אמרי בינה/דיני טוען ונטען/ז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני טוען ונטען ז

סי' ז

היכא דתובע מחבירו מנה הלואה והלה אומר א"י ועד א' מעיד שהלוהו הוי מתשאי"ל ומשלם כ' הש"ך (ס"ק ל"ד) משם מהרשד"ם דדוקא כשהעיד שהלוהו בודאי אבל לא כשהעיד שמנה לו מעות וכן הביא הכנה"ג משמו על הא דכ' הטור (סי' ע"ט) באם טען אמת שקבלתי ממך מנה אבל במתנה היה דנאמן דלאו דוקא בטענת ברי אלא הה"ד בטענת שמא ובס' שער משפט האריך בזה דבאומר א"י אם במתנה נתת לי חייב לשלם מטעם דבו"ש ברי עדיף בזה ממילא אם היה ב' עדים הי' חייב לשלם כשיש עד א' הוי מתוך שאילו"מ ועיקר ראייתו מבעה"ת (שמ"ז) שכ' בהא דאמרינן פ' א"נ מכדי שאין הדעת טועה דמתנה בעלמא יהיב ליה הוא דוקא כששתק ולא תבע אבל אם אמר אחר כך טעיתי ותובע ממנו אעפ"י שהוא בכדי שאין הדעת טועה ויש לנו לומר דמעיקרא מתנה יהיב ליה וזכה בהן והשתא הוא דקא בעי למיהדר ביה אפ"ה מחזירין ליה דאיהו ברי ואידך שמא ובו"ש ברי עדיף הרי היכא דידוע שבא ממון חבירו לידו אך שא"י אם במתנה בכה"ג לכ"ע בו"ש ברי עדיף וה"נ כיון שהתובע טוען ברי שבהלואה אתא לידיה ברי עדיף.

ולדעתי אינו ראיה משם דע"כ לא כ' הבעה"ת שם דבכה"ג בו"ש ברי עדיף רק כ"ז שהמעות היתרון שמצא הוא בעין וזה תובע שיחזור לו מה שבא לידו בטעות ושלא כדין בכה"ג ברי עדיף ודומה למ"ש רמב"ן ב"ב (דף ל"ד) והריטב"א ריש ב"מ דבב' אוחזין בטלית אמרינן בו"ש ברי עדיף הואיל דל"ה להמוחזק מר"ק. אבל אם כבר הוציא המקבל המעות והנותן בא להוציא ממנו שישלם לו בזה לא מהני הברי שלו נגד שמא להוציא ממנו כיון דיש חזקה דמעיקרא דלא נתחייב לו ועיין מה שכתבתי בספרו של אאמ"ו ז"ל בד"ח דיני אונאה (סי' ו') ליישב בזה בהא דמבואר (סי' רכ"ז ס"ז) דאם שהה יותר א"י לחזור ולא לתבוע אונאתו ואם יברר שהיה אונס יכול לחזור והקשה המח"א למה צריך לברר הא בכה"ג ראוי לומר בו"ש ברי עדיף כמו בדינא דבעה"ת הנז' וכתבתי דלגבי אונאה במקח וממכר הוי לעולם המוכר מוחזק דאף כשהמעו' בעין ביד המוכר הוי כאינו בעין לדעת הנ"י ורמ"א (סי' רל"ב) במקח טעות הוי המוכר כלוה על המעות וכיון דאין צריך להחזיר אותן המעות שקבל והמעות שקבל בין כך ובין כך הוא שלו והספק אם חייב לו לשלם הוי כבא להוציא מיד המוכר ובזה בו"ש לאו ברי עדיף מה שאין כן בנידון דבעה"ת אם באמת טעה בחשבון חייב להחזיר היתרון בעינא ול"ה כלוה לכך כיון דלא הוי להוציא ויש לבעל הברי מר"ק בו"ש ברי עדיף בכה"ג ועיין מה שכתבתי בדברי חיים דיני תפיסה (סי' ט') ובמה שכ' עוד בזה לעיל דיני דיינים ואם כן אינו דומה נדון דידן היכא דטוען אינו יודע מהלואה ועד א' מעיד שמנה לו מעות וכן אם טוען שקבל מעות אבל א"י ואינו זוכר אם במתנה או בהלואה דבזה כיון שבא להוציא ממנו ולומר דחייב לו לא אמרינן בו"ש ברי עדיף. ואף אינו דומה לכל ראיותיו שם דדוקא היכא דא"י אם בא הממון לידו כדין ולית ליה חזקת מר"ק ולהתובע יש חמר"ק בזה בו"ש ברי עדיף אבל היכא דבא לידו כדין ובין כך ובין כך זכה בהמעות שבא לידו ואנו דנין לחייבו להוציא ממנו בזה אמרינן הממע"ה ומוקמינן על חזקה דמעיקרא דלא נתחייב לשלם ובו"ש לאו ברי עדיף:

גם אף אם נאמר בדינא דבעה"ת דאף אם המעות אינו בעין כשבא לתבוע היתרון שכבר הוציא המקבל בכ"ז חייב להחזיר היינו משום דאנו דנין על תחילת לידת הספק ואם היה בא לתבוע מקודם כשהיה המעות בעין ואז היינו דנין על חזקתו של זה אם בא לידו כדין וזה טוען שמא וחבירו ברי ויש לו חמר"ק היינו מוציאין וסוף דינו כתחילת דינו והוי כהוציא ממון חבירו שלא מדעתו ודומה להא דמשכיר בית בי"ב דינר לשנה דינר לחודש דאמרינן קרקע בחזקת בעלים עומדת ונגרר הדין כמו שהיה אם באין לדון תחילת חודש כן אף אם דר בו חייב לשלם וה"נ דכוותי' כיון דאם בא כשהממון הוא בעין מוציאין מידו הואיל דלא יש לו חזקת ממון בטענה מבוררת והלה טוען ברי ויש לו חמר"ק שוב אף כשהוציא המעות ואינן בעין ממילא אמרינן דכבר נתחייב שהוציא ממון חבירו ואף למה שכ' בס' דמשק אליעזר מובא בכנה"ג יו"ד (סי' ס"א) דאף אם בספק לא מהני תפיסה ותקפו כהן מוציאין היינו כשהוא בעין אבל אם אכל או הזיקו פטור מלשלם ובהגהותי בדברי חיים דיני תפיסה (סי' ג') הבאתי סמוכין לזה מדברי תשובת רשב"א המובא באורים (סי' ע"ב ס"ק פ"ז) דכ' בדברים העשויין להשאיל ויש עדי ראיה דאינו יכול לטעון לקוח היינו אם החפץ הוא בעין אבל אם החפץ אינו בעין לא מהני המר"ק להוציא ממון וה"נ דכוותי' ושם הבאתי דמדברי תוס' (דף ל"ג) ד"ה דאי טעין דמשמע קצת דלא כדברי רשב"א ומדברי הר"ן ונ"י סוף פ' השואל במשכיר מטלטלין בשני לשונות אם בא אחר כך אין מוציאין ממון אינו ראיה כדעת הדמשק אליעזר די"ל דשם הוי כתפיסה ברשות. אולם אף לדעת הדמ"א הוא בספיקא דדינא ואיכא דררא דממונא ושניהם טוענין שמא או ברי וברי כנידון דרשב"א אבל היכא דיש חמר"ק וברי נגד שמא דהמוחזק דאינו יודע אם בא לידו כדין בזה לכ"ע י"ל דברי עדיף ושוב אף אם אנו דנין אחר כך להוציא ממון חייב לשלם וסוף דינו כתחילת דינו וזה הכל היכא דשייך לדון אם הוא בעין לאוקמי על חזקת מר"ק אבל באינו יודע אם בא לידו הממון בתורת הלואה או בתורת מתנה ובא הדין אחר כך אך להוציא ממנו ודאי אמרינן דהממע"ה כיון דסוף סוף בא הממון כדין לידו ואף אם הממון הוא בעין וזה אומר שאינו יודע אם בא לידו הממון בתורת מתנה או בהלואה גם כן אין מוציאין כיון דבין כך ובין כן בא הממון לידו כדין מדעת בעלים וזכה בהן רק הדין אם חייב לשלם לו אוקי ממונא בחזקת מריה והממע"ה ובו"ש לאו ברי עדיף והוי הדין כמו בכל איני יודע אם נתחייבתי:

וקצת י"ל הא דמבואר ברמ"א (סי' רמ"ו סי"ז) באומר לחבירו אכול עמי דצריך לשלם לו ול"א מתנה קא יהיב ליה ובתה"ד מייתי ראיה מקרע כסותי שלא אמר לו על מנת לפטור והש"ך שם תמה דשם נמי אי לא אתי לידיהו בתורת שמירה פטור אע"ג דלא אמר על מנת לפטור ובקצוה"ח שם מיישב ע"נ דמזיק ברשות פטור אבל באכול עמי אין חיובו משום מזיק רק משום דנהנה ואפילו עבד מדעת בעלים חייב לשלם וכבר קדמוהו בזה במל"מ בהלכות מלוה ולוה (פט"ז ה"א) עיין שם ולכאורה יקשה הא מ"מ כיון דהוי ספק אם מתנה קא יהיב ליה ולא נחית אדעתא דתשלומין אמאי חייב לשלם הא הוי כא"י אם נתחייבתי דפטור ובו"ש לאו ברי עדיף להוציא ממון. ולמ"ש אתי שפיר כיון דאם היינו באין לדון ביניהם בטרם שאכל היינו מוקמינן המאכיל על חמר"ק סוף דינו כתחילת דינו ולכך מוציאין ודומה לדברי בעה"ת הנז' דבכה"ג בו"ש ברי עדיף. ובזה היה מיושב מה שהקשה שם בש"ך (סי' שס"ג ס"י) באומר לחבירו דור בחצרי דפטור מלשלם והאחרוני' כתבו דשם איירי בגברא דלא עביד למיגר ולהנ"ל י"ל אף בגברא דעביד למיגר פטור מלשלם כיון דעיקר הספק נולד אחר שדר בו דקודם שדר אם היו באין לדון בלא"ה יכול לחזור ואף אם כבר נכנס לבית לדור מ"מ כיון דלא אמר לו על זמן ידוע יכול לעולם לסלקו שיצא מהבית וכוונתו לא הי' רק על יום א' אם כן עיקר הס' נולד על זמן שדר בו כבר שפיר יכול השוכר לטעון דלמא היה כוונתך שאדור בחנם ואתה בא להוציא ממון ממני והוי כאיני יודע אם נתחייבתי:

אך באמת ז"א דברמ"א (סי' רס"ד) מבואר דבכל ענינים מה שאחד עושה לחבירו טובה דחייב לשלם ולא אמרינן דבחנם נחית והוא מדברי הר"ן כתובות פ' שני דייני גזירות דהוי כיורד לשדה חבירו שלא ברשות דחייב לשלם לו וקשה אמאי לא הוי כא"י אם נתחייבתי וצריך לומר דזה הוי כחזקה דאין אדם נותן בסתם מתנה כיון דלא פירש ועיין קצוה"ח (סי' שס"ג ס"ק ט') ומ"מ זה דוקא אם נתן בסתם אבל באומר שא"י אם בא לידו בפירוש למתנה או לפרעון חוב או בדרך הלואה לכ"ע הוי כא"י אם נתחייבתי וכמו שכ' מהרשד"ם הנז':

ובמ"א עמדתי על דין דאכול עמי דחייב לשלם. דהנה בתוס' כתובות (דף ל"ט ד"ה) קרע שיראין כתבו אע"ג דלא אמרה על מנת לפטור כיון דיש לה הנאה מסתמא על מנת לפטור ולכאורה מאי קשיא להו הא בלא בא לידו בתורת שמירה ל"ב על מנת לפטור. אך י"ל למה דמסיק הש"ס סוף פרק החובל בצערי דגופו בחסרון אבר ל"מ אף באומר על מנת לפטור ובצערי דגופ' בלבד בעינן שיאמר על מנת לפטור אם כן שם במפותה כיון דהוי צערי דגופא שפיר הקשו תוס' דלבעי שיאמר על מנת לפטור ועל זה תירצו דהיכא דיש הנאה מסתמא הכוונה על מנת לפטור. וראיתי בספר נתיבות משפט אלגאזי (דף קי"א) שכ' בביאור דברי תוס' הנז' דדוקא בקורע שהוא מזיק בלבד ואינו מתהנה ממנו דעתו היה על מנת לפטור אבל במפותה דיש הנאה לבועל כל שא"ל קרע שיראים שלי ול"א ליפטר לא מיפטר ובכה"ג שהוא מתהנה קרע והתחייב קא"ל וזה בשביל הנאתו עשה כן על מנת להתחייב ולכך הוצרכו לומר דש"ה כיון דהיא נמי אית לה הנאה מחלה לגמרי ועיין שם בדבריו ולפי זה היה נראה באומר לאדם חשוב בא ואכול עמי דפטור מלשלם להמבואר (סי' ק"צ) ובאה"ע (סי' ז"ך) דנתינ' לאדם חשוב הוי הנאה ומתקדשה אשה עי"ז וכן קרקע נקנה בזה אם כן כיון דהבעלים נהנו גם כן נימא מסתמא כוונתו היה על מנת לפטור. ולפי זה יש לומר דלכך באומר לו דור בחצרי פטור אף בעביד למיגר כיון דהבעלים גם כן נהנו דביתי מיתבי יתיב ושאיה יוכת שער כמבואר ב"ק (דף ך') וש"ע (סי' שס"ג) הנז' וכיון דשניהם נהנו י"ל דמסתמא כוונתו על מנת לפטור אולם לפי זה להמבואר ברמ"א אה"ע שם דלגבי קידושין באמרה הילך מנה ואקדיש אני לך צריך חקירות חכם אם הוא אדם חשוב ובסתם אדם הוי ספק קידושין דלמא הוא אדם חשוב אם כן למה סתם בחו"מ באומר אכול עמי דחייב לשלם ול"א מתנה קא יהיב ליה למה מוציאין ממון מספק דלמא הוא אדם חשוב ונהנו שניהם והוי כאומר על מנת לפטור. ואולי י"ל דע"כ לא מצינו דבאדם חשוב הוי הקבלה להנאה לגבי הנותן רק כשמחשב הנאה הזאת באומר הרי את מקודשת לי בהנאה הזאת שקבלתי ממך אבל בסתם כשלא ראינו שמחשב הנאה הזאת י"ל דלא הוי הנאה הזאת כממון ולכך בסתם אכול עמי חייב לשלם ולא מספקינן דלמתנה קא יהיב:

והנה באיני יודע אם נתחייבתי דפטור ולצאת ידי שמים חייב והש"ך העלה דלא מהני תפיסה ובספר בית מאיר (סי' קע"ח) העלה כיון דהנתבע עצמו מסופק וזה טוען ברי מהני תפיסה וכבר כתבתי לעיל דיני הלואה (סי' מ"ה) באורך להשיג על דבריו והבאתי סמוכין לדבר דל"מ תפיסה בבו"ש יעיין שם.

[וראיתי בתשובת מהריט"צ (סי' מ"ז) שכ' בפשיטות בראובן שחייב לשמעון מנה וראובן מודה לו אלא שטוען ששמעון חייב לו חוב אחר ושמעון טוען החוב שאתה חייב לי הוא ודאי והחוב שאתה טוען שאני חייב לך איני יודע אם חייב אני לך שעל זה ישבע שאינו יודע ויפטר וראובן יפרע לשמעון חוב עכ"ל וכנראה שעל דין זה הסכים שם מהר"ם גלאנטי ז"ל מבואר גם מדבריהם דלא מהני תפיסה וגם מבואר דכיון דקיי"ל זה גובה וזה גובה אינו ספק על חוב הברור לו והספק נולד מחוב אחר וכדברי קצוה"ח (סי' נ"ט) וכהסכמת הנתיבות שם ודלא כמו שהבאתי שם משם השב הכהן ועיין נתיבות (סי' ע"ה סק"ה) במה שהשיג על קצוה"ח בדין ספק פרעון קודם הלואה אם המלוה ג"כ מסופק כיון דקיי"ל זה גובה וזה גובה דדעת הקצוה"ח דהמלוה הוי כא"י אם נתחייבתי והוא ז"ל כ' דליתא כיון דעושה זאת לפרעון אינו בכלל זה גובה וזה גובה ודברי מהרי"ט צאהלן ז"ל נוטים כמו שכ' קצוה"ח ועוד ביותר דשם בנידון דמהריט"צ היה שהלוה טוען ברי שהסחורה שמסר לו בתנאי שלא יתן ללוי למכור אם כן לדבריו בא לידו על פרעון חוב ואעפי"כ דנו להמלוה לאיני יודע אם נתחייבתי. וראיתי למי שהשיג על המריט"צ וכ' האיך תלי השבועה בשמעון שישבע שא"י שחייב לו ממ"א ויטול את חובו מאחר שראובן טוען ברי שחייב לו ממ"א כנגד חובו הא ודאי דנאמן בשבועה ויפטור מחובו. אולם דברי מהריט"צ דאיירי שם היכא דחוב שמעון הוא חוב ברור דא"נ לומר פרעתי וכיון דהדין זה גובה וזה גובה נשאר החוב ברור וזה ישבע שא"י אם יש לו בידו כנגדו וכמו שהסכימו הקצוה"ח והנתיבו' לעיל (סי' נ"ט) ומ"מ בדינו של מהרי"ט צאהלין ז"ל שם דהלוה נתן סחורה שימכור על חובו וטוען ברי שהיה שוה כפי חובו רק שעבר התנאי ומכר על ידי לוי שפשע ומכר בפחות בזה זה הוי פרעת כטענת פרעון כיון שמסר לו סחורה בפרעון וכשפשע הוי כא"י אם לי והלוה טוען ברי בזה לא שייך לומר זה גובה וזה גובה ועיין קצוה"ח (סי' ע"ב) ובנתיבות שם (ס"ק מ"ו) וכאן עדיף טפי]:

ועיין בקצוה"ח (סי' ע"ה ס"ק ד') הביא מתשובת בית יעקב דאם הלוה פרעו בסתם לאחר שאמר איני יודע אם הלותני ואומר הלוה דטעה וסבר שהוא חייב בדיני אדם ואילו היה יודע דפטור בדיני אדם לא היה נותן לצאת יד"ש דהוי מחילה בטעות. והקצוה"ח השיג עליו דהיכא דחייב לציד"ש ונתנו בסתם לא אמרינן דהוי מחילה בטעות והביא ראיה מכתובות (דף צ"א) מצוה על היתומים לפרוע הני מצוה עבידתו השתא בדין קא טריף ול"א אלא דלא אמרו ליה הני נ' זוזי דמי דארעא דקטינא אבל אמרו ליה כו' סלוקי סלקיה מבואר דהיכא דנותן סתמא אף עפ"י שאינו חייב בדיני אדם אמרינן למצוה קעביד וכ"כ ה"נ אמרינן מסתמא למצוה קא עביד לציד"ש ולא אמרינן דהוי בטעות. ולמה שכ' לעיל מדברי בעה"ת דהיכא דאינו יודע אם בא הממון לידו בדין והלה טוען ברי בזה לכ"ע אמרינן בו"ש ברי עדיף אתי שפיר דינו של הבית יעקב הנז' דיש לומר כיון דפרע לו בסתם וא"י אם ידע דאינו חייב לו בדיני אדם רק לציד"ש או דלא ידע וכסבור דחייב בדיני אדם אם כן בו"ש ברי עדיף ואזלינן בתר חזקת מר"ק ואף דהוא בא בטענת ברי דחייב לו מן הדין מ"מ כיון דהדין הוא הממע"ה ואנו באין לדון רק השתא על תשלומין הזאת ששילם בסתם בזה הוי התובע בטענת שמא דלמא פרע לו הואיל שלא ידע והלה טוען טענת ברי דטעה וכסבור דחייב לו מה שאין כן שם בהך דקטינא דארעא דממנ"פ זכה המלוה בהנך חמשים שנתנו לו דאף לדברי היורשין אם יטענו ברי דיהבי ליה לסלקיה מהך קטינא דארעא מ"מ זכה בבירור בהנך נ' זוזי ולא נפל הספק עליהן כלל רק אם סלוקי סלקיה והנך נ' דמי דארעא דקטינא נינהו לכך כיון דלא אמרו ליה אף אם טענו בברי דכוונתם היה לסלקיה מהך ארע' מ"מ בו"ש לאו ברי עדיף כיון דבאו להוציא הך קטינא משעבודא דבעל חוב מה שאין כן בדינא דהבית יעקב דהספק נופל אם זכה בהמעות או לא אמרינן בו"ש ברי עדיף כיון דמסייע לו להלוה חמר"ק ונאמן דטעה וכסבור דחייב בדיני אדם ובשביל זה נתן לו ולא לציד"ש והוי נתינה בטעות גם י"ל דשם הוכחה יש מדלא אמרו ליה הני דמי קטינא דהי' להיתומים לחוש דלמא אתי בעל חוב מאוחר דאביהן ויטרוף מהם הקרקע ומדלא אמרו להו הא ראיה דלא חששו לסלקו מדמי קטינא ולא קנו ממנו הקטינא רק כפריעת חוב בעלמא ולכך גם הוא בעצמו יכול לטרוף מה שאין כן בנידון דהב"י לא היה לו לומר שום דברים בשעת הפרעון נאמן לומר שטעה:

עוד הביא הקצוה"ח ראיה מהמוכר פירות דקל דל"ק ואמר ר"ל מודינא דאי שמיט ואכל לא מפקינן מיניה התם זביני הכא הלואה ופירש ר"ת דהלואה והלוה לא הקנה אלא בתורת מכר ואינו כלום והוי מחילה בטעות אבל גבי פירות דקל ניהו דיכול לחזור אין לו לחזור כי היכא דליקו בהימנותא לכך אית לן למימר אפילו יודע שהיה יכול לחזור לא הי' חוזר אם כן השתא היכא דאינו אלא דליקו בהימנותא לא הוי מחילה בטעות כ"ש הכא דליקו בהימנותא קמי שמיא דבודאי לא הוי מונע מלפרוע לציד"ש. ויש לדחות דשם הא פעם א' מכר והתרצה שיזכה במקחו וכל זמן דלא חזר מהמקח אמרינן דנשאר אדעת הראשון ואינו חוזר וכ"ז דלא חזר בפירוש מה"ת נאמר דהיה חוזר לכן לא מפקינן מיניה אם שמיט ואכל ועיין שם בש"מ משם הריטב"א דדוקא אי שמיט ואכל דליתא בעינא ושאר פוסקים חולקין ע"ז ועמ"ש לעיל דיני הלואה (סי' ס"ג אות כ"ו) וזה הכל דלא ניחוש על השתנות דעתו ממה שהתרצה מתחילה על המכירה רק לא סמכה דעתו הואיל דהוי דשלבל"ע כמו שכ' הנ"י שם אבל כאן לא גלי דעתו כלל וכיון דטוען ברי דמה ששילם לו היה כיון דסבר דחייב בדיני אדם ואם היה יודע דאינו חייב לא הי' בדעתו לציד"ש י"ל דהוי מחילה בטעות ולא הוי מחילה ובו"ש ברי עדיף היכא דיש חמר"ק ולהמוחזק ליכא חזקה. ועיין בש"מ ב"מ (דף צ"א) אתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו דכ' אף דפטור מטעם דקלבד"ם אפי"ה אי יהיב לה אסור משום אתנן ה"נ לא חייב לשלם בב"ד קאמר אלא דאי שילם תשלומין נינהו ונ"מ דאי יהיב ליה וכסבור שהוא חייב בתשלומיו והלך זה וקדש בהם את האשה מקודשת ולומר שאלו ל"ה חייב בתשלומין וטעה ושילם אינו ממונו של בעל הפרה וה"ז כמקדש בגזל דאחרים שאינה מקודש' עכ"ל משמע קצת כשיטת הקצוה"ח דכיון דיש עליו חיוב עכ"פ לשלם לציד"ש אף שטעה זכה בו ויש לדחות די"ל דבקלבד"ם דהספק ברור רק דלא נמסר לב"ד עדיף מה שאין כן באיני יודע אם הלותני דחיוב לציד"ש הוא רק מספק גם י"ל דשם אם תפיסה לא מהני באמת אם בא וטען ברי שטעה אמרינן בו"ש ברי עדיף בכה"ג ועכ"פ יש מקום לדברי הבית יעקב:

וראיתי לאאזמ"ו ז"ל בד"מ (סי' ע"ט ס"ק ד') דכ' בנידון הנז' כיון דבהיתר בא המעות ליד התובע הוי מוחזק ול"מ חזקת מר"ק להוציא כיון דטוען ברי דחייב לו. ובעניי יש לגמגם בזה כיון דמצד בו"ש הי' פטור בדיני אדם דהממע"ה וע"ז אינן דנין עכשיו רק על פרעון הממון שבא לידו על איזה אופן בא לידו אם בשביל לציד"ש או בטעות שסבר דחייב לשלם ואנו דנין על הבא לידו ובזה אין לו טענות ברי רק שמא והלה טוען ברי שבטעות בא לידו אם כן לא הוי רק כתפיסה בעלמא ואנן קיי"ל דבבו"ש לא מהני תפיסה ואף דתפס ברשות מ"מ לא מהני בכה"ג תפיסה ברשות בטעות שטעה וסבר שחייב לו ועיין בש"ך בס' ת"כ ובנתיבו' דיני תפיסה (כלל ח"י) וה"נ כיון דטוען ברי שממון זה בא בטעות ממנו לידו אמרינן בו"ש ברי עדיף ומה שהביא שם מדברי רמ"א (סי' קפ"ה ס"ה) אם בעל הבית אומר במאה אמרתי למוכרה והסרסור אומר בנ' אמרת למכור אף דהלוקח אינו יודע אין מוציאין מן הלוקח הרי דבו"ש לא מוציאין מיד המוחזק אף דיש לבעל הברי מר"ק כבר כתבתי בד"ח דיני תפיסה די"ל מטעם דאחזוקי אינשי בגזלנא לא מחזקינן ועיין מה שכ' לעיל דיני הלואה (סי' מ"ה) להוסיף דיש לצרף חזקה דשליח עושה שליחותו בפרט היכא דעשה השליחות לכ"ע יש חזקה דלא עשה שינוי בשליחותו כמו שכ' המ"א (סי' ת"ט) משם רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל אבל לעולם י"ל דבברי נגד שמא כשיש לבעל הברי חמר"ק וזה א"י אם בא לידו בהיתר מוציאין כמו בנידון דבעה"ת הנז' וצ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף