אמרי בינה/דיני שבת/יב
|
< הקודם · הבא > |
כתב הרמב"ם (רפ"ו משבת) אסור לומר לנכרי לעשות לו מלאכה בשבת ואע"פ שאינו מצווה על השבת ואע"פ שאומר לו קודם שבת כו' ודבר זה אסור מדברי סופרים כדי שלא תהי' שבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן. מבואר מדבריו דאיסור אמירה לגוי וכן שלא להנות ממלאכת גוי שעשה בשביל ישראל הכתוב שם (ה"ב) הכל חד טעמא הוא כדי שלא יבא לעשות בעצמו ולכאורה קשה א"כ למה אסרו שבות במקום מצוה גם כן כמבואר שם ה"ט) דעת רמב"ם דלא כבה"ג דמתיר אמירה לנכרי במקום מצוה אף לעשות מלאכה דאוריית' רק כדעת הרי"ף והגאונים דרק שבות דשבות במקום מצו' התירו ואמאי כיון דהוי לדבר מצוה לא ניחוש כמו דמצינו בדבר הבא מחוץ לתחום לצורך ישראל דאסור מ"מ בלולב מבואר בטור (סי' תרנ"ה) דאף למי שהובא בשבילו מותר כיון דלית לי' הנא' דמצות לאו להנות נתנו ולא חיישינן שיעשה אדם מצוה הבאה בעבירה. וכן פסקינן (סי' תקפ"ו) לענין שופר והא דבא מחוץ לתחום אסור הוא ג"כ לשיטת תוס' ורוב ראשונים מטעם שלא יאמר לעשות ועיין שבת (דף קכ"ב) ובר"ן ורשב"א שם וכיון דבמקום מצוה לא חיישינן שיעשה מצוה הבאה בעבירה למה יהי' אסור שיאמר לנכרי אף לעשות מלאכה דאורייתא במקום צורך מצוה דלאו להנות ניתנו וגם ל"ח שיעש' בעצמו דלא יעשה מהב"ע ובמרדכי פרק לולב הגזול ובעירובין פ' הדר כתב בהבא מחוץ לתחום לצורך ישראל אף למ"ד מצות להנות ניתנו שרי דלא שייך שיעשה אדם מהב"ע עי"ש ולמה לא נאמר דיהי' רשאי לומר לנכרי שיעשה מלאכ' לצורך מצו' בפרט במצוה דליכא הנאת הגוף כיון דגם זה לדברי רמב"ם עיקר שאסרו חכמים מטעם שלא יבואו לעשות בעצמן ובהכרח צ"ל כיון דלהחולקים על הבה"ג הוא משום דגרסו בש"ס עירובין (דף ס"ח) דהא לא אמר לי' זיל אחים לי ומבואר בש"ס דבשבות שיש בו מעשה היינו שהנכרי עושה מלאכה אסור אף במקום מצוה וצ"ל לרמב"ם דלאו משום אמירה הוא האיסור רק אף באומר לו קודם שבת כיון דעושה על ידי צוואת ישראל החמירו ביותר משא"כ בעושה מלאכה בעצמו אף שעושה בשביל ישראל ואסרו חז"ל מטעם שלא יאמר לו מ"מ לצורך מצוה דללה"נ מותר ובעשה נכרי שופר ביו"ט דמותר לתקוע בו כמבואר (סי' תקפ"ו) איירי בעושה מעצמו לא ע"י צוואת ישראל ואף דעשה מלאכה דאורייתא בזה לא גזרו במקום מצו' דללה"נ ול"ש שיעשה מהב"ע:
ובספר תשובת פני אריה (סי' מ"ז) כתב להתיר להתפלל וללמוד מתוך הספר לאור הנר שהדליק הנכרי לצורך ישראל בשבת מה"ט דמצות ללה"נ ובמילי דמצוה לא גזרינן שמא יאמר להדליק עי"ש. וע"כ אף לדבריו היינו אם נזדמן במקרה שעשה הנכרי לצורך ישראל ושלא ע"פ צוואת ישראל אבל ע"פ צוואת ישראל אף שצוה אותו קודם שבת מוכרח מדברי רמב"ם דאף במקום מצוה אסרוהו וגזרוהו כמ"ש ומה"ט הרעישו כל גדולי הדור לבטל שלא ידליק נכרי הנרות ביוה"כ לעת נעילה והנה לדברי טו"ז יו"ד (סי' רכ"א) שהלימוד נחשב הנאה לאדם דמשמחת לב חשיב כהנאת הגוף ואסור להנות אף במקום מצוה ובס' הנ"ל כ' דראי' ברורה שלא כדבריו מהא דמס' ברכות (דף כ"א) אמר ר"י למדנו ברכת התורה לאחריה מבהמ"ז מק"ו כו' איכא למפרך מה למזון שכן נהנה הרי דלימוד תור' לא חשיב נהנה ושמחת נפש לחוד והנאת הגוף לחוד ולענין איסור הנאה כל שאין גופו נהנה ל"ח הנאה עכ"ד ולדעתי אינו ראי' כלל דמה דקאמר בש"ס מה למזון שכן נהנ' אין הכונה דלימוד ל"ח הנאה דזה נגד המוחש רק הכונה שכן נהנה הנאת הגוף ממש הבא תוך הגוף אבל על הנאה שחוץ לגוף אינו מברך כמו הרוחץ והסך דהוי הנאת הגוף ומה"ט המודר הנאה ממעין אסור לטבול בימות החמה דגופו נהנה וכן הסך ודאי חשיב הנאה גמורה האסור' באיסור הנא' ומ"מ אינו מברך על הנאות אלו והטעם מבואר ברוקח דעיקרן לאו לזה עומד לכך לא נתקן ברכה על זה כן נמי לימוד התורה אף דבאמת הנאה גמורה היא מ"מ עיקרה לא לשמחת הגוף ניתנה לכך אין ללמוד ברכ' לאחרי' מבהמ"ז אבל מ"מ הנאת הגוף הוא וזה פשוט [ועיין מג"א (סי' רכ"ג ס"ק ה) בקונה ספרים חדשים אין לברך דמצות ללה"נ בזה באמת י"ל למ"ש הט"ז דמשמח וכיון דעל הזכייה נתקנה הברכה י"ל דאף קנית ספרים שמחה הוא לנפש ועי"ש בא"ר ובתשובת רדב"ז (ח"ג) כ' ג"כ דמברך]. אולם מ"מ יש לדון אף להסוברים דהנאת הגוף בהדי מצוה אסור מ"מ למ"ש במ"א בקושית האחרונים על הר"ן דסובר דלא אפשר ולא קמכוין לגבי הנאה שרי אף היכא דהוי פסיק רישי' כמבואר בדבריו פ' גיד הנשה בהך דבת תיהי דאי ריחו לאו מלתא ולא הוי כאכילה מותר ההנאה הואיל דלא מכוין והקשו אמאי המודר הנאה ממעין אסור לטבול הא ל"א ולא קא מכוין והעליתי דשאני איסור נדר וקונם דהוי איסור חפצא ואף מתעסק חייב בו לכך אף דלא מכוין אסור ויבואר אי"ה בחיו"ד א"כ י"ל אף דאסור ליהנות ממלאכה שעשה הנכרי בשביל ישראל בשבת מ"מ דומה לשאר איסורי הנאה דהיכא דלא אפשר ולא מכוין מותר והכי נמי כיון דאינו מכוין להנאת הגוף רק ללמוד או להתפלל וזה אינו אסור ממילא לא אכפת לן בהנאת הגוף שיש לו ובפרט באיסור דרבנן י"ל דאף תוספות פסחים הסוברים דהיכא דהוי פס"ר אסור אף בל"א ולא מכוין מודים דבאיסור דרבנן מותר וה"נ כיון דאין כונתו להנאת הגוף להנות מהנר רק לצורך הלימוד אף דמשמח לו ג"כ מותר כיון דא"צ לצאת מביתו רק אסור להשתמש לאורו ומצות ללה"נ:
אולם אם נאמר כן א"כ לדעת הרשב"א מס' נדרים דסובר בכ"מ מצות ללה"נ אף היכא דיש הנאת הגוף ומודר הנאה ממעין הטעם הואיל דאפשר באחר ועמ"ש בהגהותי לד"ח דיני ר"ה) סי' ד') יהי' מותר להנות ממלאכת נכרי שעש' בשביל ישראל במקום שיש מצו' ועונג שבת אף במקום שיש הנאת הגוף ולא משמע כן בש"ס שבת (דף קכ"ב) דפריך הא ר"ג מכירו הוה הא בלי ספק ר"ג שירד בכבש שעש' הנכרי לא ירד להנאת הגוף בלבד רק מצד מצות עונג שבת ונימ' מצות ללה"נ אלא ודאי כיון דגוף התשמיש הוא גם לצורך הנאת הגוף לא פלוג רבנן בגזירותם ואסרו שלא להנות ממלאכת נכרי שעשה בשביל ישראל אף דפתיח בגויה מצוה ודוקא בעשה שופר או שהביא ערבה מחוץ לתחום או שתלשה הנכרי דהנך לא קיימא להנאת הגוף רק למצוה בזה כ' הרשב"א דל"ח שיאמר לנכרי לעשות מהב"ע ומצד הנאה לית לן בי' דמצות ללה"נ משא"כ בדברי' דשייך בהם גם הנאת הגוף לא פלוג רז"ל בגזירותם ואסרו אף לצורך מצוה ועיין ריב"ש (סי' שפ"ז) לדעת בעל העיטור שכת' להתיר לומר לנכרי שידליק הנר לסעודת שבת וכ' בשם הרמב"ן דאף לדעת בה"ג המתיר מלאכה ע"י נכרי משום מצוה ה"מ עשיית שופר ולולב ואיזמל אבל להנות אסור וכו' שאם אתה אומר כן נתיר התבשיל שנתבשל בשבת ע"י גוי אפי' לצורך ישראל לסעודת מצוה כו' כ"כ נר שהוא בעצמו נהנה לא הותר עי"ש ובלי ספק הרשב"א דמתיר בערבה ושופר מטעם דמצות ללה"נ לא פליג על הרמב"ן וע"כ צריך לחלק אף דדעתו בכ"מ דמצות ללה"נ אף במקום הנאת הגוף מ"מ במעשה שבת לא פלוג רבנן בגזירתם במקום שיש במלאכה הנאת הגוף ובודאי כמו דאסור להשתמש בהנר כמו כן אסור ללמוד וזה פשוט. ואף בהבאת ספרים אסרו ע"י נכרי אף אם נאמר דל"ה הנאת הגוף. ובאמת יש להבין בהא דמבואר בשבת (דף קנ"א) נכרי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל ודעת התוס' ורוב ראשונים דסגי בכדי שיעשה כמבואר (סי' שכ"ה) ולמה יגרע מהביא ערבה ולולב דמותר מיד הואיל דמצות ללה"נ והספד ג"כ צורכי מצוה הוא ובקבר י"ל שהוא גם הנאת הגוף לחיים שמדח' מטתו ופוטר אותו מביתו י"ל דלכך אסור אבל הספד שהוא רק מצוה ואמאי אסור ואולי כיון דהספד הוא ג"כ יקרא דחיי הוי כמו הנאה להגופים החיים לכך בעי בכדי שיעש' שוב ראיתי במג"ש שבת שם שעמד ע"ז דאף לדעת ר"ת דטעם המתלת כדי שיעשה דחיישינן שמא יאמר לגוי להביאם שיהיו מוכנים לו הכא ל"ש דאין אדם עושה מהב"ע אלא שהפוסקים לא כתבו כן וצריך טעם דמה בין זה ללולב עי"ש:
ולדעת בה"ג ובהע"ט שהתירו שבות דאמירה לנכרי במקום מצוה והמה לא גרסו בש"ס עירובין שם דהא ל"א לי' זיל אחים כמבואר בריטב"א שם וברי"ף סוף פ' ר"א דמילה נראה דהם סוברים דהא דאסרו חז"ל שלא לומר לנכרי לעשות מלאכה לא גזרו משום סרך שלא יבא לעשות בעצמו רק דאיסור אמירה בעצם אסרו וממילא שלא יהנה אם עשה בעצמו דאי לא הא יבא אף לצוות לו אבל גוף האיסור הוא אמירה וממילא אין בו אלא חומר עשה ומפני מצוה דחינן לאיסור זה דהא דלא דחינן שבות דאין עולין באילן מקמי מ"ע דשופר מבואר בר"ה (דף ל"ב) דיו"ט הוי עשה ול"ת ופי' הר"ן דחכמים עשו חיזוק לדבריהם שיהי' כעשה ול"ת והיינו שבות דאית בי' מעשה אבל שבות דלית ביה מעשה לא החמירו שיהי' בחומר עשה ול"ת. והטעם למ"ש הר"י בריטב"א יבמות (דף ה') דעשה דשבתון לא קאי רק על אבות מלאכות הכתובים ולא על ל"ת כמו מחמר וא"כ חכמים לא החמירו יותר במצותן ואסורי דרבנן ממה שמצינו בחומר איסורי תורה. וכיון דמצינו בשבת שיש איסורי ל"ת לבד אין ביד חז"ל להחמיר באיסור דרבנן כחומר איסורי תורה רק כקל שבאיסורי תורה ועיין במל"מ (פי"א מאישות) בשם הר"י באסין באשת חרש שזינתה דמותרת דלא יהיו קידושי דרבנן חמורה מזיקה דאורייתא עי"ש וה"נ דכוותה לא יהי' שבות דרבנן חמור מאיסור לאו דאורייתא ואף דיש להתבונן בש"ס סוכה (דף י"ו) ועירובין (דף פ"ו) ע"כ לא קאמר ר"י אלא בסוכה דמ"ע אבל שבת דאיסור סקילה לא וברש"י במלאכה דאורייתא מחמרינן אף במילי דרבנן דאית בה הרי דאף לענין סוכה דאורייתא הוי' מחיצה מ"מ כיון דלגבי שבת בדאורייתא ל"ה מחיצה ל"ה מחיצה אף לענין דרבנן ועי"ש בריטב"א מ"מ י"ל לענין שבת דוקא אבל לא החמירו יותר לענין שבת בדרבנן שיהי' בחומר עשה ול"ת שלא יהי' נדחה מפני מצו' כיון דמצינו שהתורה ג"כ לא החמירה בענין רק בחומר ל"ת כמו מחמר ולא הטיל' בחומר עשה ול"ת כן חומר דרבנן הוא ג"כ כקל שבאיסורי תורה לגבי שבת ולכך במקום מצוה לא גזרו דעשה דוחה לל"ת דרבנן משא"כ היכ' דחז"ל גזרו מטעם גדר שלא יבא לעשות המלאכה בעצמו כמו אין עולין באילן וכדומה המבואר שם עשו אותו כחומר גוף האיסור ובעשה ול"ת הוא ושיטת רמב"ם הוא דאסור אף אמיר' לנכרי במקום מצו' לדידי' כיון דגזרו שלא יבא לעשות בעצמו החמירו בחומר עשה ול"ת ולכן אף במקום מצו' דאוריית' אסור לומר לנכרי שיעשה מלאכה וכבר כתבתי בזה בהגהותי בקונטרס מים חיים שבס' ד"ח (ס"ס כ"ב) אך שם נכתב בגמגום ושיבוש לכן העירותי בכאן ע"ז:
והנה מצינו דעת שלישית מובא בב"י (סי' ש"ז) בשם הגמ"ר משם ראבי"ה דאמירה לנכרי אף בדאורייתא לא אסירא אלא בדבר שאי אפשר למצוא תקנה ע"י ישראל לעשות כגון להחם חמין אבל אם אפשר לעשות כגון ברה"ר דיכול להביא ע"י מחיצות ב"א מותר אמירה לנכרי ובב"ח שם כת' דהיינו מדאמר שמואל מותר אדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר שאם יש בורגנין הולך וכיון שהוא דבר שיש לו היתר ע"י תקנה בשבת מותר לאמרו אף במקום שאין שם ההיתר עי"ש ובט"ז שם כ' דדוק' אם מוכן לו לעשות מחיצה ע"י ב"א. ובמ"א שם (ס"ק י"ב) הביא ראי' (מסי' שכ"ה ס"ח וס"י) דאסור ולדברי טו"ז אינו ראי' דשם איירי באי אפשר לו לעשות בהיתר אולם המג"א כתב דדברי הב"ח צע"ג דשם מותר לומר לנכרי לעשות למחר במקום שיש לו היתר אבל שיעשה הנכרי המלאכה בשבת מניין לנו להתיר בשביל שיש לו תקנה לעשות בהיתר ובש"ע (סי' שכ"ה ס"י) כתב הרמ"א דאם מילא גוי מים מבור שהוא רשות היחיד לרה"ר דעת ר"ת דדוק' לבהמתו אסור לישראל להשקות דלא תוכל לירד לבור אבל לאדם אפילו הביא דרך רה"ר מותר מטעם דאפשר לילך שם הוסיף הרמ"א ויש מתירין אף לכתחלה והמג"א שם כ' חפשתי בכל בו ולא מצאתי זה וגם בד"מ לא כתב מקום מוצאו עי"ש דר"ת לא התיר אלא דיעבד אבל לכתחלה אסור אולם מצאתי בס' ראב"ן (דף ס"ט ע"ג) וז"ל בור ברה"ר אסור לישראל למלאות מים ממנו ולהעלותו ולשתות שהבור רה"י ומייתי מרה"י לרה"ר אבל אם מילא גוי לצרכו ומצאו ישראל שותה ואם בשביל ישראל מילא אסור ויש מתירין אפילו לומר לנכרי מלא לי מדאמרינן פ' שואל אר"י אמר שמואל מותר אדם לומר לכרך פלוני אני הולך למחר הואיל ואם הי' בורגנין הי' הולך ה"נ הואיל דיכול ליסע ולירד ולשתות יכול לומר לגוי דלה לי עכ"ל הרי לפנינו דיש מתירין אפילו לכתחלה הואיל דאפשר לעשות בהיתר וי"ל דהטעם הוא כיון דעיקר מה שאסרו חז"ל אמיר' לנכרי ושלא להנות ממלאכת שבת שעשה נכרי בשביל ישראל הוא מטעם שכת' הרמב"ם ז"ל שלא יבא הישראל לעשות בעצמו סברו הנך רבוותא דזה דוקא היכא דאי אפשר לעשות בהיתר ואין תקנה לזה רק לעשות באיסור בזה חששו חכמים וגזרו שלא יעשה בעצמו ואז יעשה ע"כ באיסור כיון דליכא תקנה אחרת אבל היכא דיש לו תקנה ויכול להשיג חפצו ולהנות בהיתר כמו להביא מרה"ר על ידי מחיצות ב"א או לרדת לבור ולשתות מים בזה אף דהגוי עושה באופן שנעשה באיסור מ"מ כיון דאינו מצווה על חילול שבת ל"ל בה וגזיר' שלא יבא הישראל לעשות בעצמו ל"ש בזה דמה"ת יעשה מלאכה במקום דאפשר בהיתר ורק בכל זה כיון דהגוי עושה באופן האסור לישראל לעשו' הי' מ"מ ראוי לאסור לומר לו שיעשה מטעם דאמיר' בעצמ' היא שבות דכתי' ממצוא חפציך ודבר דבר דיבור אסור לזה הביאו ראיה מהא דפ' שואל דדבר שיש לו היתר על ידי תקנה לא נאסר האמירה וה"נ לא אסרו האמיר' ומטעם דלא יבא לעשות בעצמו זה סברו מצד הסברא דבמקום שיש תקנה ל"ש גזירה זו לכן התירו אף לומר לגוי לעשות בשבת אף באופן שעושה מלאכה האסור' לישראל ועי' תשובת חות יאיר שדקדק למה הוצרכו חז"ל לאסור אמירה לנכרי תיפוק לי' דאסור משום ודבר דבר וכבר כתבו המפרשים דאף לומר קודם שבת שיעשה בשבת אסור אף דל"ש איסורא דודבר דבר או להסוברים דאף במקום מצו' אסור ע"כ לאו מטעם ודבר דבר עיין ת"ש (סי' רמ"ג אות י"א) וכיון דיש תקנה לעשות בהיתר ל"ש בו ודבר דבר ממילא מותר האמירה ולהנות מותר דלא שייך החשש שלא יבא לעשות בעצמו כן נראה דעת הנך רבוותא. והחולקים ס"ל דמ"מ כיון שהנכרי עושה עכשיו באופן האסור לישראל אסרו חכמים:
אולם זאת נראה פשוט באם הנכרי עושה באופן האסור לישראל אחר ולזה הישראל שרי כגון ישראל שהניח עירוב ביום טוב דרשאי לילך לצד העירוב ד' אלפים אמה שרי לומר לנכרי שילך שם אף דלגבי ישראל אחר הוי כנעשה איסור תחומין מ"מ כיון דלגבי ישראל המצוה שילך לצרכו הוי היתר גמור ואם עושה בעצמו אינו עושה שום איסור מהיכא תיתי שיהי' אסור דלגבי נכרי לא נעשה שום איסור ומה איכפת לן מה דלישראל אחר הוי איסור ועי' רש"י שבת (דף קנ"ג) מ"ט שרי לי' למיתב לנכרי והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת משמע מדבריו דסובר דל"ש אמיר' שבות אלא בשבת לכן שם האיסור מצד שליחות ולחומרא יש שליחות ועי' בית מאיר (סי' ה' ס"ד) בזה וא"כ ודאי בנידון זה המותר לישראל זה לעשות ולילך שם א"כ ליכא איסור באמירתו להנכרי שילך ומטעם שליחות לא שייך בדבר המותר למשלח ולשליח ולא מבעי לדעת הראבי"ה והראב"ן הנ"ל דאף במקום שיש רק תקנה להישראל לעשות באופן ההיתר מותר לומר לנכרי שיעשה באופן האסור פשיט' בנידון זה הוא ק"ו כיון דגם לישראל בעצמו מותר לעשות באופן זה שעושה הנכרי אלא אף להחולקים היינו כיון דמ"מ הנכרי עוש' באותו אופן האסור לישראל לעשות אבל בנידון הנ"ל דמות' לישראל לכ"ע שרי לי' לישראל לומר לנכרי שילך וראיתי בגליון רעק"א ז"ל (סי' שצ"ו) שנסתפק בזה וכ' ולפי שעה אין הכרע ולדעתי הענייה דמהנזכר מוכח להיתר בפשיטות ובפרט דהרמ"א (סי' שכ"ה) הנ"ל כ' דנהגו היתר אף לכתחל' לשלוח לנכרי להביא דרך ר"ה ואף להמחמירי' שם בזה ודאי יש להקל:
עוד חקר שם הח"י דאם אומר לנכרי שיאמר לנכרי אחר שיעש' אף מלאכה דאורייתא דאולי יש להקל ובעל עבה"ג השיב לו לאסור ושוב השיב לו הח"י על ראיותיו אולם העה"ג כ' גם מצד הסברא אסור למ"ד יש שליחות לנכרי לחומרא וכן נראה דכיון דאסרו חז"ל לצוות לנכרי שיעשה מלאכה ואף לרמוז לו כמבואר (סי' ש"ז) ובמג"א שם (ס"ק ל"א) ואף לומר קודם שבת שיעש' בשבת ועיקר האיסור אסמכוהו ג"כ אקרא דכתיב לא יעשה כל מלאכה כמו שהביא הסמ"ג מהמכילתא ובס' יראים (סי' קי"ג) ממילא אסור ג"כ לומר לנכרי שיאמר לנכרי ואף אם באמירה שאומר לנכרי ל"ש שליחות דמילי הוא מ"מ לא גרע ממרמז וכן יש קצת ראי' מדברי תוס' ר"ה (דף כ"ד ע"ב) ד"ה שאני ר"ג דאחרים עמו שכתבו אע"ג דבכ"מ אמירה לנכרי שבות הכא ל"ג משום מצוה ומאי קשיא להו ומנ"ל דשם לא גזרו משום מצוה דלמא לא אמר ר"ג לנכרי רק שיאמר לנכרי אחר לעשות. א"ו דאף זה אסור ואם היה אסור לומר לו שיעשה הי' אסור ג"כ לומר לנכרי שיאמר לנכרי אחר לעשות:
והמג"א (ס"ק יו"ד) הביא דברי הג"א פ"ק דע"ז דאף דמותר אדם לומר לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב מ"מ לנכרי אסור וכדעת י"א בתוס' שבת (דף ק"נ) והדברים מתמיהין דמהיכא תיתי לאסור יותר בנכרי במה שמותר לישראל כיון דאמירה זו מותר דודבר דבר כתיב דבור מפורש והמובן מתוך דבריו ל"ה רק כהרהור ומותר איז' איסור יהי' שלא לומר זאת לנכרי. ובאמת עיינתי בא"ז הגדול ולא מצאתי כזא' רק בהלכות שבת (סי' פ"ה) כתב דרמיזה לנכרי בשבת ג"כ שבו' מדאמרינן בדליק' התירו לומר כל המכב' אינו מפסיד והא דקי"ל כר"י בן קרחה דמותר לומר הנרא' שתעמוד עמי לערב התם הרמיז' לצורך מוצאי שבת אבל רמיזה לנכרי שיעשה בשבת ודאי אסור עכ"ד. וכנראה דזהו ג"כ כונת הג"א במה שכ' ולא לנכרי היינו משמעות ורמז לנכרי שיעש' מלאכ' בשבת אסור אבל לרמז לנכרי משמעות שיבא לערב לא עלה ע"ד הא"ז לאסור ועי' תוס' רע"א ז"ל מס' שבת (אות קע"ד) שכתב ויראה לי כדעת הג"א מדמוקי ר"א בחבר ישראל ולדיוקא לוקי בחבר נכרי עי"ש ואין זה דיוק דהא מבואר בדברי רב אשי שם אפי' תימא חבירו ישראל הא קמ"ל כו' ומבואר דלא מבעי' לנכרי ודאי מותר לומר הנראה שתעמוד דהנכרי אינו עושה כלום אלא אפי' תימ' חבירו ישראל דשניהם מהדרין בחפציהם והי' ס"ד לאסור כיון דאינם יכולים לחזור מצד ודובר אמת בלבבו והוי כהבטיחו שניהם זה לזה. דהא ע"כ הא דקתני לא ישכור אדם פועלים איירי אפילו בלא פיסוק דמים ובלא גמר קנין כמו שהוכיח במישור בחות יאיר שם בתשוב' בעל עבה"ג וראי' דהא הי' נכון עמו לערב אסור וע"כ דזה בכלל לא ישכור ואי הו' מוקי בחבר נכרי הי' ס"ד דלישראל אסור לומר אף הנרא' כיון דנגמר הענין של ההרהור של שניה' קמ"ל ר"א אפי' תימ' חבירו ישראל בכ"ז מותר לומר הנרא' דהרהור אף בכה"ג מותר אבל להחמיר בנכרי יותר מבישראל זה דבר תימא:
והא דהתירו לומר בדליקה כל המכבה אינו מפסיד כ' בתוס' רע"א ז"ל שם (אות קמ"ח) אם מותר לומר אם תכבה לא תפסיד לא נתבאר בפוסקים עי"ש ותמהני הא מבואר בש"ג פ' המדיר שנסתפק בזה ובפ' כל כתבי כתב בשם מהרי"ח להתיר עי"ש:
ואם נתקלקל העירוב בשבת הביא בתו"ש (סי' רמ"ג) משם הפ"מ דמותר לומר לנכרי לתקן והו' לי' מחיצה הנעשה בשבת דשמה מחיצה ושרי לטלטל עי"ז דאין מצוה גדולה מזו להציל רבים וכן העלה התו"ש להלכה ויש לראות אם נתקלקל ביו"ט שהוא ערב שבת אם מותר די"ל דדוק' יש להקל בשבות זה לצורך שבת זה אבל להקל בשבות דאמירה לנכרי ביו"ט שהוא לצורך שבת הבא ובפרט ביו"ט ראשון י"ל דאינו מותר וכה"ג כ' הטו"ז (סי' תרנ"ה) דאף דיש להקל לשלוח נכרי בשביל אתרוג ולולב ביו"ט אפילו אחר יום א' שהוא דרבנן הואיל דהוי עשה דרבים מ"מ בשבת אין לשלוח בשביל יו"ט שלאחריו והכונ' דשבות רחוקה לא התירו וה"נ דכוותה ואולי יש לחלק דשם הוא בשביל מצו' דרבנן לכך אין להקל בשבת בשביל יו"ט אולם מפשט דבריו לא משמע כן דהא שם אף המלאכה שהנכרי עושה הוא רק דרבנן ומ"מ י"ל דכאן עושה נכרי מלאכ' דאוריית' בתיקון העירוב והלחי וכדומה ואף אם נקל לצורך אותו שבת מ"מ לא נקל שבות דאמירה ביו"ט לצורך שבת הבא דהוי שבות רחוקה דומיא דאמרינן בש"ס פסחים (דף מ"ז) שבות רחוקה לא התירו אך י"ל דכאן עדיף דהא אם לא יאמר לנכרי ביו"ט שיעשה ויתקן כשיבא שבת יהיה מותר לומר לנכרי לתקן כמו שהתירו האחרונים הנ"ל שבות דאמיר' לצורך רבים להצילם מן האיסור א"כ לא ירויח אם ימתין עד הלילה דעכ"פ בלילה יהיה נדחה השבות דאמירה טוב יותר לומר ביו"ט דקיל משבת בפרט ביו"ט שני דאז הוי תרי דרבנן כעין שבות דשבות אף דיו"ט שני כדי דלא אתו לזלזולי ביה מחמרינן בי' ככל חומר יו"ט ראשון וחליל' לומר דביו"ט שני יהי' מותר אמירה לנכרי במלאכה דאורייתא מטעם שבות דשבות מ"מ בזה עדיף כיון דיהי' מותר בשבת האמירה לא מחמרינן לאסור ביו"ט וכן הורתי הלכה למעשה בהיותי בחו"ל שוב ראיתי בנו"ב תניינא (סי' מ"ד) שכ' לאסור מטעם הנז' כיון דא"צ לבו ביום לא התירו היום שבות דשבות כמו שאמרו שבות קרובה התירו ולא שבות רחוק ומ"מ לענ"ד הסבר' נכונה כמ"ש וגם דהכנות שבת מוטל לעשות בערב שבת ובכגון זה יו"ט מכין לשבת:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |