אמרי בינה/דיני שבת/יג

סימן יג

ברמ"א (סי' ש"ו ס"א) וי"א דאין הכנה שייך בשל גוי ובמג"א משם הר"ן דאין הגוי מקצה מדעתו כלום וכיון דמוכן הוא לאיש אחד מוכן לכל אין לומר הטעם בשביל דהוי מוכן לא' הוי מוכן לכל אבל בדבר שאינו מוכן אף לא כגון דבר של הפקר דלית להו כלל בעלים הוי מוקצ' זה אינו דהא מבואר מדברי הש"ס עירובין (דף מ"ה) למאן דאמר חפצי הפקר קונים שביתה אם ירדו גשמים מעיו"ט חוץ לעיר יש להם אלפים אמה לכל רוח ומבואר דשרי לטלטל ול"ה מוקצה ושם איירי דאינם סמוכים לעיר ואין דעת אנשי העיר עליהן דאל"כ הוי כרגלי אנשי העיר ולא קנו שבית' במקומן וכן מבואר במג"א (סוף סי' תקט"ו) דפירות הפקר שבאו מחוץ לתחום מותר לאכלן אע"פ שלא הי' דעתו עלי' והבי' ראי' מש"ס הנ"ל ומדברי ר"ן ביצה (דף ל"ח) עי"ש. ותמהני על בעל הצל"ח שכ' בביצה (דף י') במתני' דזימן שחורים דשל הפקר הוי מוקצה והביא ראי' מדברי הר"ן ומג"א כאן מדכ' דאין הגוי מקצה מדעתו כלום משמע דשל הפקר הוי מוקצה ולא כן מבואר מהנ"ל והר"ן קאמר דלא תימא דהבעלים אקצו מדעתן בפירוש קמ"ל דלגבי גוי אמרינן מסתמא בכל דבר דלא הקצה מדעתו אבל באמת גם של הפקר אין צריך הכנ' ולית בי' משום מוקצ' ועי' ב"י (סי' ש"ח) ובדרישה^[1]:

כל מוקצה מותר בנגיעה בעלמא שאינו מנדנדו כמבואר רמ"א (סי' ש"ח ס"ג) ועיין רמ"א (סי' תקי"ג) ובמג"א שם דדוקא בביצה שנולדה ביו"ט מבואר בירושלמי דביצה ובלבד שלא יגע בביצה ובמ"מ (פכ"ו משבת) כ' דכל שאינו מנענע ליכא איסור אלא שמא ינענע ע"י הכלי והסכימו האחרונים דרק בביצה שהוא דבר עגול חיישינן שיתנדנד ולא בדבר אחר וקשה מירושלמי ר"פ משילין מצדתא הווין פריסין והויין משתרפין גו שמש' אתון שאלון לרב מהו מטלטלתון אמר לון אסור ליגע בהון. הרי דאף בשאר דברים שאינם מתגלגלים כמו מצודות ג"כ אסור בנגיעה ועי"ש במגדל עוז דס"ל דנגיע' מותרת דאף אם יטלטל הוי טלטול מן הצד והירושלמי ס"ל כמ"ד דטלטול מן הצד שמי' טלטול ועי' מג"א (סי' שכ"א סק"ד) שכ' לאסור בשר שחל יום ג' להיות בשבת להדיח כדי שלא יאסור לבישול וכ' שם כמה טעמים ועוד כיון דבשר חי אסור לטלטולה הוא הדין דאסור ליתן מים עליו. ולכאורה הא ל"ה רק כנגיעה במוקצה של הבשר דאנן קי"ל כלי ניטל אף לצורך דבר שאינו ניטל וליכא איסור בנטילת המים והבשר אינו מטלטל רק שנגע ע"י דבר אחר וראיתי בנו"ב מהד"ת או"ח (סי' כ"ז) שעמד ע"ז וצ"ל דזה ודאי דעל ידי שפיכת המים יודח הבשר או י"ל דדעת המג"א דהוי כמשמש במוקצה ועי' מג"א (סי' תק"ט) שהאריך לבאר דאף דטלטול מוקצה לצורך אוכל נפש מותר ביו"ט מ"מ אסור להשתמש בו כמו שכ' תוס' ביצה (דף ל"א) ובמהרש"א (דף ל"ג) ואף דמוקצה אינו אסור בהנאה ובלא שימוש מותר מ"מ השימוש אסור ויבואר אי"ה בדיני יו"ט א"כ י"ל אף דמוקצה מותר בנגיע' מ"מ לשמש בו אסור וכאן משמש במוקצה ע"י נגיעת מים שמרכך הבשר אולם למ"ש בביאורי הגר"א (סי' ש"ח) להוכיח דמוקצה מותר בנגיע' ממתני' דשבת (סוף פכ"ג) סכין ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיז בו אבר משמע דאף לשמש במוקצה ע"י נגיעתו מותר ויש לחלק קצת^[2]:

שולי הגליון

↑ השמטה:
בדיני שבת (סי' י"ג) הבאתי להוכיח דל"ש מוקצה בדבר של הפקר ודלא כדברי צל"ח מס' ביצה ולכאורה יקשה מה דמבואר ש"ע (סי' ש"ח ס"ז) חתיכות חרס שנשברה מכלי ואם זרקה לאשפה מבעוד יום אסור לטלטלה וכתב שם הרמ"א ואפילו חזי לעני הואיל והקצוהו הבעלים שלהם אעפ"י שהם עשירים דמוקצה לעשיר הוי מוקצה לעני כמו שיתבאר סוף הסי' עכ"ל הרי אף דזרקה לאשפה והוי הפקר מ"מ הוי מוקצה. אולם צ"ע אמאי הכי שברי כלי שראוי לעניים להשתמש בהם ולגבי עני הוי כלי חשובה רק לגבי עשיר לא חשיב ליה להשתמש עוד. היעלה עה"ד דנתבטל תורת כלי עליו ומה זה ענין מוקצה לעשיר הוי מוקצה לעני ע"כ לא כתב הר"ן דהוי מוקצה רק כ"ז שהוא בבית עשיר ותורת בעלים עליו רק דמוקצה לגבייהו שפיר הוי מוקצה לעני אבל כשזרקו לאשפה קודם שבת דיצא מרשותו והוי הפקר ולעני הוי זאת תורת כלי למה יהיה מוקצה וצריך לומר ע"כ או דרמ"א לא איירי בהפקירו ויצא מרשותו או בשברים כאלה דאין להם כל כך תורת כלי רק לגבי עני ביותר דזה הוי מוקצה אבל בדבר הפקר וא"צ הכנה וראוי לכל כמו מים ויונים אין בו איסור מוקצה וכמו שכתבתי בפנים.
וראיתי שם בגליון רע"א ז"ל על מג"א (ס"ק י"ז) שכ' ואם זרקה בשבת שרי דאם זה שמצאו באשפה א"י אם נזרקה בע"ש או בשבת י"ל אוקי כלי אחזקתו דגוף והיום נשבר ומ"מ צ"ע אם מהני חזק' להסוברים דרוב ל"מ בדשילמ"ת ואם מצא במקום שאין רשאי לטלטלו בכרמלית או ברה"ר ורוב העיר ישראלים י"ל דמסתמא נשבר בע"ש ולדינ' צ"ע עכ"ל ויש לדון בדבריו למ"ש הנו"ב מהד"ק אה"ע (סי' ל"א) ומקו"ח (סי' תס"ז) לדון דלא מוקמינן על חזקה דמעיקרא ממקום למקום ומה"ט בנגע בא' בלילה בעינן דראה חי מבערב באותו מקום עי"ש ה"נ כיון דמצא השבר כלי באשפה ל"ש חזקת שלמה כיון דבאותו מקום ל"ה שלמה וחיישינן דלמא מע"ש נזרקה אולם בהגהותי בד"ח סוף חיו"ד בארתי מדברי רשב"א ריש נדה דלא כדבריהם ויבואר עוד אי"ה בחיו"ד.
↑ השמטה:
עוד נשמט שם סוף הסימן בענין מוקצה דמותר בנגיעה דמוכח אף שימוש מוקצה מותר אם אינו מטלטל ועיין מג"א (סי' ש"ח ס"ק מ') דמוכח דמותר אף לישב עי"ש מבואר דאף שימוש כ"ז שאינו מטלטל בידים מותר:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

[1] השמטה:
בדיני שבת (סי' י"ג) הבאתי להוכיח דל"ש מוקצה בדבר של הפקר ודלא כדברי צל"ח מס' ביצה ולכאורה יקשה מה דמבואר ש"ע (סי' ש"ח ס"ז) חתיכות חרס שנשברה מכלי ואם זרקה לאשפה מבעוד יום אסור לטלטלה וכתב שם הרמ"א ואפילו חזי לעני הואיל והקצוהו הבעלים שלהם אעפ"י שהם עשירים דמוקצה לעשיר הוי מוקצה לעני כמו שיתבאר סוף הסי' עכ"ל הרי אף דזרקה לאשפה והוי הפקר מ"מ הוי מוקצה. אולם צ"ע אמאי הכי שברי כלי שראוי לעניים להשתמש בהם ולגבי עני הוי כלי חשובה רק לגבי עשיר לא חשיב ליה להשתמש עוד. היעלה עה"ד דנתבטל תורת כלי עליו ומה זה ענין מוקצה לעשיר הוי מוקצה לעני ע"כ לא כתב הר"ן דהוי מוקצה רק כ"ז שהוא בבית עשיר ותורת בעלים עליו רק דמוקצה לגבייהו שפיר הוי מוקצה לעני אבל כשזרקו לאשפה קודם שבת דיצא מרשותו והוי הפקר ולעני הוי זאת תורת כלי למה יהיה מוקצה וצריך לומר ע"כ או דרמ"א לא איירי בהפקירו ויצא מרשותו או בשברים כאלה דאין להם כל כך תורת כלי רק לגבי עני ביותר דזה הוי מוקצה אבל בדבר הפקר וא"צ הכנה וראוי לכל כמו מים ויונים אין בו איסור מוקצה וכמו שכתבתי בפנים.
וראיתי שם בגליון רע"א ז"ל על מג"א (ס"ק י"ז) שכ' ואם זרקה בשבת שרי דאם זה שמצאו באשפה א"י אם נזרקה בע"ש או בשבת י"ל אוקי כלי אחזקתו דגוף והיום נשבר ומ"מ צ"ע אם מהני חזק' להסוברים דרוב ל"מ בדשילמ"ת ואם מצא במקום שאין רשאי לטלטלו בכרמלית או ברה"ר ורוב העיר ישראלים י"ל דמסתמא נשבר בע"ש ולדינ' צ"ע עכ"ל ויש לדון בדבריו למ"ש הנו"ב מהד"ק אה"ע (סי' ל"א) ומקו"ח (סי' תס"ז) לדון דלא מוקמינן על חזקה דמעיקרא ממקום למקום ומה"ט בנגע בא' בלילה בעינן דראה חי מבערב באותו מקום עי"ש ה"נ כיון דמצא השבר כלי באשפה ל"ש חזקת שלמה כיון דבאותו מקום ל"ה שלמה וחיישינן דלמא מע"ש נזרקה אולם בהגהותי בד"ח סוף חיו"ד בארתי מדברי רשב"א ריש נדה דלא כדבריהם ויבואר עוד אי"ה בחיו"ד.

[2] השמטה:
עוד נשמט שם סוף הסימן בענין מוקצה דמותר בנגיעה דמוכח אף שימוש מוקצה מותר אם אינו מטלטל ועיין מג"א (סי' ש"ח ס"ק מ') דמוכח דמותר אף לישב עי"ש מבואר דאף שימוש כ"ז שאינו מטלטל בידים מותר:

[1]

[2]

אמרי בינה/דיני שבת/יג

תפריט ניווט

חיפוש