אמרי בינה/דיני שחיטה/כד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני שחיטה כד

סימן כד

כתוב בש"ע (סי' כ"ח ס"כ) והה"ד לכל פיסול שהוא מחמת ס' כגון ההיא דחיישינן שמא בעור נפגמ' וכן כל כיוצא בזה שמכסה בלא ברכה ובש"ך הביא דעת הב"ח לחלוק דכיון דאירע הס' בשחיטה עצמה הוי כנבלה ודאי ותמה עליו מחולין (דף פ"ו) גבי שחיטת חשו"ק דאי לאו דרוב מעשיהן מקולקלין אזלינן לחומר' להצריך כסוי מס' וכבר כתב הפ"מ וכן בס' שב שמעתתא דאדרבא שם מבואר מדברי תוס' להיפך דהקשו לרבנן אי פלגא ופלגא נאמר סמוך פלגא דמקולקלין לחזקה דהעמיד בחזקת איסור ויהיה מותר לשחוט אחריהן ויתחייבו על שחיטתן משום נבלה וכתבו דמספקא להו לרבנן אי רוב מעשיהן מתוקנין או מקולקלין והשתא ל"מ חזקה מידי והיינו דדלמא הו' רוב מעשיהן מתוקנין ואז לא מהני החזקה ואם תרצה לומר כיון דהוא ס' רוב נוקמי אחזקה ז"א דהספק במעשיהן נשאר לעולם לפנינו ולא יכריע החזקה את ס' הזה לעולם וא"ד לדבר הבא במקרה כמו בזרק קידושין או גט ס' קרוב לו או לה דמוקמינן על החזקה דשם הס' בא במקר' וע"צ הזדמין והקרי וכך הוא חק התורה שלא להוציא דבר מחזקתו שהיינו מחזיקין אף עכשיו משא"כ בדבר דהס' בא בפ"ע בטבע הדבר לא יועיל החזקה ועיין בת"ש (סי' כ"ט) בכה"ג באכלה הבהמה דבר שהוא בס' אם מנקב דלא שייך חזקה ומ"ש הח"ד להשיג עליו כתבתי ליישב הדברים בכמה מקומות וה"נ דכוותי' דהחזקה לא יועיל לצרף להך צד דמעשיהן מקולקלין אבל בס' אחר שהוא במקרה י"ל באמת דמצד חזקה הוי כנבלה ודאי ופטור מלכסות רק בנמצא סכין פגום דהוי חזקה נגד חזקה עי"ש בש"ש (ש"ג פט"ו) ולכאורה אינו ראיה מדברי תו' דהא התו' בקושיתם כ' רק אי פלגא ופלגא יהא מותר לשחוט אחריהן ויתחייבו על שחיטתן משום נבלה ולא כתבו דיהא פטור מלכסות משמע אדרבא דמכסוי לא קשה דאף אם יש חזקה ודנין ע"י החזקה כודאי אף ללקות משום נבילה מ"מ ל"ה בירור גמור ומ"מ ס' הוא וכלפי שמיא ידוע דשמא הוא כשרה רק דכך גזרה התורה לדון על הדבר מצד חזקה אבל לא כבירור הדבר וי"ל הואיל אם יבא אליהו ויאמר שכשר הוא ראוי לאכילה הוי ולכך חייב לכסות רק קושיתם היה דיהיה מותר לשחוט השני בפרט דלהשני יש חזקת היתר דקודם לכן היה מותר לשחוט ולא אתיילד רעותא בו רק מצד ס' שחיטת הראשון. ועיין ת"ש ובמקור חיים הלכות פסח (סי' תס"ז) מ"ש בדעת ר"י ורשב"א דסברו היכא דאתילד רעותא בגופא לא אזלינן בתר חזקה ומ"מ החלב מותר דלא אתילד ריעותא בגופה וה"נ דכוותי' בהשני לא אתילד רעותא וע"ז תירצו דחכמים מספקא להו שמא רוב מעשיהם מתוקנים ונגד רוב ל"מ חזקה:

והנה הפר"מ כ' בדעת הב"ח דמספק פטור לכסות דכיון מאשר יאכל ממעטינן שחיטה שאינ' ראוי' מה"ט ממעטינן ס' ל"מ למ"ד ספיקא דאורייתא מה"ת אסור א"כ לאו בכלל אשר יאכל הוא אלא אפילו להרמב"ם ז"ל דמדרבנן אסור מ"מ הא ס"ל דכל מידי דרבנן הוי ד"ת מלאו דלא תסיר א"כ ממעוט מאשר יאכל. ורדפו אחריו מלא כל הבאים אחריו הא מבואר מש"ס חולין (דף פ"ה) ל"מ צא טרוף דשחיטה אלא אפילו צא נחיר הרי דאם אין שחיטה לעוף מה"ת היה מחויב בכסוי אף דטריפ' פטור מטעם דא"ר לאכילה מ"מ איסור דרבנן אינו מפקיע ממצות כסוי ובאמת הא ודאי לא עלה ע"ד הפ"מ לומר דתקנתא דרבנן יפקיע המצוה דהא תליא בפלוגתא דב"ש וב"ה מס' מעשר שני (פ"ג מ"ט) מעשר שני שנכנס לירושלם ונטמא בולד הטומאה שהוא מדרבנן דב"ש סוברים יפדה ויאכל בפנים ועי"ש ברע"ב דמע"ש שנטמא פודין אותו אפילו בירושלם דכתיב כי לא תוכל שאתו ואין שאת אלא אכילה כו' כמבואר ש"ס ב"מ (דף נ"ג) וב"ה סברו הכל יפדה ויאכל בחוץ חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים וכ' רע"ב משם ירושלמי כגון שהכניסו ע"מ שלא יקלטהו מחיצות אבל אם לא התנה הואיל ונכנס והרי הוא טהור דאורייתא יאכל בפנים. ועיין רמב"ם (פ"ב הי"ב) ממע"ש כ' פירות מע"ש שנטמא בירושלם ופדאן אם נטמאו בולד הטומאה אסור להוציאן ומדכתב ופדאן מבואר דוקא בדיעבד אבל לכתחלה אין לפדותן כשנטמאו בולד הטומאה כיון דמדאורייתא הוא טהור וכן מבואר שם בס' מהר"י קורקוס והביא דברי ירושלמי ר"י בעי טהור דבר תורה ואת אמר הכין אלא כינו עבר ופדה פדוי ולכך כתב הרמב"ם ופדאן דאלו לכתחלה אין לפדות כשנטמא בולד הטומאה כיון דמדאורייתא הוא טהור עי"ש הרי אף דכתיב לא יוכל שאתו ואין שאת אלא אכילה וכיון דאסור לו לאכול למה לא יפדה אף לכתחלה מ"מ כיון דל"ה רק טומאה דרבנן אזלינן בתר דאורייתא וירקבו הפירות דלא הפקיעו רבנן הדאורייתא הנגרר אחריו ואף די"ל דשם הוי קו"ע לא העמידו רבנן דבריהם במקום דאוריית' וכיון דמד"ת ראוי' המה לאכילה אסור לפדותן בירושלם משא"כ לגבי כסוי דהוא שב ואל תעשה י"ל כיון דעכ"פ אסור באכילה פטור מכסוי מ"מ מניין לנו לחלק ובפרט דמבואר בש"ס דאם אין לשחיטה לעוף מה"ת חייב בכסוי רק דעת הפ"מ היכא דחכמים אסרו מס' דדלמא לא נשחט יפה ואז אסור מה"ת רק לדעת רמב"ם דספיקא דאוריית' לקולא היה מותר מה"ת מ"מ בכה"ג כיון דחששו שלא יפגע באיסור דאורייתא ואסרו באכילה הוי כאינו ראוי לאכילה מה"ת ופטור מכסוי. ועוד י"ל קצת דוקא אם אין שחיטה לעוף מה"ת א"כ כ' התורה בהדיא דעל נחירה חייב לכסות בזה אף דאסור באכילה מדרבנן דצריך שחיטה ל"ש לומר דלא קרינן אשר יאכל כיון דכן כתוב בתורה אבל לדידן דלא צותה התורה לכסות רק מה שהיה שחיטה ראוי בזה י"ל אף דלא אסור באכילה רק מצד ס' והוי מדרבנן מ"מ כיון דאסור לאכול לא קרינן ביה אשר יאכל:

אך אף אם ספיקא דאורייתא לחומרא מ"מ מצינו כ"פ בש"ס דאף הנאסר מס' אינו גורר אחריו לדון כאיסור ברור וממקומו מוכרע כאשר הפ"מ בעצמו עמד ע"ז בפתיחה להלכות שחיטה דאם נאמר האסור מחמת ס' הוי כאינו ראוי לאכילה מאי פריך בש"ס חולין שם ורבנן מ"ש רישא דלא פליגי ומ"ש סיפא דפליגי הא שני ושני דלענין כסוי הוי שחיט' שאינו ראוי כיון דכתי' אשר יאכל וא"ר לאכילה מצד ס' משא"כ לשחוט אחריו כיון דהוי ס' דלמא הראשון נשחט שפיר וכלפי שמיא גלי דהיה שחיטה ראוי לכך אסור לשחוט אחריו. א"ו דכל דיש צד ס' דלמא ראוי הוא לאכילה חייב בכסוי ג"כ. ועי"ש בתוס' דהקשו דבשלמא ברישא פטרו מלכסות דדלמא אתי למיכל דהוי שב ואל תעשה משא"כ לענין לשחוט אחריו וכתבו דאי לאו דרוב מעשיהן מקולקלין ל"ה פטרו מלכסות משום גזירה וכיון דרוב מעשיהן מקולקלין יש לנו להתיר נמי לשחוט אחריהם דלמא אתי למיכל ויקשה דלמא באמת הוי פלגא ופלגא ומספק כיון דאסור למיכל לא קרינן בי' אשר יאכל משא"כ לענין לשחוט אחריו אסור דדלמא שחט שפיר:

ויש ראי' ברורה לזה מדברי התוס' דסברו דספיקא דאוריית' לחומר' אף לענין מצות עשה. וראיתי בפ"מ או"ח בכמה מקומות שכתב לדון דאף הסוברים ספיקא דאורייתא מה"ת לחומר' הוא דוק' באיסור לאו כיון דילפינן מדאצטריך קרא לגלות ממזר ודאי הוא דלא יבא בקהל הא ס' ממזר יבא הרי דבכ"מ ספיקא דאורייתא לחומרא כמבואר בר"ן סוף פ"א דקידושין וזה דוקא באיסור לאו אבל לא באיסור עשה ורבינו עקיב' איגר ז"ל הביא דבריו בגליון יו"ד (סי' כ"ח) וצידד להסכים לדבריו ותמהני הא מדברי תוס' הנ"ל מבואר דאף לענין שלא לעבור על עשה אמרינן ג"כ ספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת דאל"כ מאי פריך הש"ס סיפא נמי כיון דקאמרי רבנן אסור לשחוט אחריהן אמרי שחיטה מעליתא הוא ואתי למיכל הא י"ל בשלמא לענין כיסוי אף דהוי ס' השקול מ"מ כיון דלענין כסוי הוא רק הס' אם חייב בכסוי או לא ואם אינו מכסה אינו עובר רק דאינו מקיים העשה ומד"ת ספיקא לקולא ופטור מלכסות רק דרבנן החמירו כמו בכ"מ דעכ"פ מדרבנן אזלינן לחומר' שפיר סברו רבנן דלא אחמרו בזה כדי שלא יאמרו שחיטה מעליתא ואתי למיכל וכיון דאינו חייב מה"ת דספקא לקולא לא חייבו רבנן מה"ת ואוקמי אדין תורה משא"כ לענין לשחוט אחריו דהס' הוא שלא יעבור על הלאו דאו"ב לא תשחטו ביום א' דבזה אזלינן מה"ת לחומרא אין בכח רבנן להתיר ס' דאורייתא בקו"ע א"ו מוכח דדעת תוס' דאם לא דרוב מעשיהן מקולקלין ל"ה פטור מכסוי מה"ת דס' דאורייתא לחומרא אף בקיום מצות עשה. עכ"פ מוכח אף אם מס' אסור לאכול מ"מ כיון דאם שחט שפיר ראוי לאכול חייב לכסות:

וראיתי בס' קהלת יעקב ממהרי"ט אלגזי ז"ל (דף ע"ט) שהקשה על הר"ן בתשובה דכתב היכא דיש ס' אם חל הנדר כגון שנשבע שלא יהיה שבת בעיר והוי ספיקא דדינא אם חייב לצאת קודם שבת או לא אם יכול להתירו קודם שבת וכ' כיון דס' דאורייתא לחומרא מה"ת וחייב לצאת עכ"פ מקרי חל הנדר ואמאי לרבנן חייב בכסוי כיון דמספק' להו אם רוב מעשיהן מקולקין וס' דאורייתא לחומרא מה"ת ולא קרינן ביה אשר יאכל וע"כ כיון דלא נאסר מצד ודאי אזלינן לחומרא בכל הצדדין א"כ בנידון דהר"ן נמי נימא דלמא לקושטא לא חל מהיום ומתיר קודם שיחול. וזה יש ליישב בקל דודאי בכל ס' אזלינן לחומרא בכל הצדדין בפרט בס' דדינא דשייך ודאי שמא יבא אליהו ויתברר הדין שהוא להך צד החומר לכך חייב בכסוי דיכול עוד להתברר הס' ועיין ס' בית מאיר בצלעות הבית (סי' א') דכ' הא דקאמר בש"ס יבמות (דף מ"א) ובכמה דוכתי אם יבא אליהו היינו שיתברר הדבר המציאות כיצד היה וא"כ ה"נ אף דאסור לאכול מטעם ס' שמא רוב מעשיהן מקולקין ולא שחט שפיר מ"מ עדיין הוא בס' דעוד יכול להתבר' שראוי לאכול לכך חייב מס' לכסות משא"כ בנידון דהר"ן דמ"מ עכשיו מאי דקמן דלא נתברר חייב מד"ת לצאת מצד נדרו ולפנינו הוי כמו חל הנדר כיון דבעוד יום חייב לצאת מן העיר מצד נדרו אף דמ"מ הוא מצד ס' ולא מצד ודאי סוף סוף כיון דחייב לצאת עכשיו כ"ז שלא בא בירור הדין מקרי שפיר חל הנדר:

ובזה מיושב מה שהקשו המחברים על הר"ן הנ"ל מש"ס ב"ב (דף פ"א) מ"ט דר"מ באילן אחד ומ"ט דרבנן בב' אילנות דמביא ואינו קורא דספוקי מספקי להו אם קנה קרקע או לא הרי אף דאנו דנין מס' דלא קנה קרקע דבחזקת בעלים עומדת ומ"מ אינו מכריע להיות דודאי דלית ליה קרקע וחייב להביא ולמ"ש א"ש דמ"מ כיון דכלפי שמיא גליא ועדיין יכול להתברר הדבר דשמא קנה קרקע חייב להביא מס' משא"כ בנידון דר"ן כיון דסוף סוף עכשיו כ"ז דלא אתברר לנו הדין חייב לצאת הוי כמו דחל הנדר ויכול להתירו ועיין מ"ש בחלק או"ח (סי' יו"ד) וטעות הדפוס שם הנראה לעינים:

ומ"ש עוד שם המרי"ט אלגזי לדקדק בדברי הר"ן דהא כיון דמספק' לן אם חל הנדר מהיום או לא איכא למימר אוקי גברא על חזקתו שמעיקרא ל"ה נדר וכמו דכ' המח"א הלכות נדרים (סי' י"ב) ול"ה חל הנדר רק מדרבנן. ולא אדע הא כיון דכבר נדר בבירור רק הס' אם חל מהיום או לא איתרע החזקה וגם בספד"ד ל"ש לומר לאוקמי על חזקתו כמו שהוכיחו מדברי ר"ן פ"א דקידושין גבי נתן הוא ואמרה היא ועיין פ"ח (סי' ק"י) ובמל"מ בכמה מקומות וגם אף אם בספד"ד נאמר למיזל בתר חזקה היינו דכך גזרה התורה שלא לחוש לדבר להוציא ממה שמחזיקין בו ע"ע אבל בס' הנשאר תמיד כמו בנידון דר"ן מה כוונת בני אדם הוא ובלשון בני אדם זה לא יברר החזקה וכיון דנשאר לעולם בס' מקרי חל הנדר וז"פ:

הדרן לדברי הפ"מ בשיטת הב"ח דסובר מה דאינו ראוי מצד ספקא דאורייתא לחומרא הוי כאינו ראוי דדבריו מופרכין מדברי הש"ס הנז' ולכאורה רציתי לומר דדבר זה תליא במחלוקות ר' אליעזר ור"י במתניתין דתרומות (פ"ח מ"ח) בחביות של תרומה שנולד בה ס' טומאה דר"א אומר דחייב בשמירתה ור"י סובר דאינו חייב ור"ג אומר אל יחדש בה דבר ומבואר ש"ס בכורות (דף ל"ד) דר"י סובר מדכתיב משמרת תרומתי הראוי לך שמור ושאינה ראויה לך לא תשמור ור"א סובר הא נמי ראויה היא שמא יבא אליהו ויטהרנה הרי מבואר לר"א דאף דספק' דאורייתא לחומרא ל"ה כטמאה בבירור ומ"מ אזלינן לחומרא ולחוש שמא טהורה היא:

וראיתי בס' דברי אמת דעמד ע"ז דהוא יצא לדון בדבר חדש דלדעת רמב"ם דס' דאורייתא לקולא הוא מטעם דהתור' לא אסרה רק הודאי וכמו דמוכח מש"ס סוטה (דף כ"ח) מימרא דר"ג אמר רב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ודאי טמא הוא דלא יאכל הא ספק טמא יאכל והדר כתוב כל טהור יאכל ודאי טהור הוא דיאכל הא ס' לא יאכל כאן שיש בו דעת לשאול ומזה מוכח דלא אסרה תורה רק הודאי ולא הס' [ועיין ספר חות דעת (סי' ק"י) דכיון ג"כ לזה דמשם הוציא הרמב"ם לומר דס' דאורייתא מה"ת לקולא ומה דהשיגו ע"ז מש"ס מנחות (דף ו') אכ"מ] והוסיף לומר דאף באתחזק איסור ג"כ מה"ת מותר רק באיסור כרת בזה כיון דחייב אשם תלוי ע"כ דס' אסור מה"ת אבל באיסו' לאו מה"ת לקולא אף באקבע איסורא כגון בחתיכה אחת משני חתיכות נבלה וראיה ממה דתלה הרמב"ם הטעם דס' טומאה ברה"ר טהור משום דאיסור ספיקות הוא מדבריהם ובכ"ז כ' (פח"י) מאבות הטומאה כזית מן המת וכזית מן הנבלה והאהיל על א' מהם וא"י על איזה מהן ס' טהור ואין לך איתחזק יותר מזה ואפ"ה טהור והכריח עוד סברתו מש"ס חולין הנז' דאי ס' מה"ת לחומרא למה חייב בכסוי הא לא קרינן ביה אשר יאכל א"ו דמה"ת לקולא ואינו אסור רק מדרבנן וכיון דמה"ת ראוי הוא קרינן ביה אשר יאכל כמבואר מש"ס ב"ק (דף ע"א) וכתב די"ל כיון דאם יבא אליהו ויאמר דשחיטה מעליא הוא קרינן ביה אשר יאכל וכמו בש"ס יבמות (דף מ"א) דהספקות חולצות מה"ט דאם יבא אליהו ויאמר בת יבום וחליצה היא הא ר"ג ור' יהושע לא ס"ל כן דל"א אם יבא אליהו ויטהרנה וכיון דהשתא אינו ראוי אינו חייב בשמירה ואנן קיי"ל כר"ג ור' יהושע עי"ש בדבריו בקונטרס תשיעי מהדורא ראשונה ושניה ובתשובתיו (דף ו'):

ולי כל דבריו צ"ע דאף אם יהבינא לי' דדעת רמב"ם דלא אסר' תורה רק ודאי נבילה היינו בלאו דלא תאכל נבילה נאמר דרק ודאי נבילה אסרה התורה ולא ס' אבל מ"מ הא דעת רמב"ם ריש הלכות שחיטה דוזבחת כאשר צוותיך הוא מצות עשה א"כ כמו כן נלמוד וזבחת ואכלת ודאי זבוח כאשר צוותיך אכול ס' לא תאכל א"כ יקשה גם לדעת רמב"ם אמאי חייב לכסות מס'. א"ו ז"א דאף אם אינו באכילה השתא מצד ס' מ"מ אזלינן לחומרא לחייב בכסוי דשמא ראוי הוא באכילה. ומה דכתב דזה סברת ר"א גבי תרומה דשמא יבא אליהו ויטהרנה ואנן קיי"ל כר"ג ור"י. הנה באמת ברמב"ם (פי"ב) מתרומות כ' ה"ז לא יחדש בו דבר לא יזיזנה ממקומה ולא יגלנה אלא יניחנה עד שתטמא ודאי ותשרוף ומבואר דפסק כר"ג דאל יחדש בה דבר ולכאורה יש להבין הא בש"ס בכורות מבואר בס"ד דטעמו של ר"י הוא דתרומתי כתיב ולא בשתי תרומות ור"א סבר יש אם למקרא ובשתי תרומות הכתוב מדבר והקשו שם בתוס' לר"י כיון דלא איירי קרא בשתי תרומות מנ"ל דטמאה שריא בהנא' וכתבו לתרץ דנפ"ל משאר דרשות המבואר פרק במה מדליקין ממנו אי אתה מבעיר או מלו ולא לאורו וא"כ אף למאי דמסיק בש"ס בכורות דר"י סבר הראוי לך שמור שאינו ראוי לך לא תשמור מנ"ל דטמאה שריא בהנאה ע"כ ג"כ דנפ"ל משאר דרשות כיון דס"ל דקרא לא איירי בשתי תרומות. ובאמת ברמב"ם הל' תרומות (פ"ג הי"ד) הביא הדרש דחייב לתת לכהן אף תרומה טמאה מדכתיב משמרת תרומותי אחת טהורה ואחת טמאה:

אלא נראה דבאמת למסקנא ילפינן דטמאה חייב ליתן דכתי' משמרת תרומותי בשתי תרומות רק כיון דכתיב לך שלך תהיה והיינו להסקה סובר ר"י דגלי לן כאן קרא דמשמרת תרומותי הוא באופן אם הוא לך להנות בו אם טהורה לאכילה ישמרנה שלא תטמא ואם טמאה שלך הוא להנאתך אבל הטמאה מס' אינו שלך דאין לו להנות לא לאכילה ולא להסקה בזה אינו חייב בשמירה כיון דמשמרת התרומה הוא באופן שיהיה שלך להנאתך ואם ס' טמאה היא כגון בא"י באיזה נגע השרץ וכמ"ש תוס' פסחים (דף ט"ו) דבהכי איירי ובאיקבע איסורא לדעת כל האחרונים גם לרמב"ם ס' דאורייתא לחומרא בזה לא הטילה עליו התור' חיוב השמירה אף דשייך בכ"מ להחמיר ואמרינן שמא יבא אליהו מ"מ סובר ר' יהושע דכאן גלי קרא שיהיה באופן דהתרומה יהיה שלו ואם ישמרנה מטומאת ודאי יהיה בספק כ"ז שלא יבא אליהו ואין לו לכהן תועלת בה דאסורה באכילה ובהסקה לכך סובר דאדרבא רשות לו שיניחנה במקום התורפה ואם היתה מכוסה יגלנה שיעשה סיבות באופן שיהיה שלך ור"ג סובר די שפטרה התורה משמירה ממה דכתיב לך אבל לא יחדש בה דבר. ועיין בס' יקר תפארת מרדב"ז (פי"ב) מתרומות דכ' הא דפסק הרמב"ם כר"ג לגבי ר"י דמסתבר טעמיה דדרש קרא כר"י ומודה ר"י דקרא הכי מידרש הראוי לך שמור ושאינו ראוי לך לא תשמור ולא תאסר אלא דחיישינן שמא יבא לאכול לכך אמר שיגלנה ור"ג ס"ל דל"ח לשמא יאכלנה א"נ דר"ג נשיא פסיק כוותיה. ולמ"ש י"ל דר"ג חייש ג"כ לחומרא דלא יטמאנה ודי לנו להקל בכאן מדכתיב לך שלא לחייבו בשמירה אבל לא שיחדש דבר דבזה יהיה שלך אם יקרה סיבה שיטמא בודאי ובזה א"ח בשמירה אבל בכל מקום מודים ר"א ור"י דמספק אזלינן לחומרא בכל צד דאם יבא אליהו היינו שיתברר הס' הוי ראוי ולגבי כסוי אמרינן שמא ראוי לאכילה וז"פ וברור כמבואר ממס' יבמות (דף מ"א) הנ"ל דאזלינן לחומר' מטעם שמא יבא אליהו וכן בבכורים מס' ב"ב (דף פ"א) הנ"ל:

ובהך דחביות הנ"ל שכתבו תוס' דאיירי ברה"י ול"ה ודאי טומאה כיון דאי אפשר להיות דהאחד ודאי טהור לא ילפינן מסוטה וברה"ר טהור מטעם חזקה ראיתי בספר חק"ל יו"ד (דף קפ"ז ע"ב)דהניח דבריהם בצ"ע דמ"ש ממה שכתבו תוס' ריש נדה דטומאה למפרע לא ילפינן מסוטה ומוקמינן אחזקתה וה"נ אף דאיקבע איסורא כיון דגם התירא אקבע נוקמי' אדיניה על חזקת טהרה ועלה ע"ד לומר דמ"ש תוס' דשתיהן תליות ד"ת אין הכוונה דטמאין מס' מד"ת אלא לטעם דאינו ודאי אלא ס' גמור מד"ת ואה"נ דלמאי דקיי"ל דאזלינן בתר חזק' טהורי' מד"ת אלא שאסרו חכמים כיון שהא' בודאי טמאה מידי דהוי בבאו לשאול בב"א דאסרו אלו דבריו. ואינו מובן כלל הא שם עיקר פלוגתתן של ר"א ור"י הוא על דין תורה ומדרבנן בבאו בב"א אף ברה"ר טמאין מס' והיכא דהס' נולד ע"י שניהם ואי אפשר לשאול רק על שניהם כי הס' נולד ע"י חבירו כמבואר במל"מ (פי"ט) מאה"ט והתוס' נקטו שנולד הס' ברה"י כיון דאיירי על ד"ת ובזה ברה"ר שניהן טהורין מטעם חזקה וע"ש בצל"ח:

ומה שהקשה למה ברה"י לא ניזל בתר חזקה כיון דאינו דומה לסוטה תמהני מה ראה על ככה הא דברי תוס' ברורים מהא דב' נזירין שנזרק ביניהם טומאה דמביאין שניהם קרבן טומאה וקרבן טהר' ומבואר שם בנזיר דאם מת אחד מהן מביא חטאת העוף על הס' וכמבוא' רמב"ם הלכות נזירות (פ"ט) וע"כ צריך לומר דברה"י עכ"פ אף דלא נוכל ללמוד בכה"ג על הודאי מ"מ ילפינן דלא אזלינן בתר חזקה ונשאר בס' מה"ת וכן ביאור המר"מ לובלין חולין (ד"ט) דברי התו' ודלא כמהרש"א שם ומ"ש מטומאה למפרע א"ד כלל דשם לא אתילד שום ריעותא כ"ז שלא ראינו ואנו רוצים לגלגל רעותא דהשתא על למפרע שלא ירדנו לבית הס' כלל זה לא נוכל לילף כלל מסוטה ועיין חידושי הר"ן ריש נדה משא"כ בב' נזירין דהס' הוא ברור לפנינו שפיר ילפינן מסוטה דלא אזלינן בתר החזקה ונשאר בס' כיון דודאי לא נוכל לטמא שניהם וכ"כ בב' חביות. ועיין תוס' ישנים ריש נדה (ד"ג) ד"ה ואב"א דכתבו באופן אחר דבב' נזירין כיון דל"ד לסוטה אמרינן הללמ"ס הוא דברה"י תולין וברה"ר טהור וכשנאמר הלכה ע"ז נאמר הלכה ע"ז עי"ש:

וכן דעת הרמב"ם מוכח כן דהא כתב (פי"א ה"ב) משגגות בהא דהביא שם מקודם הדינים שיש בהן ספקא דדינא אם חייבין בקרבן עולה ויורד וכתב יראה לי שאלו החייבין קרבן מס' אינם מביאין קרבן שמא יכניסו חולין לעזרה וא"ת והלא חטאת העוף באה על הס' ואינ' נאכלת מפני שהמביא אות' מחוסר כפרה אסור לאכול בקדשים עד שיביא כפרתו אבל מי שאינו מחוסר כפורים אינו מביא קרבן מספק עכ"ל. וראיתי בשעה"מ הלכות שחיטה שהקשה ע"ז מהא דהלכות נזירות בטומאה שנזרקה בין שניהם דאם מת א' מהן מביא חטאת העוף על הס' אע"ג דנזיר אינו מחוסר כפורים הוא ומותר לאכול בקדשים ואיך כללא כייל דמי שאינו מחוסר כפורים אינו מביא על הס'. ולמ"ש א"ש דשם בב' נזירין הדין הוא דשניהן ס' טמאין מהלכה לממ"ס וכמו שכתבו תוס' נדה הנז' ובזה ס"ל לרמב"ם דס' דאורייתא לחומרא מד"ת וממילא חייבין שניהם בקרבן טומאה מס' ול"ש בזה החשש דמעייל חולין לעזרה כיון דחיי' מה"ת להביא הקרבן מס' רק להרמב"ם הלכות שגגות הי' קשה ליה למה לא ילפינן היכא דחייב מס' קרבן עולה ויורד שיביא ממה דחייבה התור' להבי' מחוסר כפורים חטאת עוף על הס' ואף דהתם ילפינן מהיקשא מס' נזיר (דף כ"ט) דמביא ואינה נאכלת ומאי קשיא ליה כבר ביאר בעל פ"מ בס' שושנת העמקים (כלל י"א) כוונת הרמב"ם דאף די"ל דלמא לאידך גיסא דשוא"ת עדיף ה"ק דיראה לו דאינו מביא קרבן על הס' כדעתו בהלכות טומאת מת דכל ס' מה"ת שריא ואם רצה להחמיר אינו רשאי דמבי' חולין לעזרה משא"כ אם ס' מה"ת לחומרא ל"ה חולין לעזרה דמחויב הו' וע"ז קשיא לי' מחטאת העוף למה הצריכה תורה או נילף מהתם דס' מה"ת לחומרא ולזה תירץ דהתם מכשיר הוא וכמ"ש הפ"ח יו"ד (סי' ק"י) משם מהרי"ט דאיסור ממכשיר לא ילפינן עכ"ד וא"כ זה דוקא היכא דס' תורה לקולא כמו שם בבעיא דלא איפשטי בזה אינו מביא מן הס' וע"ז הי' ק"ל ממחוסר כפורים אף דשם גלי לן רחמנא דחייב הוא משום דמעכב הכפרה מלאכול בקדשים אבל היכא דמספיקא אזלינן לחומרא מה"ת כמו בשני נזירין בזה כיון דחייב מס' ל"ה חולין בעזרה וז"פ:

ובאמת הא דכ' מהרי"ט הנז' ליישב דעת רמב"ם ממה דחייבו התורה חטאת עוף עה"ס דאיסור ממכשיר לא ילפינן אינו מובן הא מצינו כמה פעמים דילפינן. וראיתי בס' הלכות יו"ט מבעל מהרי"ט אלגזי ז"ל (פ"ג) מבכורות דעמד ע"ד רמב"ם הלכות שגגו' הנ"ל דאיך אפשר לומר דלא התיר קרא כ"א חטאת עוף שבא להכשיר לאכול בקדשים הא מה"ת כיון דהוי ס' מחוסר כפורי' מותר הוא לאכול בקדשי' כדין כל ס' ואמאי התיר קרא חולין בעזר' בחטאת עוף טפי משאר קרבנו' דבס' לא יבא כיון דמה"ת כולם שוין דכולם לא חשיבו מחוסר כפורים ומדגלי קרא דמביא על הס' א"כ משם י"ל לכל החייבים קרבן מס' וכ' דאין להקשות בלא"ה לדעת רמב"ם דמה"ת לקולא בס' יולדת למה חייבה התורה בקרבן על הס' הא מס' פעורה דסברת הרמב"ם אינו אלא באיסורין אבל במצות עשה אם נסתפק אם חייב לקיים המצוה מה"ת חייב מס' לקיים העשה דעשה אלים מלאו דקיי"ל עשה דוחה לל"ת לענין ס' נמי אלים' וחייב מס' ודוקא לענין לאוין ילפינן מאשם תלוי דל"ח התורה רק באיקבע ש"מ דס' מותר אבל במצות עשה אין ללמוד מהתם רק זה היכא דליכא חשש איסור אם יקיים העשה אבל בקרבן דיש חשש חולין בעזרה ל"ש למיזל לחומרא לכך צריך קרא להתיר חטאת העוף על הס' רק דקשה על הרמב"ם דכ' דבא להכשיר לאכול הא לשיטתו מותר לאכול עכ"ד וזה דבר חדש אשר לא שמענו ולא נראה לומר דס' איסור שהוא בלאו יהיה מותר מה"ת וס' אם חייב בעשה יהיה חייב מה"ת הא בכ"מ לאו חמור מעשה דלוקין על הלאו ואם עבר על עשה א"ח והא דעשה דוחה לל"ת לא משום דלאו קיל מעשה רק קיום בקו"ע יותר חשיב ומקובל להקב"ה ממה שהוא בשוא"ת ואינו עושה רצון הבית"ש בפועל וכמו שכ' רמב"ן עה"ת פ' יתרו ואף דבס' יום תרועה הוציא מדברי רמב"ן דעשה חמור כבר השיגו עליו דלא משום חומר רק בזה מתרצה להש"י ביותר שעושה רצונו בפועל משא"כ לאו כשאינו עושה בפועל אינו רק שאינו מורד בהש"י אבל לענין עונש יותר חמור הממרה באדונו בקו"ע ממה שאינו עושה רצונו והוא בשוא"ת ועיין מ"ש לעיל דיני שבת (סי' כ"ח). וא"כ כיון דלדעת הרמב"ם כל ספקות שישנן האיסורין בלאו ואף באיסורי כרת לדעת כמה ראשונים לדעתו המה לקולא ורשאי לעשותן בקו"ע בפועל והיינו דלא אסרה התורה רק הודאות ולא הספקות מכ"ש מה דעליו לעשות בקו"ע בקיום העשה דלא חייבה התורה רק על הודאי ולא על הס' וא"כ יקשה בפשיטות הא מה"ת מותר לאכול בקדשים ופטור מחיוב קרבן מס'. אך באמת ס' יולדות וזב המחוסרים כפורים מה"ת אסורי' לאכול בקדשים דהא אם היו טמאין לא נגמר טהרתן עד שיביאו קרבנם כמבואר ברמב"ם ריש הל' מחוסרי כפרה:

ואף שדעת הרמב"ם (פח"י) מפסולי מוקדשין דא"ח כרת במחוסר הערב שמש או כפרתן מדכתיב וטומאתו עליו עד שיהי' טומאתו עליו [ועי"ש במל"מ דהעיר מש"ס פסחים (דף ל"ה) בקדשים לא אמאי טהור הוא אלא מעלה. וכבר עמדו ע"ז בתוס' מס' חגיגה (דף כ"ג ע"ב) ד"ה והא וכתבו אף דאמר מעלה דאורייתא הוא] ומ"מ אף דא"ח כרת בלאו הוא ולא מקרי טהור לגבי אכילת קדשים א"כ ממילא אף אם הוא ס' טמא אף דבכ"מ אזלינן לקולא מה"ת גלי לן קרא כל טהור יאכל בשר כמבואר סוטה (דף כ"ט) מדר"ג אמר רב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ודאי טמא הוא דלא יאכל הא ס' טמא ס' טהור יאכל אימא סיפא והבשר כל טהור יאכל בשר ודאי טהור הוא דיאכל בשר הא ספק טמא ס' טהור לא יאכל אלא ש"מ כאן שיש בו דעת לשאול ועי"ש ברש"י כל טהור יאכל בשר איירי בטומאת הגוף דיש בו דעת לשאול בהא קאמר לך ס' טמא. וא"כ אף דטומאה דמגופו לא ילפינן מסוטה רק טומאת מגע כמ"ש תוס' נדה (דף י"ז) דטומאה דאתיא ע"י ראיית גופה בכ"מ ס' וממילא ס' לקולא לדעת רמב"ם מ"מ לענין אכילת קדשים גלי קרא ס' טהור לא יאכל. ושוב ל"ק כלל ושפיר כתב רמב"ם כיון דאסור לאכול בקדשים התירה התורה להביא חטאת העוף על הס':

ודע מה דפ"ל להפ"מ בס' שה"ע דהיכא דחייב מה"ת להביא מחמת ס' ל"ה חולין בעזרה לכאורה יקשה מש"ס ב"ב הנ"ל דספוקי מספ"ל אם קנה קרקע או לא לר"מ באילן אחד ולרבנן בב' אילנות לכך מביא ואינו קורא ופריך בש"ס וליחוש דלמא לאו בכורים נינהו וקא מעייל חולין לעזרה ומה פריך הא כיון דחייב מס' להביא שוב ליכא חולין בעזר' ויקש' להסוברים ספיקא דאורייתא לחומרא ואף לדעת רמב"ם דהוי לקולא וכמו שכ' הפ"מ דגם בס' דדינא לקולא וא"כ אף אם ת"ל דהוי ס' דדינ' דלא הכריעו חז"ל אם קנה קרקע או לא מ"מ לענין חיוב בכורים אף דהוי ס' בחיוב עשה ג"כ לקולא וכמו שכתבתי לעיל דלא כמהרי"ט אלגזי. וגם למ"ש המל"מ הלכות שכירות בכה"ג דחז"ל מספקי להו בדעת בני אדם הוי ס' וא"כ מה"ת אזלינן לקולא מ"מ יקשה למה דהעלה מהרי"ט והפ"ח אחריו דלמאן דס"ל באשם תלוי בחתיכה אחת סגי אם הוא ספק חלב ס' שומן אף דלא אקבע איסורא חייב בא"ת לדידהו ודאי ספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת יקשה לר"מ דסובר דל"ב קביעותא לאיסור לחייבו אשם תלוי כמבואר כריתות (דף ח"י) ולדידיה ספיקא דאורייתא לחומרא מה פריך וליחוש דלמא מעייל חולין לעזרה וא"כ גם רבנן דר"מ י"ל דס"ל ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא ושפיר לא מעייל חולין לעזרה א"ו אף דאם אזלינן מה"ת לחומר' מ"מ היכ' דיש חשש להיפך דאם א"ח עושה איסור שוא"ת עדיף:

אך י"ל למ"ש בד"ח דיני תפיסה (סי' ד') דשם עיקר חיוב הבאת בכורים מן הס' ל"ה רק מדרבנן דלא אזלינן בתר חזקה אבל מה"ת פטור כיון דהס' נולד אם קנה קרקע או לא ואם דנין על הקרקע אמרינן דחמר"ק עדיף ומוקמינן בחזקת המוכר שוב א"ח להביא כיון דאין לו קרקע רק מדרבנן אזלינן לחומרא שלא לסמוך על החזקה וכיון דהוא רק מדרבנן שפיר פריך הש"ס וליחוש דלמא לאו בכורים ומעייל חולין בעזרה ומיושב בזה שם דברי רשב"ם דכ' דחשש חולין בעזרה הוא כשהוא בלא הקרבת קרבן רק מדרבנן והקשה שם הרמב"ן עליו א"כ מאי קושי' מחולין בעזרה כיון דאיכא לספוקינהו בבכורים לא אתי דרבנן ודחי דאורייתא ולמ"ש שם ליכא חיוב דאורייתא מטעם חזקת מר"ק ורק מדרבנן חייבוה וע"ז פריך שפיר הא קא מעייל חולין בעזרה אף דל"ה רק דרבנן מ"מ כיון דתרויהו דרבנן שוא"ת עדיף והבאתי שם דברי חדושי ר"ן חולין (דף כ"ב) שכ' לפרש בהא דהקשה הש"ס ריש חגיגה אצטרך קרא למעוטי ס' כלומר כיון דלא פשיטא לן ודאי לא מייתינן עולת ראיה שמא יביא חולין לעזרה וכ' וכ"ת יתנדב ויביא על הס' לאו קושיא הוא שאין לו חיוב להתנדב בס' ראיה והיינו דלא מצינו חיוב עולת ראיה רק אם יכול להביא בחיובו אבל כיון דיש ס' בחיובו ומס' א"י להביא ידענו אף בלא מיעוט דזכורך ודאי חייב ולא ס' דפטור. וקשה לכאורה מש"ס ב"ב הנ"ל דקאמ' דמביא ומקדיש להו נימא ג"כ כיון שהוא ס' אם קנה קרקע או לא וא"י להביא דשמא יביא חולין לעזרה אינו מחויב להקדיש וכתבתי שם לתרץ ונזדקר טעות והכונה דהר"ן קאמר על חיוב דאורייתא דבחגיגה קאי על הדרש מהפסוק בזה שפיר אף דס' דאורייתא מה"ת לחומרא מ"מ כיון דיש לחוש להיפך דמביא חולין בעזרה פטור ולא מצינו דחייב' התור' לעשות תיקון שיתנדב ולמה צריך קרא אבל עכ"פ מדרבנן ודאי רמיא עליו החיו' לעשות תיקון שיקדיש:

עכ"פ מבואר מש"ס חגיגה ובתוס' ורש"י שם דהם אף דסברי ס' דאורייתא מה"ת לחומרא מ"מ היכא דיש חשש חולין בעזרה אמרינן להיפך דשוא"ת עדיף ודלא כמ"ש הפ"מ בספרו שה"ע דחיוב דחייב מס' הוי חיוב ברור ול"ה חולין בעזרה. ובתו' חגיגה שם כנראה דחולקין ע"ד הר"ן הנז' וסברו דמדאורייתא מחויב להתנדב ולקרב בחה"מ אף למ"ד כולן תשלומין דראשון ועי"ש בטורי אבן דהקשה הא כל היכא דלא חזי בראשון אף מספקא אין לו תשלומין כמו בהך דב"ב דפריך שם כיון דאי"א לקרות הו"ל אינו ראוי לבילה והא מה דאינו ראוי הוא רק מספק ואם בכורים הן ראוי לקריה אפ"ה חשיב ליה א"ר לבילה וה"נ בטומטום ולא קשה דהא מבואר ש"ס יבמות (דף מ"א) גבי חליצה דאם יבא אליהו מקרי ראוי ליבום וע"כ אף דמס' עולה ליבום מ"מ צריכה חליצה כיון דל"ב תרויהו יבום וחליצה רק או יבום או חליצה וכיון דיש ס' שפיר אמרינן כיון דלהך צד דבת יבום היא מחויבת נפטרה בחליצה משא"כ בהך דב"ב צריך שיהיה ראוי לעשות שניהם היינו ההבאה וקריה בזה אמרינן כיון דאינו ראוי לקריה פטור מהבאה כיון דעכ"פ צריך שיהיה ראוי לעשות שניהם ועיין ספר בית מאיר בצלעות הבית (סי' א') ובספר פני ארי' בתשובה (סי' נ"ז) וא"כ לענין קרבן ראיה ג"כ אינו חייב רק להביא פ"א אף דתשלומין דראשון הוא מ"מ חייב להביא בחה"מ דדלמא חזי בראשון:

ועיין פרי מגדים בפתיחה להלכות טריפות שהביא דברי הפ"מ להוכיח דלא אזלינן בס' השקול בתר חזקה מחולין (דף קל"ד) בגר שנתגייר והיה לו עיס' דמס' חייב בחלה דאיסורא הוא ולגבי ממון לקולא הרי דלא מוקמינן באיסור בס' השקול וכ' ע"ז דאדרבא מהתם ראיה דבס' השקול אוקמי אחזקה והתם יש עון מיתה או כרת משו"ה מוקמינן אחזקה הא באיסור לאו שאינו במיתה מוקמינן אחזקה רק בעון מיתה החמירו רבנן וכמבואר ברש"י שם וברמב"ם הל' בכורים (פ"ח) ג"כ כ' חייב משום שהוא עון מיתה וכן במחוסר כפורי' כ' רש"י עון כרת ובפ"ח לא יש הפסד והיינו הטעם בקידושין דמשום חומר א"א לא מוקמינן על חזקה מטעם עון מיתה והקשה על הרמב"ם דהא בה' מחוסר כפורים כ' ס' קודם שנתגיירה או אח"כ ילדה מביאה ואינה נאכלת והרי לדעת רמב"ם במחוסר כפורים אינו רק בלאו וקשה הא לענין חלה כ' רק משום עון מיתה עי"ש:

והנה לדעת רמב"ם י"ל הא דכתב בחלה משום עון מיתה הוא כמ"ש רדב"ז בס' יקר תפארת שם דהא חלה בזה"ז דרבנן וס' דרבנן לקולא וכ' דלתירוץ זה כ' רבינו לפי שהוא עון מיתה כלומר כיון דחמור כולי האי החמירו בספקו ונכון הוא אלא שצריך לדקדק אם נתנה זו מידה בכל עון מיתה עכ"ל [וזה שלא כמו שכ' הטו"ז יו"ד (סוף סי' ש"ל) משם המרש"ל והש"ך שם מה דבחלה דזה"ז פטור] אבל לעולם י"ל דאזלינן לחומרא מדרבנן בכ"מ שלא לסמוך על החזקה. ובל"ז דברי הפרי מגדים אינם מובנים הא לכאורה אם נאמר דשם אינו חייב רק מדרבנן אמאי בס' יולדות חייבת בקרבן כמבואר שם בברייתא וברש"י הא הוי ס' חולין בעזרה וכיון דמה"ת פטורה דאזלינן בתר חזקה כיצד יחייבוה רבנן לעבור בקו"ע להביא חולין בעזרה בשלמא אם הוא מה"ת אף דדעת רש"י ותוס' דס' דאורייתא לחומרא ובמקום שיש חשש חולין לעזרה לא נוכל להחמיר כדמוכח מש"ס חגיגה הנז' מ"מ י"ל דמחוסר כפורים דמביאין חטא' העוף על הס' הוא מהקישא כמבואר נזיר הנ"ל וא"כ מה דקתני בבריית' שמנ' ספקות ד' לחיוב וד' לפטור לחיוב קרבן אשתו וחלה ובכור מדקרבן אשתו ע"כ הוא מה"ת כמו כן אינך המה מה"ת ומוכרח דשם ליכא חזקה רק ס' איסור לחומרא והא דקאמר בש"ס שם פרה בחזקת פטורה לאו חזקה אלא חזקת ממון רק לסלק החיוב מחמת עני ורש הצדיקו כיון דקודם שנתגייר ל"ה בחיוב הזה אבל לעולם חזקת פטור לא יש ולכך בחלה ופ"ח ובקרבן אשתו חייב מס' דספד"א לחומרא. אך לדעת רמב"ם דספד"א לקולא בכ"מ והא דמחוסר' כפורים חייבת בקרבן ע"כ מטעם דהוי ס' טהורה וכמ"ש לעיל דכ"ז שלא הביאה הוא בס' טהורה ואסורה בקדשים לאכול מה"ת מדכתיב כל טהור טהור ודאי יאכל ולא ס' וכמו שכתבתי לעיל א"כ הא דקרבן אשתו הוא מה"ת דהתירה התורה מהיקשא כנ"ל וחלה ובכור לדידיה הוא רק מדרבנן דמה"ת אזלינן לקולא וע"כ דאין כולן שוין בחומרתן. אולם ע"כ דל"ש שם חזקה דאל"כ אם מה"ת פטור' מקרבן לא יחמירו חכמים דשמא יביא חולין לעזרה:

שוב ראיתי במהרי"ט אלגזי שם דעמד ע"ז והברור דשם לא יש חזקה ל"מ אם הספק הוא על הלידה אם הולידה קודם שנתגיירה או אח"כ שייך לאוקמה על חזקת מעוברת דהוי חזקה כמבואר תוס' ב"מ (ד' ק') והוי חזקה לחיוב אלא אף אם הספק הוא על זמן הגירות ל"ש חזקת גוי ולומר השתא דנתגייר כיון דנעשה מדעת ונתגייר [ועיין כו"פ (סוף סי' ס"א) לענין מתנות שכ' להסתפק ביודע מתי נתגייר רק הספק אם נשחטה קודם או אח"כ די"ל דמוקמינן פרה בחזקת חיה והשתא דנשחט' כמו בספק טריפה דאמרינן השתא דנטרפה ובחזקת הגוף מוציאין ממון כמבואר בהא דמשארסתני נאנסתי. ובאמת לא דמי דשם עם טענת ברי נגד שמא מוציאין ממון אבל לא ע"י חזקת הגוף לבד וגם בממון שאין לו תובעין כמו מתנות כהונה י"ל דגרע וכמו שכתבו תוס' בכורות (דף כ"א) דאף רב דסובר הולכין בממון אחר הרוב מוד' בממון שאין לו תובעין דא"מ ממון ע"י הרוב כ"כ א"מ אף דיש חזקת הגוף ובש"ע (סי' שכ"א סח"י) כ' גר שבכרה חמורתו ס' קודם שנתגייר או אח"כ מפרש עליו טלה והוא שלו הרי אף דהס' הוא על הלידה ויש חזקת מעוברת בכ"ז ה"ה שלו ובשחיטה דנעש' מדעת אדם ל"ש כ"כ חזקה לאוקמי בחזקת חי' כמובן] והנה בחשו"ק ששחטו ואין אחרים רואין כ' הש"ך (ס"ק כ"ז) דאינו רשאי לכסות כיון דהוי נבילה גמורה חיישינן לדלמא אתי למטעי ולמיכל משחיטתן וע' בפ"מ. וראיתי בתוה"ב סוף בית א' בדברי בדה"ב ומשמרת הבית מדברי שניהם נלמד דאין לכסות דכל הפטור מן הדבר נקרא הדיוט כשעושה הבדה"ב כ' דטעמייהו דרבנן הוא דכ"ע מודי' דרוב מעשיהן מקולקין ואפילו היכא דאיכא רובא וחזקה חיישו רבנן כיון דליכא פסידא וטרחא דמאי פסידא איכא אי מכסה א"נ ממנע ולא שחיט אותו ואת בנו ודאמרינן מחייב היה ר"מ על שחיטתן משום נבילה ודאית לאו דוקא אלא כלומר עושה היה ר"מ שחיטתן כנבילה ודאית לכ"ד ואינו ראוי להחמיר בכך כלל עכ"ד הרי דאינו ראוי להחמיר והרשב"א במשמר' משיג עליו שזה מן התימא לומר דאם מודו רבנן דהוי רוב וחזקה ולחוש כיון דליכא פסידא וטרחא דאם אתה מחמיר אתי למימר שחיטה מעלייתא היא ואתי למיכל משחיטתן ועוד מי לא עסקינן שצריך לחפור בדקר ולכסות או שבא בספינה וצריך לשרוף טליתו ועוד שצריך לבשר ואין לו אלא אותו ואת בנו ועוד וכי יחמיר ר"מ יותר מרבנן במקום דאיכא רובא וחזקה ואי משום דמאי איכפת ליה כל הפטור מה"ד ועושה נקר' הדיוט עכ"ד. ובאמת ממה דקאמר רבנן נטרי לי' לר"מ והדר פליגי עלי' משמע קצת בדברי הרא"ה מדלא פליגי ברישא ולא אמרו דחייב לכסות ומשמע באמת דחיוב' ליכא רק משום דמאי איכפת לי' והיינו שלא בטורח והפסד ולשחוט אחריהם קתני וחכמים אוסרים דבזה החומרא הוא דהוי דבר שילמ"ת ועיין כו"פ (סוף סי' ט"ז) שכ' ג"כ דלענין כסוי דם אף במקום דהוי ס"ס מ"מ מה"ת למנוע ממצות כסוי. וע"כ דאינו דומה לדם שנתער' דאין לכסות דשם נתבטל המצוה מכל וכל כיון דחד בתרי בטיל ואף בביטול איסורין החמירו חז"ל שלא לסמוך על הביטול במקום שהוא דבר שילמ"ת היינו שלא יבא לאכילת איסור אבל לקיים המצוה ל"ש להחמיר כיון דברור לפנינו דנתבטל ולא ראו לעשות מההעדר הוית המצוה משא"כ במקום דמותר מצד רוב וחזקה מ"מ לאו בירור הוא ואם כלפי שמיא גלי דשפיר שחטו או דחייב לכסות שם מצוה ע"ז לכן מאי איכפת ליה אם מכסה. אולם ממה דקתני במתניתן ומודים שאם שחט שאינו סופג את הארבעים משמע דמצד ס' הוא דאינו לוקה אבל איסור דאורייתא הוא ולא מצד דשילמ"ת בלבד:

ועיין מה שכתבתי בדיני יו"ט (סי' י"ז) בקושית רע"א ז"ל דמאי פרכי רבנן מ"ש רישא דלמא בסיפא מטעם דשילמ"ת החמירו חז"ל ובדברי הבה"ב מיושב בפשיטות כמובן ועיין מהרש"א דכ' דלכך אמרו לר"מ רוב מעשיהן מקולקלין ולא פלגא ופלגא וסמוך פלגא לחזקה משום דר"מ חייש למיעוטא וכבר כתבתי לעיל (סי' י"ד) אף דלא מצינו דר"מ לא אזיל בתר חזקה וכן מבואר במרדכי סוף מס' חולין דלא אשכחנא דר"מ פליג בכל מקום דמעמידין דבר על חזקתו עי"ש וכתבתי דכאן הואיל דנעשה מעשה שחיטה ואיתרע החזקה רק סמוך לפלגא הוי תורת רוב ע"ז ולמ"ש א"ש קושיתו של המרש"א בפשיטות דאי פלגא ופלגא הוו ומטעם חזקה נתיר לשחוט אחריהן היה לנו להחמיר מטעם דשילמ"ת וכנראה הא דמסיק הש"ס אליבא דר"מ יאמרו ס' איסור להתיר משמע דעיקר מה דצריך לרוב מעשיהן מקולקלין הוא בשביל להתיר לשחוט אחריו ולא לפטור מכסוי וכן מבואר ברש"י שם שכתב אי לאו רוב ל"ה מתיר לשחוט אחריהן והיינו דרק בשביל זה צריך לרוב הואיל דהוי דשילמ"ת אבל לענין כסוי הי' סגי דפטור מלכסות אעפ"י שאין רוב מעשיהן מקולקלין דלא רצו לעשות דבריהם לשיעורין דלפעמים יהי' פטור כשהוא טורח או הפסד ממון וכשהוא בלא טורח יתחייב משום מאי איכפת ליה. ולהרשב"א פשיטא לי' מדקתני ואינו סופג את הארבעים ע"כ דלא ס"ל דרוב מעשיהן מקולקלין רק ספוקי מספקא לי' וגם לא נ"ל דהוי מע"מ דאין זה סברא כמ"ש הריטב"א. אך למה שכתב הבדק הבית דהא דחיי' לר"מ משום נבלה לאו דוק' לא אדע אמאי הא בכ"מ כיון דהוי רוב וחזקה הוי בירור ממש אף לענין מיתה וקרבן ומלקות וצריך לומר דכ' כן אליבא דר"מ דחייש למיעוטא ומצד החזקה כיון דאתילד ריעותא ע"י שחיטתן אולי שחט שפיר בזה לא אלים כ"כ החזקה ללקות. ומדבריו מבואר דלדידן ברוב לחוד או חזקה לחוד חייב לכסות וכדעת התה"ד והש"ך והפ"ח. אולם הרשב"א סובר כיון דקי"ל דאזלינן בתר רוב וחזקה אף ע"י כח רוב או חזקה לחוד פטור מלכסות. ומ"מ אינו מבואר כ"כ וי"ל דכיון דדעת הרשב"א להחמיר במקום דיש ריעותא לפננו כ"כ חייב לכסות היכא דליכא אלא חזק' לחוד כיון דאיתרע ועמ"ש לעיל (ס"ח) ומ"ש שם הרשב"א משם ר' שמואל דלרבנן רוב מעשיהן מתוקנים וחשו רבנן הואיל דשכיח ואסרו שחיטתן כמו דמאי ודילמא אתי למיכל משחיטתן פטרו השוחט אחריהן ומ"מ מתחייבו בכסוי הואיל ונקל לכסותו עכ"ד. לא אבין הא כיון דרוב מעשיהן מתוקנים למה ליה לומר משום דנקל לכסותו. וע"ז תסוב קושית הרשב"א כמו שעמד ע"ד הבדק הבית דמי לא עסקינן שצריך שיחפור בדקר או לשרוף ולמה לא בפשיטות כיון דרוב מעשיהן מתוקנים א"כ מותר מה"ת לאכול משחיטתן לכך מספק אזלינן לחומרא ומזה נראה קצת כמו שכ' הפ"מ דכיון דחששו עכ"פ למיעוט המצוי הוי כאינו ראוי לאכול ופטור מכסוי שכן דעת רבנן וצ"ע בכל מ"ש בזה:

ובהאי ענינא דמספק חייב לכסות ראיתי דבר תימא בס' חידושי רז"ה שעמד לתמוה על מ"ש הרמ"א על הבופל"י דיש מסתפקים שהוא שור הבר שמא חיה הוא ע"כ טוב לכסות בלא ברכה ועיין ש"ע (סי' פ') ובש"ך שם (ס"ק ג') וכ' ומה מאד נפלאתי על הגאונים שהרי משנה מפורשת שנינו בפרק ח' דכלאים שור הבר מין בהמה הוא ור"י אומר מין חיה הוא ומסתמא הלכה כת"ק וכן פסק הרמב"ם וא"כ נראה דאין מכסין דכל הפטור כו' עכ"ד. ומאד תמהני על המחבר הזה אשר הנו"ב מהד"ת (סי' צ"ו) מספר בשבחו שהתפלא על הגאונים ולא ראה במקור דבריהם דמבואר בתוה"ב (בית ג') דטעמא דרמב"ם מדאמרינן פ' או"ב דרבנן סברי מדמתרגמינן תורבלא מין בהמה הוא ור"י סובר מדחשיב לי' בהדי חיות מין חיה הוא לכך פסק כרבנן וכ' דלגירסת הספרים דגרסי באתקפתא דאתקיפו על עיזא בבלא דדילמא מיני דתאו הוא משמע דר"א ורב אשי דבתראי נינהו ס"ל כר"י דאמר דתאו היינו שור הבר מין חיה הוא ומדס"ל כר"י הלכתא כוותי' ואפשר דהרמב"ם לא גרס לה ופוסק הלכה כרבנן דרבים נינהו ועוד דבשל תורה הלך אחר המחמיר עכ"ל. הרי דסובר בדעת רמב"ם דאינו פוסק כרבנן מצד ודאי רק להחמיר ולכן לענין כסוי חייב לכסות כמו כוי וכדומה דלא גזרינן משום התרת חלבו. ועיין בביאורי הגר"א ז"ל (סי' כ"ח ס"ק ז'):

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · מעבר לתחילת הדף