אמרי בינה/דיני יום טוב/ב
|
< הקודם · הבא > |
לעשות מלאכה ביום־טוב לצורך הנאות הגוף מבואר מש"ס כתובות (דף ז') דמותר מטעם מתוך וכ"כ להדיא בר"ן מס' יו"ט (פ"ב) בהא דב"ה מתירין להחם חמין לרגליו ולעשות מדורה להתחמם כנגדה דכיון דמתהני בה שרי משום מתוך והיינו ל"מ לרחוץ בחמין דהוי כאוכל נפש דרחיצה כשתיה אלא אף להתחמם במדור' מותר מטעם מתוך. והקשו במחברים א"כ יקשה על רבה דפריך (בדף י"ב) ממה דב"ש וב"ה בהא פליגי דלמא בעירוב והוצאה פליגי והיינו דב"ה לית לי' מתוך ותיקשי לי' מתניתין דעושה אדם מדורה דשרי ב"ה מטעם מתוך א"ו דמההיא ליכא ראיה משום דהנאות הגוף חשיב כאו"נ:
ולכאורה י"ל דזה תליא במחלוקת ר' יהודא וחכמים דחכמי' דס"ל לאסור מכשירי אוכל נפש דדרשו מה דכ' לכם למעט לכם ולא לגבוה ולא התירה התורה רק צורכי או"נ ממילא הנאות הגוף ג"כ לא ידענו להתיר רק מטעם מתוך דנימא מתוך שהותרה מלאכה הזאת לצורך או"נ הותרה לגמרי מה"ת לדעת רש"י ורמב"ם אף שלל"צ כלל ולדעת תוס' כשיש צורך קצת אבל לר"י דסובר דמכשירין מותר ביו"ט מדכ' לכם מרבה לכם לכל צורכיכם אך מדכ' הוא למעט אמרינן הוא ולא מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט ומדכ' לכם מרבה הכל אף מכשירין כשאי אפשר לעשותן מעיו"ט וכמבואר בש"ס (דף כ"ח) ממילא התירה התורה לעשות צורכי הנאות הגוף אף למאן דל"ל מתוך. ולפי"ז ל"ק על רבה דהי' סובר דב"ה ל"ל מתוך ואעפ"כ מותר לעשות מדורה להתחמם כנגדה די"ל ב"ה סברי כמו ר' יהודה דמכשירי אוכל נפש מותר לעשות ביו"ט ממילא לדידי' דרשינן לכם לכל צרכיכם וצורכי הנאות הגוף בכלל להתיר בלא מתוך ורב פפי שאמר לרב פפא מאי דעתך מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלל"צ אלא מעתה מותר לעשות מוגמר ביו"ט דמבואר דלעשות חבורה לצורך בעילה דהוי הנאות הגוף הוא רק מטעם מתוך שרי י"ל להמבואר במס' יו"ט (דף כ"ב) דאסור לכבות הנר מפני דבר אחר ופריך מהא דאין מכבין הבקעת כדי לחוס עליה ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדירה מותר א"ל ההוא ר"י והיינו כפירש"י שם דלר"י דדריש לכם לכל צרכיכם מותר ואנן דאסרינן כרבנן דדרשי הוא לבדו ועיי"ש ברמב"ן מלחמות אף דמשמע דאסור לכבות אף להלכה ואנן דקי"ל כר' יהודא רק דאין מורין כן היינו באוכל נפש עצמו ולא רצו להתיר אלא מה שהן קרובין לאוכל נפש כמו גריפת התנור דאי לא שרית לי' אתי לאימנועי משמחת יו"ט אבל כבוי בקעת כדי שלא יתעשן וכבוי נר מפני ד"א אעפ"י שהוא צורך כל נפש לא רצו להתיר מכשירין עיי"ש ולפי"ז אף דקיי"ל כר"י וממיל' כל צרכי הנאת הגוף מותר מ"מ היינו לענין מכשירי או"נ ממש אבל לענין שאינם של או"נ צריך לפסוק כרבנן וממילא אף צרכי הנאת הגוף ממש אינו מותר רק מטעם מתוך:
אמנם לדעת בעה"מ שם דסובר דלדידן דקיי"ל כר"י במכשירין מותר אף לכבות הנר ולכבות הבקעת דסובר דלכ"ד פסקינן כר"י ממילא אף צרכי או"נ מותר אף אם לא אמרינן מתוך. וכן נמי דעת רוקח המובא ב"י (סי' תקי"ד) וכן נראה קצת מדברי רמב"ן עה"ת פרשת ויקהל ע"פ לא תבערו אש דכ' דאף דכ' לא תעשו מלאכה הי' אפשר שיוצא מן הכלל מלאכות או"נ כמו בחג המצות והביא דברי המדרש ר"נ אמר ל"ת אש למה נאמר לפי שנאמר כו' שומע אני יהי' רשאי להדליק לו את הנר להטמין לו את החמין ולעשות לו מדורה בשבת ת"ל לא תבערו וזה קרוב למה שאמרנו של"ה מלאכות הללו שהן הנאה לגופו בכלל איסור הראשון ורצה ר"נ לומר שלא בא הכתוב לאסור אפיה ובישול ושאר צרכי אוכל נפש שכבר נאמר להם את אשר תאפו אפו כו' אבל עדיין כל מלאכות שאדם נהנה בהם ואינן עושין אלא הנאה לגוף כגון הדלקת הנר ומדורה ורחיצת כל גופו בחמין יהי' מותרת כי זה מעונג השבת לכך נאמר ל"ת אש לאסור הכל עכ"ל הרי אף דאפיה ובישול נאסר להם בפירוש מ"מ לענין שאר צרכי הנאות הגוף צריך קרא מיוחד לאסור ממילא במקום דהותר מלאכת אפיה כמו ביו"ט דגם שאר צרכי הגוף בכלל ומותרין לעשות ביו"ט:
אולם מדברי רמב"ן בת"א מבואר להדיא דאף לדידן דפסקינן כר"י מ"מ לעשות מדורה להתחמם ושאר צרכי הנאות הגוף דמותר ביו"ט הוא רק מטעם מתוך שכ' שם לגבי הוצאות המת לקבורה ביו"ט דהוי כהוצאות אבנים לבנין שאין ב"ה אומרים מתוך משום דל"ש מתוך שהותרה אלא לצורך היום להנאת הגוף ממש דומה לאכילה כגון מדורה להתחמם כנגדה עיי"ש הרי דרק מטעם מתוך מותר ולא נכלל בכלל ההיתר של או"נ וצריך לומר ג"כ דכ' כן לדידן דמחמרינן שלא לפסוק כר"י רק לגבי או"נ וכמו שכ' במלחמות הנ"ל ובביאור עה"ת מפרש אליבא דר' יהודא דלדידיה דדרש מלכם לכל צרכיכם י"ל דצרכי או"נ והנאות הגוף שוין. אך מ"מ מנ"ל להתיר יותר צרכי הנאות הגוף לגבי שבת מצרכי או"נ וביו"ט אף דהותרה צרכי או"נ מ"מ צרכי הנאות הגוף אסור לרבנן רק מטעם מתוך ולר"י ילפינן מדכתיב לכם ולגבי שבת דאסרה התורה בפירוש צרכי אכילה מדכ' את אשר תאפו אפו ואשר תבשלו בשלו היה ס"ד דלצרכי הנאות הגוף יהיה מותר לעשות מלאכה עד שצריך קרא לזה לא תבערו אש:
ברם בילקוט איתא שם הגירסא שומע אני אינו רשאי להדליק לו את את הנר ולהטמין לו את החמין לעשות לו את המדורה מע"ש ת"ל ל"ת אש ביום השבת ביום השבת אי אתה מבעיר אבל אתה מעביר מע"ש ד"א ביום השבת אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר ביו"ט ועי"ש בז"ר מבעל מג"א די"ל דסד"א הואיל שהבערה אינו או"נ יהא אסור ביו"ט קמ"ל עי"ש. ולגירסא הזאת ל"צ קרא לאסור צרכי הנאות הגוף לעשות בשבת עכ"פ לדעת רמב"ן בת"א ור"ן הנאות צרכי הגוף מותר רק מצד מתוך. ומ"מ לרבה דהיה ס"ד דלא ס"ל לב"ה מתוך אעפ"כ מותר לעשות מדורה היינו מטעם די"ל דס"ל כר"י דדריש מלכם לכל צרכיכם:
אך קשה ממתניתין דיו"ט (דף ל"ב) אין פותחין את הנר מפני שהוא עושה כלי ואין עושין פחמין ביו"ט ואין חותכין את הפתילה ר' יהודא אומר חותכה באור מדסיפא ר' יהודא רישא לאו ר' יהודא ומבוא' דלרבנן אף דלא דרשי לכם מ"מ מותר לעשות הבערה כדי להזיע קודם גזירה כמבואר שם בגמרא פחמין פשיטא למאי חזי תני ר' חייא ל"נ אלא למוסרן לאוליירין לבו ביום ובו ביום מי שרי כדאמר רבא להזיע ועיי"ש ברש"י הטעם דאין עושין פחמין דאינהו נמי כלי נינהו לצורפי זהב עיי"ש ומשמע דמדרבנן הוי האיסור אבל מד"ת הי' מותר וכן מבואר מדברי הרא"ש מס' שבת (פ"ג ס"ז) שכתב דהבערה משום זיעה מותרת מן התורה כדמוכח מס' יו"ט דאפילו לעשות פחמין למוסרן לאוליירין מה"ת מותר עיי"ש הרי מבואר דאף לרבנן דר"י דדרשי הוא ולא מכשירין מותר לעשות פחמין מה"ת לצורך זיעה ואם נאמר דמדורה להתחמם אף דהוי צרכי הנאות הגוף וצרכי כל נפש מ"מ מותר רק מטעם מתוך שהותרה לצורך או"נ יקשה על רבה דהי' ס"ד דב"ה לית ליה מתוך. וראיתי בחי' רשב"א ביצה (דף כ"א) שכתב ג"כ דמהא דמדורה שמעינן דב"ש וב"ה במתוך שהותרה הבערה לצורך פליגי והא דדף י"ב דפליגי אמוראי הכי קאמרי מהא לא תשמעיניה אלא דהכי שמעינן לה אלא דקשיא לי קצת הא דאמר ר"י הבערה ובישול אינו משנה דלב"ה אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלל"צ ול"ל לר"י למימר מן הוצאה לימא לב"ה אמרי' מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלל"צ דהא אמרוה הכא בהדיא וי"ל דברייתא לא שמיע להו עיי"ש א"כ מיושב ג"כ מה שהקשתי ממתניתין דאין עושין פחמין ביו"ט דבאמת ידע רבה דלב"ה מותר מטעם מתוך רק אמר מהא לא תשמעיניה וגם במשנה הזאת אינו מבואר דלב"ה אית לי' מתוך לכך הוכיח ר' יוחנן מהוצאה. אך מ"מ יקשה מהא דרב פפי דאמר לרב פפא מה דעתך מתוך שהותרה הבערה לצורך אלא מעתה יהי' מותר לעשות מוגמר וכבר כתבו תוס' לפרש דהי' סובר דטעמא דב"ה משום דאין עירוב והוצאה ויקשה וכי לא ידע ממתניתין דמדורה ואף אם נאמר דלר"י דדרש לכם מדורה מותר אף בלא מתוך יקשה מהך מתניתין דאין עושין פחמין דמשם מבואר דאף לרבנן דר"י דדרשי הוא ולא מכשירין ולא דרשו לכם לכל צרכיכם ומ"מ מותר לעשות מלאכה לצורך הנאות הגוף וע"כ דאמרינן מתוך:
גם מבואר ממתניתין הנ"ל דאף לרבנן דלא דרשו לכם מ"מ בקוע עצים מותר וכמו שכתב הראב"ד בהשגות (פ"ד מיו"ט) דיש מכשירין שהם כאוכל עצמו ותבלין ומלח שנכנסין לאוכל עצמו התירו זה כדרכו וזה ע"י שינוי אפי' לדעת חכמים וכתב ואפשר דבקוע עצים מפני שא"א לאפות ולבשל בלא עצים עשו אותו כדיכת המלח והתירו אותו ע"י שינוי והר"ן כ' דהיתר הבקוע הוא בשביל מתוך דמותר לעשות מדורה ולהתחמם כנגדה ואז נהנה מן המכשירין עצמן ושרי אף באפשר לעשות מאתמול ואף לבשל בהן שרי משום מתוך ועיין ב"י (סי' תק"א) שהקשה הא מדורה אינו מותר רק מטעם מתוך ועיי"ש במג"א מה שמתרץ דבאמת מדורה להתחמם הוי רק כאוכל נפש והותר מטעם מתוך וכיון שמדורה מותרת לבקוע עצים לצורך מדורה כיון שנהנה מהעצים עצמן ל"ד למכשירין וכיון שהותרה בקוע לצורך חימום מותר נמי לצורך בישול. ודבריו מוקשים כיון דלצורך בישול כשאינו נהנה מן העצים ממש רק מן המכשיר אסור לבקוע דקים דלא הותרה מלאכה הזאת לצורך בישול מה"ת יהי' מותר כיון דלצורך חימום לא הותר ההבערה רק מטעם מתוך וחזינן דצרכי הגוף לא הותרה רק מטעם מתוך א"כ אף דגוף הבערה מותר מ"מ מה"ת יהיה מותר לבקוע דק שיהיה טוחן מה שאינו מותר לצורך בישול:
וראיתי בפ"מ שם שכ' וז"ל דאף אם נימא דהוי טוחן ולא הותר במתוך כ"א הבערה והוצאה ובישול אבל שאר מלאכות ל"א מתוך מ"מ ע"י שינוי מקופיץ ויד י"ל ל"ה טוחן מה"ת כ"א מדרבנן אמרינן מתוך עכ"ל ותמהני הא להדיא מבואר ברמב"ן מלחמות פרק ג' דבקיעת עצים בקופיץ מלאכה גמורה הוא וכנגדו בשבת חייב סקילה והתירו אותו ביו"ט אעפ"י שאפשר לעשותו מבערב ולא אסרם אף מדבריהם שדרך סעודה כך הוא לבקע בכל יום ומשום עובדן דחול הטריחן עליו בשינוי עיי"ש והיינו כשיטת הראב"ד דבזה לכ"ע אף לרבנן מותר מה דאי אפשר בלעדם לצורך סעודה ומותר אף לבקוע עצים דקים דחייב משום טוחן דודאי לא יסבור הרמב"ן דאם מבקע עצים גדולים דיחייב משום טוחן דלהדיא מבואר שבת (דף ע"ד) האי מאן דסלית סילתי חייב משום טוחן ופירש"י עצים דקים להבעיר אש מבואר דרק בדקים כמו סילתא חייב משו' טוחן אבל לא בגדולים [ולדעת הרי"ף שם ליכא חיוב טוחן רק אם מוציא קמח דק מנימין עי"ש ורמב"ן כשכתב שם במלחמות דאם עשה בשבת חייב סקילה היינו לדעת רש"י דשם מקשי על רש"י ולדעת רש"י חייב משום טוחן אבל ודאי רק בדקין כמו סילתי] אבל מ"מ שמעינן מדברי רמב"ן דאף כשעושה בקופיץ הוי מלאכה גמורה מה"ת ואעפ"כ מותר דדעתו כדעת הראב"ד דמה שצריך לסעודה הוי כאו"נ ממש. והמג"א כתב בשיטת הר"ן דמתרץ מטעם מתוך וסובר דבכל מלאכות השייכים באו"נ אמרינן מתוך ועיין בב"ח שם ובפ"ח דכתבו באמת דהר"ן סובר דמדורה להתחמם מותר אף בלא מתוך ואמרינן מדמותר לבקוע דקים להתחמם מותר אף לבישול ובאמת יש ראיה ממתניתין הנ"ל דאף פחמין מותר לעשות מה"ת כדי להזיע ע"י וע"כ דחימום מותר אף בלא מתוך וכשיטת הראב"ד. ובר"ן שם כתב ואין עושין פחמין משום מכבה ומבואר שם מש"ס דמד"ת מותר וע"כ לאו מטעם מתוך כמ"ש דבמלאכת כיבוי ל"א מתוך ועי"ש בפנ"י ביצה מה שהקשה על תוס' שבת דהוכיחו מסוגיא הנז' דכדי להזיע מותר מדאורייתא לעשות מלאכה טפי מרחיצה וכ' דאינו מוכרח די"ל דהא דמוקמינן לה למוסרן לאוליירין לאו בעושה מלאכה ביו"ט היינו הבערה לצורך פחמין אלא בענין שאש מובער מעיו"ט וביו"ט מטיל הפחמין לתוכו ועיקר האיסור אינו אלא משום דמיחזי כמתקן מנא עי"ש ולא אבין כל דבריו הא בתוס' אינו מבואר שם כלל לראי' רק דמותר להבעיר לצורך זיע ואם מטיל פחמין זה הבערה רק ברא"ש מביא שם דאף לעשות פחמין מותר ואין הכוונה משום הבערה דבאמת י"ל דמבעיר מעיו"ט רק הא כשמתקן פחמין ע"כ מכבה הוא ומבואר דשרי מדאורייתא לעשו' מלאכת כבוי לצורך רחיצה:
וראיתי למי שכתב בדעת הראב"ד דגם כן מטעם מתוך אתי עלה כיון דהותרה טחינה במלח ותבלין לצורך או"נ הותרה נמי בבקוע עצים רק מדרבנן בעי שינוי ואף דל"ה רק מכשירין זה במכשירין דליתא מלאכה זו באו"נ עצמו אבל היכא דאיתא באו"נ עצמו אז מותר מטע' מתוך ובזה אף באפשר לעשותו מעיו"ט וכן לרבנן דאסרו במכשירין זו היכא דלא נמצא כעין מלאכה זו באו"נ עצמו אבל היכא שגם באו"נ עצמו ישנו למלאכה זו אזי לכ"ע מותר מטעם מתוך. ולענ"ד זה אינו דהא מבוא' בגריפת התנור גם כן דתליא בפלוגתא דר' יהודא ורבנן וכ' תוס' (דף כ"ח) דמיירי בתנור חדש שיש בו אבנים ועפר שלא פינו וכשיסיר הוי כמו גמר מלאכתן וחייב משום מכה בפטיש דכל גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש. וכן שפוד שעצם החיוב ג"כ משום דהוי תיקון כלי והיינו מכה בפטיש וכבר מבואר בירושלמי מס' שבת פרק כלל גדול דגם במאכיל בגמרו נמצא מלאכת מכה בפטיש ובהא דקולייס האיספנין שהדחתן זו היא גמר מלאכתן המבואר מס' שבת (דף קמ"ה) עיקר הטעם משום מכה בפטיש כיון דכלי שני אינו מבשל ועיין (סי' שח"י במג"א (ס"ק ט"ו) ובטו"ז שם אות ד' דאם אינו ראוי לאכול בלי הדחה אף בצונן אסור וע"כ מטעם מכה בפטיש כמבואר שם בלבוש ועיין בזה בפ"מ יו"ד במ"ז (סוף סוף סי' ס"ח) ובמה שכ' בדיני שבת (סי' כ"א) א"כ חזינין אף במלאכה השייך באו"נ עצמו מ"מ לרבנן אסור במכשירין וכן לר"י אם אפשר לעשותו בעיו"ט והטעם דל"א בי' מתוך כיון דלהדיא מיעטו התורה לרבנן מדכתיב הוא ולא מכשירין ולר"י באם אפשר לעשותו א"כ גלי התורה דל"א בהו מתוך וכמו שכ' השע"ה בזה באורך ול"א מתוך רק דבר שהוא באו"נ עצמו ובהבערה והוצאה אף דהוי כמכשירין כתב המ"מ הטעם וכבר כתב ג"כ הר"ן הטעם דמוליכין סכין אצל טבח ביו"ט דדינו כאו"נ עצמו והמחבר הנז' כתב הטעם ג"כ דהותר משום מתוך והאריך בזה ודבריו תמוהין הא אף לב"ש דלית להו מתוך מותר להוליך זא"ז ולכך כתבו הראשונים הטעם כיון שמתקן את האוכל נפש הוי כאו"נ עצמו וכן כתב הרא"ה שם וז"ל והולכת בהמה אע"ג דדבר שאפשר מאתמול כיון דהותר לגמרי יו"ט אצל א אוכל נפש הוצאה כאוכל נפש הוא ואו"נ גופיה בלש ואופה ומבשל וכן סכין עצמה או"נ חשיב ולא מכשירין אבל הוצאה נאסרה בשבת לצורך מילה אבל ביו"ט מדין מתוך שריא לב"ה עכ"ל והיינו להוציא סכין למול מותר מדין מתוך או להתינוק או לולב אבל סכין לשחוט הוי כאו"נ עצמו ואף שפוד ג"כ צריך לצלות ובכ"ז ל"ה כאו"נ עצמו רק מכשירין ע"כ צריך לומר דנמסר לחכמים וכמו שכ' הראב"ד בהשגות אבל לא מטעם מתוך:
עוד כ' בספר הנז' לתמוה על המג"א שכ' בסי' (תק"א) דבקוע עצים גדולים כעין שעושין לבישול ולהסק' אין בהם בעצמותן משום מלאכ' כלל רק משום עובדא דחול ורק בדקות חייב משום טוחן ומביא כן משם מרדכי ורא"ש ונעלם ממנו דברי רמב"ן מלחמות הנז' ומדחיק א"ע לפרש דברי מרדכי והרא"ש ויש"ש בדחוקים גדולים והעלה דדעת כל הפוסקים הראשונים שגם בחתיכות גדולות יש בו משום טוחן ובשבת חייב עליו וביו"ט סמוך לחשיכה דל"ש הואיל חייב והאריך בזה ובמכ"ת לא כן הוא ואין שום דיעה מן הראשונים כשחותך עצים לבישול דהיינו לחתיכה גדולה לבינונים שיהיה חייב משום טוחן רק כשמבקע לקטנים הרבה והרמב"ן כשכ' דהמבקע בקופיץ דחייב היינו ג"כ כשמבקע לקטנים הרבה אף דעושה בשינוי ע"י קופיץ מ"מ הוי טוחן אבל לא כשמבקע לעצים שהמה לצורך בישול וכמבואר מש"ס דשבת האי מאן דסלית סילתי וברש"י היינו דקים הרבה ודברי המרדכי מבוארים בשבלי הלקט הלכות יו"ט דהקשה משם י"א איך מותר לבקע עצים ביו"ט הא הוי אב מלאכה וכתב משם רבינו ישעי' דסלית סילתי חייב משום טוחן דוקא כשיעשה אותו קיסמין דקין כדי להאחז בהן האור אבל בקוע עצים אינו אלא טירחא בעלמא משום כבוד יו"ט התירו ומורי דחה זה הפירוש ונראה לי לפרש הטעם שהבקוע צורך אוכל נפש חשבינן ליה ולא מכשירי או"נ עכ"ל ובזה מחולקי' אם מותר אף לבקוע דקים או לא וע"ז כתב הרמב"ן דסובר דאם צריך כדי שיאחוז בהן האור מותר בשינוי ע"י קופיץ אף דהוי מלאכה דאורייתא היינו כשחותך לדקים כמו קסמין. וכן דעת הר"ן להתיר אף לדקי' שהביא המג"א אבל דעת ר"י ומרדכי ורא"ש דדקים אסור ולא נעלם ח"ו שום דבר מן מאור עינינו המג"א ולא הייתי צריך לכתוב בלעדי אחרי ראיתי להמחבר הנז' שהלך בגדולות ונפלאות נגד המג"א:
הדרן למאי דקמן דנראה דאף צרכי הנאות כל הגוף מותר מה"ת בלא מתוך. וכן אף הרשב"א דכ' בחידושיו הנ"ל דמטעם מתוך אתינן עלה חזר בו בספרו עבודת הקודש שכ' (ש"ג אות ה') מחמם אדם חמין לרגליו ואפילו מים שאינן ראוין לשתיה שדבר זה צריך לכל נפש והרי הוא בכלל מה שאמר הכתוב אשר יאכל לכל נפש יעשה לכם עכ"ל הרי דהתורה התירה להדיא מה שצריך לכל נפש בהנאות הגוף ולא מטעם מתוך ומשמע דמלשון נפש מרבינן הנאה ג"כ כמו דדרשינן חולין (דף ק"כ) לגבי חמץ וחלב בהמחה וגמאו דחייב מדכ' נפש לרבות השותה ועיין ביצה (דף כ"א) דצריך לריה"ג לכם למעט בהמה מדכתיב נפש ועמדו המפרשים למה צריך לדידיה לכם למעט בהמה ולכתוב נפש לא לכתוב נפש ולא נצטרך למעט אולם נראה דמנפש מרבינן כל צרכי הנפש היינו הנאות הגוף ובספר יראים (סי' קיג) כ' וז"ל ולאו דוקא או"נ התיר הכתוב אלא כל הנאת נפש כדתנן ב"ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אא"כ היה ראוי לשתיה וב"ה מתירין והלכה כב"ה והטעם דכתיב אשר יאכל ואמרינן פ' כ"ש בין לחזקיה בין לר' אבהו כ"מ שנאמר יאכל בין איסור אכילה בין איסור הנאה במשמע ודוקא הנאה השוה לכל נפש אבל שאינו שוה לכל נפש אסורה דתנן כו' לגמר ד"ה אסור וטעמא שאין גימור כלים צריך אלא לחולים עכ"ל הרי מבואר להדיא דהנאות השוה לכל נפש מדאורייתא התירה מדכ' יאכל דמשמע אף הנאה וכ"כ בסמ"ג דמיאכל ילפינן ועיין תוס' רי"ד קידושין (דף נ"ז) ואכ"מ בזה. עכ"פ מבואר מדבריהם דלאו מטעם מתוך אתינן עלה וכמו שכ' הב"ח והפ"ח. והא דמבואר מש"ס כתובות הנז' דביאה מטעם מתוך הותרה מבואר בש"מ שם וז"ל ולפי תירץ שני של תוס' (היינו על הקושיא וכי ל"ל לר"פ מתוך ומתרץ ר"פ ס"ל דל"א מתוך אלא בצורך מצוי באו"נ לאפוקי בעילה שאינו מצוי) יש לפרש דה"ק אנא דבר הצריך לכל נפש קאמינא כו' מעיקרא דקאמר עליך אמר קרא ה"ק פי' אה"נ דל"א מתוך אלא בדבר הרגיל מיהו ביאה מגופי' דקרא נפקא דכיון דתלי קרא היתר צורך אכילה משום דשוה לכל נפש צורך ביאה נמי שוה לכ"נ וצורך מוגמר אינו שוה לכ"נ ולא אתיא ליה מקרא ולא משו' מתוך יע"ש עוד דאם נאמר דמקרא גופיה ילפינן היתר ביאה אמאי אסור לכבות הנר מפני ד"א מ"ש מאוכל וכ' דהוי כמו מכשירין דאפלו באו"נ אסור עי"ש והיינו כיון דאינו נהנה מן הכבוי ואינו רק שמסלק הגורם שא"י להנות זאת לא התירה התורה וכמ"ש הרא"ה ביצה (דף כ"ב) ועיין מג"א (סוף סי' תקי"ד) שכ' דאסור למחוט הנר בידים דהא כיבוי לא שרי אלא לצורך או"נ ול"א בי' מתוך וע"כ צ"ל ג"כ הטעם כיון דאינו נהנה מן מה שנכבה רק שע"י סילק הפחם מאיר הנר ביותר זה לא שרי וכמ"ש הרא"ה עכ"פ מבואר באמת דעת רוב ראשונים דצורך הנאות הגוף לאו מטעם מתוך התירה התורה רק מגופא דקרא וה"נ דמותר אף מכשירין לצורך הנאות הגוף דאם ל"ה מותר הנאות הגוף רק מטעם מתוך אז היה אסור המכשירין דלגבי מכשירין ע"כ דלא אמרינן מתוך כמ"ש הב"ח והשעה"מ ואף דהשעה"מ כתב זאת דוקא לרבנן דדרשי הוא ולא מכשירין אבל לר"י דדריש לכם לכל צרכיכם וממעט מן הוא רק מה שהי' לעשות מעיו"ט בזה י"ל דסובר דגם לגבי מכשירין אמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה אף שלא לצורך מ"מ נראה קצת לדון דאף לר"י לא אמרינן מתוך לגבי מכשירין להמבואר מדברי ר"ן (דף י"ז) שכ' דאוכל נפש ביו"ט הותר בה ולאו דחויה כמו לגבי חולי בשבת רק הותר לגמרי כיון דמותר אפי' אפשר מעיו"ט עיי"ש וא"כ י"ל הא דאמרינן מתוך שהתירה התורה לצורך או"נ התירה אף שלא לצורך היינו במקום דהתירה לגמרי כמו א"נ דהתירה התורה להדיא וכן צורך הנאת כ"נ אבל במכשירין דגילתה התור' למעט מן הוא ולרבות מן לכם ואמרינן לר"י כאן במכשירין דאי אפשר לעשותן מעיו"ט כאן במכשירין דאפשר לעשותן א"כ אמרינן דלצורך א"נ או הנאת כ"נ לא התירה לגמרי רק כמו דחויה ודוקא לצורך או"נ והנאת כ"נ אבל לצורך קצת לא אמרינן מתוך ואף דמבואר בש"ס (דף כ"ב) דמכבין הבקעת בשביל שלא יתעשן הבית או הקדירה ההוא ר' יהודא הוא עי"ש בתוס' היינו אף אם מותר לר"י בעצמו לכבות מפני ד"א משום דהוי צורך הנאת הגוף דהתירה ג"כ כמו או"נ אבל מ"מ היכא דל"ה הנאות הגוף אשר מותר לגמרי אף דמכשירין מותר לצורך או"נ מ"מ היכא דהוי צורך קצת י"ל דאף לר"י ל"א מתוך. אולם דבר שהוא צורך הנאות הגוף ממש דהתירה התורה בזה אף מכשירין לצורך זה מותר:
והנה הא דבעי דבר השוה לכל נפש מבואר בש"ס כתובות דאף באכיל' ג"כ בעי שוה לכל נפש רק דאי אפשר בצבי וכיון דהוי אכילה עכ"פ זה שוה לכל נפש וכן לגמר הפירות כמבואר ביצה (דף כ"ג) אף דל"ה רק למפונקים מ"מ כיון דצורך אכילה היא מותר הוי שוה לכ"נ וראיתי בפנ"י מס' שבת (דף ל"ט) שכ' בדבר השותין טיטון ביו"ט דהוי דבר השוה לכל נפש כיון דהוי לבריאת הגוף לעכל המזון ולתאות המאכל וכיוצא בזה ואף דיש חושבין אותו לתענוג אפ"ה אין לאסור כמו שכ' תוס' שם לענין רחיצה דאסור דאינו אלא לתענוג אבל זיעה שוה הוא לכ"נ ואינו תענוג אלא לבריאת עי"ש והפ"מ מביא דבריו דדבר שהוא לרפואה שוה לכל נפש מיקרי ברפואה ותמהני ודאי דבר שהוא לרפואה ל"ה דבר השוה לכל נפש אם אינו דבר אכילה או שתיה ולהדיא מבואר מדברי רבינו אלעזר ממיץ שהבאתי לעיל אף דסובר דלצורך הנאה התירה התורה מדכ' יאכל מ"מ לגמר כלים אסור כיון דאין גימור כלים צריך אלא לחולים הרי דרק לתענוג לאו דוקא רק דבר הצריך לכ"נ הן בריאים הן חולים. וכן מבואר מדברי רמב"ן בס' ת"א שכ' מכחל עינא משום מכשירין התירוהו ביו"ט שני וכר"י דהוא דבר השוה לכ"נ שאף הבריאין כוחלין וכן הנר מפני ד"א וכבוי שלא תתעשן הבית דמכשירין נינהו וחומר הוא שהחמירו לאסור בראשון לפי שהלכה כר"י ואין מורין כן אבל צרכי חולי שאינו שוה בכ"נ והוא אסור מה"ד דומיא דמוגמר אין עושין אלא ע"י ארמי עכ"ל הרי דצרכי חולי חשי' אינו שוה לכ"נ:
ועיין פ"מ במ"ז (סי' תקי"ב) דר"ל דאיסור ל"ה דבר שוה לכ"נ ואח"כ כ' לדון דאיסורא רביע עליה ולא מימעט מלכל נפש עי"ש ותמהני הא מבואר הדברים בתוס' וכל הראשונים הסוברים דבעינן צורך קצת וכתבו דהא דמבשל גיד בחלב דאם אמרינן מתוך אינו חייב על הבערה ובישול כיון דרוצה לאכול הוי כצו"ק ובש"מ כתובות מבואר כיון דעכ"פ הוי הבישול צורך אכילה וזאת מותר מה"ת דהוי דבר הצריך לאכילת כל נפש ואיסורא הוא דרכיב עליה ועיי"ש עוד כל הבערה לצורך תבשיל שרי וכל בישול שרי רק שלא יהיה לצורך חול הרי דכיון דהוי צורך אכיל' מותר מה"ת ומה"ט מותר לבשל ביו"ט סמים מרים אשר רוצה לשתות אף דל"ה שוה לכל נפש רק לחולים והבריאים אינם שותין אותו דבר המר מ"מ כיון דהוא צורך אכילה ושתיה מותר ועיין ספר החינוך פרשת אמור דכ' להדיא דלגבי אכילה ל"ב דבר השוה לכל נפש. ואף דלענין הנאה גם כן התירה התורה להדיא ואעפ"כ בעי שוה לכל נפש היינו הנאה כיון דלאחרי' הרוב ל"ה הנאה וצורך לא התירה התורה אבל שם אכילה יהיה מה שיהי' התירה התורה וכמו שכתב הש"מ דכל צרכי בישול שרי והיינו במידי דמיכלי אבל הבערה לצורך הנאת הגוף ודאי צריך שיהיה שוה לכ"נ היינו רוב הבני אדם ואף דבר שהוא לרפואה אסור כמו שהוכחנו מדברי ס' היראים ורמב"ן וכמו שאוסר המג"א להדיא:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |