אמרי בינה/דיני טוען ונטען/ט
|
< הקודם · הבא > |
התובע לחבירו במנה והלה אומר אין לך בידי כלום או פרעתי ואמר התובע שישבע היסת והשיב הנתבע הלא יש לך שטר עלי והתובע אומר שלא הי' לו שטר מעולם אומרים למלוה שיבטל כל שטר כמבואר (סי' ע"ה סכ"ד) וכ' בתומים דאם יש עדים שאבד א"צ לבטל שטרו כמו במשכון (סי' ע"ב) דל"ח אולי ימצא המשכון אחר כך אף כאן כן ולמה יבטל זכותו. ולכאורה מדברי הג"ת שהביא הש"ך (ס"ק כ"ז) לא משמע כן דהקשה על הבעה"ת דסובר בשטר שנאבד ונמצא אם החזירו אינו מוחזר סגי כשיוציא הלוה ראיה שכבר תבע ממנו חוב זה ונשבע ונפטר ולמה צריך שיבטל שטרו בשלמא לרמב"ם ז"ל דסובר אם החזירו מוחזר חיישינן שמא ימצאנו אחר ויחזירנו למלוה הרי דסובר דכאן איכא חשש זה שאחר ימצאנו ויחזירנו למלוה וסובר דאינו דומה למשכון דלא שייך שימצאנו אחר הכרזה מאבידתו מה שאין כן בשטר דאין לו שום תועלת למי שמצאו יש לחוש כל זמן שלא נאבד מן העולם אולי יבא ליד המלוה מן המוצא. אולם מדברי הש"ך משמע כדברי התומים דכ' לתרץ קושית הג"ת דכ' דאיכא למיחש דהמלוה בעצמו ימצאנו בביתו או דמשקר דישנו ת"י. מדמדייק ימצאנו בביתו או דמשקר משמע כשיש עדים דנאבד ממנו ליכא חשש זה דאם לא כן למה מדייק בביתו הא אף אם ימצאנו בשוק אם המלוה בעצמו מצאו כ"ע מודים דגובה בו כמבואר בב"ח (סי' ס"ה) ועיין מה שכ' לעיל (סי' ס') בדיני הלואה מדברי הראב"ן ורבינו ירוחם דאף אם הי' מושלך באשפה אם מצאו המלוה בעצמו גובה בו אלא ודאי דס"ל דאם ידענו דנאבד לא חיישינן לזה. ולמה שכ' הנתיבות (סי' ס"ה ס"ק כ"ה) כשנראה פסולו בב"ד מודה הרמב"ם דאם החזירו אינו מוחזר י"ל דבזה אף אם מצאו המלוה בעצמו שוב אינו גובה בו ודלא כמו שכ' הגד"ת לדעת הרמב"ם א"ש די"ל אף לדעתו סגי אם יהיה בידו ראיה שכבר תבע ממנו חוב זה וטוען שנאבד ממנו ונשבע ונפטר דשוב אינו גובה בו ולכן מוכח כתירוצו של הש"ך. ובלא"ה לא ידעתי קושית הגד"ת לפי מה שכ' הבעה"ת (שנ"ב) דהא דשטר איתרע בנפילה הוא דוקא במצאו באשפה דאיתרע ואמרינן דהשליכו אבל במצאו בכלי דרך נפילה לא איתרע השטר כלל בנפילתו אם כן אם טוען דאבד ממנו דרך נפילה לא הוי ריעותא לכך צריך לבטל השטר שלא יהי' שבועתו לבטלה:
עוד הקשה שם הגד"ת כיון שהלוה אמר שיש בידו שטר שהוא פרוע והמלוה משיב שלא היה לו שטר מעולם אם כן אף אם יוציא אחר כך השטר לא יגבה בו דהוי כאומר אין לי ראיה דאף דמביא אחר כך אינו מועיל כמבואר ש"ס סנהדרין ובח"מ (סי' כ') ותירץ כיון דהלוה מודה דיש בידו שטר ליכא למיחש לזיוף ואכתי לא איתברר דכל הטעם באומר אין לי ראיה דנפסלו לו אחר כך הוא משום כיון דכבר הודה דאין לו החשש שמא שכרם להעדים כמבואר ברש"י שם א"כ אף דהלוה מודה מ"מ הודאת בע"ד עדיף טפי ואלים יותר. אך י"ל כיון דהוי כתרי הודאה דסתרי יהי' מהני תפיסה או דמ"מ היכא דיהיה אחר כך חב לאחרים יכולין לגבות דלא מהני הודאתו וגם דיש אופן שיוציא אחר כך השטר ויתן אמתל' לאמירתו שאין לו לכך צריך לבטל:
ודע דנראה מדברי הפוסקים דכתבו דין זה שצריך לבטל השטר וזכותו הוא רק כשבא לחייבו להלוה שישבע היסת כיון דהוא רק מתקנתא דר"נ יכול לומר שאינו רוצה לישבע עד שיבטל זכותו כיון דאם אינו רוצה לישבע לא נחתינן לנכסיו ואף בזה אינו מן הדין דלמה לו לבטל זכותו הא אף אם יש הכחשה בין לוה ומלוה על זמה"פ שהלוה אומר שעדיין לא בא הזמ"פ רק אחר איזה ימים והמלוה אומר שהגיע הז"פ היום מחייבין אותו ללוה שישבע היסת כמבואר לעיל (סי' ע"ג) דכפירת הזמן הוי ככפירת ממון וה"נ כיון שהמלוה אומר שחייב לו ושטר אין בידו ודאי מן הדין חייב לישבע מיד ומה לו לבטל זכותו ורק הוא על דרך תקנה וכמבוא' בבעה"ת משם הר"י אבן מיגאש ז"ל וכן מבואר בתשובותיו (סי' ס"ה) דעיקר האמת ומה שיחייבהו העיון דאינו חייב אלא שראה לרבו האלפסי ז"ל שהיה מקבל מהנתבע טענה זו וענין זה עשאו ע"ד התקנה ולסיבה נראית בעיניו אז כפי העת לא שהעיון יחייב זה שמה"ד יחייב שאינו מחויב לבטל העדים ולא לאחר השבועה עד שיחפש על העדים עיין שם והרמב"ם והטור החליטו זאת בכל עת לפסוק כך אבל הכל נגד חיוב שבועת היסת דלא נחתינן בלא"ה לנכסיו כשאינו רוצה לישבע בזה יכול הלה לעכב שבועתו שלא יהי' לבטלה. אבל אם נתחייב הלוה שבועת התורה כגון שהודה במקצת וכפר במקצת ואומר שיש ביד המלוה שטר פרוע או אמנה על המקצת שכופר בזה י"ל כיון דאם אינו רוצה לישבע נחתינן לנכסיו והוי השבועה כחיוב ברור וכ"ז שאינו רוצה לישבע חייב לשלם והשבועה הוא התשלומין כמו שכ' ולקח בעליו ולא ישלם בזה אף אם המלוה אינו רוצה לבעל השטר או העדים מחייבין אותו הב"ד לישבע ואם אינו רוצה נחתינן לנכסיו אף אם אין המלוה מבטל זכותו כיון דלא מצינו תקנה הזאת רק לגבי שבועת היסת ולא לגבי שבועת התורה כן נראה מסתימת הפוסקים שכולם הזכירו דין זה רק לגבי שבועת היסת ולא יהא אלא ספק בתקנה אם תקנו זאת גם לגבי שבועת התורה אזלינן בתר הדין כיון דמה"ד אינו חייב לבטל זכותו:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |