אמרי בינה/דיני הלוואה/לה
|
< הקודם · הבא > |
ואם אחר שאמר אמנה פרע לבעל חוב כ' בש"ע והוא מראב"ד ור"י ורא"ש דאם אמר כן כשבעל חוב בא לגבות יכול לגבות אחר כך ואם מעצמו הודה א"ח וגובה. ויש לראות למה כתבו דין זה אם הוא פרע לבעל חוב ובא אחר כך לגבות בהשטר מן הלוה שלו הא נ"מ גם אם פרע הלוה השני לבעל חוב דהדין הוא דאינו נאמן אם יכול לתבוע את הלוה הראשון שישלם לו מה שפרע חובו והוא בעצמו הודה דהשטר היה אמנה ולא הי' חייב לו ומטעם פורע חובו של חבירו לא מפטר כיון דהי' חייב מן הדין לשלם שהב"ד כפו אותו לשלם מדינא וכיון דהודה על השטר שהוא אמנה אם קם בהודאתו חייב לשלם ואם נותן אמתלא דאמר כדי להפקיע זכותו של הבעל חוב שלו שלא יגבה יש לומר דנאמן והיינו אם אמר כן כשבא בעל חוב לגבות ואם מעצמו הודה אינו נאמן וחייב לשלם. ויש לומר דנקטו רבותא דאף להוציא מחבירו יכול לסתור הודאתו כשנותן אמתלא לדבריו ועיין טו"ז (סי' ל"ז) דכתב הטעם הואיל דיש שטר מבורר ובלא"ה אינו נאמן להוצי'. ובודאי אם לא נתקבל הודאתו ושילם הלוה להמלוה יכול אחר כך לתת אמתלא על הודאתו שלא להוציא ממנו. ויש לומר דעד כאן לא חילקו לבין אם כשבעל חוב בא לגבות בזה השטר דמהני אמתלא ואם מעצמו בלא תביעת בעל חוב הודה דאינו חוזר וגוב' הוא רק כשבא להוציא אבל אם פרע הלוה ובא לתבוע מן הלוה על ידי הודאתו שהודה שהוא אמנה יש לומר דנאמן באמתלא שאמר כדי להבריח מבעל חוב אף אם הודה מעצמו דמ"מ אין מוציאין ממנו. ואף אם מת המלוה ובא הלוה לתבוע מן היתומים טענינן עבור היתומים דלמא אם היה אביהן קיים היה אומר שמה שאמר על השטר שהוא אמנה היה רק לדחות בעל חוב שלו ואף שהוא עושה עצמו רשע בזה שעשה כדי להפקיע זכותו של הבעה"ח ולהשתמט מניה מ"מ טענינן כן עבור יתומים מה דאביהן היה יכול ליטעון שלא להוציא מהם:
וכן יש להוכיח מדברי רדב"ז (ח"א סי' תק"ע) שכ' בא' שהוצי' שטר על יתומים ולא הי' יכול לקיימו אבל יש לו עדים שהודה אביהם בחייו שכתבו וכ' כיון דלא צוה מחמת מיתה כי היכ' דאינו גובה מלקוחות אע"ג דמודה שכתבו ה"נ טענינן ליתמי ואי לא מקיים ליה לא גבי ואף דיש לומר דבלקוחות שייך קנוניא אבל לגבי יתמי וכי אדם עושה קנוניא על בניו כתב כיון דמקמי הכי הודה איכא למימר שמא קנוניא היה עושה עם המלוה כדי לטרוף מלקוחות עיין שם ושם ודאי היה הודאה גמורה לפני עדים על ידי תביעתו של בעל השטר דאל"כ אף בהודה קודם מותו אין היורשי' חייבין כמבואר בב"ח ובש"ך (ריש סי' ק"ח) ועיין שם בתומים שכן גם דעת הסמ"ע וע"כ דהיה הודאה גמורה על ידי תביעת בעל השטר ואם כן אמאי טענינן ליתמי דהיה הודאה בשקר כדי לעשות קנוניא הא אף אם הלוה היה חי ל"ה יכול לחזור מהודאתו כיון שלא נראה שכוונתו היה לעשות קנוניא אלא ודאי סובר דלהחזיק לעולם יכול לחזור מהודאתו באמתלא כ"ד הרי להחזיק טענינן עבור יתומים כל מה דאביהן מצי למיטען אף דהי' עושה שלא כהוגן להפקיע מן לקוחות ועשה קנוניא עם בעל השטר וה"נ טענינן דעשה כדי להפקיע זכותו של הבעל חוב. שוב ראיתי בס' שער משפט (סי' ק"י) שהביא דברי רדב"ז הנז' והשיג עליו מדברי הרא"ש וטור וש"ע כאן. ולא ירד לחלק בזה בין להחזיק דמהני אף אמתלא כ"ד להיכא דבא להוציא דבזה יש לומר דהטעם משום דחזקת שטר מסייע וכמו שכ' הטו"ז שם וכן מבואר מתשובת רשב"א (ח"ב סי' ש"ז) שהביא שם באשה שאמרה על ירושת אביה שצוה עליה אביה לתת לאחר והנכסים ידועים לבעל דאינה נאמנת לחוב לבעלה וכתב לחקור דאם מת הבעל בחיי האשה אם גובה זה מחמת הודאתה שאפשר לה לטעון שלא הי' אלא כדי להפסיד לבעלה וכיון שלא היתה נאמנת באותה שעה נתבטלה הודאתה ואינה חוזרת וניערת כמו בהך דשטר אמנה דכיון דלא הי' נאמן אז אין בהודאתו כלום וכ' ומ"מ מסתברא דכאן נאמנת כיון שקרן נכסי מלוג שלה היא נאמנ' עליו שאין לבעל בקרן כלום כל שלא מתה האשה בחייו הרי דמדמה הרשב"א זה לאומר שטר אמנה ולא ס"ל לחלק דשם הוא דסתם שטר לאו בחזקת אמנה הוא או מטעם דהוא להחזיק סגי באמתל' כ"ד לכך בא הרשב"א לדון מסברא דכיון דהקרן שלה כבר נתקבל הודאתה וזכה זה בקרן אם ימות הבעל בחייה. ובשער משפט שם הקשה דהא גם בשטר אמנה נ"מ שיתחייב לפרוע לו אם יגבה ממנו המלוה שלו ולמה יכול לחזור ולא קשה מידי דכוונת הרשב"א דשם לגבי נכסי מלוג נתקבל ההודאה שמעתה זוכה זה בירושה הסך שאומרת שצוה אביה כיון דאין להבעל עכשיו בהקרן כלום רק אם תמות האשה בחייו מוציא מיד הלקוחות דנעשה כלוקח למפרע ועיין אה"ע (סי' צ') במחלוקת הרמב"ם ורא"ש אם מצד תקנות אושא יש לו קנין הגוף למפרע בחייה ועיין בש"ך ח"מ (סי' ק"ג ס"ק י"ט) ובקצוה"ח שם ובמה שכ' בהגהותי בד"ח דיני כתוב' (סי' כ"א) ומ"מ אם מת הבעל בחייה זכה הלוקח מאז בהקרן אם כן נתקבל מיד הודאתו לחוב לה שיזכה זה בהקרן מה שאין כן באומר אמנה דאינו נאמן להפקיע השעבוד כלל והשתא קודם ששילם הלוה להמלוה שלו ליכא שום הודאה לחוב לעצמו ולא חל מהשתא לשום דבר. וכן מה שהקשה מדברי הראב"ד (פח"י) מא"ב באשת כהן האומרת לבעלה נאנסתי דאינה נאמנת וסובר הרמב"ם דלאחר מיתת הבעל אסורה לכהן מטעם דשויה נפשה חתיכ' דאיסור' והראב"ד סובר דמהני אמתלא דאומרת כדי שיגרשנה בעלה והתם היא מוחזקת בגופה ומהני הודאתה כשימות בעלה בחייה ואפי"ה מהני אמתלא. שם גם כן עכ"פ השתא ליכא נ"מ ולא נתקבל דבריה לכך יכולה לחזור מדבריה באמתלא. ברם שם קשה קצת הא נתקבל דבריה לגבי עצמה דאסורה לאכול בתרומה ועיין מה שכתוב בנו"ב מהד"ק חאה"ע (סי' ח') בזה בהבנת דברי הראב"ד ובמה שכ' בס' בית מאיר אה"ע (סי' ו') ומה שכ' בעניי בזה בח"ר יו"ד (סי' ג') דיני שחיטה ובמה שכ' לעיל דיני עדות (סי' נ') עכ"פ דברי רשב"א ברורים דכיון דנתקבל הודאתה לגבי קרן א"י לחזור ואפשר דגם רשב"א מודה דאם פסקו הב"ד דאינה נאמנת להפקיע הפירות מבעלה וחזרה אחר כך באמתלא הזאת דכוונתה היה להפקיע מבעלה דנאמנת והרשב"א לא דן רק אם לא חזרה בחיי בעלה רק אחר מיתת הבעל וצריך עיון בזה. עכ"פ כנראה דלהחזיק נאמן אף באמתלא כל דהוא וממילא אם פרע הלוה להמלוה ובא להוציא מזה שאמר שהוא שטר אמנה יש לומר דבכל אנפי אף אם אמר מעצמו יכול לחזור מדבריו כדי שלא להוציא ממנו ומה שאמר הי' לעשות קנוניא להבריח מבע"ח:
ויש לחקור גם כן דממה דכתב המחבר בש"ע דאפילו אם מפסיד גם לעצמו כגון שהשטר הוא מן מאתים ולאחרים אינו חייב רק מנה דגם כן אינו נאמן ואחר כך כ' דאם פרע אחר כך לבעל חוב אמרינן דלא הי' כוונתו רק לדחות לבעל חוב משמע דאף בכה"ג דהשטר הי' ממאתים ולאחרים לא הי' חייב רק מנה גם כן מהני אמתלא זו ובזה יש לומר דהא אז כבר נתקבל הודאתו לחוב לעצמו שלא יגבה ממנו המנה כיון דבזה לא הוי חב לאחרים ועל כרחך כיון דלא הי' נאמן בעיקר הדבר דהוא אמנה שלא להפסיד לבעל חוב שוב אינו נאמן כלל ואמאי הא זה דומה לדברי תשובת הרשב"א הנ"ל דנימא גם כן כיון דנתקבל הודאתו לגבי עצמו שלא יגבה המנה שוב אינו יכול לחזור. ואולי באמת מדנקטי רק הדין אם פרע לבעל חוב ובא לגבות בהשטר ולא כתבו הדין אם גובה המנה משמע דבאמת המנה אינו גובה כיון דלזה נתקבל הודאתו רק אם פרע הוא לבעל חוב כתב הראב"ד והרשב"א מובא במ"מ (פ"ב) הטעם כיון דאם לא פרע לשמעון משלו היו מוציאין מן לוי ונותנים לו לכך גם עתה כשפרע משלו גובה מהלוה דלא גרע משמעון מבואר דעיקר מה דיכול לחזור משום דלא היה נאמן מתחילה והי' שמעון יכול להוציא ממנו ובאמת במקום דלא הי' חייב לפרוע לא מהני אמתלא לכ"ע [וזה שלא כמו שכ' אאמ"ו ז"ל בד"ח דיני גב"ח (סי' ג') בביאור דברי רשב"א (סי' אלף מ"ז) ובלא"ה במחילה מכת"ה הבאתי (סי' הקדום) שמבואר מדברי תשובת רשב"א (ח"ג סי' קל"ד) שלא כביאורו] ואם כן בהך מנה דנתקבל הודאתו דומה ממש לדברי רשב"א הנ"ל דנתקבל הודאתו לגבי הקרן ואינו יכול לגבות ממנו אלא דאף המנה שלא הי' נאמן לחוב לאחרים יש לומר דאינו יכול לגבות כיון דנתקבל הודאתו שהיה אמנה. ואף באומר פרוע הוא כל השטר דמשמע גם כן דיכול לחזור באמתלא זו שהתכוון להבריח מבעל חוב יש לומר גם כן דאם היה מאתים והחב לאחרים הוא רק מנה דאינו יכול לחזור. ועיין בתומים דמסתפק דדלמא רק באמנה דאין שטר עומד לאמנה מצי לחזור באמתלא אבל באומר פרוע דהשטר עומד לפרעון יש לומר דלא מצי גבי עיין שם ואף דמדברי תשובת רשב"א (סי' ש"ז) לא משמע דמחלק בזה כבר כתבתי לחלק בין להחזיק דמהני אמתלא כל דהו מה שאין כן כשבא להוציא. ומדברי יש"ש כתובות (פ"ב סי' י"ב) משמע דלא נחית לחלק בדברי ראב"ד ור"י ורא"ש שאומרים דוקא באומר אמנה ולא באומר פרוע אולם כ' שם וז"ל ואף שג' עמודי עולם השוו אפ"ה לא הוכשר בעיני וחלילה לי לחלוק עליהם אלא שאם בא לפני מעשה ל"ה מוציא ממון בשטר זה אם הלוה טוען אמת שהוא אמנה או פרוע דהודא' בעל דין כק' עדים דמי ולאו כל כמיניה לחזור ולעשות עצמו רשע שהיה בא להפקיע את ממונו אף דשייך אשתמוטי מ"מ לא כל כמיני' לחזור ולטעון טענה גרוע לסתור דבריו הראשונים שלא כשורה וזה נשבע בנקיטת חפץ שפרע או אמנה הוא ואם טוען אמת שחייב לו אבל מחל לו באמירתו שהוא אמנה או פרוע יכול להשביעו היסת שלא מחל אלא להפקיע מבעל חוב עיין שם מבואר מדבריו דאינו מחלק בדעתם בין אמנה לפרוע. ומה שכ' לחייב הלוה שבועה בנקיטת חפץ שפרע או אמנה לא אבין אמאי כיון דא"נ לסתור הודאתו אמאי ישבע בנקיטת חפץ לכל היותר די בהיסת ומאי טיבו של שבועה בנקיטת חפץ לפטור. גם מה שכ' לחייבו היסת אם טוען אמת שחייב לו רק בטענותיו מחל לו גם כן לא אדע כיון שזה טוען ברי שלהבריח מבעל חוב היה כוונתו אמאי משביעין אותו בטענת ספק דליכא רגלים לדבר דלהיפך יש רגלי' לדבר דלהבריח מבע"ח היה כוונתו דאין אדם חוטא ולא לו כיון דהלוה מודה דחייב לו למה ימחול לו על חנם כדי לאשתמוטי מן בעל חובו ובודאי רגלים לדבר טובא דלא הי' כוונתו למחול לו ולמה ישבע על ספק כזה מבלי רגלים לדבר לחייבו ודבריו צריך עיון עכ"פ בודאי אם השטר חוב מן מאתיים והחוב היה על מנה כנראה דגם הראב"ד וסייעתו מודים הואיל דנתקבל הודאתו דא"ח וגוב':
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |