אמרי בינה/דיני יום טוב/א
|
|
סימן א
כתוב בתורה (פרשת בא) כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ולמדו חז"ל מפסוק זה להתיר ביו"ט כל מלאכת אוכל נפש ולצורך אוכל נפש ושאר צרכי הנאת הגוף או צורך היום במצו' פליגי ב"ש וב"ה לב"ה אמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ולדעת רש"י ביצה (דף י"ב) כאשר הבינו התוס' ושאר הראשונים בדעתו אף שלא לצורך כלל מותר מטעם מתוך וכן כתב הר"ן שדעת הרי"ף כן והמ"מ בדעת הרמב"ם. ובתוס' שם הקשה ע"ז הא אמרינן האופה מיו"ט לחול לוקה ולא אמרינן מתוך ואפי' לרבה דלא לקי היינו מטעם הואיל ואי אתרמי לי' אורחים וראיתי בס' שעה"מ (פ"א מיו"ט) שהביא משם ר"ן כ"י לתרץ דלצורך חול אסור מטעם הכנה דרבה דדריש מדכתיב והכינו דאין יו"ט מכין לשבת ואף בהכנה בידים נמי מידרש וכ"ש דאסור מדאוריית' מיו"ט לחול דאף על גב דהכנה דממילא משתרי חול טפי משבת משום דסעודת חול לא חשיב למהוי לה הכנה ה"מ למשרי האי מידי לחול משום ה"ט אבל הדבר ברור שאם אסור לאפות מיו"ט לשבת כ"ש לחול עי"ש וכן משמע מדברי ש"מ כתובות (דף ו') שכתב ואע"ג דאופה מיו"ט לחול לוקה לר"ח היינו משום דמכין לחול עי"ש וקשה על זה דאי משום הכנה אתינן עלה הא מבואר בש"ס פסחים (דף מ"ו) דלר"ח דלא ס"ל הואיל הא דאופין מיו"ט לחול מדאורייתא הוא משום דצרכי שבת נעשין ביו"ט וממילא ר"ח לית לי' הכנה דרבה דסובר שבת ויו"ט חדא קדושה היא וממילא ל"ל הכנה דרבה וכן מבואר מס' עירובין (דף ל"ח) דר"ח ל"ל הכנה דרבה וממילא לא דרש כלל מן הפסוק והכינו את אשר יביאו דאין יו"ט מכין לשבת ולא ידענו כלל מן איסור הכנה ועי' רמב"ן מלחמות פסחים שם ובר"ן שם דמצד זה הוכרחו דקי"ל כרבה דאמרינן הואיל כיון דקי"ל הכנה דרבה ולר"ח ל"ל כלל תורת הכנה א"כ הדר יקשה כיון דאמרינן מתוך להתיר אף שלא לצורך כלל וע"כ דכל מלאכה שהוא לצורך אוכל נפש לא נאסר כלל ביו"ט דלא הי' בכלל לא תעשה מלאכה והא דכ' אשר יאכל לכל נפש לסימנא בעלמא הוא דכתיב שכל מלאכות הצריכות לאכיל' יהיו מותרות ביו"ט וכ"כ בש"מ כתובות שם ובמגיני שלמה מס' ביצה בדעת רש"י עי"ש וא"כ הדר יקשה לר"ח אמאי לוקה ניהו דל"ל הואיל מ"מ היכי יחלוק על סברת מתוך ובמג"ש כ' לתרץ דאע"ג דהתירה התורה כל מלאכות אלו שהם באוכל נפש לא התירו אלא בזמן שראוים לעשות בהם אוכל נפש דהיינו קודם אכילה אז מותר מטעם מתוך אבל מיו"ט לחול שהוא לאחר אכיל' ואינו ראוי לבו ביום לאוכל נפש בהא לא אמרינן מתוך ובזה נחלקו רבה ור"ח אי אמרינן הואיל ואי מקלעי אורחים דהדר חזיא לאוכל נפש עכ"ד ויש להתעורר בזה דלא מצינו דבר שיהי' בחצי יום אסור ובחצי יום מותר בשלמא אם נאמר דלא התירה התורה אלא לצורך אוכל נפש ושלא לצורך אסור שפיר יש חילוק דלצורך התירה התורה ושלא לצורך אסרה אבל אם נאמר דאף שלא לצורך כלל מלאכה שהיא באוכל נפש לא נאסרה מנין לנו לומר דיש חילוק ביו"ט עצמו בזמנו בין קודם אכילה ובין אחר אכיל' ויהי' חילוק בשיעורו של יום ודומה לזה מבואר בש"ס שבת (דף קי"א) וביצה (דף י"ח) בחושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ אבל מטבל כדרכו ואמרינן הואיל וקודם טבול שרי לאחר טבול נמי שרי ועי' שם ברש"י דהואיל דקודם אכילה שרי דנראה כחפץ בבליעת חומץ לאחר אכילה נמי שרי דאין חילוק בשיעור של שבת ואם נאמר דיש בדאוריית' כגון זו דבר שיהי' חלוק ביום עצמו דיש זמן המותר ויש זמן האסור וקודם אכילה מותר אף שלא לצורך ואחר אכילה אסור שלא לצורך למה לא גזרו כן חז"ל דלאחר טבול יהי' אסור לגמוע ולבלעו וקודם טבול מותר א"ו כיון דלא מצינו זה באיסור דאוריית' לא גזרו חז"ל בזה:
ונראה דדעת רש"י ורמב"ם כמ"ש הרמב"ן על התורה (פרשת אמור) דרש"י כ' שם בפי' הפסוק כל מלאכת עבודה ל"ת למלאכת דבר האבד אתי דאפי' מלאכות החשובות לכם עבודה וצורך שיש חסרון כיס בבטלה שלהם אסרה התורה והרמב"ן השיג ע"ז דא"כ ראוי שיאמר אף בשבת כן ועוד א"כ חולו של מועד רמוז בתורה. לכך פי' דמלאכה שהוא לצורך אוכל נפש אינו עבודה רק לתענוג והנאה ומלאכת עבודה היא מלאכה המשתמרת לעבודת קנין לכן בחג המצות שאמר כל מלאכה לא יעשה הוצרך לפרש אך אשר יאכל לכל נפש ובשאר ימים טובים יקצר ויאמר כל מלאכת עבוד' לאסור שאינו של אוכל נפש ולהודיע שאו"נ מותר ועי"ש מה שהביא מספרי כל מלאכת עבודה מגיד שאסור בעשית מלאכה מנין להתיר בו או"נ נאמר כאן מקרא קדש ונאמר להלן כו' וכתב לפרש דעבודה נמי משמע טורח ועמל שאדם עובד בו לאחר מלשון עבדות וא"כ הי' אפשר שמלאכות קלות אע"פ שאינן או"נ ואדם עושה להנאת עצמו מותרות ושיהי' או"נ מרובה שהשמש עובד בו לרבו אסור לכן שאל מנין שההיתר הזה הוא באו"נ עד שנתיר כל או"נ אפי' בטורח ונאסור כל שאר המלאכות שאפי' הקלות שבהם מלאכת עבוד' איקרו ת"ל מקר' קודש לגזירה שוה ששם באת כל מלאכה לאסור וכל או"נ להתיר יעו"ש באורך וזה ג"כ כונת המ"מ ריש הלכות יו"ט והלח"מ מרגיש שם ומדקדק בדברי המ"מ ועיין פ"מ בפתיחה לה' יו"ט (פ"א אות ז') והמעיין היטב ברמב"ן יראה דלא קש' כלל ההרגשים שלהם ואין להאריך העולה מזה דמלאכת עבודת עבד לרבו אשר היא באו"נ הותרה כיון שאינו באמת עבודה אם הי' עושה לעצמו כיון שהוא באו"נ איננו עבודת עבד רק לתענוג ולהנאה לכן גם לרבו מותר ומלאכה שאינו לצורך או"נ אף שהוא דבר קל אסרה התורה ויש לומר דגם דעת רש"י כן וסובר דהא דהתירה התורה אך אשר יאכל לכל נפש דמלאכת או"נ שאינו עבודה אם עושה לצורך מותר אף שלא לצורך כלל כיון דעכ"פ אינו עבודה כיון דאינו צריך לזה כלל רק שעושה להנא' ולתענוג ומתעסק בעלמא לכך ל"ב צורך כלל משא"כ כשעושה מיו"ט לחול שאיננו לתענוג רק לצורך חול זה אף דהוי באו"נ מ"מ הוי מלאכת עבודה ולא התירה התורה כלל והי' ס"ד דבר שיש בו הפסד ממון אם לא יעשהו היום הוי כמו צרכי היום לכך כתב רש"י כיון דאין צורך לו בו היום אף שהוא מתענג במלאכתו שלא יפסיד והוי כעין מלאכת או"נ וצרכי היום מ"מ כיון דאין לו בו צורך היום ומכין בזה לחול נקרא מלאכת עבודה ואסרה התורה וזהו כונת רש"י בפירוש התורה לאסור דבר האבד ושיש בו הפסד מדכתיב מלאכת עבודה. שוב ראיתי שהרגיש קצת מזה בס' פנים יפות פ' אמור עכ"פ י"ל דזה כונ' רש"י להתיר במלאכת או"נ מטעם מתוך אף שלא לצורך כלל כיון דאינו מלאכת עבודה רק לתענוג משא"כ כשיש בו צורך ועיקר הצורך לחול אזי נקרא מלאכת עבודה ולא שייך לומר בזה מתוך כיון דמלאכת עבודה לא הותרה כלל וי"ל דזה כונת הש"מ מס' כתובות במה שכ' הטעם דאופ' מיו"ט לחול דאסור מה"ת למאן דל"ל הואיל מטעם הכנ' היינו כיון שמכין לחול הוי מלאכת עבודה וזה פשוט:
וראיתי בפ"מ שם שהסכים לדעת הפ"ח בדעת הרמב"ם דסובר דלא אמרינן מתוך רק בהוצאה והבער' בלבד ולא בשאר מלאכו' אף בשחיטה וכדומה וכ' הפ"מ להביא ראי' לזה מהא דשוחט המסוכנת דמבואר דלת"ק בעינן נמי שיהיה שהות לאכול כזית אע"פ שאינו אוכל מטעם הואיל ולמה לי שהות תיפוק לי' מטעם מתוך דהא מפתח של כלים וממון חשיב צורך היום שלא יגנב ממונו כמ"ש בש"ע (סי' תקי"ו) הה"ד מסוכנת הפסד ממון הוי צורך קצת ול"ל שהות וכ"ש אם נאמר דלא בעינן צורך קצת קשה טובא דניהו דמדרבנן אסור הא מפני הפסד ממונו התירו בלא בדיקה עי"ש ולמ"ש לדעת רש"י ודאי לא קש' כיון דאם אין שהות עיקר מלאכתו לצורך חול והוי מלאכת עבודה שלא הותרה ביו"ט ואף לשיטת התוס' דבעינן צורך קצת ובמקום צורך קצת דמותר חשיב הפסד ממון צורך קצת היינו בהוצאת מפתח דאינו עוש' שום מלאכ' לצורך חול דג"כ לא חשיב מלאכת עבודה רק הנאה ותענוג שלא יגנב אבל היכא דעיקר המלאכה לצורך חול הוי מלאכת עבודה דלא הותרה ביו"ט. עוד הביא שם ראי' מהא דאיבעיא לן בש"ס בעוף שנדרס מהו לשחטו ביו"ט ואם נאמר מתוך לגבי שחיטה הוי צורך היום קצת ומכ"ש לדעת רש"י ולמ"ש ג"כ אינו ראי' כלל לא מבעי לדעת התוס' דבעי צו"ק האיבעיא הוא אם צריך שיהי' בבירור צורך אז התירה התורה מדכתיב אך אשר יאכל היינו מה שבבירור ראוי לאכול התירה התורה או אף מה דראוי מספק וכן לדעת רש"י אף שלא לצורך כלל מותר היינו במקום דלא הוי מלאכת עבודה רק לתענוג ולהנאה אבל להכין לחול אסור דהוי מלאכת עבודה ולכן האיבעיא במקום דיש ספק דילמא יתברר שתהי' טריפה ול"ה מלאכת או"נ רק מלאכת עבודה להכין לצורך חול לנכרים או לכלבים ובודאי איירי במקום דטוב יותר שיהי' בשר שחוטה וטריפה מטריפה או נבל' וי"ל דאסור כיון דלא יהי' בו צורך היום ורק צורך מחר ויהי' מלאכת עבודה שאסרה התורה:
וי"ל מה"ט דהתורה אסרה מלאכת עבודה ובכלל זה מה שהשמש עושה לרבו הוי בכלל עבודה רק כל או"נ אף בטורח מותר מדכ' מקרא קדש לגז"ש כל או"נ להתיר וכמו שכת' הרמב"ן לכן דעת מהרי"ו המובא ברמ"א (סי' תקכ"ז) דהמתענה ביו"ט אסור לבשל לאחרי' אף לצורך בו ביום כיון דאינו יכול לבשל לעצמו והיינו טעמ' כיון דבאמת הוא מלאכ' עבודה מה שמשמש לאחרים רק כיון שמותר לעשות לעצמו צרכי אכילה מותר לעשות גם לאחרים אבל כיון דאסור לעשות לעצמו ממילא הוי לגבי אחרים מלאכת עבודה ועיין צל"ח ביצה (דף י"ב) שרצה לומר דדינו דמהרי"ו הוא מדאורייתא יעוי"ש אולם בא"ר (סי' תקצ"ז) הביא חולקי' על המהרי"ו וגם הביא דאף למהרי"ו ליכא אלא איסורא דרבנן וקצת י"ל ממה דכ' בתורה יעשה בציר"י הוא לבדו יעשה לכם משמע דהתיר' התורה בפירוש אף שאחד יעשה לחבירו שוב ראיתי בב"ח (סי' תצ"ה) שכ' כן דקרא דיעשה בא לכבות בין ע"י עצמו בין ע"י אחרי' אף ישראל עי"ש ומ"ש שם הצל"ח בפירוש הש"ס בסוגיא דהואיל דקאמר הואיל ואי מקלעי לי' אורחים חזי לי' ולמה לא אמר חזי להו והעלה ע"פ שיט' המהרי"ו הנז' דמיירי במתענה וחזי לי' אי מקלעי אורחים יתירו נדרו עי"ש דבריו תמוהין עד למאד הא להדיא מבואר בש"ס שם (דף מ"ח) אבל הכא דלאורחים הוא דחזי לדידי' לא חזי וכן ממה דקאמר שם אבל הכא דחזי מיהת לאורחים מכל זה מבואר דמצד דחזי לאורחים קאתינן עלי' וכמו שפי' רש"י:
והנה אף לדעת רש"י ורמב"ם מ"מ מדרבנן אסור הוצאה שלא לצורך כמבואר להדיא מדברי רש"י כיון דיש הוצאה מה"ת כגון במכין לחול כמ"ש גזרו במידי דהוי טרחא דלא צריך כגון אבנים וכ"כ המ"מ בדעת הרמב"ם וכתב דל"צ להזהיר איסור דבריהם בהוצאת אבנים לפי שכ' בפרק הזה שכל שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו ביו"ט אלא לצורך אכילה וכתב ודין הבערה מבואר בדי"ב דר"י סובר כי היכא דאמרי ב"ה מתוך בהוצאה ה"נ בהבערה והנה מש"ס דביצה מבואר רק דאמר ר"י הבערה ובישול אינו משנה היינו ללקות דמדאורייתא אמרינן מתוך אבל שיהי' מותר אף מדרבנן שלא לצורך אינו מבוא' ומשמ' מד' המ"מ דהרמב"ם דכולל הוצא' והבער' ביחד וכמו בהוצא' שלא לצורך אסור עכ"פ מדרבנן כן נמי בהבערה אמנם לכאור' מסוף דברי המ"מ שהביא דברי ירושלמי דביצה מהו להדליק נר של אבטלה כו' לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת בשבת אי אתה מבעיר אבל מבעיר אתה ביו"ט ומסיק אף דר"י אמר לא תאסור ולא תשרי לא סמך עליו רבינו כיון דבגמרתינו ר"י עצמו השוה אותן. ומשמע דנר של אבטלה היינו שלא לצורך כלל ואעפ"כ מותר אף מדרבנן אולם א"כ אין ראי' ממה דכ' המ"מ כיון דבגמרתינו ר"י עצמו השוה אותן הא לא השוה רק מדאורייתא ושלא ללקות אבל מדרבנן אדרבא כמו דאסור הוצאה שלא לצורך עכ"פ מדרבנן כן נמי הבערה אסור מדרבנן וע"כ צ"ל דהפי' נר של אבטלה כמו"ש הר"י המוב' בב"י (סקי"ד) שמדליקו לכבוד דאילו לבטל' ממש פשיט' דאסור ומ"ש הב"י דמדברי הרמב"ם משמע דמותר להדליק נר של אבטלה והבי' דברי המ"מ היינו ג"כ נר של כבוד ועי"ש בב"ח וראיתי בשעה"מ שהקשה על המ"מ שהרי בירושלמי גופי' בפ"א דיו"ט קאמר ר"ח בשם ר"י דהמבשל נבלה ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל בישול הרי דס"ל לר"י דאמרינן מתוך וא"כ לפי דעתו הירושלמי סותר את עצמו עי"ש ולא ידעתי מאי קשיא לי' הא גם הוא בעצמו כ' שם בדעת המ"מ דבכל מלאכה שהיא באו"נ עצמו אמרינן מתוך כמו בישול ואפיה רק במכשירין שאינם באו"נ עצמו לא אמרינן מתוך רק בהוצאה והבערה וע"ז הביא המ"מ הטעם בהבער' מטעם דכ' לא תבערו ביום השבת אבל ביו"ט מותר ואמרינן מתוך ועל זה כ' דאף דבירושלמי אמר ר"י לא תאסור ולא תשרי מ"מ בגמרתינו השוה להוצאה ומירושלמי דפ"א אין כאן סתיר' דשם לא אמר ר"ח משם ר"י רק המבשל נבלה ואינו מזכיר הבערה ובבישול דהוי באו"נ עצמו אמרינן מתוך אבל בהבערה י"ל עדיין דאינו מבורר רק ממה דאמר בגמרתינו פוק תני לברא הבער' ובישול אינו משנה כו' דלב"ה הכי נמי מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך הרי דמסיק דשוה להוצאה וז"פ וברור:
אך מדברי תוס' ביצה (דף כ"ג) מבואר דסובר בדברי ירושלמי הנז' דמאן דמתיר הבער' שלא לצורך הטעם משום דהבער' ללאו יצאת ואף שלא לצורך כלל מותר וכן מבואר מדברי הר"ן וקשה לכאורה למה אמר ר"י לא תאסור ולא תשרי הא ר"י אמר הלכה כסתם משנה וסתם משנה בשבת (פ"ב) אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט וע"ש בש"ס או מקר' והנותר ממנו עד בוקר או מטעם דיו"ט הוי עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה הרי דהבערה שלא לצורך אסור ועי"ש בתוס' שיטת ריב"א דאף דיכול להנות בשמן שרפה דהבערה זו אינו לצורך הנאתו אלא לשם מצוה ולא דחי' יו"ט כמו נדרים ונדבות ואם הבער' שלא לצורך ג"כ מותר דלא נאסרה ביו"ט וכמ"ש תוס' פסחים (דף ה') משם ריב"א דאי ללאו יצאת לא הי' אסור ביו"ט דאין שם מלאכה עליו וא"כ אמאי אין שורפין תרומה טמאה ביו"ט וכן במשנה דפסחים (פ"ז) העצמות והגידין והנותר ישרפו בט"ז שאין דוחין לא את השבת ולא את היו"ט הרי דיש סתם משנה דאסור הבערה ביו"ט ואמאי אמר ר"י לא תאסור ולא תשרי בשלמ' לדעת המ"מ וסייעתו דר"י מטעם מתוך אתי עלה ושלא לצורך כלל אסור עכ"פ מדרבנן אתי שפיר דמצוה שאינה חובת היום ואינה הנאת הגוף לא אמרינן מתוך וכדעת הפוסקים המובא בכ"מ (פ"ג מחמץ) ובאו"ח (סי' תמ"ו) ואף דהם כתבו זאת לשיטתם דמדאורייתא בעי צורך קצת אז לא סגי רק בצורך הנאת הגוף או חובת היום אבל לדעת רש"י והרמב"ם דמד"ת מותר אף בלא צורך כלל רק מדרבנן אסור אמאי תאסר לשרוף הנותר ולמ"ש תוס' כתובות (דף ז') במוצא חמץ ביו"ט הטעם דאינו שורף אותו משום דהוי מוקצה ואסור לטלטלו י"ל נמי בעצמות ונותר דהוי מוקצה ולכך אסור לשרפו אולם עדיין יקשה אמאי אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט כיון דלא אקצי מדעתו ועומד לכך להדליק ועיין רא"ש מס' ביצה (דף י"ב) שהקשה על רש"י מהא דאין שורפין קדשים ביו"ט וכבר כ' בס' מג"ש לישב לרש"י לשיטתו שכתב (דף כ"ז) הטעם דאף להאכיל לכלבו אסור דרחמנא אחשבה להבערתן הלכך מלאכה הוא ועוד מתרץ דצורך גבוה הוא וזה הכל אתי שפיר לדעת רש"י אבל לדעת הרא"ש כנראה מדבריו ג"כ שסובר בפי' נר של אבטלה שלא לצורך כלל ועיין בקרבן עדה בירושלמי שם וההיתר הוא מדכ' ביום השבת אבל ביו"ט הבערה מותר יקשה לדידי' ג"כ על ר' יוחנן דאמר לא תאסור ולא תשרי הא ר"י אמר הלכה כסתם משנה ויש לנו ב' סתמות דאסור הבערה ביו"ט. ועיין או"ח (סי' תמ"ו) בטור משם אחיו רבינו יחיאל דמתיר לשרוף במצא חמץ בביתו ביו"ט אם לא בטלו מטעם מתוך וחושב צורך מצוה לצורך קצת ויקשה לדידי' גם כן מהא דאין שורפין עצמות ונותר:
ולכאורה יש לומר להמבואר בירושלמי (פ"ב) דשבת בזר שהקטיר בשבת דר"י מחייב משום מבעיר ור' יוסי מחייב משום מבשל וקאמר משום איכול אברים ופדרים שהיו מתאכלין ע"ג המזבח כל הלילה ופריך ע"ד דר"י דאמר משום מבשל מה בישול יש כאן ומתרץ מכיון שהוא רוצה באיכולן כמבשל הוא עי"ש והי' נראה דקי"ל כר' יוסי לגבי ר' יהודא אך מש"ס יבמות (דף ל"ג) דפריך זר ששימש בשבת במה אי משום הבערה הא אמר ר' יוסי הבערה ללאו יצאת ולא משני משום מבשל משמע דש"ס דילן סובר דלא שייך מבשל במה שמקטיר ע"ג מזבח ועיין בס' ח"ס יו"ד (סי' צ"ב) שכתב המדליק נר בשבת אין בו משום בישול אלא משום הבערה ואף למ"ד מלאכה שאצל"ג חייב לית בי' משום מבשל דמלאכת שבת בעינן שיהיה כיוצא בו במלאכת המשכן ושם היה בישול הסממנים שדבר המבושל היה בעולם והיה צריכים לו ועכ"פ נשאר בעולם אבל כשכלה ונאבד ואחר הבישול לא נשאר בידו מאומה בשבת פטור עי"ש בנועם דבריו והיה ראיה לדבריו מש"ס יבמות הנז'. אולם מדברי ספר יראים (סי' ק"ב) שכ' דברי רב אחא בר עוקבא במס' שבת האי מאן דשדא סיכתא לאתונא חייב משום מבשל פירוש שמי הלחלוחית מן העץ מתבשלין מבואר אף דגוף העץ הנשאר א"ב בישול רק מי הלחלוחי' מתבשלין ומתיבשים ולא נשאר מהם מאומה מ"מ חייב משום מבשל כיון דנתבשל המים טרם שיתייבש הוי מלאכת בישול ואף דהוי משאצל"ג סובר דחייב ועיין חידושי ר"ן שבת (דף ע"ד ע"ב) דכ' וליכא למימר דלגבי שבת נמי כיון דא"צ לאותו בישול הו"ל מלאכה שאצל"ג ועוד דבר שאינו מתכוין דהא כיון דאי אפשר בלאו הכין פס"ר הוא וחשבינן ליה כמלאכה הצל"ג דהא בישולי ושרורי מנא באין כאחד ודבריו צריכין ביאור הא מ"מ אצל"ג הבישול. וצ"ל כיון דצריך הבישול שיתייבש הוי צל"ג ועיין תוס' ישנים פ"א דשבת על מתניתן דאין נותנים אונין של פשתן לתוך התנור וכן מבואר מדברי מרדכי מס' שבת בהא דאסר לנגב דבר השרוי במים סמוך לאש משום דהוי כמבשל המים ועיין ש"ע (סי' ש"א סמ"ו) ובלבוש שם ומג"א וא"ר דהוי איסור דאורייתא מטעם מבשל בשב' אף דא"צ לזה שמתבשל ולפי"ז הא דמבואר ש"ס ביצה (דף כ"ב) הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר חייב נמי משום מבשל. ועיין רש"י שבת (דף ע"ד ע"ב) האי מאן דעביד חביתא דכ' ומצרפו בתוכו הרי מבשל אף דשם ג"כ נשרף הלחלוחית מ"מ הוי מבשל. שוב ראיתי בס' ח"א דעמד בדברי ירושלמי הנז' מיבמות הנז':
אולם י"ל למה דהקשה בס' ח"ש בהא דיבמות אמאי חייב על הקטר' בזר הא הוי מקלקל והגאון בעל חות דעת השיב לו שמתקן שמבער קדשים פסולים ועיין מ"ש בזה לעיל בדיני שבת (סי' ל') א"כ י"ל לעולם במבשל ואח"כ כלה ונאבד ג"כ חייב משום בישול רק הש"ס דילן סובר דהוי לענין זה מקלקל דבמה דמתבשל בטרם שמבער מן העולם לא מתקן רק קלקול ואם נאמר כן יקשה מה מייתי בירושלמי דביצה ראי' להתיר להדליק נר של אבטלה מדכ' ל"ת אש ביום השבת הא ביו"ט שרי ניהו דהבערה מותר ביו"ט מ"מ הא הוי מלאכת בישול ג"כ דהשמן שבנר מתבשל. בשלמא להמפרשים דאיירי בנר של כבוד ומטעם מתוך אתינן עליה דהוי צורך קצת י"ל לענין בישל לא איכפת לן דזה בודאי מותר מטעם מתוך דהוי באוכל נפש עצמו רק בהבערה האבעיא דהוי כמו מכשירין וכמ"ש בדעת המ"מ וע"ז מביא מקרא. אבל למה דמשמע מרא"ש דאף שלא לצורך כלל איירי יקשה הא עכ"פ הוי מבשל ג"כ וכמבואר מן ירושלמי שבת הנז'. וע"כ מוכרח לומר דדעת הסוברים דאיירי בנר של בטלה ממש ללא צורך ס"ל דהא דירושלמי שבת דוקא במעלה קדשים על גבי מזבח כיון שרוצה באיכולן כמבשל הוא דכיון דרוצה שיתאכלו ואינם מתאכלין עד שיתבשלו קודם לכן הוי לענין בישול ג"כ מלאכת מחשבת דרוצה שיעלה לנחוח משא"כ במדליק הנר דאינו רוצה בבישול ל"ה רק הבערה בלבד ואף דממילא מתבשל והוי פ"ר מ"מ כיון דלא נשאר כלום ממה דנתבשל ל"ה דומיא דבישול שהיה במשכן אבל באברים ופדרים כיון דרוצה באיכולן הוי כמבשל בטרם שנתאכל וכשעדיין הדבר בעולם. ולפי"ז י"ל דמדליק בשמן שריפה ביו"ט אסור משום מלאכת הבישול דג"כ רוצה באיכולן ולקיים מצות שריפה ובישול שלא לצורך לא נתמעט ממה דכתיב לא תבערו [ואף דבש"ס שם קאמר מה"מ וקאמר דיו"ט הוי עשה ול"ת דלמא משום דהוי תרי לאוין של הבערה ובישול וי"ל דקאמר למאן דסובר הבערה ללאו ומותר ביו"ט ולא יש בו רק מלאכת בישול והי' ס"ד דדוחה העשה לל"ת והיה מיושב קושית תוס' קידושין (דף ל"ד) דנשים יהיו מותרין להדליק בשמן שריפה די"ל לדידן אסור דהוי תרי לאוין הבערה ובישול אולם כבר כתבו המחברים להוכיח מש"ס ותוס' ריש יבמות דעשה דוחה לתרי לאוין] אך ממתניתין דפסחים עדיין קשה דשם ל"ש בישול אחר צלי וגם בעצמות דוחק שיהיה בישול במוח שלהן. וע"כ צריך לומר דשם אסור מטעם מוקצה ונשאר הקושיא על רבינו יחיאל הנז' שבסי' תמ"ו אף דסובר כיון דהוי מצוה של חובת היום דאם יעבור החג ולא ישרוף יתבטל המצוה והוי צורך קצת כמו תינוק למול ולהוציא לולב וס"ת הואיל דהוי חובת היום משא"כ בנותר ושמן שריפה דאין זמנו בהול וכן צריך לומר בדעת הר"ן דבריש פסחים סובר במוצא חמץ ביו"ט דבלא ביטול מותר לשרוף מטעם מתוך ובריש מס' יו"ט מביא דברי הרמב"ן בת"א דאין להוציא מת ביו"ט דל"ה צורך נפש ומביא ראיה משריפת קדשים וע"כ צ"ל דסובר לחלק בין קביעות זמן או לא ועיין ספר הפלאה (דף ז') אולם על הרא"ש יקשה כיון דסובר דמלאכת הבערה אמר ר' יוחנן לא תאסר ולא תשרי הוא אף שלל"צ כלל ולדידיה ע"כ צריך לומר דמטעם מוקצה אין שורפין קדשים לדידן ואמאי מותר בחמץ לדעת רבינו יחיאל [וקצת יש לעיין ברמ"א (סי' תמ"ו) דכ' גם לשרפו במקומו אסור ועיי"ש במ"א מדברי כ"מ דל"א מתוך רק בהנאה השוה לכל הגוף ובזה אין הנאה לגוף עיי"ש וזה כשיטת רמב"ן בהוצאות המת ביו"ט (ובסי' תקכ"ו) פסק הש"ע דמותר להוציאו ועיי"ש במג"א כיון דאית ביה צורך מצוה ואיפכא מסתברא לחלק דיותר יש סברא לומר למחשב שריפת חמץ לצו"ק כיון דהוי כקבוע זמן משא"כ במת כמו דמוכח קצת מדברי הר"ן ועיי"ש בס' הפלאה דתמה על הכ"מ דאיזה הנאות הגוף יש בקטן למולו וס"ת ולולב לצאת וחידוש הוא שלא הביא דברי רמב"ן בת"א המובא בר"ן מס' יו"ט דכ' להדיא כמו שכתב הכ"מ. וע"כ צ"ל דסובר דשאני קטן למולו דהוי קביע זמן ויומא גורם וכמו שכ' המג"א לחלק מהא דאמר רבא ש"מ מר"ע דל"א מתוך וגם שאני קטן למולו וס"ת לקרות ולולב לצאת שיש בהן צורך לשמחת היום וכמו שכ' ש"מ כתובות שם ועוד דזה הוי שוה לכל נפש וכן אם היה המצוה לבערו ביו"ט הוי שוה לכל נפש אדם משא"כ כיון דהמצוה בעיו"ט רק על צד הקרי וההזדמן בא לו המצוה לבערו זה אינו שוה לכל נפש כיון דאדרבא כל נפש חייב לבדוק ולבטל מעיו"ט וכן הוצאות תינוק ולולב וס"ת שוה לכל נפש לקיים מצות היום ובמת להוציאו ל"ח כ"כ קביע זמן כיון דלכבודו מותר להלינו וכן בחמץ דעת הכ"מ דל"ה קבוע זמן כיון דזמנו הוא עיו"ט. ולכך י"ל דבמת דל"ה באפשרי מקודם והזדמן ביו"ט לכך פסק להקל]:
אך מדברי רשב"א בתשובה מבואר ע"כ להיפך דבסי' (כ"ב) כ' אנו מקובלים מרבותינו נ"ע שאסור להוציא המת לבית הקברות ביו"ט דהוי כמוציא אבנים לבנין וכדעת רמב"ן בתורת אדם. ובסי' (ע"א) כ' לענין חמץ במצא ביו"ט קודם שבטלו דמותר לשרפו יעוי"ש וע"כ צ"ל דהוי יותר קבוע זמן ממת ובש"ע פוסק להיפך ואף די"ל דבחמץ לכך אסור לשרפו מטעם דמשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר וכמ"ש המג"א שם מ"מ זה תינח במצא ביו"ט א' אבל בז' של פסח שוב ל"ה משהה ע"מ לבערו וצ"ל דכיון דאם מחמרינן עליו שלא לשרפו הוי כאנוס ואינו עובר וכמ"ש המג"א שם משא"כ לגבי מת ועדיין צ"ע על המחבר דמנ"ל להכריע להחמיר בחמץ ולהקל לגבי מת ועיין מ"ש הגארא"ו ז"ל (בסי' תקכ"ו) וכנראה שמחמיר גם שם וצ"ע. ואולי ההוצאת המת הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ולא הוי רק איסור דרבנן לכך מיקל משא"כ שריפת חמץ ביו"ט הוי צריך לגוף ההשבתה והוי מלאכה דאורייתא אך מ"מ קשה דמתיר בש"ע גם להכין חמין לטהרה וע"כ אף דהוי מלאכה דאורייתא מותר מטעם מתוך ולמה ל"א בסי' תמ"ו מתוך וע"כ צריך לומר דוקא במת דלא הי' יודע מאתמול והוי כזמנו היום משא"כ במוצא חמץ ביו"ט דעיקר זמנו בי"ד הוי כדבר שאפשר מעיו"ט ועי' ביאורי הגר"א (סי' תמ"ו ס"ק ג') וע' תשב"ץ (ח"א סי' י"ט) דהריב"ש לא רצה להורות לגבי מת לא לאיסור ולא להיתר:
ומה שהקשה על רש"י ממוגמר דאסרינן וכי גרע לדעת רש"י משלא לצורך כלל כ' המג"ש דהבערה זו לא התירה התורה דדרשינן לכל נפש דבר השוה לכל נפש ול"א מתוך אלא בהבערה שהותרה כגון הבערת עצים והדלקת נר שיש בהם צורך לכל נפש הותרה נמי שלל"צ אבל לגמר בשמים הבערה זו אסרה התורה בפירוש ע"ש ולכאורה יקשה א"כ מה קאמר בש"ס פסחים ש"מ מדר"ע דל"א מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלל"צ הא הבערה זאת לא התירה התורה רק במה שיש צורך לכל נפש היינו ליהנות מן ההבערה א"ו כיון דאף הבערה שלא לצורך מותר דלא אסרה התורה הבערה כלל כיון דלעולם הוא לצורך נפש לכן מותר אף שלל"צ ואמאי אסור לעשות מוגמר. ועיין מ"ש בזה אאזמו"ר ז"ל בקונטרס מים חיים שבס' ד"ח (סי' כ"א) ובש"מ כתובות. ברם למ"ש לעיל ליישב שיטת רש"י דלכך באופה מיו"ט לחול אסור מה"ת דהוי מלאכת עבודה מה שעושה לתועלת מחר ואינו תענוג כיון שאין לו עכשיו בו הנאה. אבל אם עושה שלל"צ כלל ע"כ אינו עבודה כיון שאין לו תכלית מן מה שעושה ואף שאינו מתענג מ"מ אינו מלאכת עבודה אבל כשעושה לתכלי' דבר שאינו לצורך כל נפש א"כ עושה לתכלית איזה דבר וכיון שאין זאת תענוג לצורך לכל נפש גילתה התורה לאסור מלאכה הזאת אבל כשעושה לתכלית מצוה הוי דבר השוה לכל נפש:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |