אמרי בינה/דיני טוען ונטען/ח
|
< הקודם · הבא > |
כתב הרמ"א (סי' ע"ה סכ"ג) דמשביעין היסת אפילו על ידי קרוב ודוקא שאותו שאומר מפיו אינו נוגע בעדות והוא מתה"ד כמו שכ' הש"ך (ס"ק פ"ד) כגון ראובן ששלח ביד שמעון מעות ללוי לקנות לו סחורה ושמעון אומר שנתן ללוי ולוי מכחישו אין להאמינו שיוכל ראובן להשביעו ללוי כיון ששמעון נוגע בעדות שהרי צריך לישבע נגד ראובן ובתומים (סי' קכ"ג) תמה על זה הא בקידושין מסיק הש"ס והשתא דתיקון רבנן היסת משתבעי עדים דיהבינהו ליה ומשתבע מלוה דלא שקיל וכתבו תוס' הא דל"ה העדים נאמנים בשבועה במגו משום דעדים הצריכים שבועה אינן עדים דהתורה אמרה על פי שנים עדים יקום דבר רק היכא דנאמנים בדבור בלבד ואם כן בנידון דתה"ד למה אינו נאמן שמעון במגו ואחר שנשבע כיון דפסול רק מצד גזה"כ במקום דחייב שבועה לאו תורת עד עליו ולא גרע מקרוב דגם כן פסול מצד גזה"כ ולאו תורת עד עליו ובכ"ז מחייב היסת ע"פ:
והנה אם נאמר דתה"ד סובר כמו"ש הרשב"א והר"ן שם ובר"ן כתובות סוגיא דבקרא דכיון דצריך שבועה הוי כבע"ד ולא משום נוגע הוא ופסול אף לחובתו אם כן י"ל דגרע מקרוב אך לא משמע כן בתרה"ד לכן נראה ליישב דהמרדכי מס' קידושין שם מתרץ על קושיות הראשונים דיפטרם הלוה משבועה להשלוחים ויהיו עדים וכ' דלא הוו עדים מטעם דעבידי להחזיק דבריהם הראשונים והיינו דאינו ראיה מעדותם שיעידו אחר הפטור כיון דמוכרחים לומר כן כמו שאמרו קודם לכן. ושאר הראשוני' דלא תירצו כן סוברים כיון דהשתא יעידו בתורת עדות לא ישקרו ולא יעברו על לא תענה כמו דהאמינה תורה לכל עדים ולא חיישינן שישקרו בשביל סיבת ממון וי"ל הא דמשביעין היסת על ידי קרוב אף דפסלה התורה לעדותו הוא מטעם דלא חיישינן לקרוב שישקר רק גזה"כ וחק התורה הוא ופסלה אף למשה ואהרן כמבואר ב"ב (דף קנ"ט) לכן רגלים לדבר הוא ומשביעין היסת עכ"פ על ידי עדותו של קרוב דרגלים לדבר דאין אדם חוטא ולא לו. ולפי זה אתי שפיר דינו של תה"ד דבנוגע ליכא רגלים לדבר דכל הטעם דא"נ במגו דאהדרינהו משום דהיה צריך לישבע ואף דהשתא גם כן נשבע מ"מ עד הצריך שבועה לאו תורת עדות עליו ושפיר השתא אחר שנשבע שמעון לא יכול ראובן להשביעו ללוי דעביד להחזיק דבריו הראשונים ושוב ליכא רגלים לדבר מעדותו דהשתא וא"ד לקרוב דהוי רגלים לדבר דאין אדם חוטא ולא לו אבל כאן כיון דנפסל לעדות מצד השבועה שחל עליו שוב אינו מחייב שבועה אחר כך מצד רגלים לדבר כיון דאין כאן רגלים לדבר דכן הוא דהוכרח לומר כן כדי להחזיק דבריו הראשונים ובפרט כיון דנשבע שכן הוא מוכרח לומר כן ושוב ליכא מעדותו רגלים לדבר מה שאין כן אם היה נאמן בתורת עדות אז אף דיש חשש דעביד כדי להחזיק דבריו הראשונים מ"מ ל"ה חושדין למשקר כמו בכל עדות אבל השתא דלאו תורת עדות עליו דהוי עד הצריך שבועה ממילא שוב אף רגלי' לדבר ליכא וא"ד לקרוב וז"ב לענ"ד בדעת התה"ד:
אך ברמ"א (סי' קע"ו סל"ו) דכ' בישראל שחייב לשנים בשותפו' ומעכב בשביל שאומר שאחד מהם חייב לו כנגדו והלה כופר דההפסד על שניהם וכ' שזה שאומר עליו שחייב לו חייב לישבע וקשה הא אין נשבעין על טענת שמא וכאן הוא ברי מפי נוגע. וראיתי בביאור הגרא"ו ז"ל שהעיר בדברי הרמ"א (סי' ע"ה) מן (סי' קע"ו) דחייב שבועה אע"ג שהוא נוגע וצריך ליישב דברי הרמ"א שלא יסתור דברי עצמו. וראיתי בנתיבות (סי' קע"ו ס"ק נ') דעמד ג"כ בזה וכ' דמיירי שתפס מבית החייב והוי כאלו ממון השותפו' ודאי בא לידו וא"י האיך יצא ממנו דחייב לישבע אף בשמא כמו שכ' הש"ך (סי' קכ"א ס"ק מ"ו) והמעיין שם בדברי הרמ"א והד"מ יראה דלא איירי בתפס מבית החייב. ולדעתי העניה יש לחלק משם הרבה דע"כ לא פסק הרמ"א (סי' ע"ה) כדברי התה"ד דא"י להשביעו ללוי בטענת שמא עפ"י ראובן כיון דראובן נוגע בדב' דרוצה להחזיק בהממון לעצמו וליכא שום חזקה לסייע לטענתו ואף דיש חזקה דשליח עושה שליחותו מ"מ בזה דרוצה לעכב לעצמו ואנן חשדינן ליה לגזלן לא שייך חזקה זו וכמו שכ' התומים (סי' צ"א ס"ק ב') אם כן ליכא רגלים לדבר לראובן ששמעון נתן המעות ללוי מה שאין כן בנידון דרמ"א (סי' קע"ו) שזה תובע מן אחד מן השותפין שיש לו בידו כנגדו ודאי רגלים לדבר טובא דיש לו איזה דו"ד עם האחד דמה לו לשקר ולגזול להאחד היה יכול לומר פרעתי לשניכם או יש לי בידכם כנגד ושניכם חייבים לי ממ"א ולמה לו לגזול השתא משניהם ולהשים אשמת החוב על האחד לכן יש רגלים לדבר ובטענתו מתחילה שזה חייב לו יש רגלים לדבר למיחשב להשביע לזה שאומר שחייב לי ממ"א. ברם לדינא האו"ת וכן כנראה דעת הגרא"ו ז"ל דאף בברי מפי נוגע חייב לישבע היסת. וכן מבואר כהך דינא דתה"ד בתשובת מהר"ם רויטנבורג ז"ל (סי' תח"י) הבאתי לעיל (סי' ד') לחייב בכה"ג ללוי לישבע היסת אף בטענת ראובן בלבד ועמ"ש בזה בדיני הלואה (סי' מ"ה):
ואם נאמר דאין צריך לישבע על פי טענת ברי מפי נוגע יש מקום ליישב דברי הרמב"ם דפוסק לענין קידושין דשליח נעשה עד ואינו מחלק בין אם שלח לקדש בכסף או בשטר והקשו דהא השתא דתקנו שבועת היסת הוי השליח נוגע דצריך לישבע כשיאמר אהדרינהו להמשלח ואם נחייבו שבועה על טענתו דמסרו למלוה הוי עד הצריך שבועה וי"ל בדעת רמב"ם דדוקא היכא דהמלוה ישבע ויטול מן הלוה אז מצטרפין טענת המלוה דלא קבל לשמא של הלוה וחייב השליח לישבע כיון דהלוה מפסיד בבירור ממונו שחייב לשלם פעם שנית ואף דהוי ברי טענתו דלוה מפי אחר הנוגע מ"מ תקנו רבנן שישתבעו העדים היסת מאחר דהלוה משלם ומפסיד לפי טענתו ולפי טענת העדים דאמרו דפרעו להמלוה ואשתכח דאיהו פרע חובו תרי זימני דהשתא משתבע מלוה ושקיל ועיין בלשון הראשונים סוגיא דהן שלוחין והן עדים ובחידושי לא' מן הראשונים לא נודע למי וזה הכל היכא דהלוה מחויב לשלם עוד הפעם אבל אם שלח לתת מתנה לחבירו או אף לקנות איזה דבר והשליח אומר שעשה שליחותו דאם אין חבירו תובע לו כלל ואינו בפנינו בזה אינו יכול המשלח להשביע את השליח כיון דהשתא אינו צריך לשלם לא תקנו חכמים בזה שישבע בטענת שמא והברי מפי אחר הנוגע לא מצטרפין בזה ואף דדעת הרמב"ם דיכול להשביע להשליח כמו לבן בית וחייב שבועת המשנה וכבר הקשה הרשב"א בתשובה מובא בב"י (סי' צ"ג) מהא דקאמר בש"ס דקודם שנתקנה שבועת היסת השליח נעשה עד אולם כבר כ' בתשובת מנחם עזרי' (סי' נ"ג) דוקא בשלחו לקנות או למכור דשייך מורה התירא ולא בשליחות לפרוע חוב לא שייך בזה מורה התירא דזוזי שקיל מן הלוה ויהיב להמלוה וכן מבואר בבעה"ת שער (כ"ט ח"ב) בדברי ר"י אבן פלאט. וממילא י"ל דהשליח היכא דלא שייך ביה הוראת היתר פטור משבועת היסת גם כן דאין נשבעין בטענת שמא ולא מצטרפין להברי של חבירו הנוגע רק היכא דצריך לשלם פעם שנית ואם כן בשליח לקדש דליכא הפסד ממון מחדש רק שאומר שעשה שליחותו וקנה לו המקח היא המתקדשת לפרעון והפסד מחדש לא יש כאן בזה א"צ השליח לישבע וכיון דאינו חייב לישבע שוב אינו בגדר בע"ד ואף דהוי נוגע דאם יאמר אהדרני' להמשלח הי' צריך שבועה מ"מ כבר בארתי בהגהותי בדברי חיים דיני הע"ש (סי' ה') די"ל דזה לא הוי חשש נגיעה אם ניחוש שמעיד עדות שקר כ"כ יעבור וישבע לשקר ומה לי עבירת שבועת שקר או עבירת דלא תענה ורק כיון דצריך השתא שישבע הוי כבע"ד ואינו בגדר עד עיין שם בדברי וכיון דלגבי קידושין א"צ שבועה השתא אינו בבע"ד ומקבלין עדותו [ובאמת בהך דינא דשליח יש לעיין אם בקש הלוה ממנו שיטיב עמו במתנת חנם שישלם בעדו לפלוני ואומר ששילם והמלוה כופר אם הוי השליח לעד כיון דאין לו נ"מ וי"ל דהוי נוגע בשביל דנ"ל שיהיה לו טוה"נ ששילם בעדו למלוה שלו וקיים הבטחתו כמו דקיי"ל מה"ט דמתנה הוא כמכר ועיין רמ"א (סוף סי' רמ"א) ובסמ"ע שם והוא מדברי ירושלמי מס' גיטין אך י"ל אף דהוי כבע"ד ונשאר חיוב האחריות מ"מ לא חשבינן ליה לנוגע דבשביל זה יעיד עדות שקר. וראיתי בתוס' רי"ד קידושין דהקשה על הרי"ף דכ' דלענין קידושין שליח נעשה עד הא עכשיו דחייב היסת הוי נוגע בעדות וכתב לתרץ דאיירי בלא נתן להשליח כסף רק השליח מקדש אותה מדיליה משמע דבכה"ג אינו נוגע אף בממון]:
אולם באמת כנראה אף דליכא הפסד ממון מחדש אם אין המשלח יודע אם מסר השליח המעות למי שנשתלח אף אם שולח במתנה גם כן חייב לישבע היסת נגד המשלח דמצרפינן טענתו של המקבל שלא קבל מהשליח לטענת המשלח. ובדברי הרמב"ם יש לומר באופן אחר וגם ליישב דברי הרי"ף דכ' והלכתא שליח נעשה עד והביא דברי ירושלמי חד בר נש אפקיד גרבא דחמרא גבי חבריה וכפר ביה אתי עובדא קמיה דר' ירמיה ונעשה השליח עד וחייבו שבועה על הכפירה ועיי"ש בר"ן דאליבא דידן אחר שנתקנה היסת ע"כ איירי שפטרו משבועה ובבעה"ת כתב דאיירי שראה המפקיד שעשה שליחותו וכל זאת היה לו להרי"ף לבאר ולא לסתום. וגם לענין קידושין סתם הרי"ף דשליח נעשה עד ולא כתב שהוא דוקא בקידושי שטר ומסתימתו משמע דאף בקידושי כסף נעשה עד ועיין שם בר"ן ובב"י אה"ע (סי' ל"ה) וב"ש שם וי"ל דתוס' הקשו דישבע גם השתא ויהיה עד כשר ותירצו דעד הצריך שבועה לא הוי עד ורשב"א כתב בזה"ל כיון דאתה מצריכן שבועה נפקי מתורת עדים והוו כבע"ד וסברו דודאי מה שהשליח צריך לישבע נגד המשלח אינו פוסל עדותו לאחר שנשבע ונסתלקה הנגיעה כקושית הרשב"א ואף דלצד דלא כדבריו הוי כבע"ד מ"מ אחר השבועה שוב נעשה עד ובמרדכי כ' דפוסל מטעם דלהחזיק דבריהם הראשונים יעידו בשקר זה גם כן לא ס"ל להרי"ף ורמב"ם ועיקר הטעם דאינו נאמן אח"כ בתורת עדות הוא משום דאם נפסוק הדין דהלוה נפטר מאת המלוה בעדותן שוב אם הוא שלא כדבריהם חייבים העדים לשלם ומשועבדים להמלוה מטעם שיאמר ממוני בא לידכם ואתם חייבים לי אם מטעם שדר"נ כיון שאתם מודים שהמשלח שלח לי ע"י חובי ואני לא קבלתי ומהלוה איני יכול לגבות ועדיף משדר"נ אם כן הוי בע"ד נגד המלוה ואיך יחשבו לעדים במה שהמה בע"ד נגד המלוה ואינו דומה לכל עדים דעלמא המעידין להפסיד לאחד דאם בשקר העידו חייבין לשלם שם הוא חיוב חדש מצד גרמי ואף אם תובע אותם אח"כ שהזיקו לו בעדותם יש לדון דאינן חייבין לישבע היסת כיון דכבר האמינה אותם התורה כשהעידו וכמו שכתבתי בהגהותי בדברי חיים בדיני העושה שליח (סי' ה') ולעיל בדיני עדות (סי' ז') אבל בזה כשנקבל עדותן טוען המלוה שהמה בע"ד שממונו ממש הוא בידם. ועיין בספר המקנה מ"ש ליישב דברי הב"י (סי' קכ"א) דאם אמר הלוה שראה שעשה שליחותו נאמן בעד א' ולא בשנים ותמהו עליו דמה לי שבועה ומה לי ממון וכ' ליישב דבעד אחד כיון דיכול לישבע להכחיש עדותו אין העד משועבד מדר' נתן משא"כ בשנים חייבין לישבע נגד המלוה עיין שם ובדברי אאמ"ו ז"ל בד"ח שם. ואם כן י"ל דרק בשביל זה לא מקבלין עדותן נגד המלוה כיון דחייבין לישבע נגד המלוה הוו כבע"ד. ולפי זה אתי שפיר היכא דאנו דנין לפטור את הלוה מחובו דאז בעדותו נעשו כעד להמלוה אם נקבל עדותן לכך הוו כבע"ד ולא נוכל לקבל עדותן אף אחר שישבעו כיון דעל ידי הגדתם ושבועתם יפטרו א"ע מהמלוה וכיון דהוו כבע"ד לא נוכל לקבל אותם בתורת עדים משא"כ בנידון דירושלמי המובא ברי"ף דאין אנו דנין לגבי הנפקד רק לחייבו שבועה לכן אף אם נקבל עדותן לא יהיו בע"ד נגד הנפקד כיון דיאמר לו מה אפסידתיך דלא בא רק לחייבו שבועה ושפיר נעשה עד כיון דאחר שישבע נגד המפקיד יסתלק נגיעתו ונעשה שוב עד ונגד הנפקד לא הוי כבעל דין כיון דאף אם לא מסר בידו אינו מפסידו ממון מה שאין כן לגבי פרעון חוב הוי כבעל דין ממש נגד המלוה ואף בעד א' אם הוא שליח א' לא מקבלין עדותו לחייבו להמלוה שבועה כי המלוה יאמר לפי טענותך ועדותך ממוני בידך ועיין בריטב"א דהולך כזכי רק הא דיש לו מגו דהדרינהו ללוה היינו דכך היה אופן הזכיה. וכשטוען שמסר לו והמלוה מכחישו הוי כבעל דין ממש כי יאמר אין רצוני לישבע ויהי' המלוה פטור מחובי נמצא אתה הבעל דין אבל היכא דליכא תביעת ממון מן המקבל רק לפטור אותו אזי יכול השליח להיות עד לחייבו שבועה כיון דאינו בעל דין נגד הנפקד. ואם כן יש לומר גם כן לענין קידושין אף אם נקבל עדותן אחר שישבעו אינם בע"ד כלל לגבי העדים השלוחים כיון דלא זכו בהכסף קידושין בעדה ואם נסתלק נגיעתם נגד המשלח אחר שישבעו אין ביד האשה לתבוע מהם הכסף קידושין שוב אינם בגדר בע"ד נגדה לכך מהני עדותם ולמה שכ' דעיקר הנגיעה של השליח הוא משום דלדבריו הוא כעד להמלוה דממונו אצלו ואף בעד א' דרוצה לחייבו שבועה יכול המלוה לומר שאינו רוצה לישבע וממילא הוי העד הבעל דין אם כן אף אם פטרהו הלוה קודם לכן להשליח מהשבועה או שראה המשלח שהשליח עשה שליחותו גם כן לא מהני עדותו של השליח כיון דהוא בעל דין של המלוה ועיין ש"ך (סי' קכ"א ס"ק נ"ז) דמירושלמי אינו ראיה רק כוונת בעה"ת להביא ראיה מדברי הרי"ף שהביא דברי הירושלמי וע"כ או דאיירי כשראה שעשה שליחותו או כשפטרו מתחילה ולמה שכ' ל"צ לזה רק להורות דעיקר פסולו של השליח הוא משום דהוי בעל דין נגד המלוה אם נקבל עדותו טוען המלוה שממונו בידו ואינו בגדר עד וכמ"ש:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |