אמרי בינה/דיני עדות/לא

סי' לא

קיי"ל כאביי סנהדרין (דף כ"ז) דרשע רע לשמים אף דאינו רע לבריות פסול לעדות מקרא דאל תשת רשע עד ונראה מדברי הנ"י שם ובמס' יבמות (פ"ב) דלאו מטעם משקר הוא רק גזה"כ הוא ולכך באיסורין דל"ש עדות דאפילו עד א' כשר בהם ואפילו אשה ליכא למפסליה. ומטעם זה העלה הקצוה"ח (סי' מ"ו) בהא דמבואר שם בשטר שחתום בו עד שלא נעשה חתנו ואח"כ נעשה חתנו דל"ב שיתחזק השטר מקודם. דכן נמי בחתום עד שלא נעשה רשע ואח"כ נעשה רשע אחרים מעידין על חת"י כיון דאינו פסול מטעם משקר רק גזה"כ כמו פסול קריבה רק בחתום בו עד שלא נעשה גזלן ונעש' גזלן בזה פסול מצד משקר. ולדעתי מבואר בחידושי הרמ"ה סנהדרין שם להדיא דפסלה התורה מטעם משקר דכתב על הא דפריך שם הש"ס לרבא מברייתא אל תשת רשע עד אל תשת חמס עד אלו גזלנין ומועלין בשבועות מאי לאו אחד שבועות שוא ואחד שבועו' ממון וכתב וז"ל הא דקתני בברייתא אל תשת חמס עד לאו פירוש' דאל תשת רשע עד הוא אלא מילי מילי קתני ולפרושי קרא קאתי דרישא דקרא משמע אל תשת ידך עם רשע אל תשת רשע עד וסיפא דקרא משמע להיות עד חמס שלא תשת חמס עד ותנא קא מפרש לה לתרוייהו רשע דלאו חמס כגון מועלין בשבועות שוא חמס כגון הגזלנין ואב"א פירושא קא מפרש דהאי אל תשת רשע עד אל תשת חמס עד קאמר ולאו למימר דל"ה פסול עד דהוי חמס אלא הכי קאמר רשע שחוששין שמא יהיה עד חמס אל תשימון עד עכ"ל הרי מבואר דהתנא מפרש לקרא דע"י רשע יהיה עד חמס שחששה התורה למשקר. וכן נראה כמבואר מלשון רמב"ם (פי"ד ה"ה) מעדות שסיים שאינו דומה הפסול בעבירה לפסול בקריבה שהפסול בעביר' חשוד לזייף הרי אף דמתחילה כתב חתום עד שלא נעשה גזלן מ"מ לאו דוקא גזלן רק כל הפסול בעבירה שפסול להעיד חשוד לזייף וחוששין למשקר וע"כ אף דלא קיי"ל כר"מ בכורות (דף ל') וחשוד ע"ד מעיד כבר כתבו תוס' שם לענין עדות רחמנא אמר אל תשת רשע עד וגזה"כ הוא לא כמו קרובים רק מדכתיב להיות עד חמס גלי התורה דחיישינן לענין דבר הצריך עדות בב"ד דמשקרי וכמו"ש הרמ"ה דחוששין שמא יהי עד חמס היינו למשקר:

וכן נראה מבואר עוד מדברי רמב"ם הלכות סוטה (פ"א הט"ו) דקרוב נאמן ואפילו אשה או עבד או שפחה ופסול לעדות בעבירה מדברי סופרים. להעיד על הסוטה שזינתה. הרי מבואר דדוקא הפסול מדברי סופרים נאמן אבל הפסול מדאוריית' דהוי רשע א"נ כיון דלאו שם עד עליו חוששין למשקר, ועיין ס' ט"א ר"ה (דף כ"ב) דהקשה למה ל"א גזלן דדבריהם כשר לעדות שאשה כשרה לה דהוי עגלה ערופה נמי בכלל וכ' ושמא י"ל דלגבי ע"ע אף גזלן של תורה כשר להעיד דדוקא לגבי סוטה כיון דאפיק רחמנא בלשון עד להא דעא"נ היינו דוקא בראוי להעיד לאפוקי גזלן דאינו בתורת עדות דכתיב אל תשת ידך ודרשינן אל תשת רשע עד ש"מ דרשע אין שם עד עליו אבל אשה שם עד עליה רק דנפקא דפסולה מדכ' ועמדו שני אנשים ל"ל למעוטי רק בדבר דצריך ב' עדים אבל היכא דעד אחד נאמן אשה בכלל עד. אבל לענין ע"ע נ"ל מדכתיב ולא נודע הא נודע אפילו אחד בסוף העולם ל"ה עורפין ונודע מי הכהו אפילו גזלן במשמע עכ"ד. ובאמת שכן מבואר מדברי רמב"ם (פ"ט) הלכות רו"נ שכתב אפילו עבד או פסול לעדות בעבירה ל"ה עורפין ולא הותנה כמו"ש בהל' סוטה הפסול בעבירה מד"ס משמע להדי' דלענין ע"ע אף גזלן ד"ת נאמן. ואף דבהל' עדות (פ"ה) כללא כייל וכתב כ"מ שעד אחד מועיל אשה ופסול כמו כן מעידים חוץ מעד אחד של שבועה. ע"כ סמך על מה שביאר במקומו דיש הבדל ביניהם דפסול בעבירה דאורייתא בכלל רשע הוא ולאו תורת עד עליו וא"נ לגבי סוטה לאסרה לעולם שלא תשתה ולגבי עגלה ערופה דלא צרכינן לשם עדות כלל רק כיון דנודע לאחד שאומר והוא בכלל ישראל מיקרי נודע מי הכהו ובדבר דצריך עדות י"ל דפסלה התורה רשע אם מגזה"כ אם מטעם משקר. אמנם מ"ש הט"א דבסוטה אשה נאמנת דיש לה שם עד יש להתבונן דמ"מ כיון דגלי לן התורה מועמדו שני אנשים דאשה לאו בתורת עדות היא שוב לאו שם עד עליה וכן כתבו המחברים דמה"ט קתני במתניתין דאין שבועת עדות נוהגת בנשים אף דמשכחת בעד סוטה וכן להסוברים דעד א' נאמן לעדות אשה מה"ת א"כ משכחת שבועות עדות בנשים וכתבו כיון דלאו תורת ושם עד עליה ליתא בק"ש העדות ולא נכלל' בפסוק והוא עד:

אולם באמת הא דאשה נאמנת שם דל"צ תורת עדות לזה והא דפסולי עדות דאורייתא אינם נאמנים מבואר טעם הדבר מצד אחר. דהנה הרמב"ם (פי"א) מעדות כתב וז"ל לפיכך החשוד עה"ד יש לו לדון בו ולהעיד בו לאחרים חזקה אין אדם חוטא כדי שיהנו אחרים כו' וכן כל כיוצא בזה בשאר איסורין לפי שאימת האיסורים על הרשעים ואין אימת הממון עליהם עכ"ל מבוא' מדבריו לתרץ קושית תוס' ורא"ש בכורות הנ"ל דאף דלא קיי"ל כר"מ והחשוד עה"ד מעיד לאחרים מ"מ בדבר דצריך עדות לענין ממון פסול דהתורה פסלה לרשע להעיד מטעם משקר. והרמב"ם כבר כתב בהל' יסה"ת דהא דגזרה התורה ע"פ שנים עדים יקום דבר אינו מטעם בירור הדבר לאמת שכן הוא רק אעפ"י שאין אנו יודעין אם העידו אמת אם שקר רק חק התורה וצווינו לחתוך הדבר על פיהם עיי"ש (פ"ח) א"כ בכל עדים אף הכשרים בישראל יש לנו ספק אם אמת אם שקר רק חוקה וגזירה עלינו לחתוך הדבר ע"פ ורשע פסלה התורה ממילא יש לנו חשש להסתפק אם אמת אם שקר ולא נוכל לחתוך הדין עפ"י עדות רשע הואיל דאיתרע חזקתו ורע לשמים הוא וזה דוקא לענין ממון לחייב חבירו או לפטרו אף דאם מעיד שקר עובר על לא תענה מ"מ כיון דרע לשמים הוא חוששין על שקר משא"כ באיסורין כיון דאימת איסורין עליו חזקה דא"א חוטא ולא לו ולשמא שכרו חבירו לא חיישינן לכן אף דרע לשמים מ"מ כיון דישראל הוא אימת איסורין עליו שלא להכשיל לחבירו ונאמן. אולם קשה הא אף לדיני נפשות גם כן פסלה התורה לרשע ובכלל אל תשת רשע עד הוא גם כן לדנ"פ ואמאי לא יהיה נאמן הא ק"ו הוא ממה דנאמן באיסורין הואיל דאימת איסורין על הרשעים אף דהוא רע לשמים רק ממון קל בעיני הרע לשמים נימא דאיסור שפיכת דמים ודאי אימתו יותר מאיסורין ויהי' נאמן וצריך לומר כיון דבאמת כל עדים הכשרים לאו מטעם בירור נאמנות רק חק וגזירת התורה לחתוך הדבר ע"פ שנים וטובים השנים מן האחד שאינו נאמן בעינן דוקא שיהי' מוחזקין לנאמני' לכל עדות שבתורה וכיון דרע לשמים איתרע חזקתו וא"נ אף לממון הקל בעיניהם יצאו מגדר שני עדים כשרים ולא נוכל לדון ע"י אף בדבר החמור. וזה טעמא דר"מ דעד זומם בד"מ פסול לנפשו' ודלא כר' יוסי משום כיון דאינו כשר לממון לאו תורת עדות עליו ועפ"י שנים עדים יקום דבר כתיב שצריך שיהיה עליו תורת עד הכשר אף לממון הקל אז כשר לדנ"פ. משא"כ לענין איסורין דדי אף באחד וא"צ אלא בירור דבר מה וגלוי מילתא בעלמא. לכך אף דאיתרע חזקתו דהוא רע לשמים מ"מ כיון דיש חזקה דאין אדם חוטא ולא לו ואימת איסורין עליו שלא להכשיל לאחרים לכך נאמן להתיר. ועיין ש"ך יו"ד (סי' קכ"ז) דלאיסור י"ל דאינו נאמן הפסול בעבירה עיי"ש ולטעם הרמב"ם דממון קיל בעיני רשעים ואין אימת ממון עליהם רק אימת איסור נראה כמו מבואר דא"נ לאסור דבר על חבירו כמו דא"נ על ממון דקיל בעיניו להפסידו רק להתיר נאמן. ולכן אתי שפיר בסוטה לאסור שלא לשתות אשה נאמנת הואיל דהוי רגלים לדבר ואין תורת עדות עליו ומ"מ הפסול בעביר' כיון דהוא רע לשמים קל ממון בעיניו א"נ כיון שמפסיד לה הכתוב' ובזה א"נ אף בדבר דליכא תורת עדות עליו. עכ"פ מבואר מכ"ז דרשע פסול מטעם משקר וגם דכן מבואר לרבא דמומר לתיאבון היינו שחומד ממון ומשום דזיל טפי מדהיתרא אינו חושש לאיסור וע"כ מטעם משקר פסלה התורה כן נמי לאביי דבין להכעיס בין לתיאבון רשע ופסול ג"כ הוא מטעם דחשדינן למשקר ודלא כהקצוה"ח ועיין יש"ש יבמות (פ' י"א) שכ' ג"כ כן:

והנה הש"ג כ' בשם ריא"ז וז"ל נראה בעיני שאף הפסולים מה"ת אינן נפסלין אלא בדבר שהוא חשוד בו והמקדש בפני ב' גזלנים חוששין לקידושין שלא נפסל מדבר שאינו חשוד בו אלא מד"ס. והב"ש אה"ע (סי' מ"ב) כתב דאין נראה כן מדברי שאר פוסקים. והנו"ב מהד"ק אה"ע (סי' נ"ז) כתב לפרש דבריו דסובר אף דקיי"ל כאביי דל"ב רשע דחמס לא שיפסל רק מדרבנן כיון דלא קיי"ל כר"מ וחשוד לדבר אחד אינו חשוד לד"א וגזלן עיקר פסול שמקבל שוחד להעיד ואם היינו יודעין שלא קבל מעות היה עדותו כשר ונ"מ אם משעה שגזל לא זזה ידו מידי עדים וראה שאחד קידש אשה והעדים שעמו לא ראו הקידושין אבל זאת ראו שלא קבל ממון משום אדם והעיד שפלוני קדש עדותו מועיל דבלא בצע כסף אינו חשוד לעבור על לא תענה ואם שניהם מודים צריכה גט עיי"ש. ולענ"ד תמוהין דבריו חדא כיון דבלעדי אחרים שיעידו שלא לקח בצע כסף לא מקבלין עדותן של הגזלנין א"כ הוי חצי דבר בכה"ג כיון דעדותן של אלו אינו פועל מאומה ועוד מ"ש כיון דמשכחת שיועיל עדותן לא מקרי מקדש שלא בפני עדים ואם מודית שנתקדשה בפניהם צריכה גט מאי מהני אף אם שניהם מודים כיון דמ"מ לעלמא לא נוכל לדון ע"י עדותן להרוג הבא עליה ולהחזיקה בחזקת אשת איש שוב אין אישות לחצאין וכמ"ש הפנ"י קידושין (דף ס"ה) וכבר כתבתי לעיל (סי' ל') דכ"כ הרמב"ם בטעם הדבר דצריך לקיום הדבר בגיטין וקידושין עדות. וגם כבר כתב הרשב"א ור"ן קידושין (דף מ"ג) דהיכא דל"מ עדותן רק בצירוף הודאותן של שניהם הוי כמקד' בלא עדים ועיין מ"ש המקנה (סי' מ"ב) בישוב דברי הש"ג ויש לדון בדבריו אכ"מ. ועיין רד"ך (בית כ"ד) דכתב דמש"ס ב"ב מוכח דפסול גזלן הוא משום משקר ובכ"ז אין חוששין לגבי קידושין דמשום דחיישינן למשקר גזרה התורה שיהיו פסולין מכל וכל עדותו ל"ח עדות עיי"ש ויש סמך לזה מדברי רמב"ם גבי טומטום כיון דא"נ להוציא א"נ להחזיק והיינו כ"ז דלא הוי עד כשר לכ"ד לא נקבל ממנו עדותו וה"נ כמובן:

ולכאורה יש להוכיח דרק ברשע דחמס חשדינן למשקר מהא דמבואר בטור דחייבי מלקות כיון שלקו כשרין לעדות ובגנב וגזלן אעפ"י שהחזירו אם לא החזירו רק בכפיית ב"ד פסולין עד שישובו וקשה הא גם בחייבי מלקות לקו בכפיית ב"ד. אולם אם נאמר דרשע דאינו דחמס פסול מגזה"כ ואינו מחמת חשד א"ש בזה כיון שלקה ומכופר לו העון הרי הוא כאחיך ותו לא מקרי רשע לכך כשר אף שהיה בכפיית ב"ד מה שאין כן ברשע דחמס דבזה הטעם דחשדינן למשקר אף דהחזירו ומתקן בזה האיסור מ"מ כיון שהיה בכפיית ב"ד חשדינן עדיין למשקר. אולם אם נאמר כן יקשה על הכ"מ דכתב בפרק יוד מעדות בהוזמו העדים שהעידו שקר אם לקו חזרו לכשרותן כמו כל חייבי מלקות שלקו הא בזה חשדינן למשקר כיון דהוי רשע דחמס וכמו דל"מ בהחזיר הגזילה ע"י כפיית ב"ד כמו כן בהעידו עדות שקר דהוי רשע דחמס וחשדינן למשקר למה חזרו לכשרותן ע"י מלקות שלקו. א"ו דאין חילוק בין רשע דחמס לרשע דאינו דחמס לענין זה ובאמת הא דכתב ברמ"א (סעיף כ"ט) מי שגנב וגזל באקראי בעלמא מיד שהחזיר הוי תשובה ודוקא אם החזירו מעצמו אבל אם לא החזיר רק ע"י כפיית ב"ד ל"מ החזרה עד שיעשה תשובה והוא דברי הטור ובקצוה"ח (ס"ק כ') הביא דברי הב"ח דאעפ"י של"ה השבה אלא בכפיית ב"ד מיד שהחזיר הגניבה או הגזילה הרי הוא כשר לעדות ולשבועה והקשה עליו מב"מ בעובדא דההוא רעיא דפריך והא גזלן הוא וכיון דחייב להחזיר אמאי פסול והביא דברי תוס' ב"מ שם ד"ה דחשוד דכ' דמה שמשלם ע"י עדים אין זה השבה מעלי' דע"כ משלם וה"ט דכופר בפקדון ובההוא רעיא מבואר דאף בפעם אחת נמי לא מהני חזרה:

וי"ל דודאי יש סברא דחזרה ע"י כפיה כיון דמקיים והשיב זה תשובתו וכמו חייבי מלקות אחר שלקה הוי כאחיך אע"ג דהיה בע"כ. אולם זה דוקא באם מחזיר גוף הגניבה וגזילה דבזה מקיים והשיב אבל כשאינו בעין דאף דמחזיר הדמים מ"מ הלאו אינו מנתק רק דפטור ממלקות משום דהוי לאו הניתן לתשלומין לכך ממון משלם מלקי לא לקי כמבואר שיטת הרמ"ה בריטב"א מכות (דף ט"ז) וכבר בארתי בהגהותי בדברי חיים דיני אבידה (סי' א') שזה ג"כ שיטת הרמב"ם עיי"ש שהוכחתי מכמה מקומות בדברי הרמב"ם. וא"כ אף במחזיר הדמים שגזל מ"מ נשאר עליו הלאו דגזילה לכן דוקא במחזיר מעצמו חזינן דמתחרט ועושה תשובה חזר לכשרותו משא"כ כשמחזיר בכפיית ב"ד כיון דלא מינתק הלאו כשאינו מחזיר גוף הדבר שגזל ואף דאינו בעין מ"מ אנן פסקינן קיימו ולא קיימו כשאינו מקיים להעשה נשאר חומר הלאו רק דאינו לוקה הואיל דהוי לאו הניתן לתשלומין ממון משלם מילקי לא לקי. אולם עכ"פ אין לנו ראיה דשב בתשובה לכך לא חזר לכשרותו. וא"כ אתי שפיר מההוא רעיא דשם אכל הגזילה אף דמחזיר הדמים מ"מ נשאר עליו הלאו לכך לא חזר לכשרותו אבל היכא דהחזיר גוף הדבר שגזל אף שהוא ע"י כפיית ב"ד מ"מ מינתק הלאו בזה י"ל כדעת הב"ח דחזר לכשרותו. ואף דתוס' כתבו דהטעם מה דמשלם עפ"י עדים אין זה השבה מעליא דע"כ משלם וה"ט דכופר בפקדון מבואר דעיקר הטעם משום דמשלם בע"כ י"ל דתוס' לשיטתם דסברי מס' מכות שם דלאו דגזל הוא מינתק אף באם משלם דמים ולא כשיטת הרמ"ה והרמב"ם אבל לדעת הרמ"ה ורמב"ם דאינו מנתק הלאו בהחזרת דמים רק כשמחזי' הגזילה בעינא כעין שגזל י"ל דאף אם מחזיר בכפיית ב"ד חוזר לכשרותו כמו חייבי מלקות שלקו דאחיך הוא ובאמת לדידהו כופר בפקדון דפסול לעדות הוא קודם שהחזיר גוף הפקדון אבל כשהחזי' אף שהוא עפ"י עדים אם מחזיר כעין שגזל דמנתק הלאו חוזר לכשרותו:

אך למה שראיתי בלח"מ דכ' דכל לאו המנתק ע"י עשה דאינו לוקה הוא רק דגלי לנו התורה דבעינן דומיא דלאו דחסימ' ומינתק הלאו מלחייבו מלקות אבל מ"מ איסורא עליו רמיא ובודאי צריך תשובה א"כ מה מהני אם מחזיר עפ"י עדים ואינו דומה לחייבי מלקות שלקו דחזר לכשרותו דגלי לן קרא ונקלה אחיך לעיניך כיון שלקה הרי הוא אחיך דעכ"פ סבל יסורין ובזיון מה שאין כן כשהחזיר ממון ע"י כפיה ולא סבל שום עונש וכמו שכתב הסמ"ע (ס"ק ע"א) ואע"ג דמחמת איסור לא נפסל רק בלאו שיש בו מלקות מ"מ כיון דכבר נפסל אינו חוזר לכשרותו כ"ז שנשאר עוד עליו חומר עון מעבירה דנפסל ע"י:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף