אמרי בינה/דיני הלוואה/לו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני הלוואה לו

סי' לו

שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אין אחר יכול להוציא שטר חוב עליהם שכל אחד יאמר לא עלי נכתב שטר זה אלא על חבירי כמבואר בש"ס ב"ב ובש"ע (סי' מ"ט) ונראה אף אם המלוה תובע לאחד מהם בברי שהוא הלוה והוא טוען שמא דאינו זוכר אם הוא הלוהו או לא גם כן לא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף אף דיש בידו שטר מ"מ כיון שאינו מבורר על ידי השטר נמי משניהם הלוה אף דהוי דררא דממונא מ"מ כיון דלגבי כל א' בפני עצמו מוקמינן אחזקה לא מהני הברי להוצי' ממון ואם השני בפנינו יש לומר דהוי כעד א' ומחייבו ש"ד וכשטוען איני יודע הוי ליה מתוך שאינו יכול לישבע ומשלם ודומה להא דמבואר (סי' קכ"א) בשליח אם מתחילה כשמסרו בידו פטרהו משבועה דמהני ולא הוי השליח נוגע והכא נמי כיון דתובע ליוסף ב"ש זה בהשטר לומר שממנו הוא השטר כבר הודה בב"ד שיוסף בן ש' השני אינו חייב לו בשטר זה ושוב יכול להעיד דהוא לא לקח ממנו בהלואה וממילא נשאר השטר על יוב"ש זה שתבע ממנו. אולם באמת זה אינו כיון דאינו יכול להעיד על חבירו שלו הלוהו רק על עצמו שהוא לא לוה ממנו ועל עצמו הוי כבעל דין ואינו בגדר עד:

גם נראה אם תובע לאחד מהם ואומר שלו הלוהו ויש עד א' יכול זה להכחישו וישבע להכחיש את העד ואין יוב"ש אחר יכול להעיד עליו כיון דאין עדותו מבורר שזה הלוהו רק שלא נכת' השטר עליו אין זה בגדר עד לצרף עמו להעיד כיון דעיקר עדותו על עצמו שהוא לא צוה לכתוב השטר. ואף דיש לומר דמ"מ אחר שישבע להכחיש העד יכולין שני עדים להעיד שנשבע לשקר מ"מ לא איכפת לן בזה ועיין מה שכ' לעיל דיני עדות (סי' ו') וגם דיש לומר אף אחר כך אינם יכולין לפסול אותו דיוב"ש זה א"י בבירור רק להעיד שלא עליו נכתב השטר ולא נפסל עי"ז:

ונראה דאף תפיסה לא מהני אם תפס המלוה מיוסף בן ש' א' בעדים ואומר שהשטר שבידו נכתב עליו דגם כן מוציאין מידו אף דבכ"מ כשטוען ברי ויש דררא דממונא מהני לדעת הפוסקים תפיסה מ"מ כאן לגבי כל א' דהוא ספק בחיובו כשטוען ברי דאינו חייב מוקמינן לכל חד אחזקתו דהא אפילו היכא דאחד מהם בודאי יצא מחזקתו מ"מ מוקמינן לכל א' על חזקתו כמבואר בתוס' חולין (דף י') באומר ראיתי טומאה שנזרק על א' מהם וה"נ דכוותיה אף דידענו דאחד מהם חייב בבירור מ"מ לגבי כל א' מוקמינן ממונא על חזקתו והמוציא מחבירו עליו הראיה ולא מהני תפיסה ואף אם אחד טוען שמא מ"מ הוי כאיני יודע אם נתחייבתי דלא מהני תפיסה לכ"ע ודלא כמו שכ' בספר בית מאיר (סי' קע"ז) לדון דלהסוברים דמהני תפיסה בטענת ברי מהני תפיסה בברי נגד שמא ויבואר בזה אי"ה לקמן בראיות דל"מ תפיסה וה"נ אף דידענו דא' מהם חייב כיון דל"מ תפיסה בברי נגד ברי כמו כן ל"מ תפיסה אף בטוען שמא. וראיתי בספר שער משפט דפשיטא ליה דמהני תפיסת בעל השטר מא' מהן וראייתו (מסי' מ"ב) דבכל הני דיד בעל השטר על התחתונה אם תפס לא מפקינן מניה הרי כיון שהספק לפנינו בשטר מהני תפיסה והכא נמי כיון שיש ביד המלוה שטר שיב"ש חייב לו ואין אנו יודעין איזה הוא מהני תפיסה מחד מנייהו. ואין הנידון דומה לראיה דשם כיון דיש שטר לפנינו בבירור שזה חייב לו ויש ספק במשמעו' השטר על סכום החיוב שפיר הוי כדררא דממונא כיון דבודאי חייב לו על כל פנים מה שאין כן כאן כיון דאינו מבורר בהשטר מי הו' החייב מוקמינן כל א' על חזקתו ואין זה בגדר דררא דממונא כיון דלגבי כל א' ליכא שום חיוב בבירור. וקצת ראיה דלא מהני תפיסה דהא קיי"ל כותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו בשטרי אקנייתא וכ' בכנה"ג (אות י"ג) משם המבי"ט ביש שנים בעיר ששמותיהן שווין יכולין העדים לכתוב שטר חוב על א' מהם כשניכ' להעדים ועיין במבי"ט (ח"ג סי' ל"ד) כיון דאינו יכול המלוה לגבות מא' מהם שכל א' יאמר לא עלי נכתב שטר זה כי אם על חבירי ואינו יכול לגבות מא' מהם כי אם על פי עדים החתומי' שמכירים מי מהם נכתב עליו השטר חוב ועליו חתמו וליכא חשש קנוניא ע' שם וכן מוכח מדברי המ"מ (פכ"ד ה"ג) ממלוה ואם נאמר דמהני תפיסה אכתי איכא חשש קנוניא דימסור לאחר ויאמר שמיוסף בן ש' אחר בא לו השטר ויתפוס ממנו ולמה לא ניחוש לכתחילה על זה וכבר מצינו בדברי תוס' גיטין דמחשש תפיסה פסלו בגט בכתב בכ"י ואין עליו עדים דתתפס האשה הפירות ולמה לא ניחוש בזה לכתחילה שלא יכתבו העדים ליב"ש שטר עד שיעשו סימנין אלא ודאי דלא מהני תפיסה. הן אמת דמצינו לפעמים דלא חששו חז"ל לתקן בשביל תפיסה דהא להסוברים דלא טענינן בעד יתומי' מזוייף ובשביל דלא שבקת חיי דכל א' יזייף שט"ח ויגבה מיתומים מ"מ אמרינן דכמו דאביהן היה נאמן לומר פרוע במגו דמזוייף טענינן עבור יתומים פרוע ואף אם יזייף השטר ויהיה תוך זמנו של שטר בחיי אביהן מ"מ כמו דלא הוי יכול לגבות מאביהן דהיה נאמן לומר פרעתי במגו דמזויף כמבואר (סי' ס"ט) ובמפרשים בתוס' ריש מס' גיטין דלא כמהר"ם לובלין שם ואכתי הא הוי ספק אם אמרינן מגו במקום חזקה והיה מהני תפיסה מאביהן אם כן לא שבקת חיי דיתפוס מיתומים. אולם יש לומר לא מבעי למה שכתבו המחברי' דלגבי פרוע במגו דמזוייף עדיף דהוי כהפה שאסר ואמרינן אף בתוך זמנו ולא מהני תפיסה אתי שפיר אלא אף לדעת הש"ך (סי' ק"ח) דלא ס"ל לחלק בין מגו להפה שאסר במקום חזקה מ"מ שם לא אפשר לתקן בזה לכך לא חיישינן על תפיסה מה שאין כן כאן לכתחילה ודאי היה לנו לומר ולחוש שלא יכתבו עדים שטר ליוסף בן שמעון במקום שהוחזקו עד שיכתבו סימן או שם זקינו וליחוש לקנוניא שיעשה רמאות ויזיק לחבירו בתפיסת המלוה א"ו דלא מהני תפיסה. [ובקושית המפרשים שם אם טענינן מזוייף או לא כיון דסוף סוף טענינן פרוע במגו דמזוייף דמה נ"מ יש למצוא נ"מ טובא ובפשטות מ"ל אם יש ליתומים שטר על אחר והלוה הוציא שובר על השטר אם לא טענינן מזוייף אינם גובים בהשטר ולא שייך כל כך לומר לא שבקת חיי דידקדק המלוה ע"ע ויכתוב בשטר נאמנות אף נגד עדים ואכ"מ בזה]:

וכמו דאין אחר יכול להוציא שטר חוב על אחד מב' יוסף בן שמעון שדרין בטור אחת כמו כן אף אם א' קנה מחבירו שדה א"י לגבות מצד ממה נפשך כיון דא"י לגבות מהלוה כמבו' מש"ס בכורות (דף מ"ח) וש"ע וכן יוסף בן שמעון שערב בעד יוסף בן שמעון כשם שאינו יכול לתבוע את הלוה כך אינו יכול לתבוע את הערב כן דעת הש"ך (ס"ק כ') וכבר תמהו על דבריו הבאים אחריו כיון דהיוסף בן שמעון אומר שהוא לא לוה רק חבירו יוסף בן שמעון והוי כמו אם הלוה כופר והערב מודה דמבואר (סי' קכ"ט) דהערב חייב לשלם והכא נמי כיון דזה אומר שלא הוא לוה רק ערב וחבירו אומר שלא לוה הוי כאלו הלוה כופר. ולכאורה יש לו' בשלמא שם כיון דהערב מודה ויודע שהלוה חייב לשלם רק שכופר שפיר גובה מן הערב כיון דהערב יודע שהלוה חייב רק שאינו רוצה לשלם ואין יכולין להוציא ממנו בדיינים לכך חייב הערב מה שאין כן כאן יכול היוסף בן שמעון לומר אתה יודע שאני לא לויתי ממך רק חבירי והוא כופר אבל מ"מ מודה עכ"פ שהיה ערב א"כ תוכל לגבות מחבירי היוסף בן שמעון גם כן מכח ממה נפשך ואם כן כל א' יכול לדחותו שילך אצל חבירו מכח ממה נפשך וחבירו גם כן יכול לדחותו שילך אצל חבירו מכח ממה נפשך ולא מצינו דהיכא דהלוה כופר והערב מודה דחייב הערב לשלם רק היכא דאינו יכול לגבות מן הלוה בשום אופן אבל כאן יכול לומר כל אחד כמו שאתה תבא אלי לגבות מכח ממה נפשך הא באמת אני איני הלוה רק חבירי ותוכל לבא אל הלוה האמיתי לגבות מכח ממ"נ. ועיין ר"ן כתובות פ' מי שהיה נשוי היכא דיש הרבה לקוחות ואין זמן בשטרותיהן דאין כל א' יכול לדחות להמלוה כיון דאינו יכול לגבות הוי כאשתדיף וחולק על הרמב"ן ונימא גם כן הכי דאם כן לא יגבה מכל א' דכל א' ידחה אותו שילך אל חבירו הלוקח לגבות מכח ממה נפשך אם אתה האחרון ודאי שעבודי אצלך ואם חבירך האחרון מ"מ כיון דאין אני יכול לגבות ממנו הוי כמו אשתדף וא"כ לא יגבה מכל א' וזה אינו דשם כיון דאינו יכול לגבות הניחו על דין תורה דנפרעין אף במקום שיש בני חורין עי"ש בר"ן היטב משא"כ כאן כל א' יאמר כמו שבאת עלי מכח ממה נפשך לגבות הא אתה יודע שאין אני הלוה האמתי רק ערב תלך אצל חבירי ותוכל לגבות ממנו מכח ממנ"פ:

אולם לפי זה עכ"פ היה שורת הדין לומר שיחלוקו ויגבה מכ"א החצי. ודעת האחרונים דמ"מ יכול המלוה לגבות הכל מזה שטוען ברי דיכול לומר אני יודע בבירור שאתה חייב לי מכח ממנ"פ ולא תוכל לדחות אותי אצל חבירך כיון דגם הוא ידח' אותי בדבריו והוי כמו הלוה כופר והערב מודה ואני אברר לי מי שהוא הלוה האמיתי:

ולפי"ז היה מקום לומר דאם מת המלוה והיורשים באים לגבות כיון דהם אינם יודעים בבירור מי הוא הלוה הי' שורת הדין לומר כיון דיכולין לבא על כל אחד מכח ממנ"פ שיחלוקו ביניהם וישלם כל א' החצי. ובזה יש מקום ליישב דברי רש"י ב"מ (דף פ') בהא דאיתא שם בשוכר פרה לחרוש היכא דלא שאנו בה מאן משלם בשוכר פרה וכל כלי המחרישה ונעריו הולכין עם בהמתו אחד אוחז הדרבן ואחד המחרישה ואולי יחד היו שכירי' איזה מהן פושע בשבירת הקנקן ופליגי שם אמוראים והלכתא דנקיט מנא משלם ואי דוכתא דמחזקי בגונדרי תרוייהו משלמין ופירש"י ז"ל שהיה להם להזהר מאד ובדבר מועט שעוות אף המנהיג הוא נשבר והוי דבר המוטל בספק ובתוס' שם כ' דאי הוי ס' תרוייהו פטורין דהוי ס' והממע"ה ומפרשי דשניהם פשעו. ולמה שכ' יש לומר דדעת רש"י כיון דשניהם קבלו עליהן השמירה מכלי המחריש' הוי כשנים שקבלו פקדון והיו ערבאין זה לזה ויכול לבוא על כל אחד מהם מכח ממ"נ או שפשע או שחייב מדין ערב וכיון דאין בעל הפרה יודע מי הוא החייב האמיתי מי הוא שפשע שורת הדין שתרוייהו ישלמו ביחד ואינו יכול כל אחד לדחותו ואף לדעת הנך האחרונים החולקים על הש"ך יש לומר דמודים היכא דגם המלוה אינו יודע מי הוא החייב ומי הוא הערב דיחלוקו. וחייב כל אחד לשלם החצי. ודעת התוס' כיון דכל א' טוען ברי דלא פשע יכול כל א' לדחות להבעלים ולומר לך אל חבירי לגבות מכח ממנ"פ וכיון דהוא אינו יודע מי הוא החייב האמיתי אינו יודע לבחור לו לגבות מאחד מכח ממנ"פ ושפיר יכול כל אחד לדחות אותו. ועיין בתה"ד (סי' של"ג) דעל כרחך איירי שם שכל א' המנהיג והאוחז בהיתד לדידהו לא מספקי כלל דכל א' טוען אני לא פשעתי במלאכתו כלום ושמרתי ועשיתי כדרך פועלים במלאכה הזאת ורוצים לישבע רק הא דכתב רש"י דהוי מוטל בספק היינו דלהב"ד מספקי ומה"ד שניהם נשבעין ונפטרין. אבל להנערים הוא טענות ברי לכל א' דאל"כ חייב כל א' מטעם מתוך שאינו יכול לישבע משלם עיין שם ואם כן יש לומר כיון דכל א' טוען ברי דאינו חייב והמשכיר א"י אף דיכול לגבות מכל א' מכח ממנ"פ אם כדבריך שחבירך פשע והוא כופר חייב אתה לשלם מכח ערבות ואף דיכול לומר תלך אצל חבירי מ"מ כיון שהוא אינו יודע מי הוא הפושע האמיתי לכך גובה מכל א' החצי:

אח"כ יצא לאור ס' דו"ח (ח"ב) למאוה"ג מרן עקיבא איגר ז"ל וראיתי במס' ב"מ שם דהעיר בזה והוכיח מדברי תוס' דיכולין לדחות כיון דאינו יכול לגבות מחבירו שמא לא פשע ממילא אינו יכול לגבות מהערב וכתב אף לדעת התומים דבאחד ערב בעד חבירו יוסף בן ש' יכול לגבות מכח ממנ"פ הוא דוקא כיון דהערב מודה שחבירו חייב ואם טען האמת הי' מחויב בב"ד לשלם והחיוב מוטל על הלוה רק שכופר מש"ה צריך הערב לשלם אבל הכא דהספק באמת אם הפשיעה בפרשא או במאן דתפס במנא ומדינא כל א' פטור דספק ממונא ואם כן גם הערב פטור דאינו מודה דחבירו חייב דהערב בעצמו טוען שחבירו פטור מצד ספיקא משום הכי א"נ לגבות ממנ"פ דשפיר יכול לומר שמא לא פשעתי ואיני חייב מדין ערב גם כן דהא חבירי גם כן מדינא פטור מספיקא וכיון שהוא פטור גם הערב פטור. ותמהני הא אם כל א' טוען שמא שפיר הוי כמתוך שאינו יכול לישבע משלם כמו שכ' התה"ד ואף דבאמת יש לומר כיון דסוף כל סוף החיוב רמיא רק על אחד לשלם ולו יהיה דהוי כמתוך שאינו יכול לישבע משלם מ"מ אף דא' חייב בבירור יכול כל אחד לדחות ולומר דחבירו פשע והוא חייב לשלם. מ"מ כיון דכל א' עכ"פ הוי כשומר על החצי וכיון דאינו יכול לישבע אם לא פשע שפיר תרוייהו משלמי היינו כל א' החצי מטעם דהוי מתשאיל"מ אלא ודאי דכל א' טוען ברי אם כן אם הוו ערבאין זה לזה לא מצי כל אחד לדחות אותו דחייב ממנ"פ לשלם. ואף אם נאמר דלגבי שומר אינו חייב מטעם מתשאי"ל ואיירי דשניהם אינם יודעין מי הפושע מ"מ לא אבין מה שכ' דהערב בעצמו טוען שחבירו פטור מצד ספיקא הא מ"מ ודאי א' מהם פשע ולמה לא יהיה יכול לתבוע לכל א' בממנ"פ ולדבריו היה הדין באם כל א' משני יוסף בן ש' טוען שאינו יודע אם נכתב השטר על שמו או על חבירו נאמר דפטור בזה כיון דגם לדבריו אינו יודע אם חבירו חייב בבירור וזה ודאי אינו ודברי הס' הנ"ל אם שנדפס משמו דמרן רע"א ז"ל לא אדע לכלכלם וצ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף