אמרי בינה/דיני יום טוב/ג
|
< הקודם · הבא > |
אם בישל ביום־טוב דבר האסור מדרבנן כתב השאגת־אריה (סי' ס"ד) דלא עבר על דאורייתא כיון דמדאורייתא כשר אמרינן הואיל ואף דבודאי לא יאכלו האורחים מזה וממילא לא הוי אוכל נפש וגם דלא שכיח דיקלעו אורחים וירצו לאכול דבר האסור מ"מ כיון דמניע' האכיל' הוא רק מדרבנן לא עבר על דאוריית' ולכאורה י"ל למה שהעל' הנתיבות משפט (סי' רל"ד) דאם אכל איסור דרבנן בשוגג כשלא ידע שהוא איסור אין צריך שום כפרה והוי כלא עבר מאומה והביא ראיה מעירובין (דף מ"ז) בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא עי"ש א"כ י"ל דשפיר שייך הואיל דאם יתרמי דאחד יאכל בשוגג הוי כאכילת היתר אולם כבר השגתי ע"ז בס' דברי חיים דיני נזקי ממון (סי' א) והבאתי ראיות ברורות דאף איסור דרבנן כשאכל בשוגג צריך כפרה כמו במס' תרומות (פי"א) דבש תמרים ויין תפוחים ושאר כל מיני פירו' של תרומ' ר"א מחייב קרן וחומש הרי אף בתרומת פירות שהוא מדרבנן מ"מ חייב בחומש מוכח דצריך כפר' ודוחק לומר הואיל דקרא שם תרומ' חל אף מה"ת דהא מצינו כמה פעמים דמקילין בתרומת פירות שהוא מדרבנן הרי אף דקרא שם תרומה מ"מ לא הוי רק תרומה מדרבנן ובכ"ז צריך כפרה אם אכל בשוגג וכן מבואר מדברי רמ"א יו"ד (סי' קכ"ג) בשתה יין נסך בשוגג צריך כפר' ואף סתם יינם ועוד מוכח מכמ' מקומות כן והא דבדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן מבואר ברדב"ז (ח"ד סי' י"ט) שהוא דוקא אם להרב ברור הדין והתלמיד יודע אך להקשות ע"ש א"כ כיון דאף בשוגג צריך כפרה שוב מה לי כשבישל איסור תורה דל"א הואיל ומה לי אם בישל איסור דרבנן הא סוף סוף לא יאכלו האורחים:
והפ"מ בפתיחה להלכות יו"ט (פ"א אות י"ט) כתב וז"ל ונסתפקתי בישל בשר עוף בחלב ביו"ט ע"מ לאכול ואכלו אי לוקה על הבישול דיו"ט אי לאו ואם בישלו ע"מ שלא לאכול לוקה דהואיל אי מקלע אורחים או הוא אי בעי לאכלו הא ליתא כיון דאינו רוצה לעבור על איסור דרבנן תו אין ראוי לו מקרי ושלא לצורך בישול אלא אי בישל ע"מ לאכול ואכלו מי אמרינן כיון דמה"ת מותר בשר עוף בחלב אוכל נפש מקרי מה"ת ולא לקי א"ד הואיל ומדרבנן אסור תו לקי דלא לכל נפש הוא ודבריו מוקשים הא כשבישל ע"מ לאכול ואכל אינו לוקה אף אם אסור מה"ת כמבואר בש"ס ביצה (דף י"ב) במבשל גיד הנשה בחלב בי"ט דאמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך ועי"ש בתוס' דאף שהוא אסור כיון שהיה בדעתו של זה לאכלו היינו צורך יו"ט. ובאמת י"ל אף אם לא אכל אח"כ ג"כ אינו חייב כיון דמתחלה בישל על דעת לאכול הוי צורך יו"ט ועי"ש בצל"ח די"ל אם אכל אף לב"ש דל"ל מתוך ג"כ פטור ממלקות על הבישול ומ"ש הפ"מ דלא לכל נפש הוא ז"א רק כמו מוגמר דגוף הדבר א"צ רק למפונקים זה הוי דבר שאינו שוה לכל נפש אבל בישול דבר מאכל הוי צורך כל נפש רק אכילה זאת אסורה וארי' הוא דרביע עלי' מצד האיסור אבל עצם אכילה זאת הוא דבר השוה לכ"נ ועי' ס' החינוך (פ' אמור) שכ' לענין אוכלין אפי' מאכל שאין דרך לעשות אותו כל אדם אלא המלכים ושרים גדולי' מותר לעשו' אותו כל אדם דמ"מ עיקר אכילה דבר השוה לכל נפש הוא ועי' כתובות (דף ו') דבר הצורך לכל נפש קאמינא ובש"מ שם וה"נ אף אכילת איסור תורה מ"מ מזון לכל נפש הוא רק איסורא רכיב עלי' וכבר דברתי בזה למעלה (סי' ב'). ועיין ט"א מס' מגילה באבני מלואים (דף ז') שכתב דאף אם מבשל איסור לר"ל הוי מדאוריית' לצורך שיכול לאכול חצי שיעו' ולר"י דח"ש אסור מה"ת כ' דמ"מ הוי צורך קצת שיכול לאכול שלא כדרך אכילה והרגשתי בזה דשלכד"א הוי אינו שוה לכל נפש ולהט"א פשיטא לי' דזה הוי דבר השוה לכל נפש ואכילה ממש פשיטא דאם בישל ע"ד לאכול איסור דאינו לוקה רק הש"א דן אף אם אינו עושה על דעת לאכול מכל מקום שייך לומר הואיל לגבי איסור דרבנן לפטרו ממלקות ובאמת הא דמתרץ הט"א קושית תוספות גבי מבשל גיד דהוי לק לענין שלכד"א יקשה הא אף אם ל"ל מתוך מ"מ הא שייך הואיל דבידו לאכול ומבואר בר"ן בהא דעיסת הכלבי' דהואיל דבידו מהני אף לר"ח וע"כ דשלכד"א ל"ה אף צו"ק וא"כ אף מתוך ל"ש בזה ועיין בחידושי הח"ה ביצה שם דכ' כיון דחשב עליו לאכלו שייך מתוך דלא גרע מדברים שאינו אוכל והן לצורך נפש מכיון שהוא אכלו וע"כ הא דל"א דל"ה דבר השוה לכל נפש דכוונתו כמו שכתב הש"מ כתובות שהבאתי סוף סי' הקדום דהוי צורך אכילה עכ"פ מבואר דאף אכילת איסור מדבר תורה אם אכלו הוי כצורך נפש ואף אם אינו אכלו י"ל הואיל דבידו עדיף ואינו לוקה אך אם נאמר דאף אם אכלו אינו עובר רק מטעם מתוך י"ל הואיל שיהיה פטור מטעם מתוך לא אמרינן כמ"ש השא"ר (סי' ק"ב) דהואיל ומתוך תרוייהו בהדדי ל"א ועוד יש לגמגם בדברי הט"א למ"ש לעיל דיני פסח (סי' ז') להוכיח מדברי רמב"ם הלכות יסה"ת דבאיסורי הנאה אף דאוכל שלכד"א מ"מ חשיב אח"כ כנהנה מן האיסור דרך הנאה מילוי הכרס מהנאות מעיו רק לדעתו אינו לוקה על הנאה ושלא כדרך אכילה דמותר מה"ת היינו בדבר המותר בהנאה אבל האסור בהנאה לא משכחת בו רק שלא כדרך הנאתו בעושה רטיה מדבר מאכל א"כ אף אם יאכל הגיד שלכד"א מ"מ הנאות מעיו יש לו וכיון דאסור בהנאה מצד בב"ח ל"ה אף צורך קצת:
וקצת י"ל ראיה דאינו לוקה מש"ס פסחים (דף מ"ו) דפריך לרבה דאית ליה הואיל מהא דמבשל ביו"ט גיד בחלב ואי אמרת הואיל אהבערה לא לחייב דחזי לי' לצרכו א"ל אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה ופריך ומוקצה דאורייתא ועוד הא אין חילוק מלאכות ליו"ט וצריך להבין לס"ד דמוקצה דאוריית' לחייב שש דהיינו גם אהבערה כיון דשוב ל"ש הואיל דלא חזי לצרכו וכבר עמד ע"ז בצל"ח שם וכ' כיון דאמרינן אפיק הבערה תו לא צריך לאוקמי הברייתא כב"ש דל"ל מתוך רק אף כב"ה דאמרינן מתוך לכך ל"ח על הבערה ועל הבישול הי' סובר דלא שייך מתוך דאכילת איסור ל"ה אף צורך קצת כקושית תוס' ביצה ולפי זה יקשה הא יכול לאוקמי לעולם דמוקצה דרבנן ומטעם זה חייב על הבערה דשוב לא חזי לצרכו ול"ש לומר הואיל כיון דעכ"פ מדרבנן אסור לשמש במוקצה וממילא חייב על הבערה ועל הבישול ושוב לא יקשה ג"כ דאין חילוק מלאכות ליו"ט דהוי כמו לס"ד וכמ"ש הפנ"י שם בביאור. אלא ודאי כיון דעכ"פ מדאורייתא חזי לצרכו דמוקצה ל"ה כ"א מדרבנן שפיר אינו לוק' מה"ת ושייך לומר הואיל וכמ"ש הש"א שוב ראיתי שכבר העיר בזה מרן רעק"א ז"ל בדו"ח מערכה ז' ועל דברי הט"א שכתב דשלא כדרך הנאה ואכילה הוי כצורך קצת יקשה אמאי הקשה הש"ס רק על הבער' וקאמר אפיק הבערה הא על בישול ג"כ נימא הואיל דחזי לצרכו לאכול שלא כדרך אכילה ולא יתחייב גם קשה ע"ז מש"ס ביצה דף כ"א) עובדא דשמעון התמני שהתיר לשחוט לבלשת וא"ל דעבר על לכם ולא לנכרי והקשה בש"ס דנימא הואיל וקאמר עגל טריפה הוי ואכתי אמאי עבר על איסור תורה נימא הואיל אולי רצה לאכול שלכד"א ועי"ש בש"מ דכל עיקר קושית הש"ס הי' על מאי דאמר לי' דעבר על איסור תורה ומזה מוכח לכאורה כיון דעכ"פ מדרבנן אסור לאכול יהי' מאיזה טעם שיהי' שוב לא שייך לומר הואיל דחזי לצרכו או דשלא כדרך אכילה ל"ה כלל בגדר אכילה ול"ש הואיל:
שוב ראיתי בתשובת רעק"א ז"ל (סי' ה') שהביא דברי הש"א הנ"ל ורצה ליישב בזה דברי תוס' שבת (דף צ"ה) ד"ה והרודה דהקשו אמאי חייב לר' אלעזר ברודה חלות דבש הא ר"א ס"ל דאמרינן הואיל אי מקלעי לי' אורחים וקשה הא אף דס"ל לתוס' דתלישה מותר ביו"ט לצורך או"נ הא עכ"פ מדרבנן אסור ואף בדיעבד אסור משום פירות הנושרין א"כ אזדא ההיתר דהואיל וממילא עבר אדאוריית' ולדברי הש"א א"ש דמ"מ כיון דמה"ת שייך הואיל אינו לוקה ושוב כ' דאינו ראי' מזה רק יש מקום לומר דחולה שא"ב סכנה הצריך בשבת לפירות שנשרו בשב' דמותר כמו כל שבות מלאכה דשבת ויו"ט ושייך שוב הואיל ואי מקלעי אורחים דהיינו חולה שאין בו סכנה דדוקא חולה שיש בו סכנה כתבו התוס' פסחים דלא שכיח כלל אבל א"ב סכנה שכיח עי"ש וקשה חדא הא להדיא מבואר בהרא"ה בבדה"ב (כלל ג' שער ז') דאיסור מוקצה אסור לחולה שא"ב סכנה ועי"ש שכ' ליישב מהא דגונח יונק חלב בשבת כתובות (דף ס') שהעיר משם הגאון רעק"א ז"ל לדון להתיר מוקצ' לחול' שא"ב סכנה ומהיכא תיתי נעשה מחלוקת ולומר דתוס' ס"ל דשרי להאכיל לחולה שאב"ס ועוד זה ודאי לא שכיח לגמרי שאותו החולה יהי' צריך לדבש זה דרק לס"ד הקשו התוספות דיתבטל כל מלאכת שבת כיון דיש עכ"פ אופן שיצטרך לאותה המלאכה וכיון שכתבו התוס' דבעי דוק' דבר השכיח שוב אף חולה שאב"ס ג"כ לא שכיח שיהי' צריך לו דוקא דבר זה וכ"כ בס' חתם סופר או"ח (סי' ע"ט). עוד כ' שם הגר"ע לדון דיכול לתת לקטן להסוברי' דאיסור דרבנן רשאי להאכיל לקטן ושייך שוב הואיל ולדבריו גם בנידון דהש"א ראוי לומר הואיל אך א"כ אף באיסור תור' נימא הואיל דראוי להאכיל לקטן שלא כדרך אכילה או לחולה שאב"ס שלכד"א. ושוב קשה מש"ס ביצה מה משני שהי' עגל טריפ' וכן למה חייב על בישול גיד נימא הואיל דראוי לחולה שאב"ס או לקטן שלכד"א וגיד י"ל דהוי בשר בחלב ג"כ ומזה נראה קצת דשלכד"א לא הוי שם אכילה כלל:
עוד נראה ראי' מהא דקאמר בש"ס פסחים שם אחרישה לא לחייב הואיל דחזי לכסות דם ציפור ולפירוש ריב"א חולין (דף קמ"א) והרשב"ם קאי על חרישה דיו"ט דעכ"פ לא יתחייב מלקות הואיל דחזי לכסות מצד דעשה דוחה לל"ת ולא נשאר אלא עשה הרי אף דאסור לכתחלה מ"מ אהני סברת הואיל שלא ללקות וכמו כן אף דבר האסור מדרבנן שייך הואיל אולם הש"א בספרו טורי אבן סוף מס' חגיג' האריך לבאר קושית הש"ס הנ"ל באופן אחר ע"פ סברתו דהואיל ומתוך חדא בחברתה מישך שייכי דע"י סברת הואיל הוי צורך קצת ואמרינן מתוך עי"ש והגרע"א ז"ל יחס סברא זו לתוס' ורשב"א שבת (דף ל"ט) שכתבו לב"ש דלית להו מתוך כ"ש דל"ל הואיל והקשו עליהם דא"כ מאי פריך בש"ס מברייתא דהמבשל הא הך ברייתא מוקמי בביצה כמ"ד דל"ל מתוך וממילא ל"ל הואיל וזה יש ליישב בקל למ"ש הש"מ ביצה שם משם רשב"א דרבה אית לי' מתוך כר"י אלא במבשל גיד פליגי דר"י סבר כיון דמתהני מני' אפילו באיסור לא לקי ורבה סבר אע"ג דאמרינן מתוך מבשל גיד חייב כיון שאין ראוי לו בהיתר עי"ש א"כ שפיר הקשה הש"ס אהבערה לא לחייב דנימא הואיל בשלמא אם לא נאמר הואיל למחשב לצורך קצת אתי שפיר דאכילת איסור ס"ל לרבה דלא הוי אף צו"ק אבל אם נאמר דע"י הואיל הוי צו"ק הא יכול לעשות ע"י הבערה צורך של היתר ונימא הואיל דחזי לצרכו אך בזה שוב קש' לוקי במבשל בעצי מוקצה ואף דהוי דרבנן מ"מ לא חשיב צו"ק בשלמ' אם נאמר בפשיטות דע"י הואיל אמרינן כיון דאפשר להיות מלאכה זאת להיתר לא לקי ולא אסרה תורה מלאכ' שיכול להיות להתירא בזה אמרינן אף דאסור מדרבנן מ"מ לא לקי כיון דמה"ת מותר וכמ"ש הש"א אבל אם מטעם מתוך אתינן עלי' למחשב לצו"ק מצד הסבר' י"ל כיון דאינו ראוי בשום אופן לא הוי צו"ק ולא שייך לומר מתוך. ובלא"ה כבר כתבתי בזה בהגהותי בדברי חיים דיני יו"כ (סי' ד') להקשות דאיך אפשר לומר דע"י סברת הואיל חשבינן לצו"ק ושוב אמרינן מתוך דהא בש"ס פסחים שם סובר הש"ס דר"א ור"י פליגי בפלוגתא דרבה ור"ח ור"א סבר כר"ח דאמרינן הואיל והא ר"א מתלמידי ב"ש הוא וב"ש ל"ל מתוך ואיך נאמר דלר"א שרי לאפות ע"י הואיל וע"ק מש"ס פסחים (דס"ב) דהק' על רבה שם דס' בשוח' למולין ע"מ שיתכפרו בו ערלים שאינן מנויין דכשר ול"א הואיל דאי מל ראוי הוא מהא דאמר רב' באופה מיו"ט לחול דאמרינן הואיל ומה מדמה הש"ס בשלמא במלאכת יו"ט דאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך היכא דהוי צו"ק שפיר ע"י הואיל חשיב צו"ק משא"כ בשוחט ע"מ שיתכפרו בו ערלי' דנאמר ע"י הואיל דאי בעי מתקן נפשו נאמר דהוא בר כפרה י"ל דלא אמרינן א"ו דסברת הואיל כיון דאפשר שיהי' פטור מדמה הש"ס שפיר לחומרא שם דנימא הואיל דאי בעי מתקן נפשי' אולם למ"ש הרמב"ן במלחמות א"ש דהוא כתב אי ס"ל לר"ח הואיל לחומרא הו"ל למימר דאינו לוקה ועוד אי הואיל דינא הוא מ"ש לקולא מ"ש לחומרא אטו הואיל ספיקא הוא ועוד הואיל דהתם לאו הואיל דאתי הוא שאפי' זרק ע"מ שיתכפרו בו ערלים לר"ח פסול אע"ג דלא אפשר לי' לתקוני נפשי' שיהא ראוי לכפר' בזריקה זו והאריך בזה וכתב לד"ה אין הואיל אלא בדבר שאפשר שיבא לעולם ושם אמרינן הואיל ובזמנו פסול שלא בזמנו נמי פסול והאי הואיל לאו הואיל דעביד דאתי לעולם הוא ואפ"ה אמרינן הואיל לר"ח משא"כ בשאר איסור והיתר לד"ה לא אמרינן הואיל אלא בדבר שאפשר שיבא לעולם אלא הנח לקדשים שכל שם שחל עליו לפסול בזמן א' פוסל לעולם עי"ש באורך וא"ש דברי הרשב"א ג"כ ממילא אך מה דנראה מדברי הרמב"ן דביו"ט סברת הואיל הוא משום דאפשר גם אח"כ שיהי' לצורך אבל היכא דאי אפשר בעולם אח"כ דאתי ל"ש סברת הואיל יש להבין מקושית הש"ס אחרישה לא לחייב דנימא הואיל דחזי לכסות דם ציפור דבזה ל"ש שיזדמן אח"כ דתו לא הוי בעידנא דעבר על הלאו ולא יפקיע קיום המצוה דאח"כ חיובו דלמפרע וע"כ צ"ל הואיל דבשעת חרישה אי הי' דם ציפור ויש לדחוק בזה:
ועיין תוס' פסחים שם שכתבו הא דרשב"ג סובר דלחם הפנים דוח' יו"ט דסובר דאמרינן הואיל אי בעי פודה וקשה הא אין פודין ביו"ט וכן הקשה בשעה"מ וע"כ צ"ל דעכ"פ שייך הואיל מדאורייתא שוב לא נשאר רק איסור דרבנן ובמקדש מותר ובזה מוקשין שם דברי הצל"ח שכתב דלכך נקט ב' ימים טובים של ר"ה כשבאו עדים מן המנח' ולמעלה דאל"כ רק מספק אולי לא יבואו עדים ביום ה' או יבואו היום יכול לאפות ביום ה' ואם יבואו עדים יכול לפדות הא לר"ח דל"ל הואיל ממילא כיון דאין פודין ביו"ט א"כ אם יבאו עדים יהי' מחר חול ויאפה מחדש ושל יום ה' עבר על דאורייתא כיון דאין פודין ביו"ט והואיל לית לי' לרב חיסדא]:
ודע דמבואר מדברי תוס' פסחים דאף בשבת אמרינן הואיל דחזי רק הא דל"א במלאכת שבת הואיל דחזי לחולה שיש בו סכנה משום דל"ש ולפי"ז נראה היכא דעשה מלאכת איסור בשבת ואח"כ הקרה חולי שיש ב"ס וצריך לאותו מלאכה פטור למפרע מן חיובו ובהא י"ל דאף ר"ח מודה רק דסובר דל"א הואיל כ"ז שלא באו אורחים ולגמר מחשבתו שאפה לצורך חול אבל אם באו אורחים ואכלו ביו"ט דלא נגמר מחשבתו מודה ר"ח דפטור ועיין ש"ס מנחות (דף ס"ד) נמצאת ראשונה כחושה בב"מ מהו בתר מחשבתו אזלינן וגברא לאיסורא קא מכוין א"ד בתר מעשיו אזלינן ומסיק בש"ס דהיינו דרבה ורבא שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים חייב. להעלות דגים והעל' תינוק ודגים רבה אמר פטור זיל בתר מעשיו ורבא אמר חייב זיל בתר מחשבתו ואף למאן דחייב כבר כתבו תוס' שם דל"ד לאופה מיו"ט לחול דפטור מטעם הואיל ונימא ה"נ הואיל דפטור ליה אתינוק פטור ליה אדגים דהתם אפייתו היא צורך יו"ט אבל הכא צידת דגים ל"ח בשבת והיינו אף דאם היה כוונתו על התינוק אז אף אם היה ג"כ כוונתו על דגים פטור כמבואר יומא (דף פ"ד) ועיי"ש בתוס' יום הכפורים היינו כיון דמחשבתו ומעשיו היה בדבר המותר אבל היכא דהיה כוונתו רק על דגים אף דהעל' תינוק מ"מ אזלינן בתר מחשבתו שהוציא מכח אל הפועל ודגים ל"ח כלל ורבא דפוטר סובר כיון דהמעשה עכ"פ היינו פרישת המצודה איתעבד למפרע בהיתר אזלינן בתר מעשיו. ובאמת יש להבן שם בש"ס ללשון ראשון דקאמר ע"כ רבה לא פטר אלא כיון דשמע אבל לא שמע לא וכן ללשון השני דהיינו פלוגתייהו ומאי דמיון זה לנמצאת ראשונה כחושה בב"מ דשם כל המעשה הוא לצורך דבר ההיתר ולא גרע מאופה מיו"ט לחול דאמרי' הואיל ק"ו בזה דאיגלאי מילת' למפרע דהיה לצורך ועיי"ש בתוס' בהא דס"ל לר"א דאפילו נתכפר בשניה דחייב דלא דמי לבעיא בתר מחשבתו או בתר מעשיו דהתם אם יבא אליהו ויאמר שהוא כחושה בבני מעיים הי' מביא שמינה והיינו דעל עתידות ל"א אם יבא אליהו אבל על מה שעבר שפיר אמרינן אם יבא אליהו ואזלינן בתר מעשיו וא"כ בדגים ותינוק דנגמר מחשבתו ובמעשה איסור דצד דגים ואף שהעלה תינוק ג"כ מ"מ צידות דגים היה באיסור וגם אז ל"ש לומר אם יבא אליהו כיון דהוא על עתידו' האפשרי שיצוד גם התינוק ולכך חייב משא"כ בנמצאת כחושה בב"מ דאף דנגמר מחשבתו מ"מ כל המלאכה הוא לצורך היתר י"ל דלכ"ע פטור וכן מוכרח לחלק בדברי ראב"ד בהשגות (פ"ב הט"ז) משבת דהשיג על הרמב"ם דפסק הואיל דהעלה תינוק עם דגים פטור ורוצה לפסוק כרבה דחייב וע"כ אף דס"ל הואיל היינו כיון דצידת דגים הוא באיסור ומה"ט לא השיג ראב"ד בהלכות שגגות (פ"ב) כשכתב נמצאת הראשונה טריפה בב"מ ה"ז פטור דבזה כיון דכל מעשיו הם לצורך היתר לכ"ע פטור] ובדברי רמב"ם מ"ש הואיל והעלה תינוק ה"ז פטור מחטאת אעפ"י של"ה כוונתו אלא לצוד מפני שהיה שוגג ואין לזה הבנה הא אף אם היה מזיד וקבל התרא' ג"כ פטור דאזלינן בתר מעשיו וכבר כתב הרמב"ם שם דכל החייב על זדונו כרת חייב על שגגתו חטאת וא"כ למה כ' מפני שהיה שוגג] עכ"פ ודאי היכא דאתברר שמלאכתו היה לצורך דבר המותר פטור. אך מ"מ י"ל אם אח"כ בא המקרה חולי שיש בו סכנה דומה לנתכפר בשניה ע"י שנשפך הדם דבא המקרה אח"כ דבזה למ"ש בתוס' אזלינן לכ"ע בתר מחשבתו עיי"ש בלח"מ דעמד ע"ז מה דהרמב"ם לא הביא הדין אם שחט שמינה ואח"כ הכחישה דחייב אף אם נתכפר בשניה וצ"ע בכ"ז:
ודע דדעת בעה"מ שלא לפסוק כרבה והעלה דל"א הואיל ואע"ג דקיי"ל כר"א דאמר לא תקרא שם עד שתאפה הוא מטעם דכל חדא וחדא חזיא ליה ומשום ב"י שרינן ליה אף לכתחילה והביא ראי' מדפסקינן אין מזמנין את גוי ביו"ט גזירה שמא ירבה בשבילו והא מכרעת כר"ח ובספר שעה"מ עמד ע"ז הא כיון דקיי"ל כר"א דכל חדא וחדא חזיא ליה ומדרבנן הוא דאסור א"כ אמאי אין מזמנין משום גזירה שמא ירבה בשבילו הא אף אם ירבה בשבילו אינו אסור מה"ת דאמרינן הואיל דכל חתיכה וחתיכה חזיא ליה וכיון דליכא אלא איסור דרבנן היכא גזרי' עלה לפי דעתו ונראה דאף לר"פ דקאמר ע"כ ל"ק ר"א משום דכ"ח וחדא חזיא ליה הוא דוקא כשאינו מברר דאינו מבורר איזה פת יקח לחלה לכך כל חדא חזיא ושייך הואיל על כל חדא וחדא אף דעכ"פ יפריש חלה אחת ואינו ראוי לו מ"מ כ"ז שלא בירר שייך ביה הואיל דבידו לאכול כל חדא וחדא וכשאופה אמרינן בכל פעם דזאת לא תהיה חלה אבל אם מברר פעם אחד דזאת הוא אף שבידו להחליף מ"מ אסור מה"ת ולכך שייך לומר גזיר' שמא ירבה בשבילו היינו שיברר מנה יפה לכבד הגוי שזימנו בו ועושה מלאכה דאורייתא דכיון שכבר בירר ל"א תו הואיל וז"פ:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |