אמרי בינה/דיני שחיטה/כג
|
< הקודם · הבא > |
הא דמבואר בש"ע כסהו הרוח וחזר ונתגלה חייב לכסות כתבו האחרונים הפ"ח והת"ש כיון דבש"ס ע"ז (דמ"ז) קאמר דספוקי מספקא לן אי איכא דיחוי אצל מצות ולחומרא אזלינן ולא לקולא הה"ד לענין ברכה שלא יברך וכמו כן לענין דם שנפל לתוך המי' דמחייבינן לכסות מטעם אין דיחוי אין לברך ועיין מג"א (סי' תקפ"ו) דהקשה על הרמ"א דשם כ' להחמיר דאינו יוצא אלא בנתבטל בעיו"ט ולמה סתם לגבי כיסוי דחייב לכסות ומשמע בברכה:
והנה כבר כתבתי בהגהותי בדברי־חיים דיני ר"ה (סי' ב') די"ל הרמ"א נקט כשיטת הרא"ש פ' ואלו מגלחין (סי' כ"ח) במחלקותו עם הרמ"ה בקטן שנתגדל תוך ימי אבלו אם חייב להתאבל דכתב הרא"ש ועוד במצות גופייהו יש דיחוי כמו גבי הדס שהיו ענביו מרובים מעליו אם הי' שחורו' פסול ירוקות כשר וקאמר אי אשחור ביו"ט פסול משום דיחוי אפי' הוריקו אח"כ אע"ג דגבי כיסוי אמרינן דאין דיחוי ש"ה שיש בידו לגלות ולבטל הדיחוי כו' וקטן אין בידו וקשה הא בש"ס רצה למפשט בעי' דר"י מהא דכסהו הרוח ושם הי' בידו ובתוס' סוכה (דף ל"ג) כתבו דלענין נראה ונדחה הואיל דאינו חייב לגלות ליכא נ"מ אף דבידו וכבר עמד ע"ד הרא"ש בס' ק"נ שם. וע"כ צריך לומר דהרא"ש סובר דכל השקלא וטרי' בע"ז ובסוכה הוא אליבא דרבא זבחים (דף ל"ד) דלדידיה אין חילוק בין אם הוא בידו או לא והרא"ש כתב זאת אליבא דאמת דקיי"ל כרב אשי דבתראי הוא דאם הוא בידו ל"א דיחוי ממילא אף בנראה ונדחה ג"כ ל"א דיחוי ועיין פנ"י סוכה שם דכתב כן מסברא דנפשי' והוא מוכרח בדעת הרא"ש הנ"ל ועיין בפוסקים באו"ח (סי' תרמ"ו) דפסקו להקל באם עבר ולקטן ביו"ט אף באשחור ביו"ט מטעם דהרא"ש סתם ולא אבין הא הרא"ש מ"ק הנ"ל הביא הסוגיא וכתב באשחור ביו"ט אסור דל"ה בידו ועיין ב"י או"ח שם וצ"ע. עכ"פ דעת הרא"ש ברור מלולו אליב' דידן לחלק אף בנרא' ונדח' לבין יש בידו לבטל הדיחוי או אם אין בידו וא"כ הרמ"א אף דמחמי' בשופר שם להחמיר הואיל דאין בידו לבטל הדיחוי משא"כ לגבי כיסוי דהוא בידו ובזה קיי"ל דאין דיחוי אפשר דחייב אף לברך:
אך להמתבאר בש"ס סוכה שם ובתוס' בנקטם ראשו בעיו"ט ועלתה בה תמרה ביו"ט הוא איבעי' דר"י ואף בענבים מרובים מעלין ואשחור בעיו"ט אם מעטן ביו"ט דכשר וקאמר תפשט דיחוי מעיקרא ל"ה דיחוי הוא כמ"ש תוס' שם (דף ל"ב) דבידו לתקן ניהו דאסור למעט מ"מ חשיב בידו ובאשחור ביו"ט ומיעטן דהוי נראה ונדחה אף דהוי בידו למעט מ"מ לא תפשוט. ואף דבזבחים קבל הכשר ונתן לפסול קאמר ר"א כל שבידו ל"ה דיחוי לא לגמרי דמי להא דהא שם נראה ונדחה הוא ובש"ס קאמר דלא תפשוט נראה ונדחה וכן בהפריש קרבן והמיר דתו דבידו לחזור אפ"ה אמרינן הואיל דאדחי אדחי וכן זבחים (דף נ"ט) כל הקדשים שנשחטו עד שלא נפגם המזבח ואח"כ נפגם פסולין אעפ"י שבידו לתקן וצריך לחלק בדברים. ובחזר ונתגלה רצה הש"ס למפשט מינה לבעי' דר"י אע"ג דשם בידו לגלות מ"מ הואיל ונפטר מלכסות לא נתחייב להוציא מן הדיחוי כדי לחזור ולכסות והא דמייתי לימא כתנאי מעבר ולקטן הוי מצי למדחי דהתם בידו לתקן אלו תורף דברי תוס' וכ"כ הר"ן משם אחרים דבעיא דר"י בעלתה תמרה לא מפשט הואיל דל"ה בידו משא"כ בענבים מרובים בדיחוי מעיקרא חשבינן לבידו אף ע"י איסור ובנראה ונדחה ל"ח לבידו. אולם דעת הרי ף והרמב"ם והרא"ש כמו"ש הב"י בשיטתם דסתמו דאם מיעטן כשר סברי אף בנראה ונדחה כשר הואיל דהוי בידו וכן פסקינן באו"ח שם. והנה מ"ש תוס' וצריך לחלק בדברים בתוס' זבחים (דף נ"ט)מבואר יותר דבהמיר דתו כיון שא"ר לחזור ל"ח בידו ובאין ממעטין ל"ה בידו לענין נרא' ונדחה הואיל דאסור:
אולם מהא דנפגם המזבח ל"כ כלל. ולכאורה י"ל דהא דר"א דמתרץ כל שבידו ל"ה דיחוי וכתבו תוס' שם דרק על קבל בכלי חול ונשפך על הרצפה הי' קושית הש"ס דיחשב דיחוי והיינו כיון דנפסק רגע המצוה וע"ז מתרץ ר"א כיון דהוי בידו לא נפסק ממנו המצוה לעולם והחיוב עליו לקבל מן הרצפה ולזרוק משא"כ בהא דאשחרו דנפסק החפץ ואדחי מן המצוה אף דגברא מחויב מ"מ החפץ אדחי כ"ז שאינו ממעט בזה אף דבידו למעט ולתקן חפץ מ"מ כיון דאינו מחויב בדבר לתקנו ואינו ראוי עתה למצוה חשבינן לדיחוי משא"כ בקבל בכלי חול דלא נפסק מגבר' המצוה לעשות בהדם לקבלו ולזרוק וכן בנפגם המזבח אף דהחיוב לתקן המזבח מ"מ כ"ז שלא נתקן אינו מחויב בהקרבת קרבן ונדחי החיוב של המקריב עד שיתקן המזבח ובזה ל"מ בידו. ובהמיר דתו י"ל כיון דהוא בעצמו סיבב הדיחוי גרע ועיין תוס' פסחים (דף צ"ה ע"ב) וזבחים שם דדיחוי בידים גרע משא"כ בנשפך [ועיין פ"מ או"ח בא"א (סי' תרמ"ט ס"ק כ') שכ' אם נדר ביו"ט ונשאל על נדרו לצורך יו"ט י"ל כה"ג ל"ה נרא' ונדחה דבידו הוא וא"נ ל"ה בידו י"ל כל שהוא סיבב הדבר אפשר ל"ה נראה ונדחה וחו"נ וצ"ע עכ"ל ותמהני הא אדרבא דיחוי בידים גרע ממה דנדחה ממילא כמו דמבואר תוס' הנז' די"ל דאף בידו ל"מ בזה ועיין כאן בפ"מ בש"ד סוף הסימן. וגם נראה דבזה ל"ש דיחוי במה דנדר מלולבו אף למ"ש הרמ"א (סי' תקפ"ו) דע"ז של נכרי הוי דיחוי אף דהחפץ ראוי הי' למצוה רק הואיל דאי אפשר לבטלה דישראל א"י לבטל ע"ז וא"כ לא אדחי רק מטעם דל"ה שלו כמ"ש תוס' סוכה (דף ל"א) היינו כיון דאינו ראוי עכשיו לשום ב"י למצוה שפיר חשיב דאדחי אבל במודר הנא' מלולבו דראוי לכל העולם למצוה וגם לו הוי ראוי הוא דמצוה ללה"נ רק מטעם דל"ה לכם אדחי ממצוה ובזה לא מקרי דחי על החפץ ואולי כוונתו דפ"מ במוד' הנא' לו ולכל העול' דאז אדחי לגמרי וגם בזה יש לחלק כמובן ואכ"מ]
והנה במס' סוטה (דט"ו ע"ב) בעי רבא נתאכמו והחזירו לכבשן האש {{עוגן{כא ב}}ונתלבנו מהו מי אמרינן כיון דאדחי אדחי א"ד כיון דהדר הדר וכתבו תוס' שם ד"ה נתאכמו תימא מ"ש דקמבעי הכי בנראה ונדחה וחזר ונראה והא בפ' לולב וערבה קמבעי לי' ולא אפשט ועוד מ"ש מבגדי כהונה דאמר אביי זבחים (דף פ"ח) הגיעו למים מכבסים אותן בנתר ול"א דנדחה ולכאורה יש להבין דלמא בסוכה האבעי' הוא רק היכא דאין בידו בהיתר לסלק הדיחוי אבל בנתאכמו דבידו לסלק בהיתר דלמא אין דיחוי אף דלא הוי מצוה להחזירן לכבשן וא"ל דהתוס' הקשו לרבא לשיטתו דאינו מתרץ בזבחים (דף ל"ד) ע"כ דלא ס"ל כרב אשי ולחלק בין בידו לאינו בידו א"כ תקשה מאי קמ"ל מהך דאביי בהגיע למים דלמא אביי סובר לחלק בין בידו לאינו בידו וכר"א וצ"ל ע"כ דתוס' סברי דהיכא דליכא מצוה לסלק הדיחוי אף דהוא בידו דומה לאינו בידו ומ"מ יש לדקדק דבבגדי כהונה הוה אף קצת מצוה לכבס שלא לבטלן ממצותן הראוי להן. ועי' רמב"ם (פ"ג מה' סוטה) דפוסק דכשר לכלי לצורך סוט' בחוזר לכבשן ובכ"מ שם הקשה הא לא אפשטא וצ"ע הא הכ"מ כ' (פ"ה מה' לולב) דאף בנראה ונדחה דעת הרמב"ם דלא הוי דיחוי היכא דבידו אף היכא דל"ה בידו לסלק הדיחוי בהיתר למעטן ביו"ט ואף דל"ה מצוה לסלק הדיחוי אדרבה עבירה דאין ממעטין מ"מ חוזר ונראה א"כ מכ"ש בנתאכמו וחזרו ונתלבנו. ואולי דעתו דל"ה כ"כ בידו להחזיר לכבשן שמא פקעי וע"ש במל"מ דכ' למ"ש תוס' שם דאסמכתא בעלמא היא וליכא רק פסולא דרבנן במים שנשתנו ומכ"ש כלי' שנתאכמו ל"ה רק פסול דרבנן לכך פסק הרמב"ם לקולא. ולכאורה קשה מאי הקשו התוס' מהא דכבר איבעי לן לענין לולב דלמא שם מספקינן היכא דנדחו מדאורייתא למצוה בזה אולי יש דיחוי אצל מצות אבל היכא דלא אדחי רק מדרבנן כמו בכלי' שנתאכמו דלא נפסלה לגבי סוטה רק מדרבנן אולי אין דיחוי כיון שחוזר ונראה כשר. ואולי דעת התוס' דגם בלולב בענבים מרובים מעליו דהפסול הוא משום דל"ה הדר כמבואר ברש"י סוכה ובמג"א סי' (תרמ"ו סק"ד) ודעת הרא"ש וריטב"א דפסול דהדר נמסר לחכמים ול"ה ג"כ רק פסול דרבנן ושפיר הקשו תוס' סוטה הנ"ל ואף למ"ש הירושלמי סוכה דהפסול הוא מטעם דכ' ענף עץ ולא ענף פרי כבר כ' הפ"מ או"ח שם דל"ה רק אסמכתא בעלמא ול"ה ג"כ רק פסול דרבנן עכ"פ מבואר ממ"ש דאף היכא דל"ה דיחוי רק מדרבנן ג"כ אם אמרינן לגבי מצוה נרא' ונדחה א"ח ונראה אז אף בפיסול דרבנן ג"כ אמרינן יש דיחוי:
ועוד ראיה ממה דנראה מדברי הרא"ש מס' ר"ה דשיעור הצריך לשופר ל"ה רק מדרבנן וכ"כ הפ"מ במשבצות (תקפ"ו) א"כ לא נאמר בשופר של ע"ז דיחוי כיון דלעולם לא אדחי מדאורייתא אלא ודאי כיון דעכ"פ מדרבנן אדחי יש בו תורת דיחוי:
ותמהני על תשובת ר"מ עזרי' (סי' ק"ה) שכ' על הא דכ' הרמב"ם בה' שגגות בשחט בשוגג קרבן יחיד בשבת שאם נזרק הדם הבשר מותר בהנאה ותמה הכ"מ שם הא הוי פסולי המוקדשין וכ' המ"ע וז"ל מילתא אגב אורחא קמ"ל שאיסור זריקת הדם אינו אוסר את הבשר דנימא יש דיחוי אצל מצות וטעמא דמלתא דאיסור זריקת דם א"ב אלא משום שבות ולא אתי דרבנן ודחי מצות אכילת קדשי' דאורייתא אחרי שסר איסור שבות דהוי רבע על הבשר ודוקא כל שלא נזרק הדם מבעוד יום נאסר אח"כ הבשר ונ"מ שאם יזרוק הדם בשבת חזר הבשר להתירו באכילה ודמי ליבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזיר להתירה הראשון דל"ל בה נראה ונדחה א"ח ונראה הואיל ולא אדחי אלא מדרבנן משום זיקה ויבום גופייהו דאורייתא וכבר נראה בשעת נפילה הא לאו הכי הו"ל דיחוי מעיקרא וליתא ביבום כלל ל"ש דחוי מה"ת ל"ש דרבנן כר"י התם בפרק ד' אחין לגבי רב משא"כ בבשר דמעיקרא לאו דחוי הוא אלא מותר בהנאה דאי בעי יהיב ליה במתנה לכהן אחר וכשיזרוק עליו הדם משתרי להו באכילה ואיסור שחיטה אע"ג דאיסור תורה הוא לא משוי ליה לבשר דחוי מעיקרא דמצות שחיטת קדשי' לחוד ומצות אכילתן לחוד והשתא דאתינן להכי מצות זריקה נמי לחוד ואפילו הי' בה איסור תורה אינו דוחה מצות אכילה לכשיזרוק הדם עכ"ל ולמה שבארתי באורך מבואר דאף מה דלא אדחי רק מדרבנן ג"כ אמרי' דחוי ואף דיש לחלק בדוחק מ"מ הראי' שהביא מיבמה שהותרה ונאסרה כו' אינו ראי' דכוונתו להא דמבואר יבמו' (דף כ"ז) סובר מתה הראשונה הותרה השני' ואעפ"י שאין אני קורא בשעת נפילה יבמה יבא עלי' הואיל דזיקה הוא דרבנן ור' יוחנן סבר אסור בשניה רק מתה שני' הותרה הראשונה ומזה הוכיח דהואיל דלא אדחי רק מדרבנן ל"ה דחוי ויקשה א"כ יבמות (דף מ"א) בשומרת יבם שקידש אחיו אחותה קאמר בש"ס מתה אשתו סובר רב מותר ביבמתו דתחזיר להתירה הראשון ופסקינן שם כרב נימא עכ"פ שם דאדחי ממצות יבום ביבמתו מצד שקדש אחותי. ובאמת הרי"ף שם פוסק כרב והביא ראי' מר' יוחנן דסובר ג"כ תחזיר להתירה והרא"ש הקשה עליו דשם לא נאסרה רק משום זיקה דרבנן ובנאסרה מה"ת משום אחות אשה י"ל דר"י מודה להא דשמואל. עכ"פ יקשה נפשוט מרב דאין דחוי אצל מצות אף בנראה ונדחה:
אולם באמת הרשב"א שם מפרש דברי רב שהקשה כשהותרה איך אפשר שתחזור לאיסורה אחרי שכבר נפטרה ואין זה דרכי נועם והעלה דלאו למימרא שתהי' היבמה זקוקה לו לא לחלוץ ולא ליבום אלא עיקר דברי רב מותר בלבד קאמר כלומר שאם רצה לישא אותה אינה נאסרה לו וטעמא דמילתא משום דבשעת נפילה הותרה לו שוב אי אפשר לאסור בה משום אשת אח אלא משום דקדש אחותה הוא דנפטרה לה הלכך כל שאשתו קיימת קאי עלה דיבם באיסור אחות אשתו והשת' דמת' אשתו חזרה יבמתה להתירא הראשון ול"א כיון שלא בנה שוב לא יבנה כיון שלא עשה מעשה באותו בית רק ממילא נפטרה ונאסרה עליו מחמת הגורם כשנסתלק הגורם בטל האיסור וראיה מר"י דסובר כיון שקאי עליו זיקת אחותה דרבנן הולכין בה כשל תורה להחמיר וכשמת' הראשונ' אסור בשניה ואעפ"כ כשמתה השני' מותר בראשונה ואמאי תהא השני' כמקודשת לו ותאסר עליו את הראשונ' ליבום מפני שבחיה נדחת הראשונ' מביתו וכיון שנדחת שעה אחת אין לה היתר אלא ש"מ שאף ר"י סבר שהמקדש אחות יבמה אעפ"י שנדחת היבמה ד"ת לגמרי כשמתה אשתו מותר ביבמתו כרב שאם היתה המקודשת אוסרת את היבמה לעולם ד"ת הי' ר"י אסרה מחמת זיקת שני' כדרך שהי' מחמיר בשני' כשמת' הראשונ' זו תורף דברי הרשב"א שם. ולפי"ז כיון דלרב לא הותרה לקיים בה מצות יבום א"כ ל"ש בי' כלל לומר דיחוי אצל מצות דכבר נפקע מצות יבום ע"י אחותה וכשמתה ונסתלק הגורם הותרה לו בלבד הואיל דבשע' נפילה הותרה לו וכנראה הא דמותרת לו הוא ע"י קידושין ומדעתה כשאר קדושי אשה דעלמא. ובאמת יש להבין ל' הרמב"ם וש"ע אה"ע (סי' קנ"ט) דכתבו מתה אשתו או חולצת או מתיבמת ומשמע דמתורת יבום הותרה לו וז"א דיבום הוא אף בע"כ וזאת רק הותרה לו אבל צריך לקדש' מדעתה ועי"ש בספר בית מאיר דרק בקדשה צריכה חליצה מ"מ מ"ש או יבום משמע דאתי עלה מתורת מצות יבום וז"א לדברי רשב"א דאינה זקוקה לו כלל רק בקדש אחותה צריכה חליצה מדרבנן ולכנסה צריך קידושין ומדעת'. ולפי"ז בנידון דר"י (דכ"ז) כשמתה השני' הותר' הראשונה היינו אף אם היתה מד"ת נפקע הזיקה מ"מ כשנסתלק הגורם מותרת ליבם ושפיר קאמר ר"י דחזרה להתירה הראשון ורשאי ליבמה ול"ש לומר יש דחוי אצל מצות כיון דלא נדחת לגמרי והזיקה לא הותרה לגמרי רק שאסרה עליו אבל חליצה היתה צריכה כיון דמד"ת הותרה לו וכשנסתלק הגורם הותרה לו לגמרי ומקיים בה מצות יבום כיון דהותרה לו ואין לומ' הא מ"מ מצות יבום אדחי לי' ע"י זיקת אחותה ז"א כיון דמ"מ הותרה לו לכנסה שפיר דמי כיון דזקוקה לו עכ"פ מדרבנן אף לחליצה ואם יחלוץ לה תהיה אסורה עליו מה"ת נאמר שיחלוץ ולא יכנסנה אדרבה שפי' דמי לכנסה כיון דמותרת לו:
אך יש לעיין אם יכול ליבמה ולכנסה בע"כ דכיון דאדחי מצות יבום ע"י אחות זיקתה ואינה זקוקה לו לכנסה אף שהותרה אם נימא יש דחוי ואינו חוזר ונראה רק דהותרה לו א"כ בעי קידושין לדעתה או י"ל אף יכול לכנסה בע"כ. עכ"פ אינו מוכח משם דנימא מה דלא אדחי רק מדרבנן דנימא ל"ה דחוי אף אם יש דחוי אצל מצות. ועיין תוס' יבמות (דף ט"ז ע"א) ד"ה בני דכתבו לשמואל דמספקא לי' אם תפסו קידושין ביבמה לשוק פשיטא דבני צרות כשרים דמיד שקדשה פקע לה זיקה כמו בשומרת יבם שקדש אחותה וכתבו דל"ד דהתם אין שום תקנה לעשות שתתיבם שאין להמית אחותה אבל היבמה שנתקדשה לשוק אפשר שתתקן ע"י גירושין שתתיבם הלכך לא פקע זיקה. ובזה יקשה הא מ"מ הוי כיבמה שהותרה ונאסר' וחזרה והותר' אף דבזה לכ"ע חזרה להתיר' הראשון כיון דלא נפקע הזיקה ואף שמואל דחולק על רב (דף מ"א) מ"מ כיון דיש תקנה לא נפקע הזיקה והותרה כשנסתלק הגורם מ"מ איך יקיי' בה מצות יבום נימא כיון דאדחי אדחי דמ"מ הוי שעה שנדחת מיבום. ולמ"ש כיון דמ"מ רשאי לכנסה ואינה אסורה עליו כיון דהותרה בשעת נפילה ונסתלק הגורם ל"ש לומר יש דחוי כיון דמ"מ זקוקה ועומדת לו וחליצה צריכה ממילא רשאי לכנסה ועיין היטב ועוד יש לדבר הרבה ביבמות שם ואכ"מ:
ומ"ש הרמ"ע דיכול ליתן לכהן ולכשיזרוק הדם משתרי באכילה לא אבין מה הנאה ומתנה שייך כיון דאסור לזרוק הדם ביום ובליל' מיפסל בלינה וגם קודם הזריקה לא זכה הכהן בהבשר והא דכתב מצות זריקה לחוד ומצות אכילה לחוד היינו דכ"ז שלא זרק הדם לא חל מצות אכילה ול"ש דחוי וכן אף שנדחה מצד השחיטה לא הוי דחוי לגבי אכילה. ולכאורה למה השחיטה בעצמו ל"ה דחוי דכשבא שבת נדחה. אולם כבר הקשו בתוס' יומא (דף ס"ד) על כל קרבנות שהקדישן ביום ועבר לילה אחת דלא לקרבה תו דהו"ל נראה ונדחה וכתבו כיון דאינו חסר מעשה בגופו לא חשיב נדחה. א"כ בשבת ג"כ ל"ה דחוי ועוד כתבו דלילה לא חזיא להקרבת שום קרבן ובשבת נמי דכוותי' כיון דל"ח לשום קרבן יחיד ל"ה דחוי. ועיקר כוונת רמ"ע הוא על מצות אכילה דהוי דחוי וע"ז כתב דקודם זריקה לא חל עדיין המצוה ול"ה דחוי:
ועוד בלא"ה שבת לא חשיב דחוי כיון דהדין אם עלו לא ירדו ודומה להא דכתבו תוס' חולין (דף מ' ע"א) ד"ה חייב דמה"ט חייב השוחט חטאת עוף בשבת בחוץ אף דאינו מתקבל בפנים כיון דאם עלה לא ירד ואע"ג דאותו ואת בנו בחוץ פטור משום מחוסר זמן שבת לא חשיב מחוסר זמן דא"ז אלא משום דאין עשה דקרבן יחיד דוחה ל"ת דשבת וכן מצינו בתוס' ריש מס' חגיגה דאף למ"ד תשלומין דראשון נינהו וחיגר ביום ראשון ונתפשט בשני פטור מ"מ אם חל יום ראשון בשבת קרב בשני כיון דאינו אלא משום דהיום אינו ראוי עכשיו ופירש שם הטורי אבן (דף ט') דשבת ויו"ט ל"ח לי' דיחוי משום דראוין לחגיגה הוי אלא דארי' דאיסור שבת ויו"ט הוא דרביע עלייהו דקרבן שאין קבוע לו זמן אין דוחין שבת ויו"ט אבל מ"מ אם עבר והקריבן בשוגג או במזיד הקרבן כשר ויוצא ידי חובתו ומה שהקשה שם ע"ז דאי אפשר לחלק בין דחוי דלילה של נזיר שנטמא לדחוי של יו"ט הראשון שחל בשבת דהא תנן (פ"א) דכריתות המפלת לאור פ"א ב"ש פוטרין מן הקרבן משום דלא יצאה לשעה שהיא ראוי להבי' קרבן א"ל ב"ה הרי המפלת יום פ"א שחל בשבת שלא יצא לשעה שהוא ראוי להביא קרבן וחייבת א"ל ב"ש לא אם אמרת במפלת יום פ"א שחל בשבת שאעפ"י שאינו ראוי לקרבן יחיד ראוי לקרבן ציבור תאמר במפלת אור פ"א שאין הלילה ראוי לא לקרבן ציבור ולא לקרבן יחיד והשתא הא ב"ש ע"כ ס"ל לילה מחוסר זמן א"כ מה השיבו מיום פ"א שחל בשבת שאני אור פ"א דהוי דיחוי דאפילו בדיעבד הקרבן פסול מה שא"כ בשבת הואיל דבדיעבד הקרבן כשר ל"ה דיחוי ויש לו תשלומין גם ב"ש ל"ל להשיב מטעם אחר דזה ראוי לקרבן ציבור וזה אינו ראוי אלא ש"מ דאין לחלק בזה. ולפענ"ד יש לומר דזה באמת הוא הטעם דהשיבו להם ב"ש ראוי לקרבן ציבור דהא מבואר בש"ס זבחים הטעם לאלו דאם עלו לא ירדו הוא משום דמצינו צד הכשר בזה כמבואר (דף פ"ד ע"ב) טמא הואיל והותר לעבודת ציבור כן נמי י"ל הטעם בשבת אם הקריב כשר הואיל דראוי לקרבן ציבור. וכמו שסיים תוס' חולין הנז' שבת ל"ח מחוס' זמן דא"ז אלא משום דאין עשה דקרבן יחיד דוחה לל"ת דשבת והיינו בשביל זה אינו דומה לאותו ואת בנו דלית ביה היום צד הכשר לקרבן לכך אף אם עלה ירד ובשבת אם עלה לא ירד ודרשינן זבחים (דף ק"ט) דהיכא דבדיעבד לא ירד חשיב ראוי לבא אל פתח אהל מועד לכך שבת ל"ח מחוסר זמן וחשיב ג"כ כמו לאחר מלאות כיון דאם קרב כשר משא"כ לילה וזה נכלל בתשובת ב"ש שבת ראוי לקרבן ציבור וב"ה הודו להם רק דדרש" ושבת כו' דמבוא' ש"ס שם:
ומ"ש הט"א דרק משום דארי' דרביע עליו אף כפי דנראה מש"ס פסחים (דף מ"ח) ואי אמרת מוקצה דאורייתא מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר הרי דבאיסור דאורייתא ליכא לחלק מ"מ י"ל כיון דבדיעבד אם עלה לא ירד חשיב חל החיוב וגם ביותר יש לומר הא עכ"פ באיסור דרבנן מבואר בש"ס פסחים שם לחלק בין איסור גופו לבין איסור דבר אחר א"כ י"ל בשבת יצאה מדאוריית' לשעה שראוי להבי' קרבן דיכול להקריב ע"י שנים בזה יכול וזה יכול דליכא אלא איסור דרבנן ובדרבנן מחלקינן בין איסור גופו לאיסור דבר אחר גורם ואכ"מ להאריך בזה עכ"פ יצא לנו דאף אם לילה חשיב מחוסר זמן מ"מ שבת ויו"ט ל"ח מחוסר ובודאי לענין דחוי אצל מצות ל"ש בזה לומר יש דחוי:
ובזה הושבתי מה שעלה ע"ד חכם א' לומר בהא דמבואר בש"ע (סי"ו) בשוחט לחולה בשבת דלא יכסה אף אם יש לו דקר נעוץ ובלילה אם רשומו ניכר יכסנו דיכסה בלילה בלא ברכה כיון דיש ס' דלמא יש דחוי אצל מצות ולדעת הפוסקים האלו אין לכסות בשבת אף אם יש לו אפר מוכן לכסות א"כ הוי שבת כמו מחוסר זמן. וטעה בזה מלבד דזה לכסות בשבת הוי רק איסור דרבנן להיכר שבת ואף דגם באידח' אמרינן ג"כ יש דחוי מ"מ כיון דאינו מחוסר מעשה בגופו ורק ארי' דאיסור שבת רביע עליו בזה יש חילוק בין איסור גופו לאיסור דבר אחר גרים וגם בדיעבד אם עבר וכיסה קיים המצוה דאורייתא ובכה"ג דומה לקרבן יחיד דל"א בעבר עליו שבת הואיל דאדחי אדחי וכמו שהארכתי למעלה. גם כיון דבאמת מן הדין מותר לכסות בשבת רק דרצון חכמים לעשו' היכר שהוא יום שהוא אסור בשחיט' אם הו' אמרינן דנדח' המצו' ופטור מלכסות בלילה הי' מותר לכסות ביום ובזה ל"א דיש דחוי לבטל המצוה. ובלא"ה לדינא ודאי דחייב לברך ג"כ כיון דהוי ס' אם אדחי כלל דלדעת היש מי שאומר חייב לכסות אף בשבת אם יש לו אפר מוכן א"כ אף אם לית לי' מ"מ חיובא רמיא עליו ולא אדחי כלל ולדעת האוסרים אף אם נאמר אם יש דחוי חשיב דחוי גם בזה מ"מ הוי ס"ס חדא דלמא אין דחוי אצל מצות ועוד אף אם יש דחוי מ"מ דלמא הלכה כדעת היש מי שאומר דאם יש לו אפר מוכן דחייב לכסות:
ומהאי טעמא יש לעורר על דברי הת"ש (ס"ק ט"ז) דהביא דברי הל"ח דהא דכיסהו הרוח פטור לכסות הוא דוקא אם כיסה בדבר הראוי לכסות אבל אם כסהו בדברים שאין מכסין אכתי לא אדחי וחייב לגלות ולכסות כראוי וגמגם בזה וכתב דאין בידו להכריע לדינ' יש להחמיר ולכסות בלא ברכה עי"ש ולמ"ש הוי ס"ס בזה אם כיסה הרוח בדבר שאין מכסין וכיון דמספק חייב לגלות ולכסות בדבר הראוי לכסות למה לא יברך אח"כ דהוי ס"ס חדא דלמא אין דחוי אצל מצות וכשנתגלה חייב בכ"מ לכסות. ואף אם יש דחוי אצל מצות מ"מ דלמא הדין הוא דאם כסה בדבר שאין ראוי לכסות חייב לגלות ולכסות בדבר הראוי ולא אדחי כלל. ומה"ט נמי בהא דמבואר (סי"ב) דם שנפל למים אם יש בו מראה דם חייב לכסות וכתב הש"ך אף שבטל ונדחה הראשון אפ"ה כשהלך ורבה ונתהפכה מראית המים לדם חוזר דם הראשון ונראה ולא אמרינן הואיל ונדחה ידחה דאין תורת דחוי אצל מצות וכתב הת"ש כיון דהוא רק ס' מכסה בלא ברכה ולמ"ש בזה י"ל דחייב לברך כיון דאף דם הראשון של"ה לו מראה דם נתכסה בדבר שאינו ראוי לכסות והוי ס"ס. וצ"ע בזה. ובספר תפל"מ כ' דאפשר אם נתערב דם החייב לכסות בדם שכבר כיסה אותה וחזר ונתגלה דכבר נפטר מלכסות או שכסה מקצת דמו דא"צ לכסות יותר בכה"ג אף אם היה כמים ל"ה לו מראה דם חייב בכסוי כיון דכל הדם הוא מין שחייב בכיסוי אלא שנפטר פ"א וכה"ג שנתערב אפשר לכ"ע דם בדם לא בטל וא"כ ק"ו בנפל למים דלא נתקיים המצוה בדם ראשון שנפל א"כ אח"כ כשנתוסף ודאי חייב לכסות בברכה ודלא כמ"ש הת"ש:
וראיתי בחידושי רבינו עקיבא איגר ז"ל בסוכה שם שכתב לפרש איבעיא דר"י בעלתה בה תמרה ובמה דמסיק הש"ס שם נראה ונדחה לא תפשוט היינו דבאמת ר"י מסופק כיון דידענו ממתניתן דבאשחור בעיו"ט ומיעטן ביו"ט דכשר יש לומר או דאף בידו באיסו' חשיב בידו וממילא אף באשחור ביו"ט דהוי נראה ונדחה ג"כ כשר אם מיעטן מטעם דהוי בידו ולעולם יש דחוי אצל מצות בלא הוי בידו ואף דחוי מעיקרא הוי דחוי ועלתה בה תמרה פסול או דלמא באמת מחמת איסור ל"ה בידו ובמתניתן הטעם דדחוי מעיקרא לה"ד ועלתה בה תמרה כשר וכ' דלפי"ז אם יש לו הדס שנקטם ועלתה בו תמרה ביו"ט והדס אחר דאשחור ביו"ט ומיעטו ונטל שניהם יצא ממ"נ עיי"ש. ולכאורה לדבריו אף באשחור ביו"ט ומיעטן י"ל דיצא דלדבריו הוי ס"ס חדא דלמא בכ"מ אין דחוי אצל מצות אף בנראה ונדחה ואף אם בכ"מ יש דחוי ואף דחוי מעיקרא מ"מ דלמא זה הוי בידו למעטן כיון דידענו ממתניתן דאשחור בעיו"ט דכשר ממילא אם נאמר יש דיחוי ע"כ דמטעם בידו לה"ד. ויש לומר לכך סתמו הרי"ף ורמב"ם דאם מיעטן כשר דאליבא דידן מ"מ כשר מטעם ס"ס דלמא לעולם אין תורת דחוי אצל מצות ואף אם יש דחוי דלמ' זה הוי בידו. אולם ז"א דמ"מ הוי רק ס' אחד בנראה ונדחה דדלמא לא חשיב זה בידו ובמתניתן דכשר הוא באשחור בעיו"ט דדחוי מעיקר' לה"ד אבל בנראה ונדחה הוי דחוי. אך מ"מ כיון דידענו מהא דכסה הרוח וחז' ונתגלה דחייב לכסות ע"כ עכ"פ הוי ס' דלמא בנראה ונדחה ג"כ לה"ד אצל מצות ושם ל"ש בידו וכמו שכתבו תוס' כיון דאינו מחויב לסלק הדחוי וכיון דידענו דעכ"פ הוי ס' לומר דאין תורת דחוי אצל מצות ממילא אף באשחור ביו"ט יש עוד ס' דלמא באמת אף דחוי מעיקרא הוי דחוי והא דכשר באשחור בעיו"ט הוא מטעם דאף באיסור חשיב בידו א"כ שפיר הוי ס"ס ומדקאמר בש"ס דחוי מעיקרא דל"ה דחוי תפשוט מיניה אבל בנראה ונדחה לא תפשוט ומשמע דנשאר בספק אם אשחור ביו"ט ואמאי הא ג"כ כשר ממ"נ מטעם ס"ס מזה הוציאו תוס' סברתם לחל' בהך דבידו במקום איסור לחלק בין דחוי מעיקרא לנראה ונדחה וחוזר ונראה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |