אמרי בינה/דיני טוען ונטען/ד
|
< הקודם · הבא > |
הא דאיני יודע אם פרעתיך חייב אם התובע טוען ברי וכ' הרי"ף סוף ב"ק הטעם משום דאין ס' מוציא מידי ודאי. והיכא דלא הוי ליה למידע יש מחלוקת הפוסקים יש סוברים דאעפי"כ חייב כיון דאין ספק מוציא מידי ודאי כיון דודאי נתחייב ויש סוברים דפטור דעיקר הטעם דבו"ש היכא דיש חזקת חיוב ברי עדיף ובמקום דלא הוי ליה למידע דאז אין השמא גרוע והעיקר תלוי בשמא גרוע ועיין בתומים ובנתיבות כ' ויש ליתן טעם בדבר מה בכך שהשמא גרוע וכי משום שהי' ליה לידע ולא ידע קנסינן ליה וצ"ל דטענת איני יודע במקום דהוי ליה למידע טענה גרוע הוא ומחזקינן אותו למשקר וטוען שמא ובאמת אלו היה ברור לב"ד באמת שאינו יודע היה פטור דלא גרע ממקו' דלא הוי ליה למידע רק דחשדינן אותו למשקר לטעון שאינו יודע וא"ל דנאמין לו שאינו יודע במגו שהיה טוען ברי דיותר נ"ל לטעון איני יודע מטענת ברי ובמגו דא"י אם נתחייבתי א"נ דירא שמא יש עדים על הלואה ועוד כיון דשמא גרוע הוא א"נ אפילו ביש לו מגו אם לא במקום הפה שאסר כו' עיין שם בדבריו (ס"ק ז'):
וזה דבר רחוק לומר להחליש כח המגו ושלא להאמין לו דא"י במגו דא"י אם נתחייבתי דהא אף במקום חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו דהוא חזקה אלימתא דמוציאין ממון על ידו הוא איבעיא דלא איפשטי אי מהני מגו ק"ו בזה. גם יש להתבונן אם כן היכא דעד א' מעיד שפרע לו בזה ודאי יש לו להאמין במגו דאי בעי היה חוזר מדבריו ואמר נזכרתי שפרעתי לו דכיון דעד א' מסייעו יכול להעיז ועיין ס' הפלאה כתובות (דף פ"ה) דר"ל דבא"י אם פרעתיך היכא דיש לו עד א' מחשבינן לטענתו טענת ברי וכבר השיגו עליו בזה דמחיוב ממון אין עד א' פוטר אולם אם נאמר דעיקר חיובו בשביל דלא נאמין לו שא"י ובמגו דהיה טוען ברי א"נ דיותר ניחא ליה למיטען טענת אינו יודע מטענת ברי' י"ל דהיכא דיש לו עד האומר שפרע המגו טובה הוא דהא אם היה טוען ברי היה לו עד המסייעו וכעין זה ראיתי בש"מ (סי' פ"ז ס"ק ה') דבנ' ידענא ונ' לא ידענא דחייב מטעם מתשאיל"מ דכ' הש"ך דאין עד א' קם לממון וכן דעת הסמ"ע (סי' ע"ב) וכ' הוא דלדע' הש"ך דהיכא דידענו שאינו יודע לא הוי מתשאיל"מ כיון דאז פטור משבועה ואם כן היכא דיש לו עד המסייעו על הנ' דפרע אנן סהדי דאינו יודע דאי בעי לשקר היה טוען ברי והיה פטור משבוע' דהעד המסייעו פוטרו ולא הוי מגו דהעזה כיון דהעד מסייעו מעיז ומעיז וכ' דאף הסמ"ע והש"ך לא מיירי אלא כשבא העד המסייע לאחר טענותיהם בב"ד ולא הי' לו אז מגו דלהד"מ דהיה צריך שבועה אבל אם העד המסייע היה קודם שטענו בב"ד אף הם מודים דפטור מלשלם עיין שם ולדבריו אם נאמר דבבא העד מיד נאמן במגו יהי' נאמן דאינו יודע אף אם בא אחר כך העד אם עומד בטענתו דא"י במגו דהיה אומר נזכרתי והיה אומר ברי לי שפרעתי למה שכתבו האחרונים דאף בנ' ידענא ונ' לא ידענא נאמן לומר נזכרתי כמו שכ' בסי' הקדום ודוחק לומר דהואיל דמסייע לו העד לא יהיה נאמן במגו דנראה כמשקר בטענת נזכרתי דומה קצת למה שכ' המ"מ (פ"ט) מאישות בדעת רמב"ם בעד אומר נתקדשה ועד אומר לא נתקדשה והיא אומרת לא נתקדשתי דחוששין לכתחילה יותר מאם לא הי' לה עד המסייע דשם הוא רק לענין איסור ולא לגבי הוצאות ממון וגם שם הראב"ד וסייעתו חולקין על סברא הזאת ואם כן כמו דאם באו העד עם טענותיהם לב"ד דרצה לומר דנאמן א"י במגו דלהד"ם הואיל דעד מסייעו כן אח"כ יהיה נאמן במגו דנזכרתי ואם נאמר דא"י א"נ במגו כמו שכ' הנתיבות אתי שפיר גם בנ' ידענא ונ' לא ידענא. אולם הדבר קשה למה לא יהיה נאמן וכי כל כך טענה גרוע הוא שלא יהיה נאמן במגו ואף דמצינו דאינו נאמן במגו דא"י דאין אדם טוען ברצון א"י מ"מ אם טוען א"י אדרבה היכא דיש לו מגו נאמר דודאי שכח ועיין תוס' ב"מ (דף צ"ז ע"ב) ד"ה ר"נ דכ' דאחר שנתקנה שבועת היסת חייב לישבע שא"י דאל"כ כל נתבע יאמר א"י ויהיה פטור מכלום וכן כ' הר"ן כתובות (דף י"ג) ומשמע מדבריהם אף דתיקן ר"נ שבועת היסת מטעם חזקה דא"א תובע אלא אם כן יש לו מ"מ לא מצינו דתיקן באומר א"י דהתובע א"י שזה יודע ואין נשבעין על טענת שמא לכך כתבו דבהכרח לקיים התקנה שישבע כשאומר להד"ם צריך גם כן לתקן שישבע כשאומ' א"י שכן הוא דאם לא כן כל אחד יאמר א"י ואף דכתבו התוס' והר"ן דלמאן דלית ליה מתשאיל"מ הא דאינו נאמן במגו דא"י דאין אדם טוען ברצון א"י ע"כ סברתם דלכך חייבו התורה למוב"מ דאין זה מגו טובה אבל שיתקיים תקנת חכמים כיתד שלא תמוט לא הועילו בתקנתם לגבי אנשים שיטענו א"י הרי דיש אנשים שטוענין ברצון איני יודע כדי שיפטרו משבועה אם כן עכ"פ א"י מהראוי שיהיה נאמן במגו:
וכבוד' שארי המנוח הגאון המובהק בעל ספר זית רענן זצ"ל אמר בזה דלכך אינו נאמן בטענת א"י במגו כיון דגם אם נאמין לו שא"י אינו ברור דפטור רק דאין מוציאין ממנו דאין לחייבו מספק ודומה לדברי רמב"ן ב"ב (דף מ"א) בלוקח שישב בהקרקע ג' שנים ובא המערער וטוען הלוקח דקנה מפלוני ושדר בה המוכר חד יומא ולית ליה סהדי ע"ז דל"א שיהיה נאמן במגו דמינך זבינתי משום דאף לפי טענתו אינו מבורר לגמרי ורק אחר כך צריך שיברר ספק מדעתינו דמוכר לקחה מן המערער וה"נ אף אם נאמן שאינו יודע אינו מבורר שהתובע משקר אלו דבריו ז"ל ולדעתי א"ד לשם דשם יש להמערער חזקת מר"ק וקרקע בחזקת בעלים עומדת ואם היה בא אז לערער היה מוציא מידו ורק כיון דאיתרעא שלא מיחה ג' שנים אין מוציאין כשבא מחמת טענה אבל כשטוען דקנה מאחר שדר בו חד יומא גם עכשיו מוציאין ממנו דאינו טענה מבוררת להוציא מחמר"ק כיון דאף אם דר בו חד יומא לא ידענו אם קנה מן המערער רק אם ידענו מזה טוענין בעד הלוקח ואין המגו אלם כ"כ לבנות על זה בנין חזק שאנן נטעון בעדו דמסתמא לקחו. וגם שם הוא דוקא כשדנין המגו של הלוקח אם דר בו חד יומא דאף אם דר בו יום א' לא ידענו אם דר בחזקת שהוא שלו אבל אם הלוקח אומר שיודע שהמוכר דר בו ג' שנים והחזיק בו י"ל דבזה כיון שהלוקח יש לו ע"ז מגו וטענה הזאת שדר בו ג' שנים הוא כאלו ידענו שלקחה המוכר טוענין בעדו שכן הוא וכן כ' בנתיבות (סי' קמ"ו ס"ק כ') בפשיטות דזה הוי כבירור גמור וכתפיסה מוכחת דקנה המוכר מה שאין כן כשדר בו חד יומא פעמים מניח ביתו ריקן ודר זה המוכר בה ובאנו רק שאנו נטעון בעדו צריך שיהיה בירור גמור להוציא מחמר"ק מה שאין כן כאן כשנאמין לו שאינו יודע אז אף דלא ידענא בבירור דטענת התובע הוא שקר מ"מ כיון שהדין הוא הממע"ה עפ"י דת וחק התורה הוי כבירור גמור ואם היה הדין דאם נדע שאינו משקר רק באמת א"י הוא פטור למה לא נאמן לו במגו המבררת טענתו שכן הוא ואנן סהדי דא"י ואם א"י באמת פטור מן הדין. ושם עיקר הטעם דלא מפיו אנו חיין ואנן צריכין לטעון בעדו דלקחה מוכר מן המערער. ולא טענינן בעדו רק אם יש עדים שרגלים לדבר ומשום מגו לא טענינן אנן כמבואר שם ברמב"ן להדיא אבל במקום דהדין ברור דהממע"ה וא"צ שום טענה עוד מה"ת לא יהי' נאמן שא"י [גם י"ל דאף רמב"ן לא אמר סברתו רק שם במגו דמינך זבנית דהוא העזה בזה לא נוכל לבנות על המגו הזאת שצריך לברר ספק מדעתנו אבל במגו אלימתא לא אמר כן ואכ"מ בזה] ואני המתקתי ביותר די"ל כיון דאף אם נאמין לו שא"י עכ"פ כיון שהתובע בא בטענת ברי דחייב לו חייב לציד"ש דלא גרע מא"י אם נתחייבתי דג"כ חייב לציד"ש מכ"ש בא"י אם פרעתיך אף אם נאמין לו דא"י דודאי חייב לציד"ש רק הב"ד אינם יכולין לכופו ולהוציא ממון עפ"י ברי של התובע לכך כ"ז דלא נתברר בירור גמור דא"י ואולי משקר לומר כן אף דיש לו מגו מחייבינן ליה לשלם אולם באמת כ"ז דחוק לסלק נאמנותו דא"י.
ברם עיקר הסברא דחייב בא"י אם פרעתיך כתב הטו"ז דמוקמינן על חזקתו חזקת חיוב הואיל דודאי נתחייב כ"ז שלא נתברר דפרע בבירור נשאר בחיובו ואין ספק מוציא מידי ודאי וחזקת חיוב לא גרע משאר חזקות והרי מבואר בש"ס כתובות שם דאף בבו"ש היכא דמסייע חזקה להתובע גם כן מוציאין ממון ולא בלבד בחזקת הגוף רק אף בהיא אומרת מוכת עץ אני דליכא כל כך חזקת הגוף רק אוקמי אחזקה שחזקת בנות ישראל שאינן מזנות כמו שכ' הר"ן שם גם כן מהני בצירוף ברי נגד שמא כ"כ חזקת חיוב והסוברי' דדוקא היכא דהוי ליה למידע חייב סברו דחזקת חיוב אינו כל כך חזקה אלימתא דעומד לפרעון ועיקר טעמו דאומדנא דמוכח הוא שזה לא הלוהו שאם יסתפק לו ודמיונו יכזב לו שאולי פרע לו יהיה פטור מלשלם וזה יפסיד מעותיו. וכמו במלוה בשטר דא"נ לומר פרעתיך דחזקה שטרך בידי מה בעי ובס' בשמים ראש (סי' נ') ביאר הסברא דהשטר לכך עומד ותנאי ממון הוא שכל שזה יביא שטר ואין לחבירו ראי' שכבר שילם שישלם והשטר שביד המלוה הוא תמורת ממונו וכשהניחו בידו אפסיד אנפשיה וכמו כן במלוה על פה אף דלא לקח המלוה תמורת ממונו שטר והאמינו היינו דסמך עצמו על הלוה שלא יעיז פניו נגדו ויכפור ויאמר להד"ם או פרעתיך אבל לא כשנפל ספק בלבו אם פרע לו או לא על זה לא האמינו לכך אין ספק מוציא מידי ודאי וזה דוקא בספק דא"י היכא דהיה לו למידע אבל היכא דלא הוי ליה למידע על זה לא נחית המלוה שיצטרך הלוה לברר והדר דינא לדון ביניהם המוציא מחבירו עליו הראיה:
וי"ל דמה"ט מבואר (סי' ע"ב סי"ד) כשהמלוה נשבע דהמשכון נאבד באונס חייב הלוה לשלם דהלוה הוי כא"י אם פרעתיך וקשה הא לא הוי ליה להלוה למידע כיצד נאבד ואף דהמלוה נשבע דנאבד באונס היינו דהתורה רמי' עליו שבועה למיפטר נפשיה אבל מניין לנו שיהיה נשבע ונוטל ובשומר שכר דנשבע שנאנס ומקבל שכרו כמבואר (סי' ש"ג) בש"ך (ס"ק ה') היינו דשם הוא שבועות המשנה שנשבע ונוטל אף במקום דל"ש שבועת השומרין דהוי כהוציא ממון ע"פ כמ"ש בנתיבות שם אבל שיהי' נאמן בשבועתו שיגבה חובו מניין לנו להסוברים דבא"י אם פרעתיך פטור בלה"ל למידע ועיין בנתיבות (ע"ה ס"ק ה') דכ' להלכה דכל היכא דלה"ל למידע פטור אם לא דחסרון הידיעה נולד מחמת הפשיעה של הבעל דין או כשנולד הספק לב"ד בלא טענותיהם ויקשה מהא דסי' (ע"ב) וכן הקשה בתומים ולמה שכ' אתי שפיר כיון דעיקר הטעם דפטור הוא משום דע"ז לא נחית הלוה שיצטרך לברר ספק הבא מעלמא ורק ספק שבא מחמתו דמסתפק אם פרע על זה נחית לחייב א"ע מטעם דאין ספק מוציא מידי ודאי וכ"ז שא"י בירור גמור מצדו דפרע לו נשאר בחיובו ולכך בלה"ל למידע שהוא ספק המזדמן במקרה על זה לא נחית ונשאר הדין הממע"ה. אולם במלוה על המשכון ודאי לא נחית המלוה ע"ד זה שיצטרך תמיד לברר אם יאבד ממנו באונס ואם לא יברר יפסיד חובו על לא דבר ובודאי גם הלוה נחית אדעתא דהכי דאם על פי הדין פטור כשומר דעלמא דנשבע דנאבד באונס שהחוב יהיה נשאר בתקפו ולכך הוי הלוה בזה כשאר א"י אם פרעתיך במקום דהוי לי' למידע:
עוד י"ל בטעמא דסוברים דבלה"ל למידע פטור נגד חזקת חיובו דכל מה דחייב לשלם בא"י אם פרעתיך הוא משום דלעולם שייך חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו והוא כחזקה המבררת דחייב לו רק א"י להוציא ממון בזה דכמו כן יש להלוה חזקה דאין אדם מעיז שהוא גם כן כקצת בירור דאינו חייב ולכך בטוען א"י אם פרעתיך במקום דהוי ליה למידע חייב כיון דלית לי' להלוה חזקה כל כך ולהמלוה יש חזקה דאין אדם תובע אלא אם כן יש לו ובצירוף חזקת חיוב מוציאין ממון כמו בחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו דמוציאין ממון מטעם חזקת חיוב וכמו שכ' אאזמ"ו ז"ל בדברי משפט (סי' ע"ח) וכן כ' בש"מ ב"ק ר"פ שור שנגח משם הרא"ה דעם רוב וחזקת חיוב דמעיקרא מוציאין ממון וה"נ דכוותי' עם חזקה דאין אדם מעיז לתבוע וחזקת חיוב מחייבינן לי' לשלם ולכך בעינן דוקא שתבעו מקודם ואם לא תבעו אלא מעצמו אמר א"י אם החזרתי לך פטור כמבואר בש"ע (ס"י) וברמב"ם (פ"א) מטוען כ' דאף אם אמר אביך הפקיד אצלי וא"י אם החזרתיו א"ח לשלם ומבואר אף דלא הוי ליה למידע וליכא ריעותא מ"מ פטור והטעם דעל ידי חזקת חיוב בלבד א"מ ממון רק בצירוף חזקה דאין אדם תובע אלא אם כן יש לו ואף דמבואר בש"ך (ס"ק ל') דאם לא תבעו ומעצמו אמר אם המלוה אומר ידעתי מזה וטוען ברי על ההלואה ועל הפרעון חייב אף דקדים שמא של הנתבע לברי של התובע היינו דמ"מ שייך חזקה דאין אדם תובע אלא אם כן יש לו ואף דשמע דהנתבע א"י מן הפרעון מ"מ לא יעיז לומר ברי דלא פרע דדלמא ישים על לבו ויזכור א"ע ועיין תומים (ס"ק ח') ואם המלוה עומד בספק בהלואה רק שיתחייב על ידי הודאתו וברי שלו שבודאי לא פרע י"ל כיון דהמלוה מעיד ע"ע דלא דייק כיון שא"י כלל מן הלואה חזינן דלא דייק לא נוכל לסמוך על הברי שלו מן הפרעון אך אם זה הוא הטעם א"כ היכא דלא הוי ליה להמלוה למידע מן ההלואה כגון דאומר דגנב מעמו או שחייב לאביו ואינו יודע אם פרע לו והוא אומר דברי לו שלא פרע לו כיון דליכא ריעותא במה דהמלוה א"י מהחיוב י"ל דהש"ך מודה דחייב מטעם דהוי א"י אם פרעתיך ול"מ כן מדברי הש"ך] אבל היכא דלא הוי ליה למידע ליכא כל כך החזקה דאין אדם תובע כיון שיודע שחבירו אינו יודע מזה ואינו מכיר בשקרו לא נשאר רק חזקת חיוב בלבד לכך פטור הלוה. ובזה אתי שפיר מה שהקשה בתומים מסוגיא דקציצה דכ' שם תוס' דלכך היה ס"ד דשכיר יטול בלא שבועה כיון דבעה"ב טריד בפועליו הוי כאיני יודע אם פרעתיך הא לא גרע טרדת דבעה"ב ממקום דלא הוי ליה למידע דפטור כיון דהוא צועק שיודע רק אנו אין מאמנים לו ולהנ"ל אתי שפיר דהיא הנותנת כיון שצועק שיודע בבירור שפרע לו רק הב"ד אין מאמיני' לו שוב שייך החזקה דאין אדם תובע אלא אם כן יש לו לגבי השכי' דכיצד יעיז כנגדו כיון דהבעה"ב יודע בברי רק הב"ד אינ' מאמיני' לו דנקטינן מחמת טרדותיו טוען כן ומשוינן לטענת בעה"ב לטענת שמא אבל חזקה דלא יעיז השכיר לתבוע פעם שנית נשאר וכן מבואר שם ברשב"א דשייך החזקה דאין אדם תובע לגבי שכיר אם כן נשאר החזקה דאין אדם תובע אלא אם כן יש לו בצירוף חזקת חיוב לחייבו והוי כמו במקום דהו"ל למידע דחייב ומיושב נמי מה שהעיר בנתיבות מחנוני על פנקסו ופועלים דהבע"ב חייב לשלם מטעם דהוי א"י אם פרעתיך אף דלא הוי ליה למידע אם שילם החנוני להם או לא ולמה שכ' כיון דהפועלים מעיזים ומכחישין להחנוני ואמרו דלא קבלו נשאר החזקה דאין אדם תובע אלא אם כן יש לו בתקפו לכך בו"ש ברי עדיף בצירוף חזקת חיוב:
וראיתי בתומים דהוכיח דדעת תוס' מס' סוטה (דף כ"ה) ד"ה ב"ה דבלהל"מ פטור בא"י אם פרעתיך דהקשו לר"ה ור"י דבו"ש ברי עדיף אמאי סברי ב"ה במתו בעליהן עד שלא שתו אינן נוטלות כתובה ותירצו מאחר שהתורה עשאה ספק עד שתשת' אינה יכולה לטעון טענת ברי ומדלא הקשו אף לדידן דבו"ש לאו ברי עדיף מ"מ בא"י אם פרעתיך אין ספק מוציא מידי ודאי אלא ודאי דסברו דבזה בעינן הוי ליה למידע והקשו רק לר"ה ור"י לס"ד בכתובות דאף בלא הוי ליה למידע לדידהו בו"ש ברי עדיף ולדעתי העניה אין ראיה משם וגם דוחק גדול לומר דקושית תוס' היה לס"ד הא הם כתבו דהש"ס כתובות היה יכול לומר ולטעמך אלא ודאי נראה דעת תוס' שם דלר"ה ור"י אף בלהו"ל למידע ברי עדיף וכדעת רמב"ן כיון דהטעם הוא מצד ברי ושמא ברי עדיף והא דלא הקשו אף לדידן דהוי א"י אם פרעתיך ל"ק דשאני ספק שהוא לפנינו ובא בהגרמת המלוה וידעו התוס' בקושיתם כיון דהתורה עשאה בסוטה שהוא רגלים לדבר לספק כודאי אין מוציאין ממון ואף דכ' תוס' בתירוצם דהתורה עשאה כספק אף דהוי כודאי כוונתם למה שכ' תוס' יבמות (דף י"א) דרק להחמיר עשא' התורה ספק כודאי ולא להקל אם כן נשאר ספק עכ"פ לפנינו בלא טענותיהם ובכה"ג לא שייך לומר אין ספק מוציא מידי ודאי לחייבו דדומה למחייב עצמו בתנאי שהוא קום ועשה דעליו לברר שקיים תנאו ה"נ בכתובה כיון דאסורה לדור עמו והוי כעוברת על דת דלית לה כתובה ועיין במל"מ (פ"ב) דסוטה דהקשה למה אם אמר בעלה אינו רוצה להשקותה נוטלת כתובה הא הוי כעוברת על דת וכ' דודאי משום עבירה שעברה אינה מפסדת כתובתה רק משום דאסור לדור עמה ובהתברר שטהורה היא ורשאי לדור עמה לא הפסידה כתובתה לכן כיון שרצתה לשתות ולברר והוא אינו רוצה לברר אינה מפסדת כתובתה וזה כשבעלה מעכב אבל אם מת הבעל ולא נתברר אם היתה שותת לברר שטהורה היא הפסידה כתובתה כיון דרגלים לדבר ואינו רשאי לדור עמה עליה לברר שהיתה שותת והיתה עושה הקום ועשה ולכך פטור הבעל ואינו דומה לאיני יודע אם פרעתיך דשם עליו לברר שנעשה הקו"ע שבא לכלל פרעון להפקיע החזקת חיוב מה שאין כן בסוטה דעל ידי קו"ס נאסרה עליו בהגרמתה ועד"ז לא התחייב ונפקע ממילא החיוב רק שבידה לברר בקו"ע שמותרת לו וכ"ז שלא ביררה אינה יכולה להוציא ממון ואף דבאונס א"י לברר על ידי השתיה דמת בעלה מ"מ אונס רחמנא פטרה אבל לא אמרינן לחייב להיורשים בשביל שאנוסה וא"י לברר שהיתה שותת ושהיתה מותרת לבעלה על ידי בירור השתיה ועיין ש"ס כתובות (דף פ"א) דפריך לב"ש ספק זנאי ספק לא זנאי וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי ומתרץ קסברי ב"ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי והיינו ע"כ אי לאו כגבוי דמי אין ספק זנאי מוציא מידי ודאי יורשי הבעל שהן ודאי וכנז' ולכך הקשה התוס' רק לר"ה ור"י דלדידהו מצד ברי ושמא ברי עדיף מוציאין ממון והיא טוענת ברי שמותרת שלא זינתה ושהיה מתברר הדבר על ידי שתיה ועל זה תירצו התוס' דכיון דהתורה עשאה ספק עד שתשתה א"י לטעון אף טענת ברי. ועיין ש"מ כתובות שם לשון הרא"ש:
ועל דרך זה ישבתי בילדותי מה ששמעתי להקשות בהא דמבואר גיטין (דף ל"ז) דנאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד מטעם דלא שבק התירא ואכל איסורא ולמה לטעם זה הא בלא"ה הלוה הוה כא"י אם פרעתיך דאינו יכול להכחישו של"ה לו פרוזבול והמלוה טוען ברי ואמרתי כיון דכל הטעם משום דאין ס' פרעון מוציא מידי ודאי הלואה ועליו לברר שקיים בקו"ע אם כן שם דהפרעון ודאי דשמיטה משמט ורק אם עשה פרוזבל אינו משמט אמרינן להיפך אין ספק פרוזבל מוציא מידי ודאי פרעון שמשמט ממילא ועליו לברר שעשה מעשה פרוזבול בקו"ע שלא ישמט אם לא מטעם דלא שביק התירא ואכל איסורא:
ובספר בית מאיר (סי' קע"ח סט"ו) ראיתי שהוכיח מדברי תוס' סוטה הנז' להיפך דאף דלה"ל למידע חייב בא"י אם פרעתיך דהא מבואר במתניתין דסוטה שם ד"ה נשים השונאות אותה נאמנות לומר שנטמאת אבל לא להפסידה כתובתה והקשה מ"ש מהא דאם מתו בעליהן דקיי"ל כב"ה דאבדה כתובתה ע"י קו"ס וה"נ כיון דנאמנות שלא להשקותה תפסיד כתובתה וכ' דרק נגד היורשים הוי ליה ס' נגד ודאי דאם זינתה מעולם לא חל שום חיוב עליהם מה שאין כן לגבי בעל עצמו הוי ליה כא"י אם פרעתיך והתוס' ר"פ ארוסה שהביאו דברי הירושלמי הטעם בארוסה דמפסדת כתובתה כיון דיודעת היתה שאין ארוסה שותה ולמה הכניסה עצמה לספק זה המרובה לא לבד טעמא דב"ש אתא רק שם כיון דהוא חי מוכרח לטעמם אף לב"ה ולכך לא הקשו תוס' במתו לב"ה הא הוי כאיני יודע אם פרעתיך אלא ודאי דלגבי יורשים חשוב כא"י אם נתחייבו אבל בהנך חמש נשים דנאמנות שלא לשתות חייב הבעל בכתובה מטעם א"י אם פרעתיך. וכ"ד תמוהין הם חדא דבירושלמי ר"פ הארוס' מבואר דרק לב"ש צריך לטעם זה דיודעת שאין ארוסה שותת אבל לב"ה בלא"ה אתי שפיר כיון דאינה שותת מפסידה כתובתה וז"ל הירושלמי מתניתא דב"ש דב"ש אומרים נוטלת כתובתה ולא שותה א"ר יוסי תמן טעמייהו דב"ש אומרים הביא לי בעלי ואני שותה ברם הכא יודעת היתה שאין ארוסה שותה למה הכניס' עצמה לספק המרובה הזה בשביל לפוסלה מכתובתה הרי דלב"ה לא צריך לטעם הזה רק כיון דאינה מבררת על ידי שתיה מפסיד' כתובתה אף דהבעל בחיים מ"מ לא הוי כאיני יודע אם פרעתיך כיון דהספק נולד בפנינו ולא בא על ידי קום ועשה וכנז' [ויש להתבונן בדברי תוס' יבמות (דף ל"ח ע"ב) דכתבו משם הר"י דב"ש מודי' בארוסה משום דהיא נתנה אצבע בין שניה וכטעמא דירושלמי הנז' וכתבו עוד משם הר"י דבארוסה יש לחושבה כעוברת על דת כיון שאינה יכולה ליבדק ובירושלמי מבואר דלאו מטעם זה אתי עלה ועיין מלמ"ל (פ"ב) דסוטה בזה דכתב ריא"ז דאין צריך להתרות ולהודיען שמפסידות כתובתן אבל דעת שאר הפוסקים דצריך להתרות שתפסידי כתובתך ואם כן מצד עוברת על דת אינה מפסדת הכתובה רק מטעם כיון שאינו יכול לדור עמה ובארוסה גרע דליכא לברר כלל ע"י השתיה] גם מה שכ' דלגבי יתומים הוי כא"י אם נתחייבו קשה לומר כן כיון דביתומים ליכא שעבוד הגוף כלל רק מנכסי מורישהן בא לגבות מכח חזקת חיוב אם כן הוי כאיני יודע אם פרעתיך ועיין מה שכ' אאמ"ו ז"ל בדברי חיים דיני טו"נ (סי' ד') להשיג עליו בזה מהא דמבואר בש"ע (סי' פ"ע) במת הבעה"ב דהשכיר גובה מהיורשים ושם עיקר הטעם משום דאביהן כאיני יודע אם פרעתיך ומשמע אף אם לא עמד אביהן בדין:
גם עיקר דבריו לדון לסוטה כא"י אם פרעתיך קשה הדבר למאד כיון דהכניסה עצמה לספק זה אף דהיתה יכולה ליבדק בשתיה מ"מ כיון דאחר כך נתגלגל הדבר דא"י לשתות הרי הספק לפנינו בלי שום מעשה פרעון אם נפקע החוב ומה"ת יתחייב:
ובאמת הקושיא בהא דחמש נשים השונאות זו את זו מעידות לומר שנטמאת לאוסרה על בעלה ושלא להשקותה אבל לא להפסידה מכתובתה וברמב"ם מבואר אלא נוטלת כתובתה ויוצאה [ועיין גליון רע"א זצ"ל במשניות מס' סוטה דמכח זה השיג על הב"מ שרצה לדחוק א"ע דבהנך ה' נשים הוא רק שלא להפסיד' היינו דתפיסה מהני וברמב"ם מבואר דנוטלת כתובתה ונשמט שם מאשר ראיתי בכ"י שהביא שם ד' הב"מ ומשיג עליו בזה מד' הרמב"ם] ואמאי נוטלת כתובתה ומי גרע ממתו בעליהן. והגרע"א זצ"ל הק' לב"ה ממתו בעליהן עד שלא שותת ובאמת אף לב"ש קשה דשם יכולה לומר הביא לי בעלי ואני שותה כמו שכ' בירושלמי אבל כאן כיון דמה"ד כל דעד א' נאמן אף פסול נאמן ונאמנות שלא לשתות אמאי נוטלת כתובתה וגם למה שכ' תוס' יבמות (דף ל"ח) הנז' דהוי כעוברת על דת וה"נ כיון דעכ"פ בהכרח צריך להוציאה על ידי מעשיה אמאי חייב בכתובתה והקושיא עצומה. וגם מה שכ' שם הגרע"א ז"ל מדברי ירושלמי סוטה דהא דמפסדת כתובתה הוא מטעם כיון דהאמינו התורה כתרי ממילא אין לה כתובה ומדמה לעד א' שמעיד שזה חלב ואחר כך אכל והתרו בו דלוקה הא בלא"ה כיון דא"י לשתות מפסידה כתובתה יש לדבר בזה טובא שם בביאור דברי ירושלמי שם ובהך בעיא שם חמותה שאמרה אני ראיתי שנטמאת ובא אחד ואמר ראיתי מה בא להעיד דכבר נראית שלא לשתות אלא לא בא אלא להפסידה מכתובתה שאין מפסידין ממון על פי עד א' ובא למיפשט מהא דעד א' אומר שזה חלב דלוקה אף דעיקר עדותו בעד א' ופירש בפ"מ דה"נ מפסידה ואינו מובן הא בסוטה מיד בא להפסיד ממון ויש לפרש אף דכבר נראת שלא לשתות מ"מ נ"מ אם יבא אחר כך עד א' להכחיש לחמותה דלדעת רמב"ם ל"א בעד פסול כ"מ שהאמינו תורה עד א' הוא כשנים ואף להחולקים נ"מ אם באו ב' נשים להכחישה נ"מ להחזיק על פי הגדת העד כשר שיהיה כבירור וכבי תרי דא"י להכחישו לכן ממילא מפסידה כתובתה. או י"ל דהפשיטות הוא להיפך כיון דלא צריך עכשיו לעדותו רק לענין כתובה א"נ [והרמב"ם הלכו' סוטה לא הביא כלל דבר זה] וגם אף בבא עד כשר א"ד להך דחלב כיון דה"נ לענין ממון הוא מיד בכל אלה יש לדבר טובא ויבואר בעזה"י במ"א. עכ"פ משם אין להוכיח לענין א"י אם פרעתיך במקום דלא הוי ליה למידע ובודאי לדינא הוי ספיקא דדינ' ואין מוציאין ממון בא"י אם פרעתיך במקום דלא הוי ליה למידע ולא פשע כלל בדבר:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |