אמרי בינה/דיני שחיטה/ז
< הקודם · הבא > |
דעת היש"ש חולין (פ"ב) אף דל"ב כוונת שחיטה רק לשום דבר מעשה דבלא"ה לא מקרי כח גברא מ"מ היינו מן הסתם אבל אם כיון להדיא שלא לשחוט שחיטה המכשרת אלא לעשות בנחירה וחניקה לא נקרא שחיטה וגרועה יותר מנפלה מעל הקורה לענין זה שאינו בכלל וזבחת ועיין ת"ש ובפ"מ בש"ד (סי' ג') כ' וצריך לראות מה הוא מחשבה זו אם דוקא שהוציא בשפתיו או אפילו כיון בלב ובמחשב' פיגול יש מחלוקת אם במחשבה או בשפתיו וה"ה כאן תליא בזה ואם סגי בלב א"כ למה כותי שוחט וישראל עע"ג כשר דלמא כיון לנחור ולעקור עי"ש ונראה דסובר דכוונת מעשה אינו גורע בזה רק מה שמכוון לנחור זה פוסל וי"ל באמת אם זה פוסל א"כ באומר להיפך היינו שכוונתו לשחוט שחיטה הראוי א"כ אף אם לבבו לא כן יחשב הוי דברים שבלב ואינן דברים ואף דבעכו"מ לר"א דסובר סתם מחשבת עכו"מ לע"ז כמבוא' חולין (דף ל"ט) ושם משמע אף אם אומר בפירוש דאין כוונתו לע"ז ג"כ אסור כדמוכח מש"ס חולין (דף י"ג) דפריך נבילה אין איסור הנאה לא מאן תנא דלא כר' אלעזר דאי ר"א הא אמר סתם מחשבת עכו"מ לע"ז ומזה מוכח דלר"א אפילו אם אינו אומר כלל דאל"כ לוקי מתניתין בראינו ששחט בשתיקה אלא ודאי לר"א סתמא כפירושו ול"ה דברים שבלב דגלוי לכל הוא וכ"כ הת"ש (סי' ד) ומוכח אף אם אומר בפיו בפירוש דאין כוונתו לע"ז רק לשחוט ל"מ דאל"כ לוקי מתניתין באומר בפירוש דאינו שוחט לע"ז א"ו אף דצועק בפירוש לא אמרינן דהדברים שבלב אינו יכול לסתור דבריו כיון דסתמא כן הוא ועיין תשובת ח"צ (סי' א') דמה"ט נכרי פסול לכתוב גט אף שאומר בפירוש שכותב לשמו ולשמה מ"מ כיון דאנן סהדי דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד הו"ל כאלו פירש וה"נ דכוותי' כיון דסתמא לע"ז ל"מ אף באומר בפירוש להיפך מ"מ זה דוקא היכא דסתמא כן הוא אבל אם אומר הכותי בפירוש דרוצה לשחוט שחיטה הראוי אף אם במחשבתו לנחור לא איכפת לן כיון דסותר דבורו בזה לכ"ע דברים שבלב אינן דברים ואף במומר להכעיס מהני כשאחרים רואין אם אומר בפירוש דמכוון לשחיטה הראוי אף אם בלבו להיפך מ"מ לענין זה ל"מ הסתם לסתור דבריו:
ובלא"ה נראה דאף אם כיון להיפך שלא לקיים מצות שחיטה מ"מ אם שוחט שחיטה הראוי אין הכוונה פוסל דאף להסוברים במצות אף אם א"צ כוונה מ"מ אם כיון להיפך ל"י ונימא ג"כ בשחיטה אף דא"צ כוונה והטעם כמ"ש הר"ן בחידושיו חולין (דף ל"א) דמכשירי מצוה ל"ב כוונה כמו נדה דנאנסה וטבלה ונימא בזה ג"כ דמ"מ אם כיון להיפך גרע היינו דלא קיים המצוה אבל מ"מ כיון דנשחט כראוי אף אם נאמר דוזבחת הוי מצות עשה ולא נתקיים אם כיון להיפך מ"מ אמאי יהי' נאסר הבשר. ועוד הא גם טבילת נדה דל"ב כוונה מדמה הש"ס שם לשחיטה וקאמר לר"נ שנפלה מן הגשר ולרבנן שירדה להקיר וע"ש ברש"י לרבנן דבעי מיהא כוונה לחתיכה וכ"כ בטבילה מכשיר רב אליבייהו כשירדה להקיר ולא לטבול ונפלה כולה לתוך המים וזה הוי קצת ככוונה להיפך ואף אם תאמר דמ"מ כיון דנפלה באונס עדיף מ"מ הא הרמב"ם וכן בש"ע (סוף סי' קצ"ח) כתבו נדה שטבלה בלא כוונה כגון שנפלה לתוך המים או שירדה להקר. ולכאור' הוא זו ואצ"ל זו כיון דאנן קיי"ל כר' נתן בשחיט' דאף כוונת חתיכה ל"ב וכ"כ בנדה בנפלה מן הגשר ג"כ מותרת לבעלה ומכ"ש בירדה להקיר דזה אף לרבנן מהני דהוי כמו כוונה לחתיכה. וכמו שכ' רש"י אלא ודאי נראה דרמב"ם אתי להורות אף אם ירדה להקר היינו עצם הטבילה הי' אך להקר וכל גופה ירדה למים לטבול להקר ג"כ עלתה לה הטבילה הרי אף אם כיון שלא לצאת ג"כ מהני בנדה וכמו כן בשחיטה לא מיפסל השחיטה אף בכיון שלא לצאת רק כוונת היש"ש הוא באם עושה ומכוון במעשיו לנחור ולעקור היינו שכיון להדיא שלא לשחוט אותה שחיטה המכשרת ורוצה לעשות בנחירה והקרה לפניו בהזדמן ששחט כראוי זה פוסל דהוי כאלו נשחט בלא כח גברא אבל אם מכוון לשחוט הסימנים ואוחזם בידו ושוחט בסכינו אף אם כיון להדיא שהשחיטה לא יכשיר ל"מ כוונתו לעקור מעשה השחיטה ולכך בכותי ומומר וישראל הרואה שעושה מעשה החתיכה ע"י כחו סגי. רק אם כיון בידו לעשות נחירה ועלתה בידו שנתהפך לשחיטה יפה זה פוסל היש"ש:
ודע דיש להתבונן כיון דבש"ס מדמה כוונת שחיטה לכוונת טביל' א"כ כמו בשחיטה בנפלה סכין אם הפילה הרוח לכ"ע פסולה משום דכתיב וזבחת שהוא כמו דהוי אמר ועשית ועיין רא"ש וטו"ז (סי' ג') ובטבילה ג"כ מדכתיב וכבס דמי לשחיטה וכמבואר בש"ס דר"פ אמר לר"נ נפלה מן הגשר ולרבנן ירדה להקר הרי דשניהם שווין א"כ מדוע לא ביארו הפוסקים בטבילה דאם נפלה מן הגשר ע"י רוח דלא עלתה לה הטבילה כמו בשחיטה ועיין רשב"א תוה"ב שמסתפק אם נפלה הסכין מידו או מחיקו אם הוי כח גברא ומדמה להא דנפלה מן הגשר דעלת' לה הטבילה ורק בהפילה הרוח הסכין ל"מ עי"ש וכנראה מדבריו דנפלה מן הגשר היינו שהוחלקה אבל אם הפילה הרוח י"ל דלא עלתה לה הטבילה דהוי כטבלה בלא כחה וצ"ע בזה:
והנה למ"ד דבעי כוונה או לשיטת היש"ש אם מתכוין לניחור דל"מ בזה אם אחר עומד ע"ג אם מהני כוונת העומד ע"ג תליא במחלוקת התוס' שם ורשב"א דתוס' סוברים דכוונת אחרים המלמדי' מהני ודעת רשב"א דרק דבר דמהני בשליחות כמו גט הוי עמידה ע"ג כוונת העושה אבל דבר שאי אפשר לעשות ע"י שליח כמו חליצה ל"מ כוונת העע"ג ובשחיטה כיון שהכל תלוי בדעת השוחט דאם שחטו שלא מדעת בעלים מהני א"כ כל ההיתר תלוי בדעת השוחט וכוונתו וראיתי לא"א מ"ו ז"ל בספרו דברי חיים דיני ר"ה (סי' ה') שהקשה הא לר"י דסובר בטבילת נדה בעי כוונה מבואר בש"ס שם דכוונת חברתה מהני הא שם בעי שתטבול בעצמה ול"מ שליחות עי"ש ולא אדע כוונתו הא כל מה דסבר ר"י דבעי כוונה מדאורייתא הוא כמו דמבואר ש"ס שם מדכתי' וכובס שנית מקיש תכבוסת שניה לראשונה מה ראשונה לדעת אף שניה לדעת ול"ב דעת כהן מדכתיב וטהר מ"מ הרי דהוי כמו טבילת וטהרת כלים דמי שמטביל בעי שיהיה לדעת ואם אנסוה חברתה ואטבלה כוונה דחברתה כוונה מעליא הוא והחרשת והשוטה הוי כמו כלי לגבי פקחת דמי שמטביל הכלי צריך שיכוין לדעת הטבילה כן נמי האשה החרשת נטהרת בטבילת הפיקחית ובכוונתה לדעת טבילה אבל בשחיט' אם בעי כוונה מדכתיב וזבחת ע"כ מי שעושה מעשה שחיטה צריך שיכוון ול"מ כוונת העע"ג וז"פ:
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |