אמרי בינה/דיני טוען ונטען/ג
|
< הקודם · הבא > |
הא בתבעו מנה והשיב איני יודע אם פרעתיך דחייב לשלם מבואר ברמ"א (ס"ט) אם אמר אחר כך נזכרתי שפרעתיך נאמן בשבועה והש"ך הביא דברי מהרש"ל דאינו חוזר וטוען ועיין בתומים דהוכיח מדברי המרדכי דנאמן לומר נזכרתי ובנ' ידענא ונ' לא ידענא דהוי מתשאיל"מ דעת הכנה"ג דאינו נאמן לומר נזכרתי ובקצוה"ח תמה אמאי ודעת הנתיבות להכריע דזה דומה לאיני יודע אם פרעתיך דנאמן לומר נזכרתי אולם היכא דעד א' מעיד לתובע דלענין שבועה נחשב לשנים וכיון דפ"א אמר א"י שוב אף באומר נזכרתי א"נ להכחישו דהוי כשנים ואאזמ"ו ז"ל בדברי משפט כ' להוכיח מדברי תוס' כתובות (דף י"ג) דהקשו לר"ה ור"י דסברו ברי ושמא ברי עדיף למה לי קרא דשבועת ד' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין דאבוה בכה"ג חייב הא בלא"ה חייב מטעם ברי ושמא ברי עדיף הא נ"מ לענין אם יטעון אחר כך נזכרתי דמטעם בו"ש ברי עדיף ודאי אם אמר אחר כך נזכרתי פטור ומטעם מתוך כבר נתחייב בממון אלא ודאי דגם בנ' ידענא ונ' לא ידענא יכול אחר כך לומר נזכרתי עיין שם. אולם יש להבין למה צריך התוס' לתרץ דנ"מ היכא דשניהם אינם יודעין אלא דעד א' מעיד דחייב דלגבי אב מתוך שאיל"מ וזה תליא במחלוקת הפוסקים אם טענו בספק על פי העד מחייב הא נ"מ אף אם התובע טוען ברי דלכ"ע מחייבו שבועה ואם הנתבע אומר א"י אם אומר אחר כך נזכרתי דמטעם בו"ש היה פטור ומטעם מתוך שאיל"מ כיון דע"א מחייבו א"י לטעון נזכרתי א"ו מוכח דגם בע"א יכול לומר נזכרתי:
אך נראה דאין לבנות יסוד על הוכחות כאלה דבלא"ה יש נ"מ טובא בין אם חייב מצד בו"ש ברי עדיף או אם חייב מצד מתשאיל"מ. חדא דלכאורה נראה הא דבו"ש ברי עדיף לר"ה ור"י הוא מטעם דהוי ספק גזל וכיון דהוי חזקה לצרף ג"כ דאין אדם תובע אלא אם כן יש לו מחייבינן ליה לשלם וכופין אותו על זה לדעת ר"ה ור"י אבל מ"מ י"ל דשעבוד נכסים אין כאן בבירור ואם יש בעל חוב אחר שחייב לו בבירור י"ל דהוא קודם לזה דאין ספק מוציא מידי ודאי ואף דטוען ברי גם לנגד הבעל חוב האחר מ"מ לגבי אחר הוי שמא טוב דלא הוי ליה למידע אם הלוה חייב גם לו וכיון דהוא בודאי בא מכח השעבוד אין ספק מוציא מידי ודאי גם י"ל אם מת דאינו יכול לגבות מן היורשין כיון דשעבוד ליכא בבירור ולגבייהו הוי שמא טוב דלא הוי ליה לידע אם אביהן חייב או לא ואם כן אף דכבר יצא אביהן חייב מפי ב"ד עיקר החיוב הוא מטעם ספק גזל דעל ידי חזקה דאין אדם תובע אלא אם כן יש לו אין מוציאין ממון דהממע"ה רק מטעם דהוי ספק גזל ואף דנחתינן לנכסיו הוא רק מטעם כפיה אבל לא ידענא בבירור דנשתעבדו נכסיו וכשמת לא עדיף מנודר ומת אף דרמיא אקרקפתי דגברא לקיים נדרו דעת כמה פוסקים דיורשין פטורין. אבל אם כבר יצא חייב מב"ד לשלם מטעם דמתשאיל"מ וכ"ז דאינו יכול לישבע הוי כמודה במקצת דאינו רוצה לישבע דנחתינן לנכסיו מטעם דהוי רגלים לדבר דחייב לו כיון דהודה במקצת וכמו שכ' תוס' ב"מ (דף ד') וכתיב ולקח בעליו ולא ישלם דכבר נתחייב דמים רק שיכול לפטור א"ע ממנו בשבועה וכיון דאינו יכול לישבע חייב לשלם מטעם שעבוד והוי כבירור גמור ואין לבע"ח אחר דין קדימה נגדו וגם היורשין חייבין לשלם:
ועוד י"ל באם התובע הוא גזלן וחצוף מפורסם דלא שייך לגבי אין אדם תובע אלא אם כן יש לו מודו ר"ה ור"י דלא מחייבינן לזה לשלם ואף דודאי אף גזלן מפורסם התובע לכשר מפורסם שבישראל כשאין הדין מרומה מחייבו שבועת היסת מטע' חזקה דאין אדם תובע אלא אם כן יש לו והוא מטעם דלא פלוג עבדו חז"ל וכן מודה במקצת דחייבו התורה שבועה הואיל דיש רגלים לדבר דהודה במקצת מחייבינן אף בכה"ג. ועיין תשובת הגאונים (סוף ש"ד מח"ה) דאף עכו"מ התובע לישראל ומב"מ משתבע ישראל ומ"מ אם חייב לישבע היסת אינו מבואר ועיין כנה"ג (אות ס"ט) ובצמח צדק (סי' קכ"ט) דתקנתא לעכו"ם לא עבדינן וברמב"ם (פי"ד ה"ה) מטו"נ ובש"ך (סי' קמ"ט ס"ק ג') ומ"מ לחייבו מצד בו"ש ברי עדיף נראה דגם ר"ה ור"י מודים דלא מחייבין ליה אף דהוא שמא גרוע ומטעם מתשאי"ל מחייבינן ליה לשלם. ויש להסתפק גם לדידן דבו"ש לאו ברי עדיף רק לציד"ש חייב אם בכה"ג נגד גזלן וחצוף מפורסם חייב לציד"ש ולמה שכ' התומים דעיקר תלוי בשמא גרוע לדעת ר"ה ור"י י"ל לדידן חייב לציד"ש אף בכה"ג:
עוד יש למצוא נ"מ לר"ה ור"י בין בו"ש למשאיל"מ כגון אם הנתבע מסופק אם חייב לו התובע ממ"א דבזה אף דהוי בו"ש י"ל דלגבי הנתבע הוי ס"ס חדא דלמא באמת אינו חייב לו זה החוב ואף אם חייב לו זה החוב שהתובע תובע ממנו דלמא באמת חייב לו ממ"א ויש לו בידו כנגדו וס"ס כמו דמהני לגבי איסורין כמו כן מהני לגבי ממון להחזיק כיון דכל חיובו אליבייהו הוא רק מטעם ספק גזל. ועוד יש לומר אם עד כשר מעיד דאינו חייב לו מודים ר"ה ור"י דאינו חייב לשלם כיון דאינו, חייב רק מטעם ספק איסור ולגבי איסור עא"נ. ומטעם מתשאי"ל דחייב לשלם דעת הסמ"ע והש"ך (סי' פ"ז) דאין עד א' נאמן לפוטרו מן חיוב ממון ואף לדעת הקצוה"ח שם דעד א' נאמן לפוטרו בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא י"ל דהיינו דוקא עד כשר ולא עד פסול דלא עדיף מלפטור אותו משבועה דאין עד פסול המסייעו פוטר אותו מה שאין כן מטעם בו"ש דחייב לצאת ידי ספק גזל י"ל דאף אם מסייעו עד פסול היינו קרוב נאמן לפטור אותו מחיובו:
ולכאורה בא קשה למה יכול לומר אחר כך נזכרתי הן באיני יודע אם פרעתיך הן במתוך הא מבואר בתשובת רשב"א בת"א (סי' ג') בא' שסגר על ידי ערכאות חנות של חבירו למשכנו ונכנסו ב"א להוציא משם סחורות וטוען הבעל החנות שנגנב ממנו תיבה וזה טוען שלא לקח אלא דבר השוה זוז א' ודן הרשב"א לזה כשומר וזה שהודה במקצת הוי על השאר מתשאיל"מ וכ' הרשב"א וז"ל זה אם טוען עכשיו שא"י כמה היה שוה והה"ד אם טען מתחילה א"י אעפ"י שחזר עכשיו כשראה שהוא מתחייב בדין ואומר נזכרתי ואני יודע שלא הי' בו אלא כך וכך דכל דבר שאדם טוען בב"ד שאינו יודע שוב אינו יכול לחזור בו מחיוב לפטור הרי דאינו יכול לומר נזכרתי אולם אתי שפיר למה שכ' הש"ך (סי' ע"ט ס"ק כ') דדוקא כשטוען שבאותו פעם שאמר איני יודע באמת לא ידע ועכשיו נזכר ישבע שכן הוא שמתחילה שכח ועכשיו נזכר אבל אם אמר שמתחילה טען שקר אינו נאמן רק דוקא אם שתי הטענות באות לפוטרו וי"ל דהרשב"א גם כן כוונתו על אופן זה כשראה שהוא מתחייב בדין אומר נזכרתי היינו שחוזר מטענתו אבל אם אומר שבאמת לא ידע ועכשיו שם על לבו וידע י"ל דגם הרשב"א סובר דנאמן וכדעת הרמ"א:
ויש להסתפק באיני יודע אם פרעתיך אם מת אם גופה מן היורשין די"ל אנן טענינן עבור יתומים דלמא אם היה אביהן חי היה טוען נזכרתי שפרעתי וכל מה דאביהן היה יכול לטעון אנן טענינן עבור יתומים וכן בנ' ידענא ונ' לא ידענא למה שכ' הקצוה"ח והנתיבות דיכול לומר נזכרתי אם מת אם אנן טענינן עבור היתומים דלמא אם, היה אביהן חי היה משים על לבו והיה טוען נזכרתי שפרעתי בעת שהיה בא לגבות ממנו. וכמו כן יש להסתפק בהא דמבואר (סי' ע"ט ס"ג) בהודה שחייב לזה התובע מנה דאם אמר נזכרתי והרי עדי' מועיל ודעת רמ"א שם משם הנ"י דאם באו עדים תחילה דא"נ ודעת המ"מ מובא שם בש"ך (ס"ק י') דאפילו באו עדים תחילה אם מת קודם שבאו העדים אם טוענין ליתומים דלמא אם היה אביהן קיים היה טוען נזכרתי קודם דבאו עדים ודאי מצד הסברא נראה אם מת דטענינן עבור היתומים אילו היה חי ודאי היה טוען נזכרתי דהא יש עדים דאינו חייב ואף דהודאתו מהני יותר מהעדים מ"מ מה"ת נאמר דלא שכח ובודאי היה טוען נזכרתי רק אף לאחר שבאו העדים לדעת המ"מ וכן הסכים שם התומים דלעולם יכול לומר נזכרתי כיון דהעדים מסייעין לו י"ל אף אם אינו חוזר ומת דטענינן בעד היתומים. ואם כבר פסקו הב"ד דחייב לשלם נראה דבכל אנפי א"י שוב לחזור ולטעון וכמו שכ' הנתיבות (סי' נ"ט ס"ק ב') רק אם עדיין לא פסקו הב"ד ומת מקודם י"ל דטענינן בעד היתומים הן בהא דסי' (ע"ט) הן באיני יודע אם פרעתיך ובנ' ידענא ונ' לא ידענא ואין זה מילתא דלא שכיח כ"כ דכ"ז שלא הי' ברור אצלי לא שם על לבו כ"כ ואומר שא"י וכששם על לבו נזכר שכבר פרע ואף במלתא דלא שכיחא יש מחלוקת הפוסקים (סי' ק"ח) דיש סוברים דטענינן ליתמי ועיין ש"ך (סי' ס"ט ס"ק כ"ו) דמסיק דלעולם אנו חושבין כאלו אביהן קיים לפנינו וטוען כך יהיה איזה טענה שיהיה אם כן ה"ל לטעון להן כך דאם היה לפנינו והיה טוען נזכרתי שפרעתי או שאינו חייב היה נאמן אם כן יהיו פטורין:
אולם יש לומר למה שכ' הש"ך (סי' ע"ט) הנז' דצריך לישבע
שכן הוא דמתחילה שכח ועכשיו נזכר וכן משמע מלשון הרמ"א דכ' נאמן בשבועה ולמה צ"ל בשבועה דכי ס"ד שעוד יהי' נאמן בלא שבועה וכי גרע משאר כופר הכל דחייב היסת וגם באיני יודע אם נתחייבתי חייב לישבע שאינו יודע ואם כן הכי בשביל שטען קודם איני יודע אם פרעתיך דהוא טענה המחייב כשאומר אחר כך נזכרתי יהיה פטור אף משבועה אלא ודאי כוונתו שישבע שעכשיו נזכר וקודם לא ידע ואף דאינו טוען על זה ברי מ"מ כיון דעל פי טענתו הראשונה היה חייב לשלם כשחוזר וטוען נזכרתי רגלים לדבר הוי וחייב לישבע אף על זה דמתחילה שכח ולא ידע ועכשיו נזכר אם כן י"ל כ"ז דלא נשבע שבועה הזאת דמתחילה שכח וטענתו שאינו יודע היה באמת ועכשיו נזכר לא נפיק מחיובו ולכך לא טענינן כן בעד היתומים כיון דכבר היה בחזקת חיוב על ידי טענתו ואף דשבועה זו הוא רק מדרבנן ומדאורייתא אין צריך לישבע כלל מ"מ השתא דחייב שבועה זו אם היה לפנינו וטען כך לא טענינן טענה הזאת עבור יתומים להוציאו מחיוב לפטור ואולי י"ל דבאמת כל הא דיכול לומר נזכרתי הוא רק השתא דמשביעין על זה אבל מן התורה דל"ש שבועת א"י א"נ לומר נזכרתי ואם כן אינו ראיה כלל מדברי תוס' כתובות הנז' דשם קאי על ד"ת אך זה דוחק לומר כן דאם מן התורה א"נ לומר נזכרתי כיון דליכא שבועה לא הקילו חכמים לומר שיהיה נאמן בהיסת ושבועת אינו יודע לא תקנו להקל עליו מדין תורה רק להחמיר ומ"מ י"ל דהשתא דחייב שבועה כ"ז דלא נתברר על ידי שבועה דבאמת לא ידע אז אינו נאמן לחזור מטענת החיוב לטענת הפטור ולא טענינן כן עבור יתומים ומ"מ צ"ע דאם כן בחשוד על השבועה דפטור דתקנתא לתקנתא לא עבדינן הכי נאמר דאם טען א"י אם נתחייבתי לא יהיה נאמן לומר אח"כ נזכרתי זה ודאי לא נהירא וצ"ע בכ"ז ועיין מה שכ' לעיל דיני הלואה (סי' מ"ה):
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |