אמרי בינה/דיני נדרים/יג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני נדרים יג

סימן יג

כתב בש"ע (סי' רי"ז סמ"ח) מי שנדר או נשבע שלא יצחוק שום צחוק אסור להטיל גורלות ולא שום אדם בשבילו והוא מרבינו ירוחם בשם ר' פרץ. ולכאורה הריטב"א חולק ע"ז דכתב במתניתין (דף מ"ב) דקתני אם היה דרכו לחרוש הוא אסור וכל אדם מותרין ואם אין דרכו לחרוש הוא וכל אדם אסורין ומכאן כלל גדול שהנודר או הנשבע שלא יעשה דבר פלוני אם דרכו לעשותה בעצמו הוא אסור ואחרים מותרים לעשותה לצורכו ואם אין דרכו לעשותו לעצמו הוא וכל אדם אסורין לעשותה לצורכו עכ"ל וא"כ בצחוק אם אין זה דרכו שיעשה ע"י אחרים רק בעצמו לדבריו אחרים מותרים לעשות לצרכו. אולם י"ל דוקא בפעולה שא"צ שום זכיה ושליחות רק דעושה לצרכו בזה אמרינן דדעתו היה רק שלא לעשות בעצמו ולא שלא לעשות על ידי אחרים אבל בדבר הצריך זכיה כמו הצחוק שצוחק ורוצה לזכות בשביל המודר בזה י"ל דגם הריטב"א מודה דאסור:

וראיתי בספר תפארת למשה שכתב ע"ד הש"ע נ"ל דהה"ד הנשבע על שאר דברים דאסור לעשותו ע"י שליח דשלוחו כמותו והו"ל כאלו עושהו בעצמו אף דאשלד"ע היינו היכא דהשליח בר חיובא הוא ודוד דצוה לשלמה להרוג את שמעי אף דנשבע לו שלא להרגו היינו לאחר מיתתו ל"ש שליחות דבאותו שעה מת דוד מיהו י"ל דאזלינן בתר כוונת הנודר אי דרכו לעשות אותו דבר בעצמו או ע"י שליח כדלקמן (סי' רח"י ס"ה) וצ"ע דלא מחלק הכא בשחוק כן עכ"ל. והנה לפנינו דברי הריטב"א דלמד כן לכל ענינים דמותר לעשות ע"י אחרים. אולם בצחוק י"ל דהואיל דצריך לזכות עבורו בעינן לתורת שליחות לכך אסור אף באין דרכו לעשות ע"י אחרים. ומ"ש מטעם שליחות לאסור ואף דאשלד"ע הואיל דאינו ב"ח לכאורה זה תליא במחלוקת הפוסקי' כמבואר בש"ך וברמ"א ח"מ (סי' שמ"ח) אם קיי"ל כן ועיין ש"ך ח"מ (סי' קפ"ב) דהעלה דאף באב"ח ג"כ אשלד"ע ובש"ך יו"ד (סי' ש"נ) שכ' ע"ד רמ"א שם שכ' ולאו דוקא גוי אלא הה"ד ישראלית והוא חולק דישראל כיון דשלוחו הוא אסור עי"ש ומשמע דבאינו ב"ח יש שלד"ע. אולם לא אבין דבריו שם ודאי האיסור הוא על האבל הן שלא יגלח א"ע הן שלא יניח א"ע להתגלח ע"י אחרים הן ישראל הן גוי. רק במקום מצוה לצורך טבילתה לא אסרוה ושרי ע"י אחר שפיר כ' הרמ"א דאין חילוק בין ע"י גוי או ע"י ישראל. אולם אף אם נאמר דאשלד"ע מ"מ בד"ש חייב ולכך שפיר אסור לעשות ע"י שליח. אך י"ל דוקא היכא דאיסור נעשה בזה חייב בד"ש אף אם אשלד"ע אבל באם לא נעשה המעשה בשליחותו לא נעשה איסור כלל בזה כיון דאשלד"ע מותר הוא לגמרי וה"נ כיון דהפעולה שעושה ליכא ביה צד איסור רק הוא אסר ע"ע לעשות וכיון דאשלד"ע אמרינן לכ"ע דליכת תורת שליחות ע"ז ולא נעשה כלל האיסור וכזה כ' בספר פתח הבית דיני שליחות (סוף ענף א) וא"כ כיון דאם לא נעשה בשליחותו ליכא שום איסור שוב אין תורת שליחות ע"ז ושרי לעשות בשבילו משא"כ לצחוק עבורו דצריך שיעשה בשליחותו לקיים ע"י הן לשכר הן להפסד בזה י"ל דיש תורת שליחות ע"ז ואסור:

שוב ראיתי בתשובת מהר"מ רויטנבורג (סתצ"ג) שכ' על אחד שאמר אם אשחוק עבור שום דבר אתן זקוק להקדש ונתן לאחר לשחוק עבורו בנדרים הלך אחר לשון בני אדם יש לחקור אם בלשון בני אדם שהאומר כך ר"ל לא הוא ולא אחר עבורו או לא ואם לא יכול להתברר בלשון בני אדם ילך אחר לשון תורה בכ"מ שלוחו של אדם כמותו וכיון דשחק בשבילו כאלו שחק הוא בעצמו ונהי דאשלד"ע הא מסיק פ"ק דב"מ ה"מ היכא דשליח ב"ח ובאינו ב"ח דהאי עבירה גופא אע"ג דעבר משום לפ"ע לא קרינן ביה ב"ח ומחייב שולחו והילכתא כרבינא דהוא בתראה עי"ש ומשמע ג"כ דאם לא יכול להתברר בלשון בני אדם אזלינן אח' לשון תורה ושלוחו של אדם כמותו ואולי טעמו ג"כ מצד דצריך שליחות בשחוק להרויח או להפסיד משא"כ בדבר דא"צ שליחותו דומה למ"ש תוס' רי"ד פ"ב דקידושין לגבי מצוה שעל גופו דנ"ש שליחות ה"נ עיקר האיסו' הוא שגופו לא יעשה ולא גוף אחר ודומה להא דכתבו כל האחרונים לתרץ קושית תשובת פנ"י הא דאמירה לעכו"מ בשבת הוא רק מטעם שבות ולמה ל"א יש שליחות לחומרא וכתבו כיון דאין גופו עושה רק גוף אחר לא נעשה כלל שם עבירה ועיין ספר בית מאיר (סי' ה') וה"נ דכוותיה עיקר האיסור על גופו שלא יעשה אותו דבר בשביל שנשבע ואם נעשה ע"י אחר לא נעשה איסור כלל. ועיין מח"א דיני שלוחין (סי' ט) בנשבע שלא לקדש כיון דאין גופה אסורה על המקדש מה"ת רק מחמת שנשבע לא אמרינן ביה אין שלד"ע דהוא איסור שבדה מלבו עי"ש ולפננו דעת מהר"מ ז"ל דאין לחלק בזה:

וראיתי ברדב"ז (ח"א סי' רי"ד) דכתב ג"כ בדין נשבע שלא ישחוק וכתב דכוונת שבועתו היתה כדי שלא יפסיד והוי בכלל שבועתו אף ע"י אחרים ותו דקיי"ל שלוחו של אדם כמותו וכל דבר שהו' אסור לעשותו אסור לו לומר לאחרי' לעשותו ומשמע מדבריו דבכל הדברי' שנשבע שלא לעשות אף במה דא"צ תורת זכיה ושליחות אסור ג"כ ע"י אחרים וזה נגד דברי הריטב"א. ואף בדבר הצריך זכיה ושליחות י"ל קצת דתליא בהחקירה הנודעת בסוג שליחות מה הוא כחו אם השליח נעשה כמשלח היינו דידו ועשיתו נעשה כיד דמשלח או דהשליח יש לו כחו של המשלח ודבר זה תליא במחלוקתן של הראשונים בכמה מקומות וחדא מינייהו בממנה שליח לגרש אשתו ואח"כ נשתטה המשלח דלדעת רמב"ם מה"ת הוי גט ולדעת הטור אף מה"ת ל"ה גט ועיין קצוה"ח (סי' קפ"ח) באורך בזה דהא דאין גט לאח"מ הוא מטעם דכבר נפסק האישות ע"י מיתת הבעל וכן לגבי שיחרור וקנין לאח"מ הוא מה"ט דכבר נפסק זכיותו של המת אבל שליחותו ל"נ לכך מהני מה"ת כ"ז שהוא חי אף דאין לו דעת [ועיי"ש שהוכיח שכן דעת רש"י גיטין (דף ט' ודף י"ג) אולם ברש"י גיטין במתניתין (דף כ"ח) כתב ול"ח שמא מת ובטל שליחותו] וע"כ דסוג שליחות הוא דהמשלח מסר כחו וזכותו להשליח ומעש' השליח לצורך משלחו הוי כמו שהמשלח עושה עם דעתו. ודעת הטור דמה"ת ל"ה גט והיינו דסובר דעשיות ודעת השליח זכה בו המשלח להיו' כמותו והוי דעתו וידו של המשלח בענין זה וכיון דהמשלח אין לו דעת ל"מ השליחות ובמקומו הארכתי בזה ת"ל טובא ויבואר אי"ה בחלק אה"ע. וה"נ אם נאמר דמעשה השליח הוי כיד של המשלח הוי כמו דהוא עושה דבר זה ועבר על שבועתו ואם נאמר דהשליח זכה בזכותו של המשלח א"כ לא נעשה שום איסור אף דמצוהו ואף איסור דרבנן אין ע"ז מטעם אמירתו כיון דלא נעשה כלל איסור ופעולה האסורה אם אינו בשליחותו ואף אם עושה בשליחותו. ומ"ש התפל"מ מדהע"ה אם נאמר דבנו שהע"ה עשה בשליחותו אף שהיה אחר מיתת דהע"ה מ"מ לדעת רמב"ם י"ל דלא נתבטל השליחות רק הא דל"מ לגרש לאח"מ הוא משום דכבר נפסק כח האישות וכמ"ש רש"י וקצוה"ח הנז' אבל לעולם י"ל בדברי' אחרי' יש מקום לומר דעושה בשליחותו. ברם דהמע"ה שנשבע לשמעי שלא יהרוג י"ל דהיינו בחיו. וגם שלא יהרוג בשביל חטא זה אבל מה ששלמה המע"ה סיבב בחכמתו שילכד ושיהרוג ע"ז לא נשבע וגם לא צוה לו אביו שיעשה בשליחותו אדרבה אמר לו אל תנקהו כי איש חכם אתה וידעת את אשר תעשה לו. ומה חכמה היה צריך לזה הא כיון שדע"ה נשבע לו לאמר אם אמיתך בחרב אם נאמר דע"י שליח רשאי לעשות מזה נראה קצת דאף ע"י שליח אסור ואלו לשון בני אדם הוא גם לא ע"י שליח ולכך אמר לו שיעשה בחכמה דהמיתה יסבב בשביל גרמות ד"א וע"ז ודאי ל"ה השבועה אם יעבור אח"כ על שבועתו ונגד חק המלכות:

ועל דברי מהר"מ רויטנבורג שכתב אם לא יכול להתברר לשון ב"א ילך אחר לשון תורה ומשמע דמטעם ספק הוא כיון דהוי חסרון ידיעה ואינו יכול להתברר וא"כ הא ס' ממון הוא לקולא היכא דהוי ס' בחיובא אף דהוי ממון עניים כמבואר (סי' רנ"ט) ואמאי חייבו לשלם הזקוק ויש לומר כיון דס"ל מה"ד שלוחו של אדם כמותו כ"ז שלא יתברר דלשון ב"א הוא רק ע"ע חייב ועדיין צ"ע בכ"ז:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף