אמרי בינה/דיני עדות/נג

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

אמרי בינה TriangleArrow-Left.png דיני עדות TriangleArrow-Left.png נג

סי' נג

נוגע דפסול לעדות דעת הע"ש דהוא מטעם בע"ד ובתומים (סי' נ"ז ס"ק כ"א) כתב דמטעם זה אף לחובתו אינו נאמן כמו קרוב והוכיח שתליא במחלוקת רש"י ותוס' וראב"ד דרש"י כתב דלכך באומר על שורו שהמית או שנרבע פטור ממיתה מטעם מודה בקנס הרי דיכול להעיד לחובתו בממון והתוס' זבחים (דף ע"א) הקשו מהא דהוא ואחר מצטרפין להורגו ול"ח אדם קרוב אצל ממונו וכתבו מטעם גזירת הכתוב וביש אחר עמו נהרג הרי דיכול להעיד לחובתו. ולדעת ראב"ד באומר פלוני רבע שורי דלא פלגינן דבורא ומדאינו נאמן לגבי שור א"נ לגבי אדם ע"כ הטעם דא"נ לגבי שור דהוא נוגע מבואר דנוגע א"י להעיד. והנה נראה מדבריו להדיא דפירש בדעת תוס' דבעלים עם אחר מעידין להרוג השור אף אם אינו מעיד על פלוני:

ודבריו תמוהין הא בפשיטות כיון דגזירת הכתוב כמיתת הבעלי' כך מיתת השור וכן ברובע מדכ' והרגת את האשה ואת הבהמה בעינן בכ"ג כאדם הרובע דאיתקש להדדי כמבואר מתניתין ריש סנהדרין ובעלים א"נ רק כשמעיד עם אחר גם על אדם כיון דגברא מקטל נגרר השור גם כן אחריו אבל אם אינו מעיד רק על השור גם התוס' מודים דאף אם יש עוד אחר עמו אינו נהרג על פי בעלים. וכן מבואר בארוכה ביש"ש ב"ק (פ"ד סי' כ"א) ואפילו הוי שור של שני שותפין ומעידין עליו לא קטלינן ליה ול"ש לומר בזה הודאת בע"ד כמאה עדים דמה מיתת הבעלים עפ"י עצמן פטורין דפסולים לעדות לפי שהם קרובים לעצמם אף לשור הם כפסולים אף שהוא ממונא ילפינן ממיתת הבעלים דאף לממונם חשובים כקרובים ואינם קרובים כ"כ לפלוג העדות כשמעיד הבעלי' עם אחר על פלוני שרבע כי כולי האי לא מדמינן שור לבעלים אבל באם אינם מעידין רק על שור לא קטלינן ואף באומר שנגמר דינו לסקילה בב"ד אחר א"נ כמו בעלים דאינן נהרגין עפ"י עצמן ומ"ש תוס' זבחים אם אין עד אחר עמו קאי אהא דפ"ק דסנהדרין דאייתי לעיל מיניה ואיירי ברבע פלוני ובלא"ה אין הבעלים מצטרפין לעדות זה עי"ש ואם כן אינו ראיה מתוס' דלחובתו נאמן על ממונו ואדרבה מבואר דאינו נאמן. אולם באמת כנראה שם לדין השור דבעי ב"ד של כ"ג וגזרה התורה לדונו כמו הבעלים ממש ואינו נאמן דהוי כמעיד על עצמו אבל בשאר עניני ממון יש לומר דנאמן לחובתו בתורת עדות. וכנראה דעת רוב ראשונים דא"נ הבעלים אף לצרף לעד א' רק באם מעיד עם עד א' או ב' שותפים על פלוני שרבע הואיל והוא נהרג נגרר השור אחריו ולא אמרינן פלגינן דיבורו כמבואר סנהדרין (דף ט') בפירוש הראשונים. ומצאתי בש"ך (סי' קכ"ג ס"ק כ"ו) שכתב לראי' מהא דפלוני בא על שורי דנאמן לחוב וצ"ע כנ"ל דשם רק מטעם מתוך דנאמן לגבי חבירו להרגו נאמן לגבי השור ובאמת לגבי שור י"ל טעם פשוט כיון דנאמן להרוג פלוני ממילא נהרג השור דבא תקלה ע"י כמו דמבואר סנהדרין (דף נ"ד) וי"ל בזה קושית תוס' זבחים על רש"י דסובר דבעלים אינו נאמן על השור מטעם מודה בקנס אמאי הוא ואחר מצטרף ולהנ"ל אתי שפיר דוקא היכא דפלוני אינו נהרג מיפטר מטעם מודה בקנס כיון דלא נודע וגלוי לכל שבא תקלה על ידו אבל היכא דפלני נהרג ובעיני העולם גלוי שע"י שור הלזה בא תקלה הזאת לכך הורגין השור. אך דעת רמ"ה חידושי סנהדרין שם מבואר כמו שלמד התומים בדעת תוס' דעם אחר מצטרפין הבעלים להרוג השור אף אם אינו מעיד על פלוני ולדבריו שם זה הא בעי' דרבא דלגבי פלוני דמקטל לא קא מבעיא ליה רק לענין שור דלמא כי אמרינן הודאת בע"ד כק' עדים בד"מ אבל בדיני נפשות לא מידי דהוה אנפשיה או"ד אין אדם קרוב אצל ממונו ומסיק דא"א קרוב אצל ממונו עיי"ש. ובתומים כתב ראיה דאינו נאמן לחוב להעיד עם אחר על השור מש"ס קידושין (דף ס"ו) האי על פי עד א' ה"ד אי דקא מודו בעלים היינו על פי בעלים וטפי היה להקשות אי דקא מודו להדיוט נמי אסור ויוצא לסקול וכבר מבואר דעל התוס' לא קשה דרק היכא דפלוני נהרג לכך נאמן גם על השור אולם לרמ"ה יקשה אך לא אבין דבריו הא מ"מ אף אם נאמן דבעלים יכולין להעיד על השור בתורת עדות בצירוף אחר מ"מ צריך שיתקבל עדותן בפני ב"ד של כ"ג ולענין איסור אינו צריך הגדה בפני ב"ד כלל א"כ הקשו הש"ס אי קא מודו היינו על פי בעלים ומ"מ לסקול אינו נסקל עד שיעידו שניהם בפני ב"ד אבל לענין הקרבה דעד א' נאמן באיסורין ול"ב הגדה בפני ב"ד כלל וז"פ:

ומה שהוכיח מדעת ראב"ד דע"כ אינו נאמן לחוב ג"כ לכאורה אינו ראיה די"ל דהראב"ד סובר כמו"ש תוס' דגזה"כ הוא כמיתת הבעלים כך מיתת השור וכמו שכ' היש"ש דכמו דאינו נאמן לגבי נפשו אף דאדם נאמן על עצמו היינו בעניני ממון או לשוי' אנפשי' חתיכא דאיסורא אבל לעשות דין בנפשו א"נ רק לגבי נפשי' אינו בתורת עד רק בע"ד לכך באומר פלוני רבעני פלגינן דבורו ונאמן לגבי הפלוני ואינו נאמן לגבי עצמו ובאומר עדותו על השור הוי כקרוב אף דנאמן ע"ע להפסיד השור מ"מ לעשות בו דין סקילה לגבי זה הוי כקרוב אל הממון היינו השור והוא בגדר עד על השור לדונו רק הואיל דיש לו קרבת אליו דשמו עליו אינו נאמן ואמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. אך מ"מ נראה מדברי הראב"ד דאדם נפסל להעיד על ממונו דהוי כקרוב. דהא מבואר בראשוני' ב"ב (דף מ"ג) משמו בהא דמהני סילוק בנוגע והקשו הא בעדות בעינן תחילתו וסופו בכשרות וכתבו משם הראב"ד כי בעינן תחילתו וסופו בכשרות ה"מ בפסלות דגופא או דקורבא אבל הכא משום חשדא דנוגעים בעדותן וכי מסלק חשדא כשרים בין לדין בין לעדות ולשון אחר פירשו דלגבי ממון לא מיקרי תחילתו בפסלות דכיון דמטי ליה הנאה מניה לאו בר עדות הוא כלל והשת' הוא דאחיל עליה שם עד והוי תחילתו וסופו בכשרות וההוא שעתא לאו עד הוא כלל דאין אדם מעיד לעצמו ודמיא להאי דאמרינן יקום דבר במקיימי דבר הכתוב מדבר עיי"ש ברמב"ן ובש"מ כתב דק"ל דלממונא עד הוא ואינו דומה לעדות שבגופו דרוצח ורובע כדמסיק רבא בסנהדרין אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל ממונו לא אמרינן אלמא לגבי ממונו נמי עד הוא עיי"ש אולם לא קשה כלל דכבר ביאר בחידושי ר"ן סנהדרין שם דברי ראב"ד ושיעתו דרק לעשות דין בממונו שהוא ענין חשוב לעצמו יותר מהפסד שלו שהקפידה התורה לדונו בכ"ג ולפיכך זה העדות אינו כמעיד לעצמו אלא כמעיד על קרובו ועדותו בטלה לגמרי אבל אם יאמר אני מעיד שהנכסים אלו שלי או שאינן שלי זהו ודאי מעיד אצל עצמו ול"ש בו עדות כלל דפלגינן דיבורו כהאי דעבד שהביא גיטו וכ' בו עצמך ונכסי עיי"ש בדברי ר"ן והיינו באומר על שורו שחייב סקילה אינו מעיד דבר על עצמו וגופו רק על ממונו ואצל ממונו לדונו דאינו אומר שאינו שלו או שהוא שלו ואין שייכות העדות לדונו למי שהוא השור רק ממילא יבא לו פסידא ואף דאדם נאמן על עצמו היינו לאו מטעם בירור הוא שכן הוא רק מכי הוא זה ילפינן דנאמן על עצמו אבל לחייב לאחרינא אינו נאמן וכן לחייב הב"ד לדונו בסקילה ולהטיל עליהם החיוב צריך ענין עדות ובפני כ"ג לדינו ובעלים אינן בתורת עדות אבל הוא רק מטעם כמעיד על קרובו כיון דעיק' העדות על השור והממון אינו עצמיות רק מקרית אל הבעלים וכיון דשם בעלים עליו הוי כקרוב אליו ואמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ואינו נאמן גם על פלוני להרגו אבל אם מעיד על הממון למי הוא הן באומר שלו או אינו שלו בזה אינו מעיד על הממון רק על עצמו שיש לו קרבת ושייכות אל הממון הזה ואינו בתורת עדות רק כבע"ד. ולכך בנוגע כמו בבני עיר שנגנב להם ס"ת מהני סילוק דבטרם שסילק הוי כמעיד על עצמו שיש לו השייכו' ואיכות אל הממון זה ושם בע"ד יש לו ולא תאר עד וכשסילק את עצמו השתא דאחיל עליה שם עד והוי תחילתו וסופו בכשרות ודברי ראב"ד נכונים ומיושב קושית הש"מ ע"נ. ועל פי דברי הר"ן נסתר ראיות הנו"ב מהד"ק אה"ע (סי' כ"ז) שכתב להכריע כדעת הסמ"ע דנוגע פסול מטעם משקר דאי כמו שכ' הע"ש דמטעם קרוב פסול יקשה קושית הגמרא מכות הרוג יציל על מלוה ולוה דיצילו דלגבי ממונו נקרא עליו עד פסול כמו שכ' הראב"ד בפלוני רבע שורי דאמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ולדברי ר"ן אתו שפיר דזה דוקא במעיד על שורו לדונו דאינו להפקיע ממונו בזה הוי רק כקרוב אצל הבור אבל לא מלוה או לוה דהוי כמעיד על עצמו בזה לאו תורת עד עליו כלל והא דכ' הע"ש לגבי נוגע דאמרינן עדות שבטלה מקצתה היינו בשותפין דאחד מעיד לפסול עדותן של המערר ואינו מעיד על עצמו וממונו כלל רק עי"ז יבא תועלת לו זה הוי כקרוב וכיון דא"נ לגבי חלקו כיון דהוי כקרוב לו אל עדות זה בטלה נמי עדותו לגבי חבירו אבל לעולם י"ל דפסול נוגע כמו שם בקבל שכר שאין עד של עצמו נפסל רק מטע' קורב' ונאמן לגבי עדות:

והשתא מבואר בדעת הר"ן דאם מעיד על ממון שאינו שלו אינו עליו שם עד כלל כיון דמעיד על עצמו. אולם בכ"ז אם מעיד על שלו ושל חבירו כמו בשותפים אי בדיני דתשובת הרא"ש המובא בתומים בבן עיר המעיד ע"ח לפטרו ממס אף לדעת ראב"ד נאמן על של חבירו היינו על חלקו ודאי נאמן מטעם הודאת בע"ד ועל של חבירו אף דהוי כבע"ד על חלקו ואינו נאמן בתורת עדות מ"מ על עצמו ל"ה עד רק בע"ד ואמרינן פלג"ד ונאמן לגבי חבירו אף היכא דאינו נאמן על של עצמו אף מטעם הודאת בע"ד היינו במקום שחב לאחרים מ"מ על חלק של חבירו נאמן ולא שייך בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.

ומעתה אין מקום לדברי התומים אף לשיטת הראב"ד דעל ממונו אף לחוב לאו שם עד הוא מ"מ בשביל זה לא נתבטל עדותו הנוגע לחבירו והדין המבואר בש"ע (סי' לז ס"ו) דב' שותפים שהעידו חובתם נאמנים לחייב את חבריהם אין חולק בזה. רק מה דקשה מתשובת רא"ש אבל גם לדעת הראב"ד דלחוב לעצמו אינו נאמן בתורת עדות וכמו שכתב הר"ן מ"מ לגבי חבירו נאמן. ובנתיבות העלה מסברא דנפשיה דמעיד על ממון שלו אינו נאמן גם לחובתו דאדם קרוב אצל ממונו והיכא דחב לאחרים דאינו נאמן מצד הודאת בע"ד אף מטעם עדות אינו נאמן מה שאין כן בנוגע המעיד לחובתו ונתבטל הזכות שיש לו בנגיע זו שוב על ממון אחר מעיד ונאמן דל"ג מסילוק דמועיל. ולדבריו למ"ש הש"ך לדון בספיקא דדינא אם מהני סילוק לעדות בנוגע די"ל אף בממון בעינן תחילתו וסופו בכשרות א"כ אינו נאמן לגבי חבירו. אמנם למ"ש בלא"ה כיון דמה דנוגע לעצמו הוי כבע"ד ול"א בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ונאמן במה דנוגע לגבי חבירו. ולגבי חבירו הוי תחילתו וסופו בכשרות. אך דעת הרמ"ה מבואר דלחוב נאמן מצד עדות דהוא סובר דעיקר איבעיא דרבא ל"ה לענין להרוג הפלוני רק לענין מקטליה לשור דאף דאמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים בד"מ אבל בדיני נפשות לא ובתר דבעיה לרבא הדר פשטה מסתברא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם קרוב אצל ממונו הרי דנאמן לחוב בממונו ואף לעשות דין בשורו דעל זה ל"ש הודאת בע"ד כמאה עדים לחייב הב"ד ואף במקום דשוי' אנפשי' חתיכא דאיסורא מ"מ אין מחייבין מלקות על זה כמבואר קידושין (דף ס"ג) ומודה רב אסי באומרת נתקדשתי דאין סוקלין ע"י וכן בזה להעיד על שורו מצד הודאת בע"ד אינו נאמן לגבי אחרים וע"כ דסובר מצד עדות נאמן לחוב לו. אך מ"מ יש לומר דרק לדונו בסקילה דאינו מעיד על עצמו רק על שורו בזה אין אדם קרוב אצל ממונו אבל כשמעיד על ממונו דאינו שלו בזה לאו תורת עדות עליו דעל עצמו אינו יכול להעיד דנפסק זכותו וכמו שכתב הר"ן. וראיתי בריב"ש (סי' תפ"ו) שם היה השאלה בחזן שהעידו מהקהל שפטרו ממס כ' וז"ל גם דעו כי כל המעידין לעזר החזן עדותן עדות והמעידין כנגדו מיחידי קהל אין עדותן עדות לפי שהם נוגעין בעדותן אלא אם כן סלקו עצמן קודם שיעידו מחלק המגיעם שלא יהיה להם הנאה ממנו עיי"ש מבואר מדבריו דעדות יחידי הקהל לחובתם אף שהיא לפטור ממס ועל עצמן כשרים ודלא כתשובת רא"ש הנז':

והנתיבות הביא ראיה דהא מלוה שאמר על שטר שבידו שהוא פרוע א"נ כשחב לאחרים ואפילו יש עד א' עמו אינו מצטרף להעיד כמבואר בש"ך (סי' מ"ז ס"ק ד') הרי דלחובתו לא לחשב עד. והנה בדברי ש"ך אינו מבואר רק בעד א' שמעיד שהשטר פרוע והמלוה מודה לו דאינו כלום כיון דנשתעבד למלוה הראשון מדאורייתא מדר"נ והיינו דהודאתו א"מ אבל אם מעיד בתורת עדות אינו מבואר דא"נ כיון דבהודאתו כבר נפטר הלוה ואף אם לא יגבה המלוה הראשון ממנו והמלוה השני יפרע למלוה הראשון אם מעצמו הודה בלא תביעת בע"ח שוב א"י לגבות ממנו כמבואר שם בש"ע ואם כן כבר נסתלק הוא מן ממון זה והוי כמעיד רק על זכות המלוה הראשון דאין לו ולמה לא יצטרף עם ע"א האומר פרוע ויעיד בפני ב"ד בתורת עדות וכבר נסתלק זכותו וזה אינו מבואר בדברי ש"ך ואפשר כיון דהודאתו שהודה שהוא פרוע זה לאו תורת עדות עליו דהוי כמעיד על ממון שלו שאינו שלו א"נ אח"כ להעיד בתורת עדות להסוברים דאמרינן עביד אינש להחזיק דברים הראשונים אולם לרוב הפוסקים דל"א יש להבין למה לא יהיה נאמן בתורת עדות דאין להמלוה שלו זכות ע"ז. וכן אם היו ב' שותפים יהיו נאמנים בתורת עדות:

אך הדברים מבוארים ברשב"א גיטין (דף י"ד) בהנהו גינאי דכ' אי תרי גינאי נינהו בר מהאי דאישתעבד מהימני דל"ג מתרי סהדי דעלמא ואי משום נגיעת עדות הגע עצמך דאין כאן נגעית עדות כלל אלא דוקא בדאיכא לאישתלומי מינייהו הא לאו הכי חיישינן לקנוניא כהא דאומר שטר אמנה הוא זה דבמקום שחב לאחרים אינו נאמן דחיישינן לקנוניא עכ"ל ועיין ש"ע (סי' קכ"ו ס' י"ד) ובש"ך שם (ס"ק ס"ד) הרי דבאמת תורת עדות על עצמו רק מחשש קנוניא אינו נאמן ואף דשם כבר אסתלק מן חוב זה אחרי דהמחהו במעמד ג' והוי כמעיד על ממון אחר מה שאין כן בשטר אמנה או פרוע דמעיד על עצמו ז"א דהא באמת מצד הודאת בע"ד כבר אסתלק מזה כנ"ל ולמה לא יהיה נאמן על זכות חבירו בתורת עדות רק משום קנוניא אינו נאמן וכן באומר פרוע הוא אינו נאמן נגד חזקת שטר דחיישינן לקנוניא:

אולם יש להבין דברי רשב"א אמאי חיישינן שם לקנוניא טפי משארי עדים דל"ח שקבלו שכר להעיד שקר או שיש להם חלק במה שיזכה זה בדין דגזירת הכתוב על פי שנים עדים יקום דבר ובשני שותפים יכולין להעיד חובתם ולא חיישינן לקנוניא. ומצאתי בס' שע"מ דעמד על זה וכתב כיון דטעיתי טענה גרוע הוא לכך חיישינן טפי לקנוניא דהוי כמו במקום ריעותא וכן בשטר אמנה כיון דאיכא ריעותא דחזקה דשטרא מעליא לפנינו חיישינן לקנוניא והוליד מזה חדשות בשני שותפים שיצא עליהם שטרות ואומרים שחייבים לאחרים בע"פ דבכה"ג ליכא חזקה הסותרת כמו שכתוב ש"ך (סי' צ"ט ס"ק ו') בזה נאמנים שנים בתורת עדות ול"ח לקנוניא עיי"ש ולענ"ד דין זה ודאי אינו דבזה הוי כמו דמעיד על עצמו וכמו"ש הר"ן דאומר זה אינו שלי דאינו נאמן כן נמי במעיד שחייב לאחרים הוי כבע"ד ולאו תורת עד עליו וא"ד לסילוק דשותף דשם מעיד על של חבירו. גם הא מבואר מ"מ (פ"א ממלוה ה"א) משם רמב"ן הטעם דאין הלוה נאמן על מטלטלין שבידו דשל אחרים הם אף דיש לו מגו שבידו לתת לו דחזקה כל מה שביד אדם הוא שלו ומגו במקום חזקה כזו ל"א לפי שאדם עשוי לעשות קנוניא להפקיע ממון חבירו לפיכך חוששין לה וע"כ הטעם אף דבכל עדים אין אנו חוששין שקבלו שכר היינו אם מעידין על של חבירו אבל על של עצמן חיישינן דעושה קנוניא לבעלים מב"ח ואישתמוטי קא משתמיט וסובר שישלם לו אחר כך וזה לא יקח ממנו מה שאינו שלו ואינו דומה כלל להדין (דסי' ל"ז) דשם כשמסלק את עצמו מן הממון ל"ח שיעיד שקר לגזול להמערער משא"כ מה שמודה שחייב עוד בע"פ לאחרים מלבד דהוי כמעיד על עצמו כמו שכ' יש לומר דעושה קנוניא נגד בע"ח שלו ומשתמט לכך אינו נאמן. וגם בדברי רשב"א אין לומר הטעם משום דטעיתי הוי טענה גרוע ונגד חזקה דהא שני עדים המעידים בתורת עדות נאמנין אף נגד אלף חזקות וכן בשטר אמנה או פרוע אלא הוא הדבר הואיל דאינו רוצה רק שבע"ח לא יגבה ממנו עכשיו עושה קנוניא להעיד ואף דשם הוי כמעיד רק על של חבירו כיון דכבר זכה במה שהמחהו לו ועדיף משטר אמנה דאינו בא רק מכח שדר"נ מ"מ חיישינן לקנוניא וזה יודע שבאמת חייב לו ישלם לו ואחר כך חושב שישלם להמלוה שלו אחר כך:

גם יש לומר דכל עדים כנאמני' מחזקינן דמהיכי תיתי ואמרו שקר דמה הנאה יש להם ול"ח ששכרו אותם מה שאין כן היכא דנודע לנו אם נחזיק דיאמרו שקר ירויחו מגוף העדות לאו תורת עדים עליהם אם כן בדינו דרשב"א אם לא יתן לבעלים יחזור ויתן להם כי חייב להם רק דנאמר כיון דהודו דאינו חייב לא ישלם לזה אמר דחיישינן לקנוניא אבל לחוש שיעשו קנוניא במקום שאין הנאה בגוף הדבר זה ממש כמו דניחוש על שני עדים שקבלו שכר להעיד שקר:

ברם בעיקר דברי רשב"א יש להבין אם נאמר דא לחוב לעצמו היינו להעיד על מה דאינו שלו דהוא שלו או על מה שהיה בחזקת שלו לומר דאינו שלו וכמו שכ' הר"ן וכמו דהעלה הנתיבות א"כ מה צריך הרשב"א לדמות דיני לדין דאומר שטר אמנה ולומר דחיישינן לקנוניא הא כבר היו הגינאי בחזקת דאינם חייבים להמרי דארעא במה שקבל בקנין או במעמד ג' מהחד מינייהו ועכשיו כשהעידו דהיה בטעות ויאמרו דהמה נשארו חייבים כמקדם א"כ מעידין על עצמן במה שהיו מוחזקים דאינם חייבים והוי כמעידים על עצמן דהמה חייבים למרי דארעא כיון דאם הי' בטעות כפי דבריהם עדיין חייבים וממילא לאו שם עדים עליהם ואף אם נאמר באומר שטר אמנה דיש עליו תורת עד אחר כך היינו כיון דכבר הודה דא"ח והודאת בע"ד כק' עדים ואחר כך הוי כמעיד על זכות אחר מה שאין כן בזה אם לא נקבל עדותו ל"מ הודאתו נגד זה. וגם בהודה על שטר דפרוע הוא או אמנה שוב אין תורת עד עליו להעיד על זה דנוגע הוא דאם לא יעיד הלוה חייב לשלם למלוה הראשון כיון דהודה דאינו חייב לו והוא הוכרח לפרוע חובו א"ד לפורע חובו של חבירו כמבואר בש"ך (סי' קכ"ו ס"ק ס"ז) א"כ שוב הוי נוגע מטעם השני נוח לי והראשון קשה הימנו:

אך למ"ש הש"ך (סי' קכ"ג ס"ק כ"ד) דלא אמרינן השני נוח לי אלא לענין שאם העד צריך להוציא אבל לא כשהעד חייב וכתב דכן מוכח בש"ס ופוסקים (סי' ל"ז) והכוונה דהא מהני בשותפין סילוק אם מקבל אחריות דל"ש שמעמידה לפני בע"ח הא אכתי נ"מ לו שישאר ביד השותף כדי שבע"ח יטרוף ממנו ואי דיהי' חייב באחריות הא מכל מקום יש לומר השני נוח לו והראשון קשה לו אלא ודאי כיון דהוא חייב לא איכפת ליה או לזה או לזה כיון דהוא המוחזק ומה דקשה על הש"ך (מסי' ל"ז סי"א) אם הלוה הוא א' מעדי מתנה שנתן מלוה שלו השט"ח לאחר דחשיב נוגע שרוצה לפטו' מבע"ד והשני נוח לו כבר הקשה כן השואל להנו"ב מד"ת חח"מ (סי' י') וכתב לתרץ דשם נוח לו השני דלא יהיה לוה רשע בעיני עולם כי מי ביקש ממנו שיקנה השטר עיי"ש ואם כן ה"נ אף אם יתחייב הוא לשלם להלוה אם יצטרך לשלם בשביל זה ל"ה נוגע דלא איכפת ליה אם ישלם לו או לבעל חובו כיון שהוא מוחזק. אולם אף אם נאמר דבשני לוים המודים על שטר דפרוע או אמנה הוא דנאמנים מטעם עדות אחר הודאתם מ"מ בהני גינאי דע"י עדותן דהי' טעות בחשבון מעידין על עצמן שהמה חייבים להמרי דארעא הוי כמעידין על עצמן ולאו תורת עדות עליהם. ומזה נראה קצת דהרשב"א סובר בלחוב לעצמו נאמן בתורת עדות וכן נראה קצת מהא דסעיף (י"א) הנז' דהטעם דלוה פסול לעדות דמעיד לפטור עצמו והשני נוח לו ובשביל זה הוי נוגע ולמה לזה הא מעיד על עצמו ששעבוד נכסים שהוא חייב להמלוה שלו מכרו לאחר אם כן מעיד על עצמו שהוא אינו משועבד לזה רק לאחר ולאו תורת עדות עליו אלא ודאי כיון דלא איכפת ליה אם חייב לזה או לזה יש עליו תורת עד לכך צריך לומר דנ"מ דהשני נוח לו. ועיין ש"ך (סי' נ"ו) דהעלה במי שתובע לחבירו חפץ שהפקיד אצלו והוא אומר שהושלש אצלו דל"ה עד כיון שהוא בעל דין ועיי"ש בקיצור דינים (אות ד') אם כן הכא נמי אמאי הלוה כעד אי לאו מטעם השני נוח לו וצריך לומר דגם שם על כרחך יש נ"מ וחיישינן לקנוניא כמו שכתב הש"ך שם כמו כן כאן חיישינן מטעם הנאה זו דהשני נוח לו ובלעדי זה אמרינן אין אדם חוטא ולא לו וממילא י"ל דבשביל זה בלבד ל"ח נוגע וצ"ע בכל זה:

ודע דמ"ש הרמב"ם (פ"ב) ממלוה דלכך אינו נאמן לומר שטר אמנה בחב לאחרים דחיישינן לקנוניא ולמה ליה לטעם קנוניא תיפוק לי' בלאו הכי לאו תורת עדות על עצמו והודאת בעל דין במקום דחב לאחרים אינו נאמן. וכתבתי בזה קצת בהגהותי בד"ח דיני כתובה (סי' כ"ה) דיש לומר למה שכ' בעה"ת (שער נ"א ח"ב) דיש מן המורים שהורו דל"א חב לאחרים אינו נאמן אלא כשחובו של זה כנגד חובו של זה שמפסיד להם ולא לו כו' אבל אם מפסיד בהודאתו לו ולמלוה כגון שחב לאחרים ק' והשטר שהוא טוען עליו פרוע או אמנה הי' מחזיק ר' ונמצא שהוא מפסיד גם לעצמו בזה הי' נאמן בהודאתו שמתוך שהוא נאמן להפסיד לעצמו נאמן להפסיד לאחרי' וכתב הבעה"ת וההיא סברא מסתברא דליתא דכיון דחיישינן לקנוני' ולא מהימן בהודאתו היכא דחב לאחרים כו' לא מהימן לגבי חבירו ויכול לומר דבהדי לוה עביד קנוניא ולהכי מודה לו ולא דמי לההיא דגיטין דאמרינן מתוך דש"ה ליכא קנוניא עיי"ש ולפי זה אתי שפיר דברי רמב"ם דבא להורות דאף במקום דמפסיד לעצמו גם כן אינו נאמן לגבי חבירו כיון דחיישינן לקנוניא ואולי הוא לא יפסיד כלל. אולם הר"ן בחידושיו לגיטין שם (דף נ"ד) והריטב"א כ' שם דדוקא במילתא דאיסורא מהני סברת מתוך שהדבר חוזר דעד א' נאמן באיסורין אבל בממונא ודאי לא מהימן משום מתוך שהאומ' אני ואתה חייבין לפלוני מנה אעפ"י שנאמן על עצמו אינו נאמן על חבירו עיי"ש והיינו להפסיד ממון ע"י עד א' לא מהני אף דיש לו חזקה אלימתא ועיין ס' שער משפט (סי' קכ"ו ס"ק י"ד) כנראה דנעלם ממנו דברי הר"ן וריטב"א הנז' ועיין מה שכ' דיני הלואה עוד בענין זה:

וקצת יש לומר דזה דעת תוס' ב"מ (דף ע"ב) דמשמע שם דסברו במודה בשטר שכתבו גובה מלקוחות ולמה יהיה הלוה נאמן להפסיד הלקוחות ועיין ש"ך (סי' ק"ו) ויש לומר דהא דעת כמה פוסקים דבליכא ריעותא דנפילה לא חיישינן לקנוניא ע' סמ"ע וש"ך (סי' ס"ט) ובחידושי רמב"ן גיטין (דף ח"י) ובס' דברי משפט (סי' מ"ח) ועל כרחך הא דחיישינן בשטר אמנה לקנוניא הוא מטעם שכתב הריטב"א מובא בש"מ ב"מ (דף י"ג) להקשות על שמואל דל"ח לקנוניא למה א"נ לומר שטר אמנה ומחלק דלקנוני' להפסיד ללקוחות לגמרי ל"ח שמואל אבל להפסיד לבע"ח שלא יגבה כעת חובו ממלוה שלו לזה חייש עיי"ש ולכך אף דליכא ריעותא חיישינן להפסיד לבע"ח שלא יגבה כעת ואשתמוטי משתמיט ליה שאחר כך ישלם ליה מכיסו ולכך היכא דהלוה מודה דחייב ומודה בשטר אמרינן מתוך דנאמן לגבי עצמו נאמן נמי לגבי לקוחות ולקנוניא ל"ח שיפסיד ללקוחות לטרוף מהם שלא כדין. ועיין טור (סי' פ"ח) משם רמב"ן בהודה נו"ן בשטר כשאינו יכול לקיימו הוי כהודאה על פה וחייב ש"ד הואיל דא"י לגבות מלקוחות והקשה אאמ"ו ז"ל בספרו ד"ח דיני הלואה (סי' י"ז) דסותר דבריו בחידושיו לב"ב (דף קס"ה) גבי עד א' בכתב דמבואר שם מדבריו על פי פירושו בירושלמי כשנתקיים עד א' בשטר שיש בו שני עדים אינו חייב שבועה דהוי שעבוד קרקעות אף דאינו יכול לגבות ממשעבדי עיי"ש וכן הקשה בס' ש"מ (סי' פ"ח) ואם נאמר דהרמב"ן יסבור סברת מתוך יש מקום ליישב קצת. אולם ממה דהביא הטור (סי' פ"ח) משם הר"י מיגאש וכן הוא בחידושיו (דף קכ"ח) מס' ב"ב דבתובע לו שחייב לו מאה בקנין על ידי עד א' חייב שבועה ול"ה כפירת ש"ק כיון דלא יגבה מלקוחות על ידי עד א' מבואר דהגדת הלוה לא מהני כלל אף כמו עד א' דאם לא כן הוי כפירת ש"ק דאם יודה הלוה יצטרף עם העד א' ויהיה שני עדים א"ו משמע דלגבי עצמו לאו תורת עד אף לחוב ובישוב דברי רמב"ן יש לומר כיון דמד"ת אין צריך קיום אף בטוען מזויף לכך חשיב ש"ק גם יש לומר דוקא אם טוען שטר היה לי ונאבד דליכא עוד שום אופן שיגבה מלקוחות בזה ל"ח ש"ק וזה שהביא הטור (סי' פ"ח) אבל אם השטר לפנינו רק דאינו מקוים רק עד א' ויש עוד אופן לקיים כנידון דב"ב הנז' בזה חשיב ש"ק ואכ"מ בזה:

Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף