אמרי בינה/דיני הלוואה/סט
|
< הקודם · הבא > |
בהך דינא דהר"י בחזר המלוה והפקידו אצל הלוה ונגנב דפטור הלוה ראיתי בתומים (ס"ק ט"ו) דהעיר הא ביד הלוה לשמש בהמשכון ולא הוי כשולח יד דהא שלו הוא ואין להמלוה קנין בו רק שו"ש הוא ואם כן יהיה הלוה עכ"פ גם כן כשו"ש בשביל היתר תשמיש וכ' דאיירי דאין המשכון שוה רק כדי החוב דאסור להשתמש בו. ולכאורה המעיין בתשובת מהר"ם רויטנבורג בכרך קטן (סי' פ"ט) שם מובא תשובת ר"י ב"ב המובא במרדכי ופסק הר"י דכ' דבחזר והפקיד אצל הלוה דחייב המלוה בגניבה ואבידה יראה דאף אם השאילו לו להלוה בפירוש שישתמש בו ונאבד גם כן חייב המלוה וז"ל פסק רבינו יצחק המלוה את חבירו על המשכון והחזיר לו משכנו עד זמן שקבע לו להחזירם ונגנבו בבית הלוה הפסיד המלוה דהמלוה הוי שו"ש כו' אף במשכנו בשעת הלואתו וכשם שאם הפקיד ביד אחר ונגנבו אבדו למלוה כך אם הפקידם ללוה עצמו או השאילם לו בתורת שאלה עדיין ברשותו ובשעבודו של מלוה הן עומדין כאלו הן בביתו וכשנגנבו הפסיד המלוה שהוא שו"ש עיין שם עוד הרי דכ' אף אם השאילום להלוה גם כן חייב המלוה והפסיד חובו וע"כ הטעם דהלוה לא הוי כשו"ש אף דכל הנאה הוא שלו והמלוה לא הי' מחויב להחזיר לו מ"מ במשכון בשעת הלואה דלא הוי קנין להמלוה לדעת הר"י רק שו"ש הוי חשבינן להלוה כאלו בשלו הוא משתמש ול"ה בשביל זה רק כשו"ח:
ומ"ש בתומים להביא ראיה מדברי הרא"ש (פ"א) דקידושין דכתב להקשות ל"ל במשכון שלא בשעת הלואה דהוי שו"ש מדרי"צ תיפק ליה דהוי שו"ש בשביל דתפס אזוזי וקשה הא נ"מ אם נגנב או נאבד בעת החזרה ללוה ומדרי"צ לכ"ע ברשות מלוה קאי הואיל ויש לו בו קנין כמו"ש הגהות מרדכי ולטעמא דתפס אזוזי כשהוא ביד הלוה הוא פטור כמו"ש ר"ב אלא ודאי הואיל דהחזירו ליד הלוה לשמש בו לצורכו הו"ל שואל וחייב באחריותו וליכא נ"מ דלעולם אין המלוה חייב בגניבה ואבידה כשהחזירו להלוה ולא אבין הא י"ל דהרא"ש סובר כדעת הר"י דאם הוי שו"ש בשביל דתפס אזוזי גם כן חייב אף בהחזירו ליד המלוה אף במשכון בשעת הלואה וכן בשלא בשעת הלואה אם היה הדין דהוי שו"ש בשביל הנאה דתפס אזוזי אז גם כשהחזיר להלוה הוי כמו אם הפקידו ביד אחר. ובאמת באם החזיר ליד הלוה מצינו מחלוקת הראשונים אם נפחת המשכון ממה שהיה שוה אם מפסיד הלוה או המלוה דדעת תוס' ב"מ (דף ק"ד ע"ב) ד"ה אהני דכתבו אם מחזיר במצות השבת העבוט פטור הלוה מן הגרעון ואף דדעת התוס' דמדרי"צ לא קנה לאונסין ולא הוי רק כשו"ש ואם נפחת אצל הלו' ונתקלקל ונפחת על ידי שימושו של הלוה או שנשבר המחרישה מפסיד המלוה אף דאין אונס גדול יותר מזה דחיובא רמיא על המלוה להחזיר לו מ"מ מיפטר הלוה אם לא כתב לו תשלומת' דאית לך עלי כל קבל דיכי והמלוה חייב בזה וכן משמע שם דעת רש"י. ועיין רדב"ז (ח"ב סי' תתי"ט) מה שכ' שם בביאור דברי תוס' ב"מ שם וכ' אלא דקשה עלי לקבל שלא ישלם הלוה פחת המשכון דאף ע"ג דאמרינן בעל חוב קונה משכון היינו להתחייב באונסי' אבל לא חשבינן ליה כדידיה ממש לענין שאם יחזירנו ללוה שיהיה כאלו השאילו כלי שלו ממש דהא אין רשות למלוה להשאילו לאחרים משמע דלאו דידיה ממש הוא עיין שם ובאמת לדעת תוס' אף באונסין פטור ואין אונס גדול יותר מזה מ"מ דעת התוס' דזה הוא בכלל המצוה שיחזיר לו להלוה וישתמש בו וההפסד מה שמתקלקל מתשמישו הוא על המלוה ועיין במקנה קידושין (דף ח') דזה הוא הצדקה ומזה מוכח דבעל חוב קונה משכון והוי הלוה כשואל ומה דמתקלקל בתשמישו הוי כמתה מחמת מלאכה. אולם הראב"ד והרשב"א והר"ן והריטב"א שם פירשו דאם לא כתב לו היה הדין אף דקונה משכון מדרי"צ ואף לחייבו באונסין לדעת הראב"ד מ"מ הפחת הלוה חייב לשלם ולהשלים להמלוה כדי חובו [וברדב"ז שם כ' לשון הראב"ד דלא מחייב מלוה באונסין דמשכון וזה לא נמצא בלשון ראב"ד ודעת הראב"ד הוא דקונה קנין גמור אף לחיוב אונסין רק דמ"מ אם לא כתב לו דהוי כפרעון ממש מן הדין אף דחייב בכל אונסין שבעולם מ"מ מה שנפחת ביד הלוה על ידי תשמישו חייב הלוה לשלם וכן אם נאנס ביד הלוה או נגנב משהחזירו חייב הלוה ועיין שם בש"מ בלשון הראב"ד והר"ן ובלשון רשב"א שכ' להסכים לפירושו של וכ' אלא שמשמע מפירושו שמשכון שלאחר הלואה באחריות המלוה לאונסין ולכוחשה וזולה כפרעון גמור ולא כן דעת הגאונים ומדברי רשב"א ור"ן וכל הנז' מבואר דהגאונים החולקים על דברי רש"י ז"ל וסוברים דאינו חייב מדרי"צ באונסין הוא אף במשכון בדברים שחייב להחזיר משום צדקה כגון בכר ומחרישה ודלא כמו שכ' הנתיבות דתלה המחלוקת בדברים הצריך להחזיר לכ"ע חייב באונסין ולפנינו מבואר דאף בזה אינו חייב באונסין] עכ"פ מבואר לדעתם מן הדין חייב הלוה להשלים רק מה שנפחת מתשמישו וכן אם נגנב או נאנס בידו חייב הלוה. וקצת יש להבין לדעת הר"ן בשואל ספר דאינו חייב באונסין הואיל דאין כל הנאה שלו דהמשאיל מצוה קעביד כמובא בש"ך אם כן מהראוי דהלוה יהיה פטור מן אונסין אם נאנס בידו כשהחזירו ולמה כ' הר"ן דאם נגנב או נאנס משהחזירו חייב הא אין כל הנאה של השואל ועיין במקנה קידושין שם אולם כוונ' הר"ן הוא דוקא על גניבה דבנאנס ביד הלוה ודאי חייב דהא אף אם נאנס ביד המלוה דעת הר"ן דמדרי"צ דקונה משכון אינו חייב באונסין וק"ו אם נאנס ביד הלוה. ומ"מ י"ל אף דחייב גם בגניבה ואבידה הלוה י"ל דוקא היכא דחייב להחזיר לו מטעם השבת עבוט י"ל דסברו דלא חייבו התורה כשו"ש רק כ"ז שהוא בידו וברשות אבל כשמוכרח להחזיר להלוה מצד מצוה דרמיא עליו אז כיון דאינו ברשותו אינו חייב בגניבה ואבידה אבל היכא דאינו מחזיר לו בתורת השבת עבוט רק דהפקיד אצלו מודים הנך פוסקים לדעת הר"י דהוי כהפקידו ביד אחר דנשאר על המלוה החיוב שמירה מגניבה ואבידה:
וראיתי בב"ח (סי' צ"ז) שכתב לדקדק למה לא הביאוהו הך מלתא דר"י בן קרחה דהמלוה לא ימשכנו יותר מחובו וכ' דלפי דעכשיו לא הורגלו לכתוב תשלמותא דאית לי כו' אם כן פטור הלוה מלשלם הגרעון וגם יכול למשכנו יותר מחובו עכ"ד. וזה תימא דזה הוא ע"ד רש"י ותוס' שם דאהני כתיבה לגרעון לחיוב הלוה ואם כן ודאי דהיה להפוסקים להשמיענו דהוי כפרעון חוב וכשלא כתב לו הפחת הוא על המלוה. ומזה נראה דהפוסקי' פירשו כדברי הראב"ד וסייעתו דהפחת הוא על הלוה.
והנה למה דהעלה הש"ך דחייב המלוה בגניבה ואבידה וכן בשו"ש שהפקיד לבעלים דהוי שו"ח י"ל דלכולי עלמא חייב השומר אם נאבד ומבואר דאם נאבד בפשיעה חייבין הבעלים יש להבין הא כיון דמ"מ השומר חייב לשמור מגניבה ואבידה ומשתעבד ע"ז להבעלים וכן המלוה משועבד לשמור המשכון מגניבה ואביד' א"כ הוי שמירה בבעלים. וראיתי בנתיבות המשפט (סי' ש"ה) דעמד ע"ז וכתב כיון דמ"מ אין השו"ש עמו במלאכתו שהרי אינו שומרו רק שחיוב הגוף מוטל עליו לענין גניבה ל"ה שמירה בבעלים. ויש לגמגם בזה הא שו"ש מוטל עליו ומשועבד לשמור ביותר מגניבה ואבידה וצריך להיות עומד ושומר כל היום כמו שכ' בירושלמי המובא בטור (סי' ש"ג) וכיון דיש עליו חיוב אעפ"י שאין עושה חיובו מ"מ מקרי שמירה בבעלים ועיין במח"א דיני שומרים (סי' ל"ח) בשו"ח שקבל פקדון מחבירו ואח"כ הפקיד השומר חפץ לבעלי' לא הוי שמירה בבעלים דנפקד לא מקרי עומד במלאכתו של המפקיד דשו"ח אינו חייב אלא לשומרו במקום הראוי וכיון דנתנו במקום הראוי לשמירה שוב לא נשאר עליו חיוב שמירה ובשמור לי ואשמור לך דהוי שמירה בבעלים שם בשעה שהפקידו אצלו שאלו לשמור לו אבל כשכבר היה נפקד קודם לכן לא מיקרי עומד במלאכתו וזה הכל בשו"ח אבל בשו"ש דיש עליו חיוב לשמור בכל עת שמירה מעולה הוי תמיד שמירה בבעלים אף דאינו עמו במלאכתו מ"מ כיון דנשתעבד לזה הוי שמירה בבעלים ועיין קצוה"ח (סי' ע"ד) שכ' בדעת הראב"ד והמ"מ דסוברים דאין השומר יכול לחזור תוך זמנו אף דפועל יכול לחזור משום דשמירה אין ענין לפועל דהוא חיוב ושעבוד שיתחייב לשלם אם יגונב או יאבד אם כן כיון דבשמור לי ואשמור לך הוי שמירה בבעלים כמו כן אף אם אינו שומר מגניבה מ"מ כיון דנשתעבד לזה או שנשתעבד אם יאבד או יגונב ישלם הוי שמירה בבעלים. ואפשר דכוונת הנתיבות כיון דקבל עליו לשמור מפשיעה מחל לבעלים השמירה מן פשיעה וקבל ע"ע:
ועיין בטו"ז (סי' רצ"א) דפוסק באמת דבכה"ג הוי שמירה בבעלים דדן שם באחד שנתן חפץ לחנות חבירו שימכור לו וקיצץ לו שכרו ואחר כך הלך המקבל מן החנות ונאבד החפץ והמקבל טען שבשעה שהלך מהחנות אמר לו תשמור חנותי ואמר הן והנותן כופר ורצה המקבל לישבע ואז נפטר כיון דמודה שלא שמר וכ' דאף לפי דבריו פטור הנותן דאף אם היה שו"ח הוי שמירה בבעלים דבשעת קבלת השמירה כבר משועבד לו המקבל לחייב בגניבה ואבידה וזה דלא כדעת הפוסקים כאן. ויפה כתב הנתיבות שם עוד טעם אחר דהא השומר אין הבעלים של החפץ ומדמה להא (דסי' שמ"ו סי"ז) ברמ"א דלא מיקרי שמירה בבעלים אלא בבעל החפץ עצמו:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |