אמרי בינה/דיני הלוואה/לד
|
< הקודם · הבא > |
מלוה שאמר על שטר שבידו שהוא אמנה או פרוע כו' אם הוא חייב לאחרים ואין לו ממה לפרוע אלא מזה השטר וכתב בו נאמנות והוחזק השטר בב"ד כו' אינו נאמן ש"ע (סי' מ"ז ס"א) ובש"ך האריך להשיג דמה מועיל נאמנות הא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי אלא כיון דמשתעבד האי שטרא מדר"נ למלוה שלו אין בדבריו כלום וא"כ אף אם אומר הלוה שהוא פרוע ורוצה להשביעו למלוה שלו ואינו רוצה כיון שאומר שהוא פרוע אינו כלום והשטר בתקפו ועוד דשעבודא דר"נ מדאורייתא ושבועה דשטרות דרבנן ועוד האריך בזה דמה שאינו רוצה לישבע אין השטר בטל והביא ראיה מרמב"ן ור"ן ורא"ש פ' הנשבעין במוכר שטר חוב לחבירו והלוה טוען שפרע למוכר ישבע לו המוכר ואם אינו רוצה לישבע מפסיד הלוקח משום דנאמן לומר פרוע במגו דמחל ליה הרי דוקא משום דנאמן אבל אם לא הוי נאמן לא הוו מבטלין השטר וא"כ הכא דאינו נאמן אין השטר בטל בשביל דאינו רוצה לישבע וממילא אף באין בו נאמנות אינו נאמן. ובטו"ז הוסיף עוד להקשות דמאי מהני הנאמנות הא לא האמינו רק כ"ז שיאמר לא נפרעתי ולא כשאומר בפירוש שנפרע ועל כרחך משום דלא לקח השטר חייב א"כ גם באין בו נאמנות ג"כ יהיה חייב ועוד דעיקר המעלה של נאמנות שאין צריך שבועה אבל לאחר הפרעון יכול לתבוע וחייב היסת אם כן יאמר הלוה לכך פרעתי לו שהיתי סומך את עצמי עליו שלא ישבע אח"כ לשקר.
ולע"ד יש לומר אף דשדר"נ הוא מן התורה דהחוב של הלוה שלו שיש לו על אחרי' משתעבד להמלוה שלו מ"מ לא עדיף כח השני מכח הראשון לכך אם יש בהשטר נאמנות אם כן יש לו זכות לגבות בלא שבועה זכות זה נשתעבד להמלוה שלו ומיד ניתק לבעל חוב שלו זכות זה וממילא גם הוא גובה בלא שבועה אף דלא נתן נאמנות מ"מ ממילא זוכה בזכות זה וכיון דאינו יכול לישבע גובה אף שהמלו' טוען שהוא פרוע מ"מ כיון שכבר ניתק להמלוה שלו אינו נאמן לחוב לו אבל אם לא יש לו נאמנות כיון דהראשון לא יכול לגבות בלא שבועה לא יפה כח המלוה שלו מכחו וכמו שהמלוה הראשון לא יכול לגבות בלא שבועה כן גם השני אף דמד"ת אין צריך שבועה אף בלא כ' נאמנות רק מדרבנן ולהשני משתעבד מה"ת מ"מ אחר שאמרו חז"ל דיכול לומר אשתבע לי דלא פרעתיך ממילא לא יש זכות ויפוי כח להשני יותר מן הראשון אבל בכ' לו נאמנות ממילא נשתעבד להשני אף דא"י אם פרע או לא מ"מ כיון דחב לאחרים אינו נאמן ומוקמינן השטר על חזקתו וכמו שהי' הראשון יכול לגבות בלא שבועה אם אומר שאינו פרוע כן גם השני גובה ולא קשה קושית הטו"ז דהא אף דהאמין לו מ"מ יכול אחר כך לחייבו היסת אחר הפרעון ז"א כיון דעכ"פ אם אומר דלא פרע החיוב על הלוה לשלם בלא שבועה ממילא שוב נשתעבד להשני גם כן שיש ל' לו ושבועה לא שייך אחר כך להשני כיון דאינו יודע ולא הוי ליה למידע מה שאין כן אם היה הראשון חייב לישבע קודם שיגבה לא זכה השני יותר מן הראשון:
והא דכתבו הפוסקים במוכר שט"ח דנאמן מצד מגו תפ"ל כיון דאינו רוצה לישבע פטור הלוה יש לומר דהא יש לדקדק בדברי המ"מ (פט"ז) ממלוה דכתב גם כן מטעם מגו דמחילה. והוא כ' (פ"ב) שם דאינו נאמן פרוע במגו כשחב לאחרים משום דהוי מגו נגד חזקה דכל מה שביד אדם הוא שלו ועיין ש"ך (ס"ק ו') וכן הוא דעת רמב"ן אם כן למה צריך במוכר שטר חוב למגו תפ"ל כשמכר לו ודאי לא פרע מטעם חזקה דמה שביד אדם הוא שלו ועל כרחך צריך לומר הא דצריך למגו אם נאמר דלא הוי טענת פרוע כמחילה היינו אם אומר שפרע אחר המכירה דאז לא שייך חזקה הנ"ל דבשע' מכירה באמת לא הוי פרוע והיה שלו רק אחר כך פרע לו לכך צריך למגו. ואם כן גם הנך פוסקים איירו גם כן באומר שפרע אחר המכירה לכך אתי עלה מטעם מגו ולא אמרינן כיון דהמלוה לא הוי גובה בלי שבועה מה מכר ראשון לשני רק כל זכותו ולא יותר כיון דמודה הלוה דלא פרע קודם המכירה רק אחר כך וכיון דאז היה המלוה גובה בלא שבועה דהלוה לא היה רשאי להשביעו על חנם ואז ניתק זכות השטר ללוקח לכן אף אם טוען שפרע אחר כך כשכבר מכר א"נ רק מטעם מגו דבלעדי המגו אינו מוטל חיוב שבועה על הלוקח והמלוה המוכר היה גובה אז בלא שבועה ואינו נאמן על פרעון אחר כך לחוב להלוקח רק מטעם מגו. אך לפי זה אם טוען הלוה שפרע להמלוה אחר שכבר נשתעבד להשני מדרבי נתן גם כן לא הוי צריך נאמנות בהשטר כיון דמיד זכה הבעל חוב שלו בשעבודו ועיין ש"ך (סי' פ"ו) דמטעם שדר"נ משתעבד מיד לא משעת פרעון וכיון דזכה מיד בשעבודו ואז לא הוי יכול להשביעו למלוה הראשון כיון שיודע שלא פרע אסור לו שישביעו בחנם ואם כן כבר זכה השני בזכות זה ולא משמע כן מסתימת דברי הבעה"ת והטור. ואפשר לומר דדוקא במכר שט"ח דקלא אית ליה כמבוא' (סי' ס"ו) ואפסיד ליה לנפשיה דפרע להמוכר בלא שטר דמה"ט י"א שם (ס"ו) שאם פרע הלוה להמלוה לא נפטר בזה מהלוקח וע' שם בסמ"ע שכל קנין קלא אית ליה והחולקים סוברים דמ"מ כבר נמחל השטר עיי"ש בש"ך (ס"ק ס"ב) אבל מ"מ אם לא ידענו מן הפרעון רק ע"י הלוה אין הלוקח מפסיד בשביל שהמלוה לא הוי גובה רק בשבועה כיון שכבר זכה בהשטר והלוה אפסיד ליה לנפשי' מה שאין כן כאן דלא הוי ליה להלוה לידע שהמלוה חייב לאחרי' בזה אף שכבר זכה בהשעבוד מ"מ לא עדיף מכח המלוה הראשון דלא הוי גובה בלא שבועה אם אין בהשטר נאמנות. שוב ראיתי ביש"ש כתובות הנדפס מחדש שכתב אבל אין נאמנות בשטר יכול לומר פרוע הוא דהא בעל חוב לא יכול לגבות שטר זה אלא מכחו ואין לו כח יותר ממנו שאם הוא היה תובע היה לו להשביע שלא נפרע והלוה אומר פרוע הוא וכן פסק הרא"ש והטור וכל כה"ג שאין לעולם לבעל חוב השני יותר שיפסיד עליו ממה שיש למלוה הראשון והוא דברי ר"ת כאשר כ' הא"ז עכ"ל הרי כמו"ש:
והנה אף לדעת הש"ך דאף בלא כתוב בו נאמנות אפי"ה גובה יש לומר דמודה עכ"פ היכא דגם גוף הזכיה של השני גם כן לא הוי רק מדרבנן לא מפסיד הלוה בשביל שטוען להשני אשתב' לי דלא פרעתיך דהא כתב הש"ך דשעבודא דר"נ דאורייתא ושבוע' דשטרות דרבנן ואם כן באשה המכנסת שטרות לבעלה דאין צריך כתיבה ומסירה כמבואר (סי' ס"ו סי"ב) ואינה יכולה למחול וא"נ לומר פרוע כמבואר אה"ע (סי' צ"א) הוא גם כן בכ' בו נאמנות אבל באין בו נאמנות אם הלוה טוען פרעתי אינו גובה אף לדעת הש"ך כיון דלא אשתעבד להבעל רק מדרבנן וכן משמע מח"מ וב"ש שם. אולם בנתיבות (סי' ס"ו ס"ק כ"ב) כתב דלדעת הש"ך גובה והיינו דלא על טעם זה בלבד סמך הש"ך א"ע רק מדא"י למחול א"נ לומר פרוע ואין מקום לשבועה זו. ובאמת י"ל דאינו דומה למוכר שטר חוב דשם כיון דמכר לו הוי כאלו הגיד אז דאינו פרוע לכך לא מהני אמירתו אחר כך רק מטעם מגו דמחילה אבל במכנס' היא לא אמרה כלל דלא נפרע רק הכניסה לבעלה יש לומר דנאמנ' פרוע כשטוען הלוה בלא מגו. וראיתי בספר ראב"ן (סי' מ"ז) שכ' דאפי' טענו דפרוע הוא אינה נאמנת כיון דכאן הניחו חכז"ל על דין תורה דגובה בשטר ואין צריך שבועה כלל. אולם מדבריו אינו ראי' דהוא יש לו שיטה אחרת בענין מוכר שטר לחבירו דיכול למחול אף אם מכירת שטרות דאורייתא משום דעודנו אגיד לגבי המלוה המוכ' כי הלוקח אינו יכול לגבות בלא שבועת המוכר דלא נפרע השטר אם טוען הלוה אשתבע לי דלא פרעתיך ולכך כיון דאכתי אגיד בי' מהני מחילתו וכ' דאם מודה הלוה בשע' מכירת השטר דאכתי לא פרע שוב ל"מ מחילת המלוה דיצא מרשותו מכל וכל והוי כנכרי לגביה עיי"ש בארוכה דמסלק כל סתירות נגד סברא הזאת ולכך כתב דבמכנסת לבעלה אלמוהו רבנן והניחו על ד"ת דאינו חייב שבועה. אולם פירושו הוא נגד כל גדולי הראשונים והגאונים והוא כ' כן על פי דעת הי"א המובא ברי"ף פ' הכותב דיכול לומר עיינתי בחשבוני מש"ה יכול למחול וכבר חלקו ע"ז כל חכמי ישראל. וגם לדברי הראב"ן לכאורה א"כ אם כתב בהשטר נאמנות דאין צריך לישבע בזה נסתלק המלוה לגמרי ולא אגיד ביה כלל ולא משמע כן מש"ס ואף דיש לומר דאף בכ' נאמנות מ"מ כיון דיכול להשביעו אחר הפרעון אם כן היה כל נאמנות רק כל זמן שהשטר בידו מ"מ כיון דנסתלק הכי נאמר דאינו יכול למחול ועוד אם כן כתובה דודאי ביושבת תחת בעלה דלא פרע לה ואינה צריכה שבועה ואעפ"כ מהני מחילתה כמבואר בש"ס ופוסקים וכל דברי הראב"ן שם צריכין נגר להולמם ואם כן כיון דבמכנסת עיקר שבא בעלה מצד קנין יש לומר לשיטת המחבר שהוא הטור ובעה"ת והוא שיטת ר"ת כמו שכ' היש"ש אף דאינו יכול למחול מ"מ אם אין בהשטר נאמנות אינו גובה אם טוען הלוה דפרע וכמו שכתב הח"מ וב"ש:
והיכא דהשטר הוא תוך זמנו וזה טוען פרוע הוא דאם לא הוחזק השטר בב"ד דנאמן במגו לומר שהוא פרוע אולם אם הוא תוך זמנו נראה מדברי הר"י אבן מיגאש ז"ל מובא בש"מ כתובות (דף י"ט) דאינו נאמן וז"ל שם אחר דקשיא ליה דאמאי לא נאמן במגו דאי בעי מחיל וכת' כמה תירוצים ואחר כך כתב דאמנה כיון דהוא עולה אינו נאמן אע"ג דבידו למחלו ואשתכח להאי פירוק' דאלו אמר פרוע הוא דמהימנינן לי' מגו דאי בעי מחיל ליה מיהו הני מילי היכא דאיתא לאחר זמנו אבל אם זמן השטר עדיין לא נשלם כיון דקיי"ל חזקה לא עביד אינש דפרע גו זמניה לא לה מהימנינן ליה עכ"ל אם כן כמו כן לדידן דאינו נאמן לומר פרוע במגו דמחיל דלא מהני מחילה כיון דמשתעבד מדר"נ מ"מ נ"מ בלא הוחזק השטר בב"ד דנאמן לומר שהוא פרוע במגו דאי בעי מצנע ליה או קלייה ואם הוא תוך זמנו אינו נאמן וכן נ"מ במוכר שטר חוב לחבירו דנאמן המוכר לומר פרוע במגו דמחילה מ"מ אם הוא תוך זמנו אינו נאמן. אך קשה הא זה הוא איבעיא דלא איפשטא אי אמרינן מגו במקום חזקה כמבואר ריש ב"ב וא"כ איך מוציאין מספק ולמה לא יהיה נאמן לומר שפרע תוך זמנו במגו שלא להוציא מיד הלוה. ואולי יש לומר דהא באמת כבר הקשו בש"מ ב"ב שם וכן כתוב בס' גדולי תרומה הא חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו עדיף ממגו דעם חזקה זו מוציאין ממון ומגו להוציא לא אמרינן ואם כן למה נאמר לסלק החזקה על ידי המגו וכתבו דודאי חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו עדיף מהמגו רק בצירוף חזקת ממון יש לומ' דמבטל החזקה ועדיף או שקולין או דהחזקה עדיף. ואם כן יש לומ' דהר"י הלוי לשיטתו דמבואר מדבריו בתשובה (סי' קע"ב) דהיכא דהוי תרי נגד תרי על שטר אם הוא פרוע או לא דאמרינן אוקי תרי להדי תרי והשטר ישאר בחזקתו וכ' כן משם הרי"ף ז"ל. ועיין מה שכ' לעיל דיני עדות (סי' מ"ו) ואם כן הכא נמי כיון דיש חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו ומגו מסלקינן לסהדי ונשאר השטר בחזקתו ועד כאן לא איבעי לן אם אמרינן מגו במקום חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו הוא רק במלוה על פה דבזה אם מסלקינן להחזק' בשביל המגו מוקמינן ממון על חזקת מריה כמו בתרי ותרי במלוה על פה דכ' שם הר"י מיגאש דאוקי ממונא בחזקת מריה ובזה הוא הספק אם חזקה עדיפא או המגו בשביל דמסייעו חזקת ממון אבל במקום שטר החזקה עדיפא דמוקמינן השטר על חזקתו. אולם לדעת הסוברים דאף בתרי אמרו על שטר שהוא פרוע וב' אומרי' שאינו פרוע דאין מוציאין ממון כמבואר בש"ך (סי' מ"ו ס"ק ק"א וסי' ע"א) ה"נ יש לומר אף אם הוא תוך זמנו מ"מ היכא דיש לו מגו דהוי ספק אין מוציאין ממון:
ויש עוד מקום לומר דדוקא היכא דהמגו הוא לבעל דין עצמו כמו בלוה שאמר שפרע תוך זמנו ויש לו מגו אמרינן דאפשר המגו עדיף ומברר נגד החזקה דאם היה רוצה לשקר הי' טוען שקר שיותר יתקבל והבע"ד מחכים את עצמו בטענותיו מה שאין כן כאן שהוא אינו בעל דין רק להאמין לו על חובו להפקיע מן הלוה שלו שעבודו של המלוה שלו וגם אין הח"מ אצלו לכן סובר הר"י מיגאש דאינו נאמן במגו נגד חזקה ועיין בש"מ כתובות (דף י"ט) דכתב דלכך בשני כתי עדים המכחישין זה את זה אין בתראי נאמנים במגו דפסלו לקמאי דלא האמינה התורה עדים על ידי מגו. ויש לומר גם כן כאן אף דכאן נאמן אם יש לו מגו היינו מצד הודאת בעל דין והמגו מועיל לסלק מה שהוא חב לאחרים ומ"מ בעינן שלא יהיה נגד חזקה אך מדברי רמב"ן ורשב"א לא משמע כן דהא הרמב"ן מתרץ דאינו נאמן במגו משום דהוי במקום חזקה דכל מה שבידו הוא שלו ואין אומרים מגו במקום חזקה כזו כמבואר במ"מ פ"א ממלוה ובש"ך (ס"ק ו') ופירש בטו"ז (סי' צ"ט) אע"ג דהוי ספק אם אמרינן במקום חזקה מגו במקום חזקה אלימתא לא אמרינן עיין שם וכן ראיתי מבואר בתשובת רשב"א בת"א (סי' קל"ד) שכ' דא"נ במגו במקום חזקה גדולה שמה שביד אדם הוא שלו והוכיח מהך דהאומר שטר אמנה אף דיש לו מגו דאי בעי מחיל וכ' ואע"ג דאיבעי לן ריש ב"ב אי אמרינן מגו במקום חזקה ולא איפשיטא אפי"ה לא כל החזקות שוות אלא איכא חזקה אלימתא דאמרינן לה אף במקום מגו וזו אחת מהן עכ"ל הרי מבואר דאם לאו חזקה אלימתא דאז היה נאמן במגו אף שאין לו לבעל המגו הצירוף של ח"מ ואם כן ממילא נגד חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו להסוברי' דנאמן במגו אי בעי מצנע או קלייה ודלא כרמב"ן ורשב"א נאמן גם כן אף אם הוא תוך זמנו. אך מ"מ יש לומר אף לדעת הרא"ש וסייעתו דנאמן במגו אף שהוא נגד חזקה דכל מה שביד אדם הוא שלו מ"מ אם הוא תוך זמנו דהוי נגד תרי חזקות יש לומר דמודים לדעת רמב"ן ורשב"א דאינו נאמן:
ועפ"י דברי הש"מ וג"ת הנ"ל יש ליישב קושית הש"ך על הש"ע דכאן פוסק דבלא הוחזק בב"ד נאמן במגו ודלא כדעת רמב"ן ובסי' (צ"ט) פוסק דאינו נאמן נגד בעל חוב לומר על מטלטלין שהם של אחרים בפקדון בידו מטעם דחזקה כל מה שביד אדם הוא שלו וכ' לחלק בין מטלטלין דבר שגופו ממון לשטר שהוא תחת ידו שאין המעות תח"י. ולדבריהם אתי שפיר בפשיטות דכאן עכ"פ יש לצרף חזקת ממון של הלוה להמגו ואם כן הוי כמו במגו דאין אדם פורע תוך זמן דלא מוציאין ממון מספק אם אמרינן מגו במקום חזקה מה שאין כן (בסי' צ"ט) דאנו דנין על המטלטלין שת"י אם שלו הן או של חבירו ואין אחד מהן מוחזק הכריע המחבר דלא אמרינן בכה"ג מגו במקום חזקה כיון דאין מוציאין הממון משום חזקה מבטלינן להמגו במקום חזקה דכל מה שביד אדם הוא שלו. הן אמת דקצת משמע ברמב"ן ורשב"א ור"ן קידושין (דף ס"ד) בהא דמי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים דהאבעיא בש"ס ב"ב אי אמרינן מגו במקום חזקה הוא בלא סייעת ח"מ גם כן הספק דהא הם כתבו שם לרבי דאמר מה לו לשקר ולכך נאמן אף באתחזק הא במס' ב"ב איבעיא לן אי אמרינן מגו במקום חזקה ואי ס"ד דבש"ס שם עיקר האיבעיא הוא אף דחזקה עדיף מ"מ כיון דמסייע חזקת ממון להמגו לכך יש לומר דמגו עדיף אבל בלא סייעת ח"מ החזקה עדיף אם כן היה להם להקשות בחוזק יותר דהא שם חזינן דמגו דמה לו לשקר עדיף מחזקה אף בלא צירוף איזה דבר ואי דשאני חזקה דאין אדם פורע תוך זמן דהוא מצד חזקה המבררת וכאנן סהדי לכך צריך לצרף לח"מ להדי מגו אבל שם אין כאן חזקה המבררת אם כן לא קשה כלל דשפיר יש לומר דנגד חזקה דאין אדם פורע תוך זמן לאו מגו עדיף משום דהוי חזקה המבררת מה שאין כן שם ליכא חזקה המבררת ולכך עדיף סברת המגו לסלק החזקה. וצריך לומר דלא נחתו לזה לדייק כל כך והקשו בפשיטות דהא עכ"פ הוי ספק וכן ברשב"א שם מסיק באמת כיון דהוי ספק אם אמרינן מגו במקום חזקה ולכך בעל שאמר גרשתי את אשתי אמרינן חוש לה כמו כן אינו נאמן לומר אין לי אחים אם מוחזק באחין ויש לומר גם כן דחזקה עדיף ממגו במקום דליכא לסייע למגו כמו במגו דפרעתיך אחר זמנו דמסייעו חזקת ממון וע' מה שכ' אאמ"ו ז"ל בד"ח דיני יבום (סי' ה') וכן בתשובת רשב"א (סי' קל"ד) הנ"ל דכ' דאינו נאמן במגו דמחיל משום שהוא נגד חזקה והקשה הא עכ"פ הוי ספק היה לו לומר ביותר דליכא למגו שום סייוע ובזה ודאי חזקה עדיף משמע דלא נחתי לסברת הש"מ והג"ת. ועכ"פ המחבר יש לומר דהכריע דלכך בשטר נאמן במגו נגד חזקה הואיל דמסייע ח"מ של אידך:
והנה הש"ך מסיק דכאן הוי ספיקא דדינא אם אמרינן מגו במקום חזקה ולכאורה אם כן ליכא נ"מ במה דהוי ספיקא דדינא דכנראה אף אם בספיקא דדינא מהני תפיסה היינו או אם שניהם טוענים ברי או שמא אבל אם המוחזק טוען ברי לא מהני תפיסה כשטוען התופס שמא וכאן אין המלוה יודע אם הוא שטר אמנה או פרוע אך יש לומר דנ"מ אם הלוה מהשטר שאמר עליו שהוא פרוע טוען אינו יודע או אם המלוה זה חייב להלוה גם כן בזה יש לומר דהוי כתופס ברשות ומהני תפיסתו כיון דלדעת רמב"ן ורשב"א אינו נאמן ועוד יש למצוא נ"מ טובא בין אם פסקינן כרא"ש והטור בבירור או מטעם ספק ולגבי חפץ באומר שהוא של אחרים מסיק לדינא דא"א מגו במקום חזקה כרמב"ן ורשב"א וכבר כתוב שם בתומים דבאמת המ"מ כ' משם הרמב"ן דמסתפק שאחר שתבעוהו בחובו אמר שזה של אחרים אינו נאמן במגו במקום חזקה כזו לפי שאדם עשוי לעשות קנוניא להפקיע ממון חבירו לפיכך חוששין לה עכ"ל וכן ברמב"ם (פ"ב) כתוב אין משגיחין על הודאתו שמא קנוניא הם עושין לאבד זכותו מבואר מדבריהם דהוא רק מספק. ויש להבין כיון דהוי רק ספק אמאי מוציאין ממון מן הלוה שצועק בב"ד דהשטר הוא פרוע בשלמא כשאומר על מטלטלין שאינם שלו והוא ת"י שפיר שייך חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו ואין מוציאין מזה הפלוני כלום אבל להוציא מן הלוה כשיש לזה מגו ואנן מסופקין שמא קנוניא עושים אמאי מוציאין מספק. ובבעה"ת (שער נ"א ח"ב) כתב משם הראב"ד וז"ל נתחזק לבי ונתיישבה דעתי מאד במה שכתבתי שאלו אמר בפני הלוה והלוה אומר כן איך יעלה ע"ד משכיל שלא יהיה נאמן והלוה צווח ואומר לב"ד כתבו לי שטר הודאה שהודה בפניהם שטר אמנה וכן אם מחל לו בפנינו בשביל שחב לאחרים אין מחילתו מחילה אלא השמטה והרי הלוה צווח ואמר כתבו לי שטר מחילה כו' האיך כופין לזה מפני זה ומאי חזית דדמי דהאיך סומק טפי ע"כ אומר אני לי זאת השמועה באומר שלא בפני הלוה היא אמורה והודאתו לאו הודאה אחר שחב לאחרים דיכול לומר ללוה לאשתמוטי מבעל חוב הוא דאמרי א"נ שלא להשביע את עצמו עכ"ל ועיין שם בג"ת הרי דעת ראב"ד דאם הלוה היה בפנינו ותובע ששטרו הוא פרוע דאינו גובה. דלא כרמב"ם ורמב"ן. וע"כ צריך לומר טעמם אף דהוא ספק שמא קנוניא הם עושין הוא כמו שכ' המ"מ וכן מבואר ברמב"ן בש"מ כתובות שם דריע טענתיה דכל מאי דאיתיה בידיה בחזקת שלו הוא וא"נ לומר אינו שלו בחב לאחרים ואפילו במקום מגו דאם איתא אמאי לא החזיר לו שטרו עד עכשיו שתבעוהו לבעל חוב מדר"נ כו' דעביד אינש דעביד קנוניא הרי דהוסיף בזה מטעם דניכר הדבר שלא החזיר השטר מקודם וריע טענתיה והוי ספק של קנוניא קרוב לודאי אבל אם היה אומר קודם שתבעו בעל חוב באמת נאמן וכן משמעות דברי רמב"ם (פ"ב) דאיירי שאומר אמנה או פרוע אחר שבא הבעל חוב לגבות ממנו ועיין שם בכ"מ. אולם לפי"ז אינו מובן דברי המ"מ (פ"א) דשם מה ריעותא איכא כשאומר על מטלטלין שהם פקדון או שאולין בשלמא בשטר שפיר כתב רמב"ן דריע טענתיה דלמה לו להחזיק שטר פרוע עד שתבעוהו בעל חוב מה שאין כן במטלטלין ודברי הרמב"ן שהביא המ"מ אינם אמורים רק על הא דאומר שטר אמנה כשבא בעל חוב לגבות ממנו.
וקצת נראה מדברי רמב"ם דשם איירי כשאין הפלוני שאומר שהן פקדון בפנינו אבל באמת הוא אם הוא בפנינו וצווח שהן שלו אינו גובה מהן וכשיטת ראב"ד הנ"ל ועיין תומים (סי' צ"ט ס"ק ד') מה שכ' מתשובת הרי"ף. אולם מדברי המ"מ ושאר פוסקים לא משמע כן. ובאמת הא דכ' המ"מ משם רמב"ן דאדם עשוי לעשות קנוניא להפקיע ממון חבירו כבר עמד ע"ד בנתיבות דמה צריך לזה הא סגי בזה דמגו במקום חזקה לא אמרינן הוא משום דאם לא החשש קנוניא הי' נאמן מטעם דבידו וכבעלי' וכמו בבעל שאומר גרשתי את אשתי דנאמן מטעם דבידו לגרשה והה"ד בדבר שבממון [והיינו אף כי אנן מסקינן ב"ב (דף קל"ד) דאמר זיל חוש לה וכמבואר אה"ע (סי' קנ"ב) הוא מטעם דאם איתא דגירשה קלא הוי' ליה] וביתר ביאור להמבואר ברמב"ן ור"ן קידושין הנ"ל דמגו שבידו לעשות עדיף ומהני אף במקום חזקה והרמב"ן מסיק שם כן להלכה דנאמן אף במוחזק לאחין מטעם הנ"ל דבידו לעשות וא"כ ה"נ מה דבידו לעשות למה לא יהיה נאמן לכך כתבו דמטעם קנוניא אינו נאמן להפקיע הממון מחבירו דכיון דחיישינן לקנוניא במקום דריע טענתיה ונגד חזקה לכך א"נ ועיין בזה בקצוה"ח (סי' צ"ט) עכ"פ היכא דלא ריעא טענתיה רק מצד חזקה בלבד יש לומר דגם רמב"ן מודה דל"ח לקנוניא:
אך מדברי תשובת רשב"א בכמה מקומות מבואר דלא צריך כלל לחשש קנוניא ואף אם לא המתין לומר מה שחב לאחר עד שתבעוהו גם כן אינו נאמן במקום שחב לאחרים ואף במקום שהי' יכול לעשות החב באופן המועיל מ"מ א"נ נגד חזקה דכל מה שביד אדם הוא שלו. עיין (סי' אלף מ"ז) מובא בש"ך משם מבואר אף בלא תבעו ואף בכתובה דלא הגיע הזמן עדיין לפרוע מ"מ אינו נאמן לומר על חפץ שהוא של פלוני ובח"ב (סי' רנ"ה) שם כתב באומר ומצוה מחמת מיתה בפני אשתו לתת לפלוני ל"ג ליטרין שיש לו אצלו בפקדון אף שיש לבעל מגו דאי בעי יהיב ליה השתא אינו נאמן במקום שחב לאחרים והביא ראיה מאומר שטר אמנה עיין שם ומשם משמע דאעפי"כ אינו נאמן מטעם דחיישינן לקנוניא ובב"י (סי' ר"נ) מביא תשובת רשב"א אפילו הודה בשעת פטירתו שקבל כך וכך מעות פקדון מראובן ואפילו עשה לו שטר הודאה אינו מזיק להאשה דהודאת בע"ד במקום שחב לאחרים אינו כלום וראי' מהא דהאומר שטר אמנה הוא והוא (ח"ב סי' שכ"ט) ושם לא כתב כלל חשש קנוניא וגם לא תבעהו אותו פלוני ועוד מכמה מקומות שציין המל"מ מתשובת רשב"א מבואר דאף אם לא תבעו בע"ח כל שקדם החוב להודאה כתבעו דמי ועיין כנה"ג (סי' ר"נ) שהוכיח גם כן כן מדעת רשב"א וכן בס' דברי אמת בקונטרס התשובות (סי' יוד) האריך להוכיח כן מדברי רשב"א מכמה דוכתי דאף בלא תבעהו בעל חוב ומאליו אמר גם כן אינו נאמן בהודאתו במקום דחב לאחרים ובכמה מקומות לא הזכיר קנוניא. מלבד הך (ח"ב סי' קנ"א) בהוד' בכתב ידו לנמואל בן אחיו שבכל נכסיו היה אביו שותף עמו דכתב דנאמן על המטלטלין במגו דיכול ליתנם לו עכשיו ולמכרם וזה נגד כל תשובותיו וכמעט כל התירוצים האמורים בזה לא יתכנו להמבואר בכמה מקומות מתשובותיו להיפוך ומה שכתב אאמ"ו ז"ל בדיני גב"ח (סי' ג') מבואר מדבריו בת"א (סי' קל"ד) להיפוך ומה דיש לומר כיון דלא שייך קנוניא הואיל דכוונתו על לאחר מיתה ובידו לעשות בהיתר דבזה אמרינן מגו במקום חזקה מ"מ מיתר תשובות הנ"ל מבואר דאף אם בידו לעשות בהיתר וליכא חשש קנוניא גם כן אינו נאמן לחוב לאחרים וכנראה הרשב"א לשיטתו דבקידושין (דף ס"ד) הנ"ל אינו פוסק כרבי דאמרינן מה לו לשקר וגם בבעל שאומר גרשתי את אשתי דאמרינן זיל חוש לה הוא גם כן מן הדין דלעולם לא מהני אף מגו דבידו במקום חזקה ולכך אינו נאמן ועל כרחך צריך לומר דהך דהודה בכתב ידו לנמואל בן אחיו איירי דהי' ידוע שאחיו אביו של נמואל היה שותף בחיו ול"ש כ"כ חזקה דמה שביד אדם הוא שלו ולכך נאמן במגו. אבל בלא"ה א"נ אף בבידו ואף במקום דלא שייך קנוניא דהוי מגו במקו' חזקה אלימתא וכמגו במקום עדים דלא אמרינן וכמו שכ' הרשב"א (סי' רמ"ה) וצריך לומר אף דמצינו בתוקף מחבירו ויש לו מגו נאמן דדידיה חטף ואף בנסכא דר"א אם יש לו מגו החזרתי להסוברים הגוזל את חבירו בעדים אין צריך להחזיר בעדים הרי אף דהוא נגד חזקה דכל מה שביד אדם הוא שלו והחוטף הוא כגזלן ומ"מ נאמן במגו היינו כיון דעכ"פ עכשיו הוא תחת ידו ואינו תחת יד הבעלים רק אנו דנין על שעה שחטף מ"מ אף דאז כשהי' בידו הוי חזקה אלימתא וכעדים דכל מה שביד אדם הוא שלו מ"מ עכשיו אינו תחת ידו לכך מהני המגו אבל במקום דבא ליגרע החזקה שהוא בפנינו ובידו הוא והוא בחזקת שלו היכא דחב לאחרים אינו נאמן:
ובאמת הא דכתב הרמב"ם והרמב"ן דאינו נאמן מטעם דחיישינן לקנוניא ולמה צריך לזה הא בלא"ה למה יהי' נאמן ואף עד א' המעיד שהוא פרוע אינו נאמן מכ"ש כשמעיד על עצמו ועיין נתיבות דהוכיח מדברי הש"ך דאף תורת עד א' אין עליו הואיל דמעיד על עצמו אינו נאמן בתורת עדות אף לחוב דאל"כ כשיש עד א' המעיד כדבריו יהיה כשני עדים. וכן יש להוכיח מדברי ר"י מיגאש ב"ב (דף קכ"ח) ומובא בטור (סי' פ"ח) בתובע לחבירו שחייב לו מאה בקנין על ידי עד א' דחייב שבועה ולא הוי כפירת שעבוד קרקעות כיון דלא יגבה מלקוחות על ידי עד אחד ואם הגדת הלוה יחשב כעד א' עכ"פ אמאי חייב שבועה הא אם יודה שחייב לו והיה ע"י קנין כדברי העד א' יהיה שני עדים ויגבה מלקוחות ועל כרחך צריך לומר דמה דמעיד על עצמו אינו בגדר עדות כלל אף במה שנוגע לאחרים ועיין מה שכ' לעיל בדיני עדות (סי' נ"ג) בארוכה בזה ובדברי הר"י מיגאש דוחק לומר דאיירי היכא דאינו כשר לעדות. עכ"פ למה צריך כלל לקנוניא וכתבתי לעיל דיש לומר למה שכ' בעה"ת (שער נ"א) בשם יש מן המורים דאם מפסיד בהודאתו גם לו כגון שחב לאחרים במנה והשטר שאומר עליו אמנה או פרוע הוא בר' דאמרינן מתוך שנאמן להפסיד לעצמו נאמן להפסיד לאחרים כמו בגיטין (דף נ"ה) וכתב דליתא כיון דחיישינן לקנוניא אינו דומה לשם ויש לומר דהרמב"ם ורמב"ן כתבו חשש קנוניא דאל"כ היה אמרינן דמתוך שנאמן לגבי עצמו אף שאין השטר עולה יותר ממה שחב לאחרים מ"מ אם לאו חשש קנוניא הוה אמרינן מתוך שנאמן להפסיד לעצמו דעכ"פ נפקע חוב זה ולמלוה שלו נשאר חייב נאמן לגמרי לכך כתבו מטעם קנוני'. והרשב"א יש לומר דסובר אף היכא דליכא כל כך חשש קנוניא מ"מ לא אמרינן סברא זו מתוך שנאמן להפסיד לעצמו נאמן לגבי אחרי' רק באיסורין דע"א נאמן רק במקום חזקה א"נ מסלק סברת מתוך להחזקה ושוב עד א' נאמן מה שאין כן לגבי ממון דעד א' אינו נאמן בכל אנפי ועיין בחידושי ר"ן וריטב"א מס' גיטין שם ובמרדכי ובמה שכ' בהגהותי בד"ח חיו"ד (סי' כ"ט) וחלק אה"ע דיני כתוב' (סי' כ"ה) ולעיל בדיני עדות. ועיין ב"ח (סי' צ"ט) באומר שחייב לאחרים בשעה שאין לו נכסים דליכא חשש קנוניא דנאמן ועיין שם בש"ך ותומים ובקצוה"ח שם כתב דבחב לאחרים בלא"ה אינו נאמן בהודאתו ולמה שכ' כנראה דבר זה תליא במחלוקת רמב"ם ורמב"ן ורשב"א וכפי שכ' בש"ע כדברי רמב"ם משמע דהיכא דליכא קנוניא נאמן. אולם גם שם שייך לומר קנוניא ואכ"מ ועיין מה שכ' לעיל בדברי טו"ז וכנה"ג (סי' ק"ח):
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |