אמרי בינה/דיני שחיטה/ו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני שחיטה ו

סימן ו

קטן היודע לאמן ידו בשחיטה ויודע הלכות שחיטה דעת הטור דכשר בדיעבד אף בלא אחרים רואין וברמ"א כ' לאסור עד שנעשה הבן בר מצוה י"ג שנים ובש"ך הביא דהטעם הוא משו' לקטן. ולכאורה מבואר מזה דאף במה דבידו אין נאמנות לקטן דהא כל שוחט עיקר נאמנתו הוא מטעם בידו דהא אתחזק איסורא הוא כמ"ש הראשונים דמטעם בידו מהימן וע"כ דקטן א"נ אף בדבר שבידו. ולכאור' יש להעיר מדברי תוס' פסחים (דף ד') ד"ה לא דכ' ועוד פירש ר"י דס"ד דאיירי דאמרו הני ל"ה בדוק ואנן בדקינן דאי חזקת בדוק מהימני במגו דא"ב שתקו עי"ש ואי גם בדבר דבידו אין הקטן נאמן למה למיגו הא נגד חזקת בדוק אין הקטן נאמן ואף דבידו להשליך חמץ לבית הא בידו ל"מ אולם י"ל דע"ז דל"ה בדוק נאמן דהוי כעין מילתא דעבידי לגלויי שבנקל יודע אח"כ אם הבעה"ב בדק הבית או לא ובדבר העשוי להגלות אף קטן נאמן כמבואר מדברי רמב"ם (פ"ד הלכה ל"א) מיבום וחליצה ועיין ת"ש (ס"ק ס"א) ועוד דחזקת בדוק אינו חזקה דמעיקרא רק חזקה דאתיא מכח רוב דרוב בני אדם בודקין בזמנו ונגד רוב עא"נ אף בדבר שאינו בידו דהוי רק כמברר וי"ל דגם קטן נאמן אבל בדבר דאיתחזק איסור ורק מטע' בידו יהיה נאמן י"ל דקטן אינו נאמן ואף די"ל דבידו מהני לסלק החזקה והוי כלא אתחזק כמו שבארנו לעיל בשיטת רמב"ם ורש"י וכמ"ש המרי"ק מ"מ קטן א"נ באיסור דאוריית' אף בלא אתחזק כמ"ש הרמ"א (סוף סי' קכ"ז) ולשיטת דבידו עדיף דהוי כבעלים ואף בהכחשת הבעלים נאמן זה שבידו מ"מ קטן אינו נאמן כיון דצריך עדותו ולאו בר עדות הוא ובש"ך שם (ס"ק ל"א) כתב מיהו היכא דהוא בידו הקטן נאמן אף להוציא דבר מחזקתו להתיר או לאיסור כן משמע בתשובת ריב"ש וקשה הא הריב"ש לא כתב רק בטהרות שבידו לשמור ובמה שאין בידו אין הקטן נאמן להוציא דבר מחזקתו להיתר או לאיסור כמו שהביא שם הש"ך דבריו ומזה אינו מבואר רק דבר שבידו בשמירה אבל מה שבידו לסלק האיסור בזה אינו מבואר דקטן יהיה נאמן ואדרבא מכאן מבואר דא"נ וכן מבואר בסי' ק"כ בטבילת כלים דאין הקטן נאמן אם הוא מדאוריית' הרי דבידו ל"מ להאמין בשביל זה להקטן:

והטו"ז ביאר דעת הטור כיון שיודע ומומחה א"צ לעדות וביתר ביאור מבואר במשמרת הבית דכל שיודע לאמן ידו ויודע הלכו' שחיט' אין אנו צריכין בזה לעדותו ואפילו הניחו בבית חזקה שפיר שחט ולאו מדרך עדות דאי לא אף במומר אוכל נבלות לא נסמוך דא"נ לגבי נבלות דמומר הוא לאותו דבר אלא שאנו סומכין על רוב השוחטין דשפיר שחטו ולא מתרמי להו א' מפסולי שחיטה ע"ש. ובכו"פ כתב הא במצא גדי שחוט ברוב ישראל מצוין כשר אף דאין כאן מעיד ומ"מ אנו סומכין על החזקה דשחט בכשרות א"כ בקטן ג"כ. וי"ל טעם הפוסקים לאסור דשם יש עוד סברא במצא שחוט דאין אדם משליך נבלות ומסתמא לא יצא מכשיל מת"י המומחה משא"כ בקטן חיישינן דלמא קלקל דאין ברית כרותה למומחה שלא יקלקל וצריך לעדותו ואף דהוא מיעוטא מ"מ חששו חכמים לאסור בדבר ההוה ורגיל שיקרה המיעוט ג"כ ויכשל אחד משא"כ במצא גדי שחוט שהוא דבר המקרי אזלינן בתר רוב. ולפי"ז י"ל דמד"ת באמת כשר שחיט' קטן היודע לאמן ויודע הלכות שחיטה רק מדרבנן חשו חז"ל ולכך לא כתב הרמ"א רק דיהיה בן י"ג ואינו מזכיר שיצטרך שכבר הביא שערות דא"צ כמ"ש הכו"פ כיון דמד"ת כשר רק מדרבנן אסור וסמכינן על חזקה דרבא. ועוד י"ל דבכל שוחט אף שהוא בידו ועפ"י רוב שוחט שפיר ול"א סמוך מיעוטא לחזקה דהוי המיעוט לא שכיח כמ"ש הרא"ש וזה הכל היכא דיש תורת עדות שלא יצא מת"י מקולקל ואז סמכינן ע"ז ועל הרוב ואף במומר דבודקין סכין ונותנים לו מ"מ לא שבק התירא ובאם יתרמי קלקול יודיע דא"א חוטא ולא לו משא"כ בקטן ועוד הא הרשב"א כתב הא דל"ח במומר שמא לא נשחטו רוב סימנים משום דעפ"י רוב שוחטין רוב סימני' ומיד בודקין אחר השחיטה ואם רואה דלא נשחטו רובם חוזר וגומר מיד זה לא מיקרי טירחה ואף לדידן דאוסרין שהי' כ"ש ול"ח שמא לא נשחט תחילה הרוב ואף דגמר אח"כ מ"מ עשה שהיה משהו צ"ל הטעם כיון דעפ"י רוב שוחט רוב והא שצריך בדיקה הוא רק מדרבנן כמ"ש תוס' חולין (דף ט') ל"ח כ"כ דעשה בידים שהיה משהו דלא שבק התירא ואכל איסורא משא"כ בקטן כיון דצריך לבדוק אם שחט רוב חיישינן דילמא יתרמי דלא שחט ויעשה שהיה כיון דלאו בר עדות הוא. ועיין בית מאיר (סי' י"ז) דכתב ג"כ דל"ב שערות היכא דלא בעינן תורת עדות:

ובד"מ הביא משם הא"ז דאף במופלא סמוך לאיש מותר אף לכתחילה ואינו מובן הטעם ונראה קצת דהיש מתירין היה להם הוכחה דע"כ קטן דקתני במתניתין איירי קודם שהגיע לעונת נדרים ממה דקאמ' בש"ס (דף י"ג) מאן תנא דל"ב כוונה לשחיטה והתוס' שם הקשו הא באחרים רואין הוי כגדול עומד ע"ג ואז בני כוונה לשמה נינהו. וברשב"א שם מפרש דהש"ס דייק מרישא דקתני לא ישחטו שמא יקלקלו ואיירי באין אחרים עומדים ע"ג ולמה קתני הטעם שמא יקלקלו הא הקלקול הוא בודאי דאינם בני כוונה. וי"ל דדבר התלוי בכוונה סוברים הנך פוסקים דבהגיע לעונת נדרי' כיון דנדריהם נדר בר כוונה הוא ועיין טוח"מ (סי' רל"ה) ובדו"פ בדעת רמב"ם דאף מכירתן מכירה דבני הקנא' נינהו וממיל' כוונה ג"כ מהני שיכולין לכוון לשם מצות זביחה ואף נאמנות שייך ג"כ לזה ממה דגלי לן התורה דנדריהן נדר ויכולין להביא קרבן וא"כ מה פריך מאן תנא דלמא לעולם דבעי' כוונה ובאחרים עומדין ע"ג מהני ובאין אחרים עומדין ע"ג נקט המתניתין הטעם שמא יקלקלו כדי שיכלול גם קטן בן י"ב ויום א' כ"ז שאינו גדול ובר מצות חששו לשמא יקלקלו כיון שלא הגיע לכלל גדלות לכל ענינים משא"כ מטעם העדר הכוונ' הי' שחיטתו מהני באם הגיע לעונת נדרים א"ו דאם הגיע לעונת נדרי' כבר חשיב בן דעת אף לשחיטה וליכא החשש שמא יקלקלו ג"כ ומתניתין דכלל קטן לגבי חו"ש איירי בקטן דלא הגיע לעונת נדרים ואף דקתני סתם קטן מ"מ ע"כ לא איירי מתניתין בכל מיני קטנים דהא קתני וכולן ששחטו ואחרים רואין כו' ושם בקטן פחות משש שחיטתו פסולה דליכא כח גבר' ומעשיו כמעשה קוף בעלמא כמ"ש היש"ש (פ"א) דחולין ובת"ש ועיין רמ"א או"ח (סי' קנ"ח) לענין נטילת ידים וכן במתניתין דחולין (דף פ"ו) ר"מ מתיר לשחוט אחריהן דרוב מעשיהן מקולקלין נמי נראה דתלי' בדעת ולא בסימני גדלות דוקא וע"ז פריך הא מקולקל ועומד הוא מצד חסרון הכוונה וקאמר רבי נתן הוא אולם הא"ז סובר דקטן הוא עד שיגיע לכלל חיוב כל מצות וסובר דגם במופלא סמוך לאיש אינו בר כוונה וכמו דסברי כל הפוסקים. וכן משמע באמת דעת רמב"ם (פ"א) הלכות פסולי המוקדשין דקטן אינו שוחט קדשים אעפ"י שהגדול עע"ג דקטן אין לו מחשבה ומשמע אף בהגיע לעונת נדרים ג"כ הוי קטן לענין זה:

וקצת קשה דלדידהו דס"ל דקטן דכייל המתניתין עם חרש ושוטה הוא אף יום א' קודם י"ג שנים וי"א כמו בכ"מ ובמתניתין דפ' כסוי הדם (דף פ"ו) דקתני חשו"ק ששחטו ואחרים רואין אותם חייב לכסות בינן לב"ע פטור מלכסות וכן לענין אוא"ב בלב"ע ר"מ מתי לשחוט אחריהן וקאמר בש"ס הואיל ורוב מעשיהן מקולקלין נימא ג"כ אף להקל דפטור מלכסות וכן לשחוט הבן אחריו אם שחט קטן שלא הגיע לי"ג שנים וי"א וזה דבר תימא לומר כן אף דהללמ"ס דדעתו אינו שלמה עד זמן גדלות ופטור ממצות וקנינו ל"מ דעדיין לא נשלם דעתו ושכלו מ"מ דבר התלוי במעשה ואומנות דבר תימא לומר דיום א' וכדומה קודם לכן רוב מעשיו מקולקלים ואח"כ מתוקנים הא ודאי ליתא. וע"כ צריך לומר דאין הדינים שוים. ובפרט להסכמות החולקין על הטור וס"ל דאף היודע לאמן ידו ובקי בהלכות שחיטה דאסור לשחוט לכתחלה בעומד ע"ג ובלא עע"ג אף בדיעבד שחיטתו פסולה וכמו שהחמיר הת"ש וכתב (ס"ק נ"ד) דרש"ל ושאר פוסקים כתבו הטעם מחמת שאינו נאמן ולדבריו הקטן בעצמו יכול לאכול דהא ברי לו ששחט שפיר ואפילו הגיע לחינוך ודאי חייב לכסות כיון דמותר לאכול עכ"פ להקטן ואף דנראה דאין כוונ' הת"ש דמותר להאכילו בידים דהא לרוב הפוסקים אסור מה"ת להאכיל בידי' איסור להקטן רק כוונתו באם אוכל מעצמו דאף דאחרים אינן מצווין להפרישו אביו חייב מטעם חינוך ובזה כיון שהוא רק חיוב דרבנן נאמן הקטן מ"מ כיון דל"ה רק ס' נבילה ודאי לדעת הפוסקים (סי' כ"ח) דס' נבילה חייב לכסות ויבואר אי"ה לקמן א"כ גם בזה חייב לכסות וק"ו דאסור לשחוט אחריהן הבן דספק איסור לחומרא. ואף למ"ש שם הת"ש למאן דמוקי מתניתין בקטן מומחה ומוחזק וקתני שמא יקלקלו דהטעם דאין דעתו שלימה ואימר קלקל ולאו אדעתי' ואסור להאכיל מ"מ ל"ה רק ס' ולחומרא ולא לקולא וע"כ דלאו בחדא מחתא כיילינן להנך תרי מתניתין דר"פ הכל שוחטין ודפרק כיסוי הדם:

ועיין רמ"א (סי' י"ו ס"ט) שכתב ואם אחרים רואין ששוחטין כראוי אסור לשחוט אחריהם טור כן נ"ל עכ"ל והדברים סתומים לעין כל הרואה מה זה שכ' כנ"ל הא כן מבואר במתניתין וכן ציין הגרא"ו שם. וכבר ראיתי בספר חידושי רז"ה דהניח דברי רמ"א בצ"ע כיון דמותר לאכול משחיטתן פשיטא דאסור לשחוט אחריהם ולוקה ומאי קמ"ל. ולמ"ש י"ל דאם אחרים רואין ששוחטין כראוי לא קאי דוקא על שחיטה הזאת רק אף על שחיטות אחרות כיון שמוחזק ששוחט כראוי אז אף אם עכשיו שחט בלב"ע דשחיטתו פסולה כמו שכתב הרמ"א (סי' א') ומ"מ לחומרא אסור לשחוט אחריהם. אולם הלשון לא משמע כן וגם הא זה לשון הטור ולדעתו בכה"ג בדיעבד שחיטתו כשירה ואף דיש לדחוק דאף לדעת הטור תרתי בעי מומחה ויודע לאמן אז בדיעבד שחיטתו כשירה ולענין לשחוט אחריהם דלא נאמר רוב מעשיהן מקולקלין סגי לאסור בחדא אם ראו ששוחטין כראוי שחיטות אחרו' אולם לשון הטור ששוחטין כראוי לא משמע כן רק דקאי על שחיטה הזאת ואולי כוונתו אף אם האחרים לא ראו בדיקת הסכין רק מעשה השחיטה שהי' כראוי ומ"מ אסור לאכול שמא שחטו בסכין פגום מ"מ אסור מספק לשחוט אחריהם ויותר נראה דהטור ורמ"א קמ"ל דלאסור סגי אף באין האחרים עע"ג רק ראו מרחוק דלענין להתיר באכילה דקדקו הטור והש"ע אחרים עע"ג היינו לדקדק יפה אבל לאסור לשחוט אחריהם לחומרא מחמרינן אף אם אחרי' רואין ששוחטין כראוי היינו ראי' מרחוק בלא דקדוק ועי' ש"ך שם (סקכ"א) ובת"ש (סקל"ח):

ועיין בת"ש שהעלה להחמיר אף בדיעבד אם אינו בקי לאמן את ידו אפילו יודע ה"ש וגדול עע"ג דגרע מחרש ושוטה דמעשיו מעשה קוף בעלמא שכן דעת רש"י מס' סוכה עפ"י ביאור תוס' שם וכתב הא דהפוסקים לא הזכירו יודע לאמן רק בקטן ולא בחרש ושוטה ובסמ"ג כ' חשו"ק ששחטו שחיטתן כשירה והוא שרואין אותו ששחטו כהוגן ודוקא בקטן שיודע לאמן ידו ש"מ דוקא בקטן מפלגינן לכך כתב אף דבקטן מחמרינן בא"י לאמן אין דין חו"ש שוין עכ"ל ותמהני על מה זה נעדיף כחו של חו"ש מקטן הא מצינו דקטן נבון ומבין דבר יש לו דעת יותר מחרש ונאמר דחו"ש הוי בני זביחה וכח גברא איכא ובקטנים נאמר דלא אמון בם בידיהם ומעשיהם יהיה כמעשה קוף בעלמא ובש"ס חולין (דף י"ג) קאמר יש להן מעשה אפילו מדאורייתא. וראיתי בראב"ן (סי' כ"ה) כ' וז"ל חוץ מחשו"ק שאפילו יודעין לומר הלכות שחיטה אסורה שחיטתן שמא יקלקלו שחיטה ולא מחוו וכולן ששחטו ואחרים רואין שלא קלקלו שחיטה כשירה. נראה לי דאקטנים קאי והכי קאמר וכגון קטני' ששחטו מדאמר ר' יוחנן לקמן דקטן יש לו מעשה מדאורייתא ולא אמר בחרש ושוטה נמי וכן מצאתי בשערי שחיטה של רבינו שמואל בן חפני כו' וגם כתב דחש"ו שיודעין הלכות שחיטה וראה מומחה שלא שהו ודרסו בו שחיטתן כשירה בדיעבד אבל לכתחלה לא ש"מ דחשו"ק אין להן מעשה מדאורייתא הלכך אפילו ראו אחרים ששחטו אסור וה"נ תנינא מס' סוכה קטן היודע לשחוט אוכלין משחיטתו אמר ר"ה והוא שגדול עע"ג עכ"ל ואף שהלשון בא משובש ע"כ הכוונה מ"ש שחיטה אסורה היינו לכתחילה ומ"ש שיודעין לומר הלכות שחיטה אין הכוונה אמירה דהא חרש לאו בר אמירה הוא רק ברמז יודע הלכות שחיטה היינו לאמן ואתי לאשמעינן דאקטנים קאי נמי דיש לו מעשה אבל חו"ש לא עדיפין מקטן והביא דברי הר"ש דאף באחרי' רואים צריך שידעו הלכות שחיטה והיינו לשחוט כהלכתן ואולי הכוונה לאמן ידיהן דאל"כ אף בדיעבד אסור שוב ראיתי בפ"מ בשפתי דעת (ס"ק כ"ה) שהביא דברי הת"ש והעלה בפירוש הסמ"ג דל"מ קאמר ובחו"ש ודאי צריך שידעו רק אף קטן. ודברי הראב"ן נראין כדבריו דקטן עדיף מחו"ש:

והנה הא דקטן לא פסול מטעם דאינו מצווה על הזביחה כבר כתב הש"ך להשיג על הלבוש דקטן מצווה שהרי אסור לו לאכול בלא שחיטה והכוונה אף דקטן אינו ב"ח ובר מצוה מ"מ אחרים מוזהרים עליו שלא להאכיל לו בידים ואף בחרש דלא שייך לומר דאתי לידי חיוב מ"מ מקרי בר זביחה מטעם דאחרים אסורים להאכיל לו נבלה וכ"כ מהרי"ל בתשובה ונראה דאף אם היה אופן שהוא מותר בנבילה רק דאסו' להאכיל לאחרים מטעם לפני עור לא תתן מכשול דאף דבר המותר לו ואסור לאחרים מוזהר ישראל על לפני עור שלא להכשיל לאחרים הוא מטעם זה ג"כ מקרי בר זביחה. ובזה ישבתי מה שהקשה חכם א' בש"ס זבחים דקאמרו הא דאמר יחזקאל נבלה וטריפה לא יאכלו הכהנים הא ישראל ג"כ לא יאכלו פרשה זו עתיד אליהו לדרשה וקאמר ס"ד כהני' כיון דאשתרי במליקה היה ס"ד דנבלה מותר אצלם הא מוכח דנבלה אסור לכהני' ממה דכתיב בתורה ושחט פר החטאת ואי נבלה אשתרי להו א"כ לאו בר זביחה הכהן כיון דאינו מצווה על נבלה ולמ"ש א"ש דאף אם היה אשתרי להו נבלה מ"מ מקרי בר זביחה כיון דמצווים גם הכהנים שלא להאכיל נבלה לישראל המצווה ע"ז ולא גרע מחרש אף דאינו במצות כלל מ"מ כיון דאחרים מוזהרים עליהם שלא יאכלו נבלה מקרי בר זביחה כמו כן כהני' אף אם ל"ה מצווים על נבלה מ"מ בר זביחה המה מטעם דמוזהרי' שלא להאכיל נבלה לישראלים וזה פשוט. ואף דמצינו דעת הש"ג מובא ברמ"א (סוף סי' ב') דמסור דינו כמומר ושחיטתו פסולה והוכחתו מהא דמס' גיטין דמסור פסול לכתיבת ס"ת תו"מ אף דודאי מצווה על כל ישראל שלא להאכילו נבילות ואעפ"כ לא מקרי בר זביחה ואם נאמר דסברא זו דאסור להאכילו משוי ליה לבר זביחה א"כ אינו ראיה ממה דפסיל לכתיב' סתו"מ דכאן אנו מצווין עליו אף דהוא חשיב כפורק עול ואף במומר אנו מצווין עליו על לפ"ע ועיין ש"ך (סי' קנ"א) ומה שכתבו הבאים אחריו ואכ"מ ומ"מ בשביל זה לא מקרי ב"ז י"ל דמומר הוא כגוי ממש ולא חשבינן לי' בר זביחה בשביל דאנו מצווין משא"כ ישראל כשר או קטן מקרי בשביל זה ב"ז ומסור באמת אין שחיטתו פסולה לדעת הש"ג מדאורייתא רק מדרבנן ועיין ר"ן גיטין פ' השולח דמד"ת מסור וישראל מומר איתנייהו בקשירה אלא דרבנן הוא דהחמירו עליו כיון שפרק מעליו עול המצות ועשאו מדבריהם כאלו אינו בקשיר' ויליף מזה ג"כ לענין שחיט' והחולקי' ס"ל דאין לנו אלא תפילין דגזרו עליו בהדיא. או אף אם שם מדאורייתא פסול כיון דפורק עול מ"מ בשחיטה באמת מטעם זה מקרי בר זביחה בשביל דאחרים עכ"פ מצווין עליו שלא להאכילו דומיא דקטן. ועיין רשב"א חולין (דף ד') דכ' ג"כ דמומר אוכל נבלות להכעיס אינו אסור אלא בדיעבד ועיין ש"ך (ס"ק ט"ז) דהשיג על הב"ח והיינו דדעת תוס' ורא"ש דמדאורייתא לא מקרי בר זביחה וע"כ אף דאסור להאכיל לו מ"מ כיון דפורק עול מצוה הזאת מקרי אינו בר זביחה משא"כ קטן. וראיתי בס' ב"א דכתב הטעם בקטן דמקרי ב"ז משום דיבא לידי חיוב כמו"ש תוס' גיטין (דף כ"ב) דמה"ט הוי בר כריתות לענין כתיבת גט וע"כ הא דפסיל לכתיבת סתו"מ הוא משום דשם כתיב וקשרתם וכתבתם היינו מי שהוא בר קשירה בשעת כתיבה ומה"ט פקפק ע"ד המג"א (סל"ט) דכ' כל שאינו מניח תפילין לתאבון כשר לכתוב כמו גבי שחיט' דבתפילין כיון שאינו מניח אינו בכלל וקשרתם וכתבתם וזה אינו דגם לגבי זביח' כתיב וזבחת כו' ואכלת ודרשינן ג"כ מי שהוא במצות זביחה בשעת זביחה ואכילה שלא לאכול בשר שאינו זבוח ושווין הן זביחה לכתיבה ולכך באמת לה"מ בחשו"ק הואיל דיבאו לכלל חיוב רק הטעם משום דאחרים מצווין עליהן שלא להאכילן נבילות וז"פ:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף