הזמה זו נתחייבו העדים של ראובן בב"ד ליתן לשמעון מאתים זוז, ושואלין איך אפשר להיות דבר זה לחייב העדים מכח הזמה והלא שמעון הודה לראובן שנתחייב לו באותו היום אלף זוז, ונמצא דהעדים לא הפסידו אותו כלום בעדותן, ועוד זה החיוב של מאתים זוז מאן דכר שמיה הכא:

קפב

אחר נשא אשה ואחר שנשאה הלכה לעיר אחרת ויהי היום אמרו לו שנפטרה אשתו ונשא אחותה של זו, וגם כן אחר שנשאה הלכה לעיר אחרת והגידו לו שנפטרה גם זו, והלך ונשא אחותה של זו, ואחר שנשאה הלכה לעיר אחרת, והגידו לו שגם זו נפטרת, ונשא אחותה של זאת, ואח"כ נודע שלא מתה שום אתת וכולם באו לפניו חיים והלך אצל החכמים שיורו לו איך יעשה, והחכמים התירו את הראשנה, ואת השלישית ואת החמישית שישארו אצלו, ויהיו לו לנשים ואסרו לו את השנית ואת הרביעית, תאמר איך אפשר להיות שיהיו רק השנים אסורות והשאר מותרות, והלא האדם כיון שנשא אשה אסור באחותה כל זמן שהיא בחיים, ואם קדשה ונשאה אין קדושין תופסין בה והרי נחשבת אצלו כאשה נכרית, ואם בא עליה, הרי היא כזונה בעלמא, ואין לו בה שום שייכות:

קפג

אחר היה מהלך בדרך ומצא כיס אחד בתוכו שצשה שטרות של הלואה, ובא ושאל בבית המדרש למי יתן אותם למלוה או ללוה, והורו לו שיתנם למלוה, אח"כ ביום אחר ג"כ מצא כיס אחד בתוכו שלשה שטרות, ושאל ג"כ בבית המדרש למי יחזיר, ואמרו לו שיחזיר ללוה תאמר למה במראה הראשנה אמרו שיחזיר למלוה, ובשניה אמרו שיחזיר ללוה:

קפד

ראובן היה נשוי לשתי נשים לאה ורחל ומת בלא בנים, הנה מן הדין אם ירצה שמעון אחיו ליבם או לחלון סגי ליבם או לחלון לאחת מהם, והשנית מותרת להנשא לעלמא אחר יבום או חליצה של חברתה, והנה נזדמן ששמעון רוצה לחלון, אך אינו רוצה לחלון לרחל אלא ללאה, והב"ד לא רצו בכך אלא רוצים שיחלק לרחל, ואח"ז נזדמן מעשה אחרת כיוצא בזה ורצה היבם לחלון לאחת מהם והב"ד לא הקפידו עליו אלא הניחו לו לעשות כרצונו לחלון לאיזו שירצה, תאמר מה היה הפרש בין מעשה זו לבין מעשה זו:

קפה

אמרו בגמרא דבתרא דף קס"ז, דאם באה האשה. רחל בת יעקב, לכתוב שובר לבעלה יהודה בן שמעון עבור כתובתה צריך שהעדים החותמים בשובר יכירו שם הבעל, דהיינו שידעו שזה הבעל של האשה רחל בת יעקב שמו יהודה בן שמעון מפני דחוששין לערמה, והנה מדין זה למדו שגם בבע"ח אם בא המלוה ראובן בן יעקב לכתוב שובר על שם הלוה יהודה בן שמעון לא די שיכירו העדים את המלוה בלבד אלא צריך שיכירו העדים, שזה הלוה הוא יהודה בן שמעון באמת. והנה חכם אחד עשה חילוק בין הא להא שאין ללמוד דין בע"ח הנז' מדין האשה תאמר מה יש לחלק, דנראה לכאורה דומין זה לזה, וכמו שיש לחוש לערמה כאן כן יש לחוש כאן:

קפו

ראובן נתרצה להלוות לשמעון סך כו"כ לזמן כו"כ, והלך שמעון וכתב שט"ח על שם ראובן בסך הנז' לזמן כו"כ כאשר נתרצה ראובן, ואח"כ ראובן חזר בו ואינו רוצה ליתן, ופסק מרן ז"ל בש"ע (סי' ט"ל סעיף י"ז), דאע"פ שנתברר לב"ד שהשטר חוב הזה נכתב מדעת ראובן אפ"ה יכול רחובן לחזור בו, ואין שמעון יכול לכפותו להלוות לו, ומקשים דהא בסי' רל"ח גבי שטרי מכר פסק מרן ז"ל דאם נכתב השטר שראובן מכר לשמעון בית פ' בסך כו"כ, ועתה רוצה הלוקח לחזור בו הנה אם נתברר שהשטר נכתב מדעת הלוקח דאינו יכול לחזור בו וחייב ליתן המעות לראובן, ויקח הבית, ומאי שנא הא מהא:

קפז

מי שבלה שטר חובו, והרי הוא הולך להמתק עליו עדים שראו המחיקה ובא לפני ב"ד, והם עושים לו קיום, דהיינו שכותבים לו שטר אחר ואומרים אנחנו ב"ד פ' ופ' ופ' הוציא פב"פ שטר נמחק לפנינו וזמנו ביום פ' ועדיו פ' ופ', וצריך שיכתבו בפירוש שקרעו שטר הראשון, דאל"כ. פסול הוא דחוששין שמא ילך בב"ד אחר ויגבה ויחזור וינכה וכנז' בש"ע (סי' מ"א סעיף ד') ע"ש, ומקשים אם לא כתבו הב"ד בפירוש שקרעו השטר הראשון אמאי פסול והלא קי"ל לב"ד. טועין לא חיישינן, וא"כ הכא נמי נימא לא חיישינן לב"ד טועין, ובודאי לא כתבו לו הקיום, אא"כ קרעו שטר הראשון:

קפח

על דין הנז' הקשה הרב ב"ח ז"ל, אכתי אם בא המלוה לגבות בשטר קיום זה שלא כתבו הב"ד בפירוש שקרעו שטר הראשון, אמאי פסלינן ליה משום חששה הנז' נימא ליה ללוה שיפרע ויקבל שובר מן המלוה על פרעון שט"ח זה, והשתא ליכא למיחש להפסד המלוה, שאם יכתוב שטר אחר בב"ד אחר יוציא הלוה את השובר:

קפט

בגמרא דב"ק מקשי למאן דמחייב את השורף שטר של חבירו מכח דינא דגרמי, אי איכא עדים שראו את השטר שנשרף לכתוב ליה שטרא אחרינא ויגבה בו מן הלוה, דקי"ל מי שנשרף שטר חובו ויש לו עדים שנשרף כותבים לו שטר אחר וינכה בו ואי דליכא עדים מנא ידעו ואיך יתחייב השורף, ותרצו במאמינו, ועל זה מקשים אמאי נדחק לאוקמי במאמינו, הא אפשר לאוקמא כגון שיש עדים, ואפ"ה אינו יכול לגבות מן הלוה בזה השטר החדש שיעשו לו, ולהכי מתחייב השורף מדינא דגרמי. תאמר איך אפשר זה להיות שלא יוכל לגבות מן הלוה, ועכ"ז השורף יתחייב:

קצ

איתא בש"ע ח"מ (סי' מ"ב סעיף י"ב), שטר שכתב בו סלעים, מלוה אומר חמש ולוה אומר שתים נותן לו שתים ונשבע לו היסת על השאר, והקשה הגאון בתומים שם ס"ק ט"ו דהא בסוף פרק השואל אמרו האי מאן דמשאיל לחבריה מרא לרפוק בו פרדיסא הרי זה רפיק ביה כל פרדיסי דאית ליה, והקשו התוספות הא אמרינן ארעא ודקלי יהבינן לך, אין לו אלא שנים, ותרצו לחלק בין מכר לשאלה דחוזרת דבמכר אין סברה לומר שמכר כל קרקעות שלו ע"ש, והקשה הגאון הנז' דלפ"ז כאן בשטר הלואה שכתב סלעים אמאי אמרינן דיהיב ליה שתים והלא בהלואה אפשר לומר שלוה ממנו הרבה שהוא דבר החוזר, ומאי שנא מדין מרא הנז' דאמרינן רפיק ביה כל פרדיסי דאית ליה, ולא אמרינן שתים דוקא:

קצא

כפי הנראה ממ"ש בש"ע בענין כתיבת שטרי חוב הוא שצריך שיזהר הסופר שלא יכתוב הסך מן מספר שלש עד עשר בסוף שיטה דחוששין לזיוף, ואם נזדמן לו בסוף שיטה אם אפשר לכתוב באופן דלא אפשר לזייף הנה מה טוב ואם לא אפשר לו לתקן הדבר ישנה הלשון של הסך במקום שאפשר לשנות, ואז לא יהיה חשש כלל. הגד נא לי מה היא החששה של הזיוף ההוא, ומה הוא תיקון הראשון לבטל הזיוף הנז', ומה היא הסבה שלא יוכל לפעמים לעשות התיקון הזה, ומה הוא תיקון השני שכתבנו בשינוי הלשון:

קצב

כתב מור"ם בהגה"ה סימן מ"ט, אם שני יוסף בן שמעון יש בעיר אחת ואחד מהם אביו מת, וכתבו העדים בשטר הודה לפנינו יוסף בן שמעון נר"ו, הוי סימן כי נר"ו קאי על שמעון, וזה קאי על יוסף שאביו חי, וכתב הש"ך ז"ל דאין מכאן ראיה וסימן כלל, די"ל הך נר"ו מוסב על יוסף הלוה, אבל לא על אביו שמעון ואפשר כי שמעון אביו מת הוא, והביא ראיה מיהושע בן יהוצדק הכהן הגדול דלא הוה יהוצדק כה"ג כי אם יהושע, וכתב עליו הגאון אורים ותומים דלא היה צריך להביא ראיה לזה מן הנביאים כי אם מן התורה שמשם יש ראיה כזאת, תאמר מה היא:

קצג

ראובן יש לו שט"ח על שמעון במנה ואמר עשו לי שרם מחמשים חמשים או שיש לו שרם מחמשים חמשים, ואמר עשו לי אחד של מנר, אין שומעין לו דאסור לשנות אלא ברצון הלוה, וכתב רי"ו ז"ל דמרצון שניהם כותבין, והקשה הגאון או"ת ז"ל דמרצון שניהם מאיזה זמן יכתבו אי מזמן ראשון, היכי מצו לכתוב כיון דעשו שליחותן וכתבו שטר מעליא, ואי מזמן שני פשיטה דמרצון שניהם כותבין דדל שטר ראשון, אם שניהם רוצים לכתוב מהיום שטרות לאלף כותבין:

קצד

מי שהיה כותב מכתב לחבירו בין השמשות וכתב היום י"ח לספירת העומר אם יצא י"ח בכתיבה זו ואין צריך לברך על הספירה של אותה הלילה דכתיבה כדבור דמי, או"ד כותב הרי הוא כמהרהר וקי"ל הרהור לאו כדיבור דמי, ויש שהביא ראיה לפשוט ספק זה ממ"ש בש"ע מ"ד סי' רכ"א סעיף יו"ד מי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו יכול לכתוב לו כתב, אלמא כותב לאו כמדבר ויש דחו ראיה זו, תאמר מה הוא:

קצה

אם מכר ראובן לשמעון אסורי הנאה וקבל הדמים וידע הלוקח שהם אסורי הנאה כתב הרא"ש ז"ל, דאמרינן נתן הדמים במתנה, כיון דידע שזה הוא אסורי הנאה והקשה בית שמואל סי' כ"ח, מאי שנא מדין הלוקח מחבירו שדה גזולה שאינה שלו והכיר הלוקח שאינה שלו ועתידין הבעלים להוציאה מידו, דקי"ל כרב דס"ל על המעות לא נתנם במתנה אלא בתורת פקדון, דהיינו בהלואה, ויש תילוק בין הא להא, תאמר מהו:

קצו

נסתפק הרב משנה למלך אם קטן יכול לקדש, אשה גדולה שיחולו הקדושין עליה אחר שתגדיל, ויש מי שרצה להביא ראיה לפשוט ספק זה ממ"ש הרשב"א ז"ל דגדול המקדש הקטנה שיחולו לאחר שתגדל דחשיבי קדושין, וה"ה הכא ויש חילוק בזה, תאמר מה הוא:

קצז

הרב חיד"א ז"ל נסתפק בעדים שבאו לב"ד, ואמרו שביד אדם פ' מעסק פ' מזמן פ' מסך פ' אותם החתימות אשר משמותינו הם חתימותינו, והלכו להם או תסגי בהא לקיים השטר ע"פ זה ולכתוב עלי' הנפק, או"ד דאין לעשות קיום באופן זה, משום דאיכא למיחש לערמה. תאמר מה חשש של ערמה יש בזה:

קצח

יפה אמרת, אך אפשר למצוא איזה שטר דלא שייך ביה חששה זו, תאמר איך הוא:

קצט

יפה אמרת דחששה ההיא לא שייכה בזה השטר, מיהו איכא חששה אחרת של ערמה, תאמר מה היא:

ר

פסחים דף ח', א"ר אמי כל אדם שיש לו קרקע עולה לרגל וכל מי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל, וכתב הרב הצל"ח ז"ל אי אמרינן דרבי אמי סבר כמ"ד קטן פירות לאו כקטן הגוף דמי אז אין הגר חייב לעלות לרגל דלא משכחת לה שיהיה לגר קרקע, אבל אי אמרינן דס"ל קטן פירות כקנין הגוף דמי אה"ן משכחת לה שיתחייב הגר לעלות לרגל וחזר וכתב בשם בנו ז"ל שגם אי אמרינן קטן פירות לאו כקנין הגוף דמי משכחת לה שיהיה לגר קרקע קנין הגוף, ולזה יתחייב לעלות לרגל, תאמר היכי משכחת לה:

רא

חזר ודחה אופן זה ועשה אופן אחר שיהיה לגר קרקע קנין הגוף תאמר מהו:

רב

ראובן קודם מותו צוה לבנו שיש שטר אחד פרוע בין שטרות שיש לו ואינו זוכר עתה איזה הוא שטר הפרוע, ואח"כ מת והלוין ששמעו הצואה כל אחד אומר השטר שעלי הוא הפרוע, והבן הביא השטרות כולם לב"ד והם חמשה שטרות שהיו מונחים בכיס אחד, וכולם לא הגיע זמן פרעון שלהם, ועמדו כל הלוין לפני ב"ד, וכולם פטרו עצמן בטענה זו, ורק לוה אחד מהם נתחייב בשטר אחד מאותם השטרות. תאמר איך נתחייב:

רג

שנינו במשנה דכריתות יש אוכל אכילה וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד, כיצד, טמא שאכל חלב, והיה נותר מן המוקדשין ביום הכפורים דמתחייב בזה ארבע חטאות, חד משום אוכל קודש בטומאה וחד משום חלב, וחד משום נותר וחד משום יוה"כ, ועוד מתחייב אשם מעילה, רבי מאיר אומר אם היה שבת והוציאו חייב עוד אחת והו"ל חמשה, ודחו חכמים, תאמר מה דחיה יש לזה:

רד

יפה אמרת כך דחו חכמים, אך בתוספות הקשו כי היה יכול לחשוב עוד חטאת ויהיו חמשה, תאמר מה הוא:

רה

יפה אמרת אך יש תירוץ על זה תאמר מה הוא:

רו

יפה אמרת אך יש מן המפרשים שהקשו על המשנה שאמרה יתחייב אשם משום מעילי' והלא מטילה מתחייב משעת הגבהה קודם אכילה, וכמו שכתבו התוספות בקדושין דף מ"ג ואיך חשיב לה, בין חיובי אכילה. תאמר מה יש תירץ על זה:

רז

יש תירוץ אחר על זה, תאמר מה הוא:

רח

ראובן היה לו כמה בנות וכולם היו קטנתו עדיין וברשותו הם לקדש אותם. והנה ראובן הנז' הלך למדינת הים וקודם שהלך אמר לפני עדים שהוא קדש את בתו הגדולה ולא הזכיר שמה, ואח"כ הב"ד אמרו על שתי בנות מבנותיו יש בהם ספק קדושין, וזה תימה כיון דאמר בתו הגדולה איך נסתפקו באחרת:

רט

החורש תלם אחד בשור וחמור עובר בלאו דלא תחרוש בשור וחמור יחדיו, אך אמרו כי אפשר שיתחייב בפעם אחת, עוד חמשה מיני לאוין, תאמר מה הם:

רי

יפה אמרת אך בא חכם אחד ודחה מן חמשה מיני לאוין הנז' שנים, באומרו אלו לא יכנסו בחשבון, תאמר מה הם:

ריא

מנחת כהנים ומנחת נסכים שהקריב מאחת מהם כזית בחוץ חייב, כי כזית הוא שיעור הקטרה דברי חכמים, ורבי אליעזר פוטר עד שיקריב כל המנחה דס"ל לרבי אליעזר כל זמן שלא קרבה המנחה לא חשיב הקטרה לצאת בעלים ידי חובתם, ושואלים היכא משכחת לה שיקריב כזית בלבד מן המנחה ויתחייב לרבי אליעזר:

ריב

ארבע ציציות שבטלית ארבעתן מצוה אחת הם דברי חכמים, ורבי ישמעאל אומר הם ארבעה מצות, ושואלין מאי נפקא מינא אם הם ארבע מצות או מצוה אחת, ויש שלשה טעמים בזה, תאמר מה הם:

ריג

מי שמת ואח"כ ע"י נס קם ויחי, אם האשה ניתרת במיתת הבעל, אחר שחזר לקדמותו, וכתב הרב ברכי יוסף, שיש לפשוט ספק זה מהא דאמרו בירושלמי בגיטין פרק מי שאחזו במי שאמר ה"ז גיטך אם לא בא מכאן עד י"ב חודש ומת בתוך י"ב חודש שאסורה להנשא עד אחר י"ב חודש, ופירש בירושלמי דשמא נעשה לו נס וחיה, ומזה מוכח דעדיין היא אשתו ויש לדחות ראיה זו, תאמר מה היא:

ריד

סבר ר"ת בשבת דף כ"ב וביצה דף למ"ד דמ"ש מן חג לה' שהקדושה חלה על. הסוכה היינו בשיעור סוכה, כגון שתי דפנות והשלישית טפח, אבל אי עביד דפנות שלימות יותר משיעיר סוכה לא נפיק זה מקרא הנז'. והקשה הגאון מהרי"ש ז"ל למה לא נימא דפשטה הקדושה בכולה כדאמרינן בתמורה דף יו"ד וקדושין דף ז' גבי האומר רגלה. של זו עולה תהא כולה עולה, משום דאמרינן כיון דהקדיש מקצתה פשטה הקדושה, וא"כ גם סוכה נימא כיון דחל קדושה על שיעור סוכה פשטה קדושה בכולה גם על היותר מן השיעור:

רטו

אמרו בגמרא דחולין דף ד', תניא מצת כותים מותרת ואדם יוצא בה י"ח בפסח, יען שכל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקים בה יותר מישראל והם בקיאים בשימור ומקימים מ"ע זו של אכילת מצה בליל פסח, והקשו בתוספות היאך יוצא בה האדם י"ח בליל פסח, והא כותים חשודים אלפני עור לא תתן מכשול ודילמא לא שמר לשם מצה, ואמרו תירוץ על זה, תאמר מה הוא:

רטז

אמרינן בברייתא דקדושין דף יו"ד האב זכאי בבתו בקדושיה ומקבל את גיטה שמתגרשת בקבלתו גם בלי ידיעתה בקדושה, וכתבו התוספות בשם ר"י ז"ל היינו דוקא בעודה ארוסה והיא עודנה קטנה, אך אחר שנשאת אע"פ שעדיין היא קטנה אק לקבל גיטה, והביא ראיה לזה מהא דתנן האשה ישראל שהיתה אוכלת בתרומה, ובאו ואמרו לה מת בעליך הכהן או גרשך, רבי אליעזר מחייב קרן וחומש כדין אוכל תרומה בשוגג, ומצינו בירושלמי שפרשו האי מתניתין דאיירי באשה קטנה והיתה אוכלת בעודה ארוסה, ומכח דברי הירושלמי הנז' יצאה הראיה של ר"י ז"ל הנז' תאמר איך הוא:

ריז

על הך אוקימתא דאוקים הירושלמי לדין המשנה הנז' דאיירי באשה קטנה יש קושיא דא"כ איך תתחייב בקרן וחומש והא קטנים לאו בני חיובא נינהו, תאמר תירוץ על זה:

ריח

הנה הדין הוא שאם האדם ידיו טמאות ונגעו בככר שהיה טהור מטמאים הככר, וכן אם הככר טמא ונגע בידיו שהיו טהורות נטמאים ידיו, אבל כל שהוא ספק אם נגע ואם לא נגע הדין היא להקל, ונאמר הידים ישארו כמו שהיו והכשרות ישארו כמו שהיו. והנה נזדמן ענן אחד אצל חמשה בני אדם שכל אחד מהם היו לפרו שני ככרות והיה שם טומאה ודאית בידים. או בככרות, אך אצל כל אחד נפל ספק בענין הנגיעה אי נגע או לא נגע, ואצל כל אחד היה הספק באופן אחד בפני עצמו שאינו דומה לאופן של חבירו, ונמצא שהיה אצלם חמשה אופנים בספק הנגיעה, תאמר איך יהיה מזה חמשה מיני אופנים משונים זה מזה, ואצל כולם הנידון שוה שהוא בידים ושתי ככרות, ולא היה להם ספק נגיעה מבחוץ מדבר אחר, וגם הטומאה הודאית שהיתה ואצל כל או"א היא ג"כ שוה שהוא חדא מינא של טומאה, וא"כ קשה הדבר איך יהיה מזה חמשה מיני אופנים משונים זמ"ז:

ריט

האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת השליח, הדין הוא חזקת שליח עשה שליחותו ובודאי קדש לו אשה ולא ידעינן מי זאת, והנה זה הלך וקדש אשה הוא בעצמו ובא הדבר לפני חכמים ואסרו לי לישאנה. תאמר מפני מה אסרו אותה לו, והלא היא פנויה ואם זו שקדש לו השליח ואם לאו הרי קדשה בעצמו:

רכ

ראובן ושמעון כל אחד מהם עשה שליח שילך לעיר פלונית ויחדש לו משם אשה מבנות אנשי העיר דוקא שנולדה שם ולא מן אנשים זרים שהם ממקום אחר ונתגוררו שם, והלכו השלוחים וקדשו להם נשים, והנה שליח ראובן, כתב לראובן קדשתי לך בת יוסף בן שמעון בן יעקב ולא הודיע לו שם האשה ושליח שמעון כתב לו הקדשתי לך בת יהודה בן בן לוי בן יעקב, וג"כ לא הודיעו שם האשה, והלכו ראובן ושמעון לאותה העיר כדי ליקח הנשים שלהם, והנה ראובן מצא שיש בעיר ההיא אדם אחד דוקא ששמו יוסף בן שמעון בן יעקב, אך יש לו שתי בנות תאומים ושתיהן פנויות, ולא ידע מי מהם קדשה השליח בעבורו, וגם הבנות עצמן לא ידעו, ושמעון ג"כ מצא בעיר אדם אחד ששמו יהודה בן לוי בן יעקב וג"כ יש לו שתי בנות תאומים והם פנויות ולא נודע למי מהם קדשה השליח, והשלוחים שניהם הלכו למדינת הים וא"א לשאל מהם על הדבר הזה. והנה החכמים אסרו שתי הבנות על ראובן, וגם אסרום על אדם אחר, אבל לשמעון התירו לו ליקח אחת מן בנות יהודה בן לוי והתירו את אחותה לאדם אחר, תאמר למה אסרו כאן והתירו כאן, גם איך הבנות לא ידעו מי מהם נתקדשה:

רכא

אח"כ עשו החכמים תקנה לנשים ההם להתיר את שתיהן לאחרים, אבל בשביל ראובן לא יכלו לעשות ועודנו נשאר אסור בשתיהן, תאמר מה תקנה עשו:

רכב

הנה אח"ז הותר ראובן באחת מהם, תאמר איך הוא:

רכג

אדם היה תועה במדבר ולא ידע איזה יום הוא שבת, אמרו חכמים צריך לשמור עצמו כל הימים מכל מלאכה ושאר חילול שבת מפני שהוא מסתפק על כל יום דילמא אותו יום הוא שבת, ורק התירו לו מפני פקוח נפש לעשות בכל יום מלאכה כדי קיום נפשו בלבד ולא יותר, ורק חלול אחד מן חלולי שבת התירו לו לגמרי לעשותו בכל יום ואמרו שאינו חייב לשמור חלול זה כלל כל זמן שהוא תועה במדבר, תאמר מה הוא:

רכד

המצורע אסור ליכנס למחנה שכינה. דהיינו בעזרה של בהמ"ק, ועכ"ז התירה לו תורה להכנים בהנותיו לטהרתו כמפורש בכתוב, ואם נזדמן לו טומאת קרי נמי מותר להכניס בהנותיו דהואיל והותר לצרעתו הותר נמי לקריו, וכנז' בגמרא דיבמות, ומזה הדין למד המרדכי ז"ל דין אחד, דהואיל והותר לבצוע על פת של גוים הותר אותו פת לאכלו לכל הסעודה כולה, וכנז' בש"ע א"ח סי' קס"ח, גם המג"א ז"ל בסי' פ"ח למד מדין הנז' כיון דהותר לאשה נדה בימי ראיתה להכנס לבית הכנסת בימים נוראים, הותר לה להתפלל ג"כ ולהזכיר את השם, ויש חילוק לחלק בין נידון המצורע ובעל קרי הנז' ונידון המרדכי הנז' גבי פת לבין נידון המג"א גבי אשה נדה בימי ראיתה שהתיר לה להתפלל ג"כ, תאמר מה הוא החילוק:

רכה

כתב רבינו יונה בשם ר"י אע"פ שתוספת מחול על הקודש מן התורה או מדרבנן בכל שהוא, אפ"ה אם הוא מוסיף הרבה יותר הכל בכלל תוספת והרי הוא אסור בכל כמו התוספת של כל שהוא, ויליף מדין תרומה שאע"פ דמן הדין חטה אחת פוטרת כל הכרי, אפ"ה אם תרם הרבה הכל דיינינן ליה תרומה וה"ה, והנה יש חלוק בזה, תאמר מה הוא:

רכו

איתא בש"ע אה"ע סי' קנ"ו, בן שהוא ממזר פוטר מן החליצה ומן היבום דחשיב בנו, מיהו דוקא ממזר ודאי, איזהו ממזר ודאי כגון שהיה אביו והערוה חבושין בבית האסורין דאמרינן ודאי נתעברה ממנן, אבל אם לא היה כן אלא זינתה עמו אין זה ממזר ודאי וחולצת ולא מתייבמת, יען כיון דזינתה עם זה אמרינן כשם דזנתה עמו זינתה עם אחרים ושמא נתעברה מאחר ולא ממנו, והנה יש מציאות אחרת דמשכחת לה ממזר ודאי אע"פ שלא היו חבושין בבית האסורין ופוטר מן החליצה ומן היבום, תאמר איך יתכן זה, והלא איכא למימר כשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר:

רכז

ראובן ושמעון היו יושבים בבית לוי ונתכעסו עמו, ועמד ראובן ואמר ללוי קונם לביתך שאני נכנס והלך לו, ועמד שמעון ואמר קונם לבית זה שאני נכנס והלך לו, ואסרו חכמים לשניהם שלא יכנסו באותו בית, ואח"כ התירו החכמים לאחד מהם דוקא שיכנס, ואח"כ התירו גם לשני שיכנס, תאמר איך היה זה:

רכח

ראובן היה לו שתי נשים ושתיהן נדרו בנזיר דאסורים ביין, אך היו שותין יין במזיד, והביאום לב"ד אחר שהתרו בהם ולאחת הלקו אותה מלקות ארבעים ולאחת לא חייבו אותה מלקות אלא הכו אותה מכת מרדות. תאמר כיון ששתיהן נדרו והיו שותק יין במזיד והתרו בהן, למה זו נתחייבה מלקות וזו נפטרה מן המלקות:

רכט

נזיר וכהן היו מהלכין בדרך וראו מת מצוה, ומן הדין גם הנזיר אסור להטמא למת, משום דגם בנזיר כתיב קדוש ומן הדין יכול הנזיר או הכהן להטמא למת מצוה שאין מצוי אדם להתעסק בו, וכיון דאלו הם שנים וסגי למת באחד מהם, מי יטמא למת מצוה הכהן או הנזיר:

רל

אמר לשנים גזלתי מאחד מכם מנה ואיני יודע למי, וחייבוהו ב"ד לשלם לכל אחד מנה ושילם, ושוב פעם אחרת אירע מעשה כזאת שאמר אחד לשנים גזלתי מאחד מכם מנה ואיני יודע למי, ולבסוף שלם רק לאחד מהם ויצא י"ח, ולא הוצרך לשלם מאתים:

רלא

ראובן קנה משמעון מאה עורות עבודים ואח"כ בא לוי וטען שהעורות אלו הם שלו ושמעון נכנס ומכרם לזה, והב"ד חייבו את ראובן להחזיר חמשים עורות ללוי כי הם גנובים ממנו והמקח בטל, אבל החמשים עורות קיימו המקח שלהם ונשארו לראובן ונתחייב שמעון לתת דמים שלהם ללוי שגנבם ממנו, תאמר מה היה הפרש בין חמשים אלו לחמשים כמן דכולם נתבררו שהם גנובים מלוי:

רלב

אמרו בגמרא דסנהדרין לסברת רבי יוסי בר יהודה דאמר חבר אין צריך התראה ומקטל גם בלא התראה, א"כ אשה חבירה שהיא אשת איש והעידו עליה עדים שזינתה והוזמו אותם העדים אין נהרגים שיכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו ולא להרגה, דכיון דלא אתרו בה יכולים לומר אין כונתינו בעדות זו להרגה אלא לאוסרה על בעלה בלבד, ומקשי בגמרא א"כ לרבי יוסי בר יהודה היכי משכחת לה דמקטלא אשה חבירה, והא כיון דאנהו לא מקטלי כשהוזמו גם היא לא מקטלא כשלא הוזמו, דהא קי"ל כל עדות שאין אתה יכול להזימה לאו שמה עדות, ומתרץ דמשכחת לה גם באשה חבירה שיוזמו עדיה ויהיו נהרגין, ולכן גם היא נהרגת כשלא הוזמו, תאמר היכי משכחת לה והא אמרת דיכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו:

רלג

בגמרא הקשו על תירוץ זה הראשון, תאמר מה היא הקושיא:

רלד

תרצו בגמרא לקושיא זו שני תרוצים, ועוד תרצו בתוספות תירוץ אחד, ועוד יש ג"כ תירוץ אחר תאמר מה הם:

רלה

בירושלמי בפסחים אמרו דרבינו הקדוש היה מתענה בערב פסח ואפליגו בזה אמוראים ח"א בשביל שהיה בכור, וח"א לא היה בכור אלא היה אסטניס ואם לא היה מתענה. לא היה יכול לאכול בליל פסח מצה לתאבון, והקשו האחרונים למה היה מספקא להו בזה והלא יכולים לדעת בירור הדבר אם מתענה בשביל שהיה בכור או לאו, תאמר איך יכירו זאת:

רלו

הכתוב אומר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, ואמרו בגמרא דכתובות דף י"ג ובפרק נושאין דף ק' היינו שזרעו מיוחס אחריו, אבל עשרה כהנים שפירש אחד מהם משתקין הולד מדין כהונה, וכתב הרשב"א ז"ל דוקא בכהאי גוונא שבא הולד בזנות, אבל שלא בזנות אע"ג דאינו מיוחס אחריו שאינו יודע מאיזה כהן נולד אין משתקין הולד מדין כהונה, תאמר איך אפשר דבר זה שלא היה בזנות ואין ידוע מאיזה כהן נולד:

רלז

כתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, ודרשו רז"ל בגמרא דברכות מכאן שהיום הולך אחר הלילה, ושואלין מאי נ"מ בדרשה זו דדרשינן היום הולך אחר הלילה:

רלח

בגמרא דחולין דף י"א אמרו מנ"ל דאזלינן בתר רובא, רב מרי אמר ממכה אביו ואמו דאמר רחמנא קטליה וליחוש דילמא לאו אביו הוא אלא לאו משום דאזלינן בתר רוב, ורוב בעילות אחר הבעל, ורב כהנא אמר אתיא מהורג את הנפש דאמר רחמנא קטליה, וליחוש דילמא טריפה הוה אותו הנרצח אלא לאו משום דאזלינן בתר רובא, והקשו בתוספות דהכא ילפינן דאזלינן בתר רובא אף בדיני נפשות ואלו בסנהדרין דף פ"א אמרינן נתערבו הנסקלין בנשרפין נידונים הכל בסקילה שהיא קלה אע"ג דהרוב הוו מן הנשרפין, ואמאי לא אמרינן זיל בתר רובא ויודנו בחמורה שהיא שריפה, ותרץ ר"ת ז"ל כיון דממה נפשך הוא נהרג, הנה לענין באיזה מיתה נהרג לא אזלינן בתר רובא ע"ש, והקשה הרב לב אריה בשם הגאון מהר"ץ ז"ל דא"כ לדברי ר"ת היכי משכחת לה בת כהן שזינתה בבית אביה בעודה ארוסה שיהיה דינה בשריפה כמו שאמרה תורה, והלא מה שאנו דנין אותה בשריפה החמורה ולא בסקילה הקלה הוא מכח דאזלינן בתר רובא שנאמר אביה הוא הכהן ואי לאו הכי הוה דינה בסקילה, ולפ"ד ר"ת קשה אמאי דנין אותה בשריפה מטעם רובא והלא כל דממה נפשך היא נהרגת לא אמרינן האי טעמא דאזלינן בתר רובא לענין לומר באיזה מיתה נהרגת, וא"כ בת כהן ארוסה שזינתה היכי משכחת לה לדון אותה בשריפה כמ"ש תורה לפ"ד ר"ת ז"ל, ויש שני תרוצים על זה:

רלט

עוד יש מציאות אחרת לתרץ קושיא הנז', תאמר מה היא:

רמ

יש דחיה למציאות הנז' בקושיא אחת, תאמר מה הוא:

רמא

יש עוד מציאות באופן אחר לתרץ בו הקושיא המקרית הנז':

רמב

הקשה מהר"י בסאן ז"ל והביאו הכנה"ג (ח"מ סי' כ"ה בכלל הקי"ל אות ז') אמאי לא אמרינן קי"ל באיסורא שזה יאמר קי"ל כמו המתיר ויאכל אותו דבר, ואמאי אזלינן לחומרא דהא בממון המוחזק אומר קי"ל, וגם בזה איכא איסורא דגזל, דלפי סברת החולק הו"ל גזל ביד המוחזק, נמצא שגם באיסורא אומר קי"ל:

רמג

כתב בשולחן ערוך (אורח חיים סי' ז') הטיל מים והסיח דעתו מלהטיל מים, ואח"כ נמלך והטיל מים פעם אחרת, צריך לברך ב"פ אשר יצר. והקשו האחרונים מאי שנא מדין ברכת המזון דקי"ל בסי' קע"ח דאם אכל והסיח דעתו וחזר ואכל פעם שנית דאין צריך לברך בהמ"ז אלא פעם אחת על שני האכילות:

רמד

איתא בגמרא דמנחות דף מ"ט בעי רבי חייא בר אבין מרב חסדא ציבור שאין להם שני בהמות לתמידין ולמוספין אלא יש להם בהמה אחת, וכבר היום הקריבו התמיד אם יקריבו הבהמה למוספין שהם היום, או יניחו אותה עד מחר להקריבה לתמיד שהוא עדיף מן מוספין מפני שהוא תדיר ומקודש. ומקשים איך יתכן לומר להניחה עד מחר ולא יקרבו אותה האידנא למוספין והלא קי"ל אין מעבירין על המצות משום תשש שמא ימות ואפילו לזמן מועט תוששין, ולכן שהויו מצוה לא משהינן. ותרצו דכל זה נאמר ביחיד דחוששין שמא ימות, אבל בציבור לא אמרינן כן דאין הצבור מתים ח"ו, ובא חכם הוא רב יעב"ץ ודחה תירוץ זה דמחלקין בין יחיד לציבור, תאמר איך הוא:

רמה

תנן במתניתין נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור (פירוש לחד מ"ד השונה שהדליק בשבילו ובשביל ישראל), מלא מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסיר, ומקשי בגמרא למה אשמעינן תרתי בנר ובמים, לימא חדא מנייהו וגמרינן הא מהא, ועביד לזה צריכותא, תאמר מה היא:

רמו

מעשה בבית אחד שכחו להפריש חלה בערב שבת וזכרו בליל שבת, והלך בעה"ב אצל חכם אחד לשאול מה יעשה אמר לו אין לו תקנה לאכול מלחם זה דאין מפרישין חלה בשבת. ויש להקשות על אותו חשם הו"ל להורות לו שיאכל מן הלחם וישאיר ככר אחד ויוציא ממנו חלה אחר שבת, כי דין זה הוא פשוט בחלת חו"ל:

רמז

בפרשת וישב בפסוק ויספר שר המשקים את חלומו ליוסף, כתיב במסרה ויספר שר המשקים חד מן ט"ו זוגין מתחלפים בטעם, וסימן בבית האסורים נשבר ובצאתו נזקף:

רמח

בפרשת שמות כתוב במסרה אם בת היא וחיה וחד שרביט הזהב וחיה, וסימן מלכת שבא:

רמט

בפרשת בא ויצא מעם פרעה ויעתר אל ה', כתוב במסרה סימן מלך אין לארבה:

רנ

בפרשת פקודי בפסוק את מזבח הנחשת ואת מכבר הנחשת אשר לו, כתוב במסרה, סימן הפסוק כי זנתה אמם הובישה הורתם:

רנא

בפרשת חוקת ויפנו ויעלו דרך הבשן ויצא עוג מלך הבשן לקראתם, כתוב במסרה כאן לקראתם ובאלה הדברים לקראתינו, וסימן חסדי ה' כי לא תמנו:

רנב

בפרשת בלק, והוא רוכב על אתונו ושני נעריו עמו, כתוב במסרה גדולה, דבלעם נעריו עמו, ודאברהם נעריו אתו וסימניך אתיהון:

רנג

כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות ממרים גבי זקן ממרא שאם חלק בשאר מצות כגון בלולב או בשופר אם כשר או פסול או אם י"ח או לא יצא הרי זה פטור, ומקשים והלא גם באלו המצות אע"פ שעיקר מחלוקתם אם כשר או פסול אפ"ה משכחת לה שיוצא מן מחלקתם מדבר לדבר של חיוב מיתה, או דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, תאמר היכי משכחת לה בהכי:

רנד

שנים היה להם בשותפות קמח וחלקו אותו לחצאין וכל אחד עלה חלקו שיעור חלה בצמצום עם הטובין שבו, ושאלו לחכם אם הסיבין מצטרפים, ולאחד אמר לו מצטרפים ולאחד אמר לו אינם מצטרפת ולשניהם הורה אמת, תאמר איך אפשר זה והלא דבריו סותרין זא"ז:

רנה

מגילה שכתבה אדם בע"פ פסולה ואע"פ שהוא רגיל בתורה, כעזרא הסופר ע"ה, לא יהא קורא מפיו וכותבה והקשו והא תניא מעשה ברבי מאיר שהיה באסייא ולא היה שם מגילת אסתר לקרות וקרא מפיו וכתב, ואמרו תירוץ על זה:

רנו

בגמרא דברכות אמרו עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה וא"ר יוחנן עתה אין לנו אלא ארבעה שהם חמשה וקשה אם הם ארבעה איך יהיו חמשה:

רנז

אמרו במסכת סופרים (פרק ה' הלכה וא"ו), הכותב את השם אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, היה כותב שנים ושלשה שמות כאחת מפסיק ביניהם ומשיב ושואלין היכא משכחת לה שלשה שמות הקודש הצריכים קידוש כתובים זא"ז בלי הפסק תיבה אחרת:

רנח

עוד אשאלך היכן ימצא בתנ"ך תיבה אחת שיש בה חמשה אותיות מ"ם:

רנט

עוד אשאלך היכן ימצא בתנ"ך תיבה אחת שיש בה שלשה אותיות שוים כתובים זא"ז בלי הפסק אות אחר ביניהם ואין בהם אות השמוש, גם היכן תמצא בתורה פסוק אחד שיש בו ששה תיבות ובכל תיבה יש אות פה. גם היכן תמצא פסוק שראשו וסופו שוה בשלשה תיבות, דהיינו השלשה תיבות שבראש הפסוק חוזרים ונכפלים בסופו:

רס

היכן ימצא בתורה חמשה תיבות בפסוק אחד שכולם ראש שלהם שוה באות אחד, והם בזא"ז בלתי הפסק תיבה באות אחרת, ואין הראש שלהם אות וא"ו שהוא אות השמוש. גם היכן ימצא בתורה ששה תיבות בזא"ז בפסוק אחד אשר ג"כ כולם הראש שלהם שוה באות אחד, וג"כ אינו אות השמוש. גם היכן ימצא בתורה פסוק אתד שלם שיש בו שמנה תיבות וכולם סופם שוה באות אחת:

רסא

ארז"ל ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, מכאן דהיום הולך אחר הלילה, וקשא והא איכא ברכה, ונראה לתרץ התם שאני דאיכא קרא, מה הקושיא ומה התירוץ:

רסב

שטר חוב ששם הלוה הוא יוסף בן שמעון ושם המלוה הוא ג"כ יוסף בן שמעון אין תופס השטר יכול לגבות בו, וקשא כיון דזה השטר בידו ראוי שנחזיק שהוא המלוה, ולמה לא יגבה בו:

רסג

שטר חוב שכתוב בו שם הלוה יוסף בן שמעון, והיה בעיר שני בני אדם ששמם יוסף בן שמעון, אין המלוה יכול לגבות משום אחד מהם כי כל אחד יאמר אין אני הלוה, והוה עובדא כה"ג וגבה המלוה מאחד מהם, תאמר איך היה כן:

רסד

בזמן שהיו מקדשים ע"פ הראיה היתה עיר אחת סמוכה לנהר פרת עושים תמיד בכל שנה הסוכות שני ימים, אבל הפסח לפעמים עושים אותו ב' ימים לפעמים יום אחד, ושואלין מה נשתנה פסח מסוכות:

רסה

כתב מרן בש"ע (או"ח סי' תפ"ט) מי ששאל אותו חבירו בין השמשות כמה ימי הספירה בזה הלילה יאמר לו אתמול היו כך וכך, שאם יאמר לו היום כך אין יכול למנות בברכה ע"כ. ויש שלומדים מזה דין אחר לומר שאם האדם מנה ימים בלא שבועות יוצא י"ח, דאי אמרת לא יצא יעשו תקנה זו להשואל בין השמשות שיאמרו לו מספר הימים בלבד של זו הלילה, כי כיון שהאומר לא יצא י"ח במספר הימים בלבד יכול לברך ולספור לעצמו, אלא ודאי שיוצא י"ח, ויש שתי דחיות לראיה זו:

רסו

שתי נשים שכיסו עצמן בחלוק בלילה או שלבשו חלוק אחד, ונמצא בו כתם שתיהן טמאות אפילו אם באו לשאל כל אחת בפ"ע, דמאי חזית דתלינן בזו יותר מזו, וכנז' בש"ע בסי' ק"ץ, וכן שני קדרות של היתר ונפל איסור לתוך אחת מהם ואינו ידוע לאיזה נפל שניהם אסורות אע"פ שהם של שני בני אדם, ובאו לשאול בזא"ז. דמאי חזית שתתלה בזה טפי מזה ולכן שניהם אסורות וכנז' בש"ע יו"ד סי' קי"א. ומקשים על שני דינים הנז' מאי שנא מדין שני שבילין אחד טמא ואחד טהור, והלכו שני בני אדם אחד בזה ואחד בזה דקי"ל אם באים לשאול בזה אחר זה שניהם טהורים דתלינן כל אחד בטהור הלך, ורק אם באו לשאול בבת אחת אוסרים לשניהם משום מאי חזית לאסור לזה ולהתיר לזה, ולפ"ז הכא נמי בשתי נשים ובשתי קדרות של שני בני אדם אם באו לשאול בזא"ז נתיר לשתיהן דכל אחד מהם נתלה בו ההיתר:

רסז

קדרה אחת של היתר וקדרה אחת של איסור ונפל חתיכת איסור לתוך אחד מהן ואינו ידוע לאיזה מהם נפל, תולין הקלקלה במקולקל ואומרין שנפל האיסור לתוך קדרה של איסור ותשאר קדרה של היתר בהיתר שלה, אבל אם זה האיסור שנפל הוא מרובה יותר מן ההיתר שבקדרה אין חולק להקל להתיר הקדרה, וכנז' בסי' קי"א סק"ג, ומקשים האחרונים ז"ל היאך משכחת לה שהאיסור רבה על ההיתר שבקדרה, דא"כ מסתמא ידוע לנו כמות האיסור שנפל וכמות ההיתר שבקדרה, וא"כ יבורר הנפילה על ידי מדידת הקדרה של ההיתר לראות אם הוסיף בכמות או לאו:

רסח

היו כאן שתי קדרות של היתר ולפניהם שני חתיכות אחת של היתר ואחת של איסור, ונפלה אחת לתוך זו ואחת לתוך זו. שתיהן אסורות יען כיון דשניהם היו של היתר מאי חזית לתלות האיסור בזאת לאסרה והשנית תשאר בהיתר שלה אימא איפכא הילכך שתיהן אסורות, בד"א כשאין בשום אחת מהם כדי לבטל האיסור, אבל יש באחת מהן לבטל את האיסור שתיהן מותרות דתלינן לומר נפל האיסור לתוך קדרה שיש בה שיעור כדי לבטל את האיסור ועל כן נשארו שניהם בהיתרן הראשון וכנז' בסי' קי"א סעיף ה', ומקשים על זה ממ"ש שם בסעיף ז' שכתב היה כאן ב' קדרות של היתר ונפל איסור לתוך אחת מהן ואינו ידוע לאיזה נפל ואין באחת מהם כדי לבטל האיסור ויש בשתיהן כדי לבטלו, אז שתיהן מצטרפות לבטלו, ולא עוד אלא אפילו היתה אחת בבית ואחת בעליה ונכנסו שתיהן בספק נפילה זו מצטרפין, בד"א כששתיהן של אדם אחד לפי שכל שהוא של אדם אחד עתיד להתערב, לפיכך רואין אתו כאלו היה כבר מעורב ומצטרף, אבל אם הם של שני בני אדם אין מצטרפין לבטלו ע"כ. ולכן מקשים על הך דיכא דסעיף ה' הנז' דאם הם של אדם אחד למה לא יצטרפו שתיהם לבטלו דמסתמות הדברים משמע דאותו הדין איירי אפילו שהם של אדם אחד, והיכא משכחת לה דין זה באדם אחד, דהא ודאי כל שהם של אדם אחד בדין הוא שיצטרפו וכמ"ש בסעיף ז' הנז':

רסט

אם דם עולה או דם שלמים שטעונים שתי מתנות שהם ארבע נתערב בדם בכור או דם מעשר שהם מתנה אחת, רבי אליעזר אומר ינתנו הכל במתן ארבע ורואה אני את המתנות היתירות הנתנות מדם הבכור והמעשר כאלו הם ימים, ורבי יהושע אומר ינתנו הכל במתנה אחת כדי שלא לעבור על בל תוסיף, ומקשה ר"א לר"י והלא גם לדבריך ה"ז עובר על בל תגרע, תאמר מה ישיב רבי יהושע לקושיא של ר"א דמקשי על דבריו והלא באמת כמו שיש לאו בבל תוסיף כן יש לאו בבל תגרע:

רע

אמרו במשנה כל המקודש מחבירו הוא קודם את חבירו, ולכן אמרו בכור בהמה קודם למעשר בהמה מפני שיש בו עדיפות יותר, תאמר מה עדיפות ויתרון יש בבכור בהמה על מעשר בהמה, והלא שניהם המה קדשים קלים:

רעא

היו שנים מהלכים בשביל אחד ברה"ר ואחד מהם היה נושא קורה גדולה, ואחד היה נושא חבית ונשברה החבית בקורה, ובא בעל החבית לפני ב"ד ותבע נזקו מבעל הקורה, וחייבו ב"ד את בעל הקורה לשלם, והנה אירע מעשה אחרת כזאת ופטרו ב"ד את בעל הקורה, תאמר למה במעשה הראשונה חייבוהו ובמעשה השניה פטרוהו:

רעב

יפה אמרת בחילוק שתי מעשים ההם, אבל עוד אשאל מאתך כי אירע מעשה שלישית שהיא כמו האופן של מעשה השנית, ועכ"ז חייבוהו לבעל הקורה:

רעג

יפה אמרת במעשה השלישית, אבל עדיין יש לשאול כי אירע מעשה רביעית שהיתה כמו מעשה השלישית אשר אמרת, ועכ"ז הב"ד פטרוהו לבעל הקורה:

רעד

במגילת רות כתוב וגם של תשולו לה מן הצבתים. הקשה חכם אחד והא נפק תקלה בזה אם תקחנה בתורת שכחה, ותרץ הא קאמר ועזבתם ולקטה וכיון דאמר ועזבתם עשה תקנה לתקלה. תאמר מה הקשה ומה תרץ:

רעה

אמרינן בגמרא גבי מעשר בהמה אם קפץ אחד מן המנויין לתוך הדיר כולם פטורים אפילו הן אלף, כי כל עשירי שיצא י"ל זה הוא שקפץ מן המנויין שהוא כבר נתעשר, וכתב הרא"ש ז"ל אע"ג דהתורה אמרה היכא דמספקא לן נזיל בתר רובא, מ"מ אינו נחשב ודאי אלא דאמרינן האי ספיקא רחמנא שריא, ולכן הכא גבי מעשר לא אמרינן נזיל בתר רובא וזה שיצא עשירי מן הרוב הוא שעדיין לא נתעשרו, דהכא שאני כי גר קרא באומרו העשירי יהיה קודש ללמדנו צריך שיהיה עשירי ודאי ולא ספק, ואי אזלת בתר רובא אינו ודאי אלא אכתי ספק הוא, ולהכי כולם פטורין ולא מעשרין להו. והנה מקשים על הרא"ש ז"ל מהא דאיתא בתורת כהנים בפרשת אמור בפסוק לה יטמא בא ללמדנו שיטמא על הודאי ולא על הספק, וקשא והא בכלהו בין בבתו בין באחותו לא משכחת לה ודאי ממש, אלא רק מכח דאזלינן בתר רובא, דגבי בתו נימא דילמא לאו אביה הוא, וכן גבי אחותו דילמא לאו אחותו מאביו היא ובטומאה אין הכהן מטמא אלא לאחותו מאביו ולא מטמא לאחותו מאמו, אך מחמת דאזלינן בתר רובא שנאמר רוב בעילות אחר הבעל להכי אמרינן זו אחותו מאביו וזו היא בתו, ונמצא כאן גבי טומאה דג"כ גלי קרא ואמר על הודאי ולא על הספק, הנה מכח דאזלינן בתר רובא חשבינן ליה. ודאי, ולמה גבי מעשר לא אמרינן זה חשיב ודאי משום דאזלינן בתר רובא:

רעו

אמרו בתורת כהנים בפרשת אמור ולאחותו הבתולה אשר לא היתה לאיש לה יטמא, דבא הכתוב ללמדך בתיבת לה ושאינו מטמא אלא על הודאי ולא על הספק, דהיינו שאם אחותו נתערבה בקטנותה עם בת אחרת ונעשו בני התערובות שלא נודע מי הם אחותו אינו מטמא לבת תערובות זו, וכן כיוצא בזה, והקשה בנימוקי יוסף ז"ל למאי אצטריך קרא ללמדנו שלא יטמא על הספק אלא על הודאי הא פשיטא כיון דאיסור טומאה לכהן הוא איסור לאו אע"ג דטומאתו לקרובים הוא מצוה עכ"ז כל ספק. איסור אזלינן לחומרא בכל מקום, ומתרצים דמשכחת לה שיהיה ספיקא דמצוה בלא ספיקא דאיסורא, ולהכי אצטריך הכתוב ללמדנו דגם בכה"ג דאיכא ספק במצוה וליכא ספק דאיסורא אינו מחוייב לקיים המצוה אלא בודאי ולא בספק, על כן תאמר היכא משכחת לה בזה שיהיה ספק מצוה וליכא ספק איסורא:

רעז

אמר החכם, בני אברהם יצחק ויעקב הם כלי אחד שלם, אם יבא אדם לנגוע בראש הכלי אינו יכול, באמצעו אינו יכול אבל בסופו יכול:

רעח

אמרו חז"ל אסר הקב"ה דבר בבהמה והתירו בחיה, ואסר דבר בחיה והתירו בעוף, ואסר דבר בעוף והתירו בדג:

רעט

אמרו חכמים דם חיה ועוף שנתערב ביין אם יש בו מראה דם חייב לכסות ואם לאו פטור מלכסות, וכן ה"ה אם נתערב בדם בהמה, וקשא והלא היין הוא אדום כדם ואיך יעשה המבחן לידע אם יש בו מראה דם. וכן אם נתערב דם חיה ועוף בדם בהמה איך יעשה המבחן הנז' כיון דשניהם דם הן.

רפ

מי שיש לו עשר שורות של חביות יין, וכל שורה ושורה היא עשר חביות אשר בין הכל הם מאה חביות ומסודרים בתוך שדהו ואמר חבית אחת שבשורה החיצונה קבעתי בה מעשר על חביות אחדות שיש לי במקום פלוני, ולא ידענו מאיזה חבית נקח, ואמר התנא שיקחו משתי חביות בלבד כי רק השתים יש בהם ספק שמא זו או זו ומקשים שראוי ליקח מן ארבעה חביות כי הספק נופל על ארבעה, כי הוא אמר חבית שבשורה החיצונה והרי יש כאן ארבע שורות חיצונות לארבע רוחות. וא"כ בכל שורה מארבע שורות של ארבע רוחות יפול הספק וצריך ליקח מכל שורה חבית אחת לצאת י"ח הספק:

רפא

א"ר שמעון בן גמליאל לא היו י"ט לישראל כט"ו באב וכיוה"כ שבהם בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין ויוצאות וחולות בכרמים, וצריך טעם למה צריך שיהיו הבגדים שאולין ולא משלהם:

רפב

הכהנים שאלו מאת הממונה, שיש להם בשר של שלמים ובשר של אשם איזה בשר יקדימו באכילה, וא"ל יקדימו בשר האשם על בשר השלמים, ונזדמן פעם אחרת ששאלו אותו שאלה כזאת ואמר יקדימו בשר השלמים, וצריך לדעת איך הורה הוראות הפכיות:

רפג

כתוב במדרש פרשת שופטים ויהי דוד עושה משפט וצדקה שהיה דן את הדין מזכה את הזכאי ומחייב את החייב ואם היה החייב עני ואין לו ליתן היה דוד נותן משלו הוי משפט וצדקה, אמר לו רב נחמן א"כ נמצא מביא את ישראל לידי רמאות ומקשים מאי חשש רמאות יש בזה, אם הכונה שיהיה ראובן תובע את שמעון בשקר ויאמר שמעון החייב שהוא עני ואין לו ואז ישלם דוד הע"ה בעבורו ואח"כ יחלקו המעות ביניהם, והלא דוד הע"ה התפלל לפני הקב"ה על דבר הזה כדסיים הכתוב בל תנחני לעושקי, והיינו שיראהו הקב"ה ברוה"ק במעשה של רמאות כזאת שלא ישלם מכיסו כלום, ובודאי הקב"ה עושה עמו כאשר שאל, וא"כ לא יפסיד כלום ברמאות זו:

רפד

אמרינן בגמרא דקמא דף ע"ג וקדושין דף נ"ב וסנהדרין דף כ"ז, הלכתא כותיה דרבא לגבי אביי לבר מן יע"ל קג"ם, דהלכה כאביי, והם ר"ת ששה הלכות היו"ד הוא יאוש שלא מדעת העי"ן עד זומם, הלמ"ד לחי העומד מאיליו, הקוף קדושין שלא נמסרו לביאה, הג"ימל גלוי דעת בגיטין, המ"ם מומר אוכל נבילות להכעיס, והקשה חכם אחד בגליון הש"ס אמאי לא חשיב זמן נקט, תאמר כונת הקושיא הזאת:

רפה

מדרש, אמרי נא אחותי את, מכאן ששוחטין לחולה בשבת, קשא והלא הא מן פסוק וחי בהם נפקא:

רפו

כל המלוה לעני בשעת דוחקו כאלו הקריב תמידין, שנאמר מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד:

רפז

בעובדא דשתים נשים זונות שבאו לדון על הבן לפר שלמה הע"ה במלכים א' סי' ג', יש מן המפרשים שפרשו ואמרו שהריב הזה שנפל בין שתי הנשים הוא היה נוגע בשביל ממון, דהן אמת היו תובעים זא ז בשביל הבן, אך היה להם נפקותא מדין זה לערן ממון. תאמר מה שייכות יש לריב הזה שזו טוענת בר החי ובנך המת כדי להרויח ממון, וזו טוענת להפך כדי להרויח ממון:

רפח

עוד יש מציאות אחרת שבה יהי' הרוב הזה נוגע לענין ממון, תאמר מה היא:

רפט

ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער, ארז"ל בגמרא נצטרך לשאול מן הסנהדרין אשר בשער כי היו שני שדות לפניו, והיה צריך לאבד אחת מהם לעשות לו דרך המלך, דקי"ל מלך פורץ בלעשות לו דרך ואין מוחין בידו, ושאל כיון שיש לפניו שתי שדות אחת שדה של שעורים ואחת של עדשים והוא די לו באחת את מי יאבד לעשות לו דרך, של עדשים או של השעורים ומקשים מה ספק יש לו בזה, ממה נפשך אם הם אינם שוים בערך יאבד הפחותה בערך ואם הם שוים יעשה מה שלבו חפץ, כפי מה שיזדמן ומה ספק היה לו בזה ששאלו מן הסנהדרין:

רצ

בפסוק זה שאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אמרו בגמרא בר קפרא אמר חג היה ונסוך המים היה צריך כי היתר במה היה, והיו צריכין ממש לנסוך המים שבחג ובקעו שלשה הגבורים בקרב מחנה של פלשתים להביא מים לנסך על הבמה, ועל זה מקשים אמאי נצרכו לשלשה גבורים סגי בשנים אחד לשאת את המים ואחד להרוג במחנה פלשתים, שבקעו בתוכו והשלישי למאי אצטריך כי הגבור ההורג לא היה צריך לסיוע אדם אחר:

רצא

על מה שאמר הקב"ה למרע"ה, אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, פירש רש"י ז"ל לפי החשבון לי"ב שבטים ששה מכל שבט ושבט חוץ משני שבטים שאין מגיע להם אלא חמשה חמשה, אמר משה אין שבט שומע לי לפחות משבטו זקן אחד, מה עשה נטל ע"ב פתקין, וכתב על שבעים זקן ועל שנים חלק, ובירר מכל שבע ושבט והיו ע"ב, אמר להם טולו פתקיכם מתוך קלפי, מי שעלה בידו זקן נתקדש מי שעלה בידו חלק אמר לו לא חפץ בך הקב"ה והקשה בדבק טוב למה לו כ"כ פתקאות יכתוב רק עשרה פתקין, זקן ששה ושנים פתקין חלק כנגד זקן חמשה חמשה, וכל שבט יוציא אחד ממנו פתקא, והמוציא פתקא שכתוב בה זקן ששה הוא בעל הששה, ושבע שיוציא פתקא החלק הוא בעל החמשה, והתירוץ שתרץ שם הוא דוחק כי עשה טעם חדש לכתיבת ע"ב פתקין, שלא נזכר בדברי רש"י ז"ל, אך יש לקושיא זו שני תירוצים. תאמר מה הם:

רצב

על תירוץ הראשון יש קושיא ויש לה תירוץ, ועל תירוץ השני יש קושיא, תאמר מה הם:

רצג

חתיכה שיש בה חלב בצירי, שנתבשלה בקדרה שיש בה ששים לבטל החלב, יזהר שלא יסיר שום דבר מהקדרה בעוד תתיכת האיסור בתוכה דחיישינן שמא תשאר באחרונה בשעה שאין בקדרה ששים לבטל החלב, וגם לא יוציאנו תחלה מפני שהחלב שבה יאסור אותה, א"כ תאמר מה תקנה יש לזה:

רצד

יפה כונת בתקנה, אך יש מקשים בדין זה הכתוב בש"ע קושיא פשוטה תאמר מה קושיא יש בזה הדין:

רצה

יפה כונת בקושיא, אך צריך אתה לומר התירוץ שלה מה הוא:

רצו

איתא בגמרא דמציעא דף ס"ב, תניא שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד קתון של מים אם שותק שניהם מתים ואם שותה אחד מהם מגיע לישוב, דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד במיתת חבירו, עד שבא רבי עקיבה ולמד וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי חבירך, ומקשים העולם דהכא משמע דריש עמך, ר"ל טפל לך, שחייך קודמין ואלו בגמרא דקדושין גבי עבד עברי דכתיב ביה כי טוב לו עמך, דרשו חכמים עמך במאכל עמך במשתה ואם יש לך כר אחד תן אותו לעבד עברי, ולא דרשינן עמך שיהא טפל לך:

רצז

אשה אחת ילדה בכור פטר רחם, והחכמים פטרו את האב מן הפדיון וחייבו את הבן לפדות עצמו כשיגדיל, תאמר איך האב יהיה פטור והבן חייב:

רצח

בגמרא דבתרא דף ט"ז בפסוק וישמעו שלשת רעי איוב את כל הרעה הבאה עליו, ויבואו איש ממקומו, אר"י א"ר מלמד שנכנסו כולם בשער אחד, ותנא בין כל או"א יש שלש מאות פרסאות דאז כשקמים לבא כל השלשה אצל אחד מהם אשר הכירו בו בצרתו יהיו מגיעים כולם בבת אחת שיעור אחד שוה לכולם בדרך בואם, ומקשים איך יצוייר דבר זה מאחר שהם ארבעה בין אם יושבים ברבוע בין אם יושבים בעיגול מוכרח שיהיו שוים מהם רחוקים זה מזה כפלים משלש מאות פרסאות, ואם נאמר שהרביעי עומד באמצע השלשה, א"כ הוא קרוב לכל אחד מהם חצי השלש מאות ואנחנו רוצים שתהיה הרחקת כל הארבעה זה מזה בשוה שהוא שיעור שלש מאות פרסה, בין כל או"א מן הארבעה:

רצט

חכם אחד אמר, רבוי הבנות היא טובה לעולם, וחכם אחד אמר להפך, והביא הוכחה לדבריו מאיוב, תאמר מה יש הוכחה מאיוב על זאת:

ש

חכם אחד בא לפניו אדם עם הארץ שעשה גבינה להוליכה לעיר אחרת למכרה, ובקש ממנו שיתן לו כתב עדות שהיא כשרה כדי שיוכל למכרה שם, והחכם לא היה מאמין באותו עם הארץ, ולדעתו הגבינה אסורה, אך מוכרח היה ליתן לו כתב עדות מן פחד כי היה החכם אותו עת שוכן בכפר לעשות שם רפואות ולטבול במעין שיש שם, ואם לא היה נותן לו כתב עדות היה הורגו ע"י רוצחים חביריו הדרים באותו כפרת מה עשה אותו חכם כתב על הנייר כך, הגבינות אשר מביא אותם אדם פ' לעיר פ' בספינה פ' למכרם שם הם כשרים לבר ישראל, ולראיה שתהיה ביד פב"פ הנז' כתבתי וחתמתי היום כו"כ לחודש פ' בסדר וככה תאכלו אותו מתנכם חגורים בשנת פ' וקיים, וחתם שמו. והנה החכם של אותו העיר אשר הובאה הגבינה שם היה פתח גדול והבין מתוך דברים שבמכתב ההוא שהגבינה אסורה, תאמר מהיכן הבין כן:

שא

איתא במשנה דמכות פ"ב אמותיהם של כהנים גדולים היו מספקים מחיה וכסות לאלו הרוצחים שרצחו בשוגג וגלו לעיר מקלט, כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו, יען כי הרוצח בשוגג וגלה לעיר מקלט לא יוכל לצאת מעיר מקלטו לשוב אל ביתו אלא עד שימות הכהן הגדול שרצח בימיו, ולכך היו מספקים להם תמיד כסות ומחיה, כדי שלא יתפללו על הכהן הגדול, ותבא עליו קללתם בתפלתם. ומקשים למה היתה אמו של כה"ג מספקת המחיה והכסות כדי שלא יתפללו על בנה שימות, ולא היה הכהן גדול בעצמו מספיק להם מחיה וכסות כדי שלא יתפללו עליו שימות ותרצו רבני אשכנז קושיא זו ע"פ הקדמה אחת שכתב מהרש"א ז"ל שהרוצח גולה ע"פ הודאתו אפילו דליכא עדים שרצח אלא הוא הודה שרצח בשוגג גולה לעיר מקלט, ותאמרו אתה איך נתרצה קושיא הנז' ע"פ הדין הזה:

שב

בדניאל סי' ג' אמר הכתוב על נ"נ ענה ואמר הא אנא חזה גוברין ארבע מהלכין בגו נורא וכו' וחבל לא אייתי בהון, ודרשו בירושלמי דשבת פרק ב', מה ת"ל וחבל לא אייתי בהון, מלמד שהיו סריסין ונתרפאו והקשה יפה מראה ק"ל מהיכן ידע נ"נ דבר זה אותה שעה והלא הם לובשים כל מלבושים שלהם, וזה האבר הוא מכוסה ואיך ידע שנתרפאו:

שג

א"ר שמעון מעשה במגורת מים שהיתה עומדת בחזקת שלימה, ומדדו אותה ונמצאת חסירה, כל טהרות שנעשו על גבה רבי טרפון מטהר ורבי עקיבה מטמא ואתמר רבי טרפון מטהר משום דאזיל בתר חזקה, תאמר איך אפשר דתרווייהו אזלי בתר חזקה, ויהיה אחד מטהר ואחד מטמא:

שד

עוד שם בהך עובדא נתן רבי טרפון טעם אחר לדבריו דמטהר משום דזה דומה לעומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה דקי"ל דעבודתו שעבד למפרע כשרה, ורבי עקיבה אומר דבר זה דומה לעומד ומקרוב ע"ג המזבח, ונודע שהוא בעל מום דקי"ל עבודתו שעבד למפרע פסולה, א"ר טרפון אני דמיתי דין זה לבן גרושה או חלוצה, ואתה דמית אותו לבעל מום, נראה לפי האמת למי הוא דומה יותר, והשיב רבי עקיבה דין זה דומה לבעל מום, ולא לבן גרושה וחלוצה, ונתן טעם לדבריו, תאמר מה זה הטעם:

שה

איתא בכתבי הקדמונים ז"ל לא תרצח תשתנה בין יחיד לצבור וסמניך אתיהון:

שו

גמרא דקמא דף ע"ט, סבר רבי יוחנן גם בגזלן דמטמר אטמורי נקרא גזלן דכתיב וישימו מארבים על ראש ההרים ויגזלו כל אשר יעבור עליהם בדרך, ומקשים אין גזלן אלא הגוזל בפרהסייא, ואלו אם הם גזלנים למה מטמרי, תאמר טעם לזה:

שז

כתיב ויאמר המלך גזרו את הילד החי ותנו את החצי לאחת ואת החצי לאחת, פירש רב צבי ז"ל הכונה שימכרו הילד ויחלקו הדמים דמה יעשו בחצי גופו של מת שצריך לקברו, ומקשים א"כ יבאו על זה דברי האשה שהיא אמו שאמרה תנו לה את הילד החי, והמת אל תמיתהו, כיון דגם המלך לא אמר להמיתו אלא לחלוק הדמים:

שח

כתוב בש"ע אסור לקצץ ענפי האילן בחוה"מ כדי לתקנו, ואם ניכר שאינו מתכוין לתקנו אלא קוצץ הענפים ומאכילן לבהמתו מותר, וקשא אין זה הוכחה דדילמא מתכוין לתקנו, אך לא רצה שישליך הענפים לאבוד, ולכך מאכילן לבהמתו:

שט

כתוב בש"ע יו"ד סי' רי"ג האומר קונם עיניו בשינה היום אם ישן למחר לא ישן היום שמא למחר ישכח וישן, ונמצא שעבר על בל יחל דברו למפרע, אבל אם אמר קונם עיניו בשינה למחר אם ישן היום יכול לישן היום ולא חיישינן שמא למחר ישכח משן. תאמר מה הפרש איכא בין הא להא. ש"י:

שי

כתוב בש"ע יו"ד סי' רכ"א המודר הנאה מחבירו מותר לשחוט לו בהמה בריאה דחשיב קלקול ולא חשיב מהנהו, אבל לא מסוכנת מפני ששחיטת המסוכנת היא תיקון וחשיב מהנהו. ומקשים איך השחיטה חשובה קלקול והלא על ידי השחיטה הוא אוכל את הבשר ואין לך תיקון גדול מזה ובהמה לשחיטה עומדת, ונמצא זה מתקן:

שיא

אם אוכל אכילה גסה ביום הכפורים עד שקץ בה פטור אבל אסור, וקשא איך יתכן שיהיה פטור מן התורה והלא כיון שהתחיל לאכול עדיין לא נעשית אכילתו אכילה גסה ויתחייב על האכילה, ואם אח"כ נעשית אכילה גסה מה תועיל לפטרו:

שיב

כתיב גדלים תעשה לך על ארבע כנפות ללמד אם יש לה שלשה כנפות פטורה אבל אם יש לה יותר מן ארבע כנפות חייבת שנאמר אשר תכסה בה כמו שהיא הן בעלת חמש הן בעלת שש, וקשא מנ"ל לפטור בעלת שלש, ולחייב בעלת חמש דילמא תכסה בה לרבות בעלת שלש, ונמעט מפסוק על ארבע את בעלת חמש:

שיג

כתוב בש"ע (א"ח סי' י"ב) אם נפסקו כל חוטי הכנף ונשתייר בהם כדי עניבה כשר, ואם לא נשתייר כדי עניבה אפילו בחוט אחד שנפסק כולו פסול, הילכך כיון שכל אחד כפול לשנים אם נפסקו שני ראשים אפילו ששני הראשים הם מצד אחד פסול שמא שני הראשים הם של חוט אחד ונמצא נפסק חוט אחד, ומקשים והא קי"ל כל דפריש מרובא פריש, וטמא דזה החוט שנפסק הוא מן הרוב שהם שלמים בראש השני ואינו מן החוט שראשו אחר פסוק:

שיד

איתא בגמרא דחולין דף ע"א כתיב בפרשת שמיני והאוכל מנבלתה יכבס. בגדיו וטמא עד הערב, מכאן לטומאה כלומר שאינה מטמאה, תאמר מהיכא נפקא לן דבר זה:

שטו

אתמר נמי טומאה אינה מטמאה לאדם הבלועה בו וגם אינה מטמאה לאדם אחר שנגע בה, תאמר היכא משכחת לה שיהיה אדם אחד נוגע בטומאה בלועה, מאחר שהיא בלועה בבטן איך תגע בה יד:

שטז

בגמרא דבתרא דף צ"ט אמר רבינאי אמר שמואל כרובים בנס היו עומדין שנאמר וחמש אמות כנף הכרוב האחת, וחמש אמות כנף הכרוב השנית, גופייהו דכרובים היכא הוו קיימי, דהא מפורש בכתוב בית ק"ק לא היה אלא עשרים אמה אורך, ועשרים אמה רוחב והכרובים היו שניהם עומדים בשוה זע"ז, וגם שניהם כנפיהם פרושים ולא כייפי ידייהו על כן גוף הכרובים אשר בין כנף לכנף בנס היה עומד, ובגמרא הקשו על זה ההכרח דאפשר להיות עמידתן בטבע ולא בנס ועשו בזה שלשה אופנים, תאמר מה הם:

שיז

בתרא דף קט"ז היו הצדוקים אומרים תירש הבת עם בת הבן, שאם יש לראובן בן ובת אחת, והנפטר בנו ויש לו בת שיורשת את ראובן במקום אביה, גם בתו של ראובן תירש עמה, אמר להם ריב"ז שוטים מנין לכם זה, אמר לו זקן אחד מקל ותומר, ומה בת בנו הבאה מכח בנו תירשנו, בתו הבאה מכחו לא כ"ש, והשיב לו ריב"ז פרכה גדולה על קל וחומר זה, תאמר מה היא הפרכה:

שיח

בגמרא דיבמות דף צ"ד, ואשה גרושה מאישה לא יקחו ללמד אפילו לא נתגרשה אלא מאישה פסולה לכהונה כלומר אם כתב לה בעלה גט ואמר לה הרי את גרושה ממני, ואין את מותרת לכל אדם, אע"פ דאינה מתגרשת בגט זה כיון דלא אמר לה את מותרת לכל אדם, עכ"ז כיון דאמר לה הרי את מגורשת ממני יש לזאת דין גרושה לענין זה שתהא אסורה לכהן, כי הכהן אסור בגרושה. וקשא מאי קמ"ל. בדין זה הלא בלא"ה אסורה לכהן משום דאמר לה אין את מותרת לכל אדם, דאז גם הכהן אסור ליקח אותה משום דעודנה באיסור אשת איש, כיון דלא נתן לה גט שתהא מותרת לכל אדם:

שיט

איתא בגמרא דכריתות דף ב', איש אשר יקח את אחותו ונכרתו, תניא אחותו בכלל כל העריות היתה, ולמה יצאת לדונו בכרת לחלק על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו, ויש כאן שאלה היכי משכחת לה דבר זה בעולם שימצא אדם אחד שיבא על אשה שהיא אחותו ואחות אביו ואחות אמו:

שכ

אמרו חכמים ז"ל גיהנם נברא ביום שני שנאמר כי ערוך מאתמול תפתה אין תפתה אלא גהינם שכל המתפתה ביצרו נופל בה, וקשא מנ"ל דאתמול קאי על יום שני:

שכא

בגמרא דפסחים דף נ"ד מקשי על הכתוב שמנה את ענה באחים של צבעון, ולבסוף חשיב ליה בבניו של צבעון:

שכב

בש"ע א"ח סי' ש"י כדי כל דבר שאסור לטלטלו אסור ליתן כלי תחתיו כדי שיפול לתוכו מפני שאוסר את הכלי בטלטול ודומה לסותר שסותר זה הכלי ממה שהיה ראוי ומוכן לו מתחלה, ומקשים מאי שנא מהא דסי' ש"ח דאמרינן כופין את הסל לפני האפרוחים בשבת כדי שיעלו וירדו בו, ובעודן עליו אסור לטלטלו והרי גם בזה מבטל כלי מהיכנו דהא אסור לטלטלו בעודן עליו:

שכג

אדם אחד בא מעיר אחרת לדור בעיר אחת גדולה, ואמר שהוא כהן והיה עולה ראשון לס"ת, ואחר שלש שנים או יותר נודע ונתאמת כי רמאות עשה והוא ישראל ומשפחתו ידועה בעירו, ויגזור עליו הרב מלקות ארבעים על אשר גזל העליה של כהן ועלה בה כמה פעמים, והלקהו שמש ב"ד כאשר גזר הרב, והנה ביום שני גזר עליו הרב מלקות ללקותו עוד הפעם מלקות ארבעים ושאלו מן הרב למה גזר עליו מלקות שנית והלא כבר לקה אחמול על גזלת העליות שגזל' והשיב להם הרב תשובה בטוב טעם, תאמר מה תשובה השיב הרב על זה:

שכד

שאלו להגאון העשל ז"ל בזמן היותו קטן מדוע צריכה האשה להדליק בליל שבת שתי נרות, אם הוא בשביל שיש צורך כפי הסוד או כפי הפשט להיות ברכה של הדלקה בליל שבת על שתי נרות דוקא הנה די שתדליק נר אחד דוקא ונוכח הנר יעמידו זכוכית לטושה שקוריה עייגא ואז מוכרח כשתדליק את הנר יהיה נראה מהצל נגד פניה נר אחד נדלק, ונמצא כשהיא מברכת אחר ההדלקה הנה היא מברכת על שתי נרות שיש לפניה אחת שהדליקה בידה ואחת שרואה בזכוכית הלטושה כנגדה, והשיב להם תשובה נאה, תאמר מה השיב:

שכה

שנים באו לפני הרב אחד אמר הנה הוא מוכרח לחסר ברכה אחת מן י"ח ברכות שתקנו אנשי כנה"ג בתפילת העמידה, לכן תסדר לי ברכה אחרת במקומה, אמר לו הרב אוי לך, וחבירו אמר הנה הוא מוכרח לחסר שתי ברכות תסדר לי שתי ברכות במקומן, אמר לו הרב וי לך. תאמר מה הם הברכות שבעמידה שהיו אלו מוכרחים לפי דעתם לחסר אותם שלא לאומרם, גם למה לאחד אמר לו אוי בלשון הקודש, ולאחד א"ל וי לשון תרגום:

שכו

אחד חכם הגיש ספר לפני גאון אחד ובקש שיתן לו הסכמה עליו, ואמר להגאון זה הספר הוא חיבור שלישי שלי כנגד יום שלישי שהוכפל בו כי טוב, והוא חשוב וחביב אצלי כמו הקטורת אשר הוקרבה לפנינו על מזבח הזהב (ר"ל אקוה שאקבל בעדו זהובים) ואמר לו הגאון לפי דבריך רע הוא זה ולכן לא אתן לך הסכמה עליו דעלובה עיסה שנחתומה מעיד עליה, תאמר מה כונת הגאון בדברים אלו:

שכז

שני רבנים היו אחד רב בעיר קטנה ואחד רב בעיר גדולה והוצרך גאון אחד לכתוב להם מכתבים וכתב לכל אחד מהם תואר גדול של גאון והם לא היו גדולים בתורה כדי שיזכו לתואר זה של גאון, אמרו לו תלמידיו רבינו זה חכם פלוני אינו ראוי לתואר זה אמר להם המקום ימלא חסרוני, חזרו ואמרו לו על חבירו ג"כ אינו ראוי לתואר זה אמר להם המקום ימלא חסרונו, תאמר מה כונתו בתשובה זו ותשובה זו:

שכח

תניא רבי עקיבה אומר ונקתה ונזרעה זרע אם היתה עקרה נפקדת, א"ל רבי ישמעאל א"כ יסתרו כל העקרות ויפקדו ע"כ, ומקשים מאי קשיא ליה דילמא היכא דנסתרה בלא כונה כדי שתפקד בהאי גוונא דוקא הוא דמועיל לה שתלד, אבל אם סותרת עצמה בכיון כדי שתהיה יולדת אפשר דאינו מועיל:

שכט

מקשים על זה דילמא לעולם היכא דמתכונת לכך אינו מועיל, וא"ת תהיה התורה פלסתר ח"ו בעיני העולם, זה אינו דאפשר שיאמרו שמא הבעל אינו מנוקה מעון ולהכי לא בדקו המים את אשתו אף אם זינתה, וכמ"ש והאיש מנוקה מעון אז האשה תשא את עונה:

של

בגמרא דשבועות דף מ"ה ע"א השכיר נשבע ונוטל דעקרו רבנן לשבועה מבעל הבית ושדייוה אשכיר, משום דניחא ליה לבעל הבית דמשתבע שכיר ושקיל משום דבעה"ב אינו סומך על עצמו לישבע כיון דהוא טרוד בפועליו שנותן שכר לכמה פועלים וחושב שנתן גם לזה, וכדי להפיס דעתו של בעה"ב תקנו שישבע הפועל ויטול, ומקשי בגמרא ליתקון רבנן שיתן אדם לפועליו שכרו שחרית עד שלא יתחילו במלאכה ואם תבע לערב לא יטול כלום ולא תהיה שם שבועה, ומשני שניהם רוצים בהקפה דבעה"ב רוצה שיתן השכר לערב מפני דלפעמים אין מעות מצויות לו בשחרית, ופועל ניחא ליה לקבל שכרו בערב כדי שיוציא המעות לפרנסתו בלילה, ומקשים אם יתקנו שישלם בבוקר גם בזה יהיה מחלוקת ביניהם ויצטרכו לשבועה, והוא דבעה"ב יאמר לפועל לך עשה לי המלאכה כי כבר שלמתי לך השכר, והפועל ישיב לא נתת לי השכר עדיין ומוכרח שיבא הדבר לידי שבועה:

שלא

ויעש ה' לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם מדכתיב וילבשם משמע דהיו הבגדים שוים לשניהם, וקשא והא כתיב לא ילבש גבר שמלת אשה:

שלב

אמרינן בגמרא דחגיגה אשה ועבד וטומטום פטורים מן הראיה אבל מי שחציו עבד וחציו בן חורין ה"ז חייב, וכתב אחד מן הראשונים דמשכחת לה אם יבואו שנים מאלו לפנינו בבת אחת אי אפשר לפטור את שניהם דאם נפטור את שניהם הוי תרתי דסתרי אלא מוכרח לפטור מין זה ולחייב מין השני, תאמר היכי משכחת לה ומה שייכות יש למין זה עם מין האחר:

שלג

אמרינן בגמרא דפסחים דף נ"ג רשב"ג אומר סימן לעמקים דקלים כלומר תמרים שדרך העמק שיהיה נטוע בו תמרים וסימן לשפלה (ר"ל ארץ מישור) שקמה ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר ויתן המלך את הכסף בירושלים כאבנים, ואת הארזים נתן כשקמה אשר בשפלה לרוב, ושאלו בגמרא מאי נפקא מסמנים אלו שנתן התנא בעמקים ובשפלה ויהיב טעמא מאי דנ"מ, תאמר מה הוא הנ"מ:

שלד

איתא בגמרא דחולין דף י"א מנ"ל דאזלינן בתר רובא, אמר רב מרי אתיא ממכה אביו ואמו דאמר רחמנא קטליה. וליחוש דילמא לאו אביו הוא אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא, ורוב בעילות אחר הבעל ע"כ, וכתבתי בסה"ק בן יהוידע חלק ה' שאמר לי הרב מהר"ר יאודה אשכנזי ז"ל תושב דמשק בעת שהיה עובר אורח פה מח"ק בגדאד יע"א זה שנים רבות, שבאשכנז מקשים כאן קושיא אחת ומתרצים אותה ע"פ ארבעה הקדמות, ובשביל לחדד את התלמידים אין אומרים להם אלא רק הארבעה הקדמות וצריך התלמיד לעיין לומר מעצמו התירוץ וירכיב אותו על הארבעה הקדמות ההם ולא יחסר מהם כלום. וזו היא הקושיא על הכלל שכתב ר"ת ז"ל דסבר מר דלא אזלינן בתר רובא אלא בענין שאם לא תלך אחר הרוב אז לא היה חייב מיתה כלל, והשתא דאזלת בתר רובא תחייבהו מיתה, אבל בענין שאם לא אזלת בתר רובא חייב מיתה קלה, ואי אזלת בתר רובא יתחייב מיתה חמורה בכה"ג לא אזלינן בתר רובא לחייבו מיתה חמורה וכמ"ש התוספות בשמו בסוף ד"ה ליחוש ע"ש, ואיכא קושיא על כלל זה דהא הבא על אשת אביו דחייבתו התורה מיתה חמורה והיינו משום דאזלי בתר רובא שזה הוא אביו, ואי לא אזלת בתר רובא ותאמר שאין זה אביו היה מתחייב מיתה קלה בשביל אשת איש, והגם דיש לתרץ דקרא איירי בבא על אשת אביו גרושה מאביו דליכא איסור אשת איש, מ"מ בשביל החדוד עושין תירוץ לזאת הקושיא מורכב ע"פ ד' הקדמות אלו, וזה תוארן:

הקדמה א' דקי"ל אין האשה מתעברת וחוזרת ומתעברת, שאם באי עליה כמה בני אדם לא אמרינן שנתעברה מכולם אלא מאחד מהם דוקא.

הקדמה ב' המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצא עליה נדרים הרי אלו קדושי טעות ואין מקודשת.

הקדמה ג' אם אחד נדר ושמע חבירו ואמר ואני, חל הנדר גם על השני שאמר ואני.

הקדמה ד' האב מפר לנדרי בתו ועוקר הנדר מעיקרו כאלו לא היה נדר כלל.

ועל פי ד' הקדמות אלו צריך לומר התירוץ מורכב בארבע הקדמות אלו, כן אמר לי הרב מהר"ר יאודה אשכנזי ז"ל הנז' ושלי"ת אני הצעיר אמרתי לו התירוץ מורכב על פי הקדמות הנז' וככתוב בסה"ק בן יהוידע בסייעתא דשמיא.

·

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.