אמרי בינה/דיני הלוואה/סח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני הלוואה סח

סי' סח

הא דס"ל לר' יצחק דבעל חוב קונה משכון מדכתיב ולך תהיה צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מניין וקאמר בש"ס אימור דאמר ר"י שלא בשעת הלואה בשעת הלואה מי אמר כתב הש"ך (ס"ק ט') ד"ה וגם דאף דדיוקא דר"י מקרא מ"מ ליכא למימר דגזה"כ הוא בלא טעם דזה דוחק ועוד הא לא כתיב בהדיא דקונה ונימא דס"ל דבע"ח קונה משכון אף בשעת הלואה. ובאמת אי אפשר לומר דהוי גזה"כ דאם כן לא הי' שייך לומר דקונה רק במשכון שמחויב להחזיר כגון כסות יום ולילה אבל במשכון דלא צריך להחזיר נימא דלא קנה ורק בצריך לעשות צדקה ולהחזיר בזה גזה"כ דקנה אלא ודאי דלאו גזירת הכתוב הוא ועיק' הטעם משום דבשעת הלואה לא נקיט לגוביינא. ויש לומר לכאור' דודאי יש בני אדם שמקבלין המשכון לגוביינא אף בשעת הלואה ויש בני אדם שמקבלין רק לזכרון דברים. אבל שלא בשעת הלואה ודאי לא מקבל רק לגוביינא. ואם היה מתברר דמקבל גם בשעת הלואה לגוביינא היה בו צד קנין כמו במשכנו שלא בשעת הלואה והא דקאמר בש"ס אימור דאמר ר"י שלא בשעת הלואה בשעת הלואה מי אמר היינו כיון דהיה רוצה לומר דר"א ור"ע פליגי בדר' יצחק ור"ע דסובר אבד המשכון אבד מעותיו על זה קאמר אימור דאמר ר"י שלא בשעת הלואה דאז הוי בירור גמור ואנן סהדי דנקט לגוביינא אבל בשעת הלואה מי אמר דהוי בירור הא יש לנו ספק דלמא לא קבל רק לזכרון דברים ולמה יפסיד מספק אם המלוה טוען ברי דלא קבלו לגוביינא הוי הלוה כא"י אם פרעתיך ולמה סתם ר"ע דיכול לומר לו כלום הלויתני אלא על המשכון אבד המשכון אבדו מעותיך כיון דהלוה אינו יודע בברי דקבלו לגוביינא ואם המלוה טוען ברי מהראוי שיהיה נאמן כיון דגם לב"ד יש ספק על שעת הלואה אם מקבלו לגוביינא או רק לזכרון דברים. ומיושב קושית התוס' והראשונים מהא דגיטין (דף ל"ו) דהמלוה על המשכון אין שמיטה משמט מדר"י והמלוה על המשכון משמע בשעת הלואה דכיון די"ל דקבלו לגוביינא הוי הלוה כאיני יודע אם פרעתיך דלא ידע אם שמיטה משמטו די"ל דקבלו לגוביינא וכן בפסחים (דף ל"א) במלוה על חמצו נאסר לאחר הפסח דאף מס' נאסר כמבואר במג"א (סי' תמ"ט). אולם אם כן בשמיעה היה עכ"פ המלוה צריך שיטעון ברי דנקטו לגוביינא וזה לא משמע שם בסוגיא דגיטין:

ויש לומר דרך אחר בישוב קושית הראשונים הנז' מהא דאינו משמט ומש"ס פסחים הנ"ל דהנה הנ"י ב"מ (דף פ"ב) הביא משם הראב"ד דהקשה איך מדמה הסוגיא לחייבו כשו"ש במלוה על המשכון מטעם פרוטה דר"י כמו בשומר אבידה דהוי ש"ש מטעם זה הא באבידה עושה המצוה כ"ז שהוא תחת ידו שצריך לשמור ובהלואה נעשה המצוה רק בשעת הלואה ומתרץ בהלואה נמי מפני שממתין ואינו מוכר המשכון עושה מצוה והרשב"א מתרץ כיון דבשע' הלואה מרויח פרד"י הוי שומר עד דמחזיר לו המשכון. ולכאורה צריך להבין דעת הראב"ד הא שפיר קאמר הרשב"א וי"ל דדעת הראב"ד דהא מבואר בש"ס ב"ק (דף נ"ו) דר"י סובר שומר אביד' כשו"ש בההיא הנאה דל"ב למיתבי ריפתא לעניא איכא דמפרשי הכי ר"י אמר כשו"ש דמי כיון דרחמנא שעבדיה בעל כרחו הלכך כשו"ש דמי ובים של שלמה שם עמד הא בכל מקום קיי"ל כא"ד אם כן מה הקשה הש"ס בנדרים (דף ל"ד) דמחזיר לו אבידה הא נהנה פרוטה דר"י דלמא באבידה הוי שו"ש מטעם כיון דרחמנא שעבדיה בע"כ. ויש לומר דודאי האיכא דמפרשי לא פליגי על הסברא דראוי להיות שו"ש דמייתר דלא בעי למיתב ריפתא לעניא רק דסוף סוף יקשה אף דמרויח ויש לו שכר מ"מ אם יאמר המוצא האבידה אינני רוצה בהשכר הזה ולקבל עלי שמירה כשומר שכר להתחייב בגניבה ואבידה וצריך שמירה יתירה לשו"ש דאפי' הקפהו בחומה של ברזל וכן אם תקפו עליו שינה דהוי כאונס מ"מ חייב עד שיהיה האונס בגוף הדבר ואם המוצא יאמר מה לי לצרה הזאת די לי שאני חייב ליקח האבידה ולטפל בה ולשמור מפשיעה. ואם כן אף בסתמא מוצא אבידה מאן יימר דהמוצא נחית לחייב את עצמו בגניבה ואבידה בשביל מעט הריוח שמרויח דלא בעי למיתב ריפתא לעניא לכך הוסיפו האיכא דמפרשי כיון דרחמנא שעבדיה בעל כרחו כשו"ש דמי והיינו דזה גם כן בכלל מצות השבת אבידה לשמור אבידת חבירו בשמירה מעולה כמו שהבעלים שומרים את שלהם אם היה תחת ידו כ"כ שעבדיה מצות התורה לשמור רק עכ"פ שכר צריך שיקבל ובלא שכר לא שעבדיה רחמנא בע"כ אולם זה שכרו דמייתר דלא בעי למיתב ריפתא לעניא אולם אף דמרויח זה מ"מ אם יאמר לא הן ולא שכרו ואינו רוצה להיות שו"ש על זה שעבדיה רחמנא בעל כרחו. ולא יש שום נ"מ בין הטעם דלא בעי למיתב ריפתא לעניא לטעמא דרחמנא שעבדיה בע"כ ותרוייהו צריכין להדדי ואתי שפיר דבש"ס נדרים פריך מפרדר"י דבלא זה ודאי לא הוי כשו"ש. וא"כ לפי"ז מאי מדמה הש"ס מלוה על המשכון לשומר אבידה הא שם רחמנא שעבדיה בע"כ מחמת מצות השבת אבידה אבל במלוה מדעתו מאן יימר לן דהמלוה נחית על דעת להיות שו"ש בעד הפרוטה דמייתר כשעוסק במצוה דלמא אין רצונו להיו' בשביל זה שומר שכר והשבת אבידה לא שייך בזה כיון דמשכון אצלו מדעתו דהלוה ועל זה מתרץ הראב"ד כיון דמרויח אחר כך גם כן אחר שהלוהו כל זמן שהמשכון ת"י וממתין מלמוכרו ואחר כך כשכבר הלוהו הוי לו כאבידה כיון דהבעלים אינם יכולים לשמו' מוטל על מי שתחת ידו לשמור שמירה מעולה כמו אם היה תחת יד הבעלים שהיו שומרים חפציהם ולכך חייב בגניבה ואבידה ושכירתם הוא דלא בעי למיתבי ריפתא לעניא כמו בשומר אבידה ממש דהוי מטעם כשו"ש. ודעת הרשב"א דגם בשעת הלואה אף שהלוה נותן להמלוה המשכון מדעתו מ"מ כיון דצריך לו למעות ההלואה הוי לענין זה המשכון כאבידה ומוטל על המלוה לשמור המשכון כאלו היה ביד הבעלים ודומה לאבידה ושכירתו הוא דמרויח דל"ב למיתבי' ריפתא לעניא ולפי זה י"ל דהנה הא דבעל חוב קונה משכון מדר' יצחק לחייבו בגניבה ואבידה כתבו התוס' שהוא משום דנהנה דיכול לקדש אשה ולקנות שדה בהמשכון ואם כן הא דחייב בגו"א הוא רק מתורת שו"ש שפיר קאמר בש"ס אימור דאמר ר"י שלא בשעת הלואה והיינו כיון דלוקח מהלוה לגוביינא שלא ברצונו או אף ברצונו מ"מ מוכרח לתת לו דאם לא כן יקחו הב"ד ממנו אם כן התורה שעבדיה לחייבו בגניבה ואבידה כמו בשומר אבידה לר' יוסף דבשביל הנאה הזאת דלא בעי למיתבי ריפתא לעניא שעבדיה רחמנא שיתחייב בשמירה מעולה אבידת חבירו כאלו הבעלים היו שומרים אם היה תחת ידם כמו כן בקבל המשכון כיון דהלוה מוכרח ליתן לו והלוה אינו יכול לשמרו שעבדי' רחמנא להמלוה לשמור שמירה מעולה אף מגניבה ואבידה ושכר שמירה יש לו דנקנה לו המשכון לקדש בו אשה ולקנות בו קרקע. אבל בשעת הלואה מי אמר היינו אף דעצם הקנין שיש לו בהמשכון כשהוא שלא בשעת הלואה כמו שכ' תוס' או לענין למפרע גובה כמו שכתב הרמב"ן במלחמות מס' פסחי' ובחידושיו לקידושין (דף ח') ובריטב"א שם יש לו גם כן במשכון בשעת הלואה לא יגרע מזכותו דבר דמ"ש מ"מ מאן יימר לן דהמלוה רוצה לחייב א"ע לשמור שמירה מעולה מגניבה ואבידה בשביל הנאה מעוטה הזאת והקנין שיש לו בו. ולכך הקשה הש"ס איך נוכל לומר לר"ע דסובר אבד המשכון אבד מעותיו דהוא מטעם דר' יצחק דמאן לימא לן דהמלוה התרצה בזה לחייב א"ע לשמור אף דבאמת כל הקנין שיש לו בהמשכון שלא בשעת הלואה דמדקתני בקרא ולך תהיה צדקה ע"כ דיש בו צד קנין וחל קנין לחצאין כזה יש לו בו גם כן בשעת הלואה רק שלא בשעת הלואה רחמנא שעבדיה בעל כרחו מה שאין כן בשעת הלואה וכנז'. ולפי זה אתי שפיר בשמיטה דאינו משמט אף במשכון בשעת הלואה וכן בחמץ. ובקידושין (דף ח') דמשמע אף בשעת הלואה קונה משכון דבאמת כן הוא רק לחייבו בעל כרחו להיות כשומר שכר אינו רק שלא בשעת הלואה. והא דקאמר בדר' יוסף קא מיפלגי יקשה נימא גם כן לחלק בין שעת הלואה לשלא בשע' הלואה ז"א דלסברת ר' יוסף אף בשעת הלואה חייב מטעם שומר אבידה דכשהלוהו אחר כך אין ביד הלוה לשמור והוי כאבידה ורחמנא שעבדיה כמו שכתבתי בביאור דברי הראב"ד. אבל מדר"י כיון דיש לו בו קנין גם כן במשכון בשעת הלואה ובשעת הלואה לא נוכל לחייבו מטעם זה דמאן יימר לן דהמלוה רוצה בכך ושלא בשעת הלואה התורה שעבדיה ובלקח בשעת הלואה לא נתוסף לו אחר כך שום דבר ושכר להיות בעדו כשו"ש אף דהלוה אינו יכול לשומרו מ"מ שכירות אינו מקבל דעיקר שכירותו הוא במה שיש לו קנין בהמשכון לקדש בו אשה ולקנות קרקעות וקנין זה כבר יש לו בו משעת הלואה ואז לא נעשה שו"ש דלא ידענו אם נחית לזה לחייב א"ע בגניבה ואבידה בשביל זה ואחר כך כשאין ביד הלוה לשמור אין לחייבו בשביל קנין זה שיש לו בו מכבר כמו בשלא בשעת הלואה כיון דאינו מקבל שכר שמירה לא שעבדיה רחמנא בע"כ:

ולמ"ש בביאור הש"ס דהא דשומר אבידה כשו"ש שהוא מטעם דרחמנא שעבדיה בעל כרחו וכן הוא טעמא דמלוה על המשכון יש לומר דאם חזר המלוה והפקידו ללוה דדעת המרדכי דאם נגנב או נאבד ביד הלוה חייב המלוה כיון דבתורת פקדון נתלו לו אכתי ברשותא דמלוה קאי וכן פסק המחבר בש"ע (סי' ע"ב ס"ג) ובש"ך (ס"ק כ"ד) הביא שהב"ח חולק ע"ז ושוב כ' (ס"ק כ"ה) דלמאן דפוסק דהוי שו"ש מטעם פרוטה דר"י הוי ליה כשו"ש שמסרו לשומר חנם דחייב השו"ש אם נגנב אצל השו"ח וה"נ דכוותי'. ולמה שכ' כיון דהמלוה לא נחית לזה לחייב א"ע בשמירה ושאם יגנב שיתחייב לשלם רק רחמנא שעבדיה בעל כרחיה דומיא דשומר אבידה כיון שאין תחת יד הבעלים לשמור שמירה מעליא חייבה רחמנא בעל כרחו להשומר שהוא ת"י לשמור תחת הבעלים ולחייבו בגניב' ואבידה אם כן זה דוקא כ"ז שהמשכון הוא תחת ידו אז בעל כרחו שעבדיה רחמנא אבל כשמסרו אף בפקדון לבד ליד הלוה שוב לא שעבדיה רחמנא שיתחייב בשמירה מעולה כשו"ש ושיתחייב בגניבה ואבידה כיון דיש ביד הבעלים לשמור ואינו דומה לשו"ש כשהפקידו ביד הבעלים דנשאר הוא בחיובו כיון דכבר נתחייב להיות כשו"ש וירדה התורה לסוף דעתן של בני אדם דשומר מתחייב א"ע לכל הכתוב בפרשה כמו שכ' תוס' כתובות (דף נ"ו) דשם התחייב ברצונו אבל במשכון דהוא רק כשומר אבידה דרחמנא שעבדיה בעל כרחו לא שעבדו רחמנא רק כל זמן שהוא ת"י ואין ביד הבעלים לשמור אבל כשהחזיר ליד הלוה אף שהחזיר רק. בתורת פקדון מ"מ כיון דביד הלוה לשמור את שלו לא חייבו רחמנא בע"כ שיתחייב בגניבה ואבידה רק כ"ז שהוא תחת ידו ועוד יבואר בזה לקמן:

והנה הש"ך כ' דהר"י בר ברוך החולק על הר"י וסובר דא"ח כשחוזר והפקידו הוא משום דאינו סובר כר' יוסף רק משום דכנגד מעותיו הוי שו"ש דהו"ל כפירש שאם יאבד המשכון יפסיד חובו והאי טעמא שייך דוק' כשהמשכון תחת ידו לא כשמחזירו ללוה דתו ל"ש מלתא דשמואל אבל המחבר דפוסק כר"י הוי כשו"ש שחזר והפקידו ובאמת לשון הר"י בר ברוך המובא בהגהות מרדכי וכן מובא דבריו בתשובת מהר"ם בר"ב כרך קטן (סי' פ"ט) דכתב כל זמן שהמשכון ביד המלוה הוי עליה שו"ש בההיא הנאה דל"צ מיפק ומיעל אזוזי דוחק גדול לומר דכוונתו לדשמואל כמו שכ' הש"ך. אולם מ"מ קשה להבין הדברים דהא כבר כ' תוס' ב"מ דלא הוי שו"ש בשביל הנאה דתפס אזוזי כיון דאינו מרויח בזה וכן מבואר מש"ס דמדחוק למצוא טעם דהוי שו"ש. ולכאורה י"ל דהנה מדברי תוס' ב"מ משמע די"ל דאף לר' יוסף לא הוי שו"ש רק בדשוי אבל בלא שוי א"ח כשו"ש מצד פרוטה דר"י והתוס' דחי זאת דמ"מ מצוה קאעביד ועיין מהרש"א ב"ק (דף נ"ו) דכתב גם כן סברא הזאת לחלק וצריך להבין הטעם ועיין בתומים ויש לומר קצת דבהא דקאמר בש"ס דפליגי במלוה צריך למשכון פירש הר"ח דל"ה מלוה בלא משכון ובתוס' הקשו הא עכ"פ מצוה קא עביד ובש"מ שם ביא' דבריו וז"ל וכיון שכן משכון זה עיקר המצוה ולפיכך נעשה שו"ש עליו שהוא הגורם לפוטרו לתת לעני פרוטה ור"א סבר המשכון לאו מלוה עביד אלא עיקר המצוה במלוה תלוי אבל לא במשכון והמשכון אינו פוטרו אלא המלוה ולפיכך אינו נעשה שו"ש ביאור דבריו די"ל אף דנהנה דל"ב למיתב ריפתא לעניא מ"מ זה השכר אינו בא מכח הלוה רק דהוא גורם לזה ועיקר שכר זאת הוא על ידי הלואתו [וסובר דמשום שכר שהלוה הוי שו"ש ולא משום שטוח וניעור] ולכך י"ל דכ"ע סוברים כר' יוסף ואעפי"כ לא נעשה שו"ש בשביל הנאה הזאת שלא בא לו מכח הלוה רק על ידי הלוואתו ופליגי במלוה צריך למשכון דבלעדי קבלות המשכון לא היה מלוה לו נמצא דנטילת המשכון גורם לו ההלואה ומצוה קא עביד והוי בשביל דל"ב למיתב ריפתא לעניא. ומר סבר דאפ"ה אין נטיל' המשכון גורמת המצוה אלא ההלואה ועיין חידושי הר"ן ב"מ שם שכ' גם כן כנ"ל. אולם לכאורה יש להקשות בזה דאם נאמר דכ"ע סוברים כר' יוסף דזה דל"ב למיתב ריפתא לעני' הוי ריוח ושומר אבידה כשו"ש בשביל זה אם כן נאמר אף דבמלוה על משכון לא גרם לו המשכון זאת רק ההלואה מ"מ שוב יהיה בשביל הנאה דתפס אזוז כיון דעכ"פ מרויח יותר במה שהלוה אם לא היה מלו' וכמו בהלוהו פירות דהוי שו"ש וכמו שכ' תוס' וצריך לדחוק דסובר כיון דאין נטילת משכון מצוה אלא ההלואה בלבד אותו פרוע' דמרויח בשעת הלואה לא שכיח ול"ח ריוח ולכך לא הוי רק שו"ח אף דתפס אזוזי מ"מ כיון דליכא הרוחה מותר אם לא הלוהו:

והשתא דאתינן לזה י"ל דהמתרץ דסובר דפליגי ר"א ור"ע בדר' יוסף אם בשביל דל"ב למיתב ריפתא לעניא הוי כשו"ש סובר גם כן דבשביל הנאה הזאת לבד לא הוי כשו"ש כיון דלא בא בגרמת הלוה רק על ידי הלואתו אולם שוב הוי שו"ש מצד הנאה דתפס ליה אזוזי אחובו כיון דמרויח במה שהלוה ממה שלא הוי מלוה פרדר"י. ור"א סובר כרבה פרוטה דר"י לא שכיח ואם כן לא הוי כמרויח ולא שייך לומר דתפס אחובו כמו שכ' תוס' ור"ע סובר כר"י ומרויח במה דלא בעי למיתב ריפתא לעניא ואף דזה הריוח בא בגרמות המלוה מ"מ כיון שמרויח שוב הוי שו"ש בשביל דתפס אחוביה. ושוב מתרץ דלא פליגי בדר"י רק פליגי בצריך למשכון אם מצוה קא עביד או לא כמו שפירשו הראשונים ויש לומר דכיון דעיקר מה דהוי שו"ש לאו משום דמרויח דל"ב למיתב ריפת' לעניא דזה לא בא רק בגרמות המלוה ורק דמ"מ כיון דמרויח פרדר"י הוי שו"ש בההיא הנאה דתפס אחוביה אם כן זה דוקא בדשוי דלא רצה להלות רק שיהיה בטוח במעותיו אבל בדלא שוי דנראה דאינו מקפיד על זה שיהיה בטוח במעותיו אף דמצוה קא עביד מ"מ בשביל דמרויח פרודר"י בלבד לא הוי כשו"ש דלא בא רק בהגרמת המלוה. ואם כן י"ל דהא דכ' הר"י ב"ב דבמשכון בשעת הלואה או לאחר הלואה מדעתו בלא כפיית ב"ד דא"ק משכון ורק בגניבה ואבידה חייב בההיא הנאה דל"ב למיפק ולמיעל אזוזי והוא דוקא בעודו בידו הוי שו"ש ואם הפקידו להלוה אינו עוד שו"ש סובר גם כן דמשום פרדר"י הוי שו"ש ולא מטעמא דשמואל דלא משמע כלל הלשון שהוא מטעמא דשמואל רק מטעם דמרויח פרו' דר"י ורק בשביל הרוחה הזאת דגורם לו ההלואה לא הוי כשו"ש רק דשוב כיון דעכ"פ מרויח הוי כאומן בההיא הנאה דתפס אזוזי ולכן כשחזר והפקידו ביד הלוה שוב לא הוי שו"ש על המשכון. וסעד לדברים האלה דאף לטעמא דהוי שו"ש משום דמשתכר דלא בעי למיתב ריפתא לעניא הוא העיקר משום דתפס אזוזי מצאתי בתשובת הגאונים שבס' שערי צדק (שער ח' סי' כ"א) בתשובת רבינו סעדי' גאון ז"ל שכ' וז"ל וכ"כ משפט המלוה על המשכון שהוא שו"ש מפני שהוא נהנה בהפרעו חובו אעפ"י שאינו מרויח כמו ששנינו הלוהו על המשכון שו"ש לפי שהוא מקבל שכר מאת הקב"ה ונאמר בתלמוד שומר אבידה כו' ר' יוסף אמר כשו"ש והלכתא כר"י עכ"ל ומה זה שכ' שהוא נהנה בהפרעו הא עיקר הנאה הוא שמשתכר פדר"י א"ו דבשביל זה בלבד לא הוי כשו"ש דלאו בהגרמתו בא רק בהגרמת המלוה רק שמשתכר בהפרעו היינו דתפס אזוזי וכנ"ל:

אולם דעת הר"י ותוס' דמטעם דמרויח דלא בעי למיתב ריפתא לעניא בלבד הוי שו"ש אף דהוי בהגרמת המלוה ועיין ש"מ ב"מ שם דלמה לא הוי שו"ש מטעם המצוה שעושה וכתב דמצות לאו ליהנות ניתנו ויש להעיר למה שכ' בהגהותי בספר דברי חיים לאאמ"ו ז"ל בדיני שומרים (סי' י"ט) הא דטבח אומן שקלקל דפטור אם לא בשכר דהקשה המע"מ אמאי לא הוי שו"ש מטעם הברכה וכ' הקצוה"ח דמצות לאו ליהנות נתנו וכתבתי שם למה שכ' הרשב"א והר"ן מס' סוכה אע"ג דמתהנה בעשית מצוה שמקבל שכר בעוה"ז ובעוה"ב כל שאינו נהנה מגופו אלא שגורם לו הנאה וריוח ממ"א אין הנאה מן האיסור דל"ח כנהנה באיסור הנאה אלא כשנהנה מגופו של איסור ויקשה למה צריך לשומר אבידה שיהיה שו"ש משום דלא בעי למיתב ריפתא תפ"ל משום דמרויח דמקבל שכר בעוה"ז ובעוה"ב ואי דשכר זה לא בא לו מיד בעל אבידה ז"א דהא גם הרוחת דל"ב למיתב ריפתא לעניא גם כן לא בא לו מיד בעל אבידה וצ"ל דכיון דכל השומרים אינם חייבים רק מטעם שהתורה ירדה לסוף דעתן של בני אדם דרוצים להתחייב למה שכ' בפרשה כמו"ש תוס' כתובות (דף נ"ו) ובשומר אבידה גם כן כיון דמרויח פרדר"י אוקמי התורה ברשותו להתחייב בגניבה ואבידה כמו כל שו"ש אם מקבלים שכר נפרד מן פעולת השמירה אבל בעד שכר המצוה אינו ראוי לומר שיהיה כשו"ש כיון דאינו נוטל האבידה מרצונו רק דמוכרח בזה לקיים מצות התורה ול"ש לחייבו בשביל זה כשו"ש רק מטעם דמרויח בזה מצ"א דמשתכר פרוטה דר"י מה שאין כן בטבח דאינו מוכרח לשחוט רק אם שחט חייב לברך שפיר הקשה המע"מ דיהיה שו"ש בשביל הנאת קבלת שכר בעוה"ז ובעוה"ב כמו שכתב הרשב"א דזה הוי הנאה רק מאיסור הנאה ל"ח כנהנה מאיסו' הנאה ולכך צריך המע"מ לתרץ כיון דנבלה הוי ברכה לבטלה ואין כאן שכר. ומ"מ למה שכ' יש להתבונן דבמלוה על משכון נימא כיון דיש הרוחת קבלת שכר עבור ההלואה מה שלא הי' לו אם לא הי' מלוה שוב יהיה שו"ש בההיא הנאה דתפס אזוזי ויש ליישב להמעיין:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף