אמרי בינה/דיני הלוואה/לג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני הלוואה לג

סי' לג

כבר כתבתי לעיל (סי' כ"ב) להעיר דאף לרוב הפוסקים דעדות בשטר בתיקון השטר הוא מה"ת ודלא כשיטת הרמב"ם מ"מ אם לא נכתב בו באיזה שעה חסר אחת מן השבע חקירות שהוא באיזה שעה ועל כרחך אינו מועיל עדותן מן התורה ולא עדיף מאם העידו בעל פה רק מדרבנן מפני נע"ד לא הצריכו דרישה וחקירה כן נמי עדות בשטר היה צריך שיכתבו באיזה יום ובאיזה שעה רק כמו דעקרו הדרישה וחקירה בד"מ מפני נע"ד כן נמי בשטר לא הצריכו לכך כשר אף באין בו זמן ואף לא באיזה שעה ואף לדעת בעל המאור דס"ל דעדות בשטר לית בהו הזמה אף בכתב בו בזמנו כתבנוהו משום דהזמה חידוש הוא מ"מ כבר כ' הב"ח והש"ך (סי' ל"ח) דדבריו לא אמורים רק לעשות דין הזמה אבל לענין פסלות העדים מודה שהעדים פסולים [ומה שהקשה בתומים (סי' ל"ד סק"ט) דאם כן אמאי ס"ל להרז"ה ז"ל דעדי קיום ודיינים יכולין להיות קרובים לעדי השטר כיון דכל הטעם דקרובים פסולין הוא שאם יתזמו יענשו על ידי קרובים כמבואר בירושלמי ובשטר לא שייך הזמה ואם נאמר דעכ"פ יפסלו לעדות עדיין שייך הזמה על ידי קרובים כבר ביאר ע"נ אאזמ"ו ז"ל בד"מ (סי' ל"ח) דודאי יכול להזימו בב"ד אחר וכבר כתב הריטב"א מכות (דף י"ב) בהא דאין עד נעשה דיין אף דיכול להזימן בב"ד אחר מ"מ כיון דאין עדים נעשו זוממין עד דנגמר הדין ויהיה הזמה מחמת קרוביהן דגמרו הדין וזה דוקא לענין עונש אבל לענין פסלות העדים נפסלו אף קודם גמר דין כמו שכ' הריב"ש. אם כן לא נפסלו דוקא על ידי קרוביהן עיין שם ולא היה צריך להביא מדברי הריב"ש שכן מבואר להדיא ברמב"ם (רפ"ך) מעדות בהוזמו קודם גמר דין נפסלו לכל עדות שבתורה. ואף דיש לומר הא מ"מ צריך שיעידו בתורת עדות לפני ב"ד מ"מ זה לא הוי כנענשו על ידי קרובים כיון דהם מעצמם גורמין להם כיון דאין צריך לזה גמר דין] וכיון דנפסלין אם מתזמו ודאי צריך שיהיה בשטר נכתב מן התורה באיזה שעה וכבר ביארתי לעיל דיני עדות (סי' א') דאף במקום דלא מקיים בהו דין הזמה מ"מ בעינן מן התורה דרישה וחקירה דזה תנאי התורה להאמין להעדים שאינם משקרין באם מגבילים הזמן והמקו' דאז לא ישקרו ומפחידים שלא יתפסו לשקרנים כמו שהבאתי שם מדברי רש"י ב"ק (דף ע"ה) ופירוש המשניות לרמב"ם סנהדרין. ועל כרחך הא דשטרות כשרין אף דלא כתבינן שעות הוא מטעם דעקרו חכז"ל הדו"ח ועיין רמב"ם (פי"ז) ממלוה דשטר שאין בו זמן הוא כשר אעפ"י שעדות זו אי אתה יכול להזימה שאין מדקדקין בד"מ בדרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין הרי מבואר דלכ"ע עדות בשטר הוא רק מדרבנן עכשיו כיון דליכא דו"ח:

ולכאורה צריך לעיין כיון דמדאורייתא עדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד הוא דוקא אם נתברר כל הזיין חקירות בשטר ואף דמפיהם ולא מפי כתבם כתיב מ"מ שטר מהני דגלי לן קרא דעדות בשטר מהני יהי' מאיזה טעמים המבוארים בראשונים ועכשיו דאין כותבין בשטר שעות וכן בלא זמן ובלא מקום כשר אמאי מקילין כל כך בקיום שטרות דלא הוי רק מדרבנן וכמבואר בש"ס ופוסקים ומה"ט מקילין בקיום לכמה דברים וכן כשר מפי כתבם והכל הוא כיון דקיום שטרות דרבנן ואמאי הא מה"ת לא מהני כלל אף אם נתקיים חתימתם הואיל דלא הוי בו דרישה וחקירה הצריך לעדים רק כיון דרבנן עקרו מפני נעילת דלת דלא צריך דרישה וחקירה ומקבלין עדותן וכיון דחכז"ל חששו לזיוף וצריך עכ"פ קיום נימא הם אמרו והם אמרו. וצריך לומר דמ"מ כיון דחכז"ל עקרו הדרישה וחקיר' בדיני ממונות יש כח לעדות בשטר אף מה"ת דהוי כהגידו בעל פה אף דחסר דרישה וחקירה הראוי' מ"מ כיון דמן התורה לא חציף אינש לזייף וחזקה דאין אדם מישראל טורח לזייף ומשום חזקה זו אין צריך קיום מדאורייתא רק חכז"ל חששו לקיים השטר לכך מקילין בו אבל מ"מ לא הוי רק מדרבנן דמה"ת בעינן דו"ח:

ובזה יש לומר בפשיטות בדברי רמ"א (סי' מ"ב) באה"ע דכתב מצאו כתוב בשטר פלוני קידש פלונית ועדים חתומים בו כל זמן שאין השטר מקוים אין לחוש לקידושין ועיין שם בב"ש דאיירי דאחד מהם אומר מזויף ובש"ך תמה הרבה בזה דמ"מ מדאורייתא לא מהני אף בטוען מזוייף ואם כן למה לא ניחוש לקידושין ועיין מה שכ' לעיל (סי' כ"ח) בזה ולמה שכ' יש לומר עוד כיון דלא נעש' דרישה וחקירה אף דכתב הרמ"א שם דעידי קידושין אין צריך דרישה וחקירה אם לא בדבר שיש בו רמאות מ"מ מן התורה צריך דרישה וחקירה דכתיב משפט אחד יהיה לכם רק מדרבנן השוו לדיני ממונות וכיון דרבנן אמרו דצריך קיום להשטר אף דהקילו בקיום שטרות מ"מ כל זמן דלא נתקיים כלל אין לחוש לקידושין ובפרט למ"ש הב"ש שם דהיכא דהיא מכחשת בעינן דו"ח דהוי כדין מרומה אם כן ודאי אתי שפיר דברי הרמ"א כיון דמן התורה אין כאן עדות בלא דרישה וחקירה אף אם מדרבנן חוששין אף בלא דרישה וחקירה מ"מ כל זמן שלא נתקיים אין חוששין כלל ובפרט בשטר הנמצא ועיין בקצוה"ח ובנתיבות ובמשובב העלה דלכל הראשונים אף בשטר הנמצא לא צריך קיום אולם באו"ז (סי' תרצ"ו) מבואר דעתו דמן התורה צריך קיום בשטר הנמצא רק במצאו שמת פלוני הקילו ומשום עיגונא הקילו:

ועיין רדב"ז (ח"ג סי' תרכ"ה) בנידון ב' שטרות היוצאין על אשה אחת שנתקדשה לראובן ולשמעון ביום אחד ולא כתוב בו שעות שיתברר למי נתקדשה תחילה והיא אומרת לראובן וכתב אם העדים הם שחתמו על הראשון והשני ודאי רשעים נינהו וסהדי שקרא הן כיון דידעו דנתקדשה לראובן תחילה האיך העידו דנתקדש' לשמעון ולא מבעי אם כתב ידם יוצא ממ"א אין להם שום נאמנות ולא שום מגו אלא אפילו אין כ"י יוצא ממ"א א"נ לומר לראובן נתקדשה תחילה במגו שהיו יכולין לומר אין זה כתב ידינו כיון שחתמו שקר אינם נאמנים לומר לראובן נתקדשה תחילה וא"ת כיון דאין כתב ידם יממ"א מאן משוו ליה שטרא אינהו דאמרו כ"י ואם כן מודים הם שחתמו בשקר ואין אדם משים עצמו רשע ויהיו נאמנים עתה להעיד בו לראובן נתקדשה תחילה וי"ל דלא אמרינן הכי אלא היכא שהם בעצמם באים ואומרים העדנו או חתמנו שקר אבל בנדון דידן אינם מודים אלא מפני חקירותינו שראינו שתי העדיות מתחלפות שאם היה הולך אחד מהם היתה נשאת לאחר שלא כדין והם שותקין וליכא למימר שעדיין לא נפסלו כיון שאין העולם יודעין שזה עדות שקר דאין לך אדם מישראל שאינו יודע שאין קידושין תופסין באשת איש ואם הם ב' כתי עדים שתיהן כשרות אלא דלא ידעינן מי קדם ולא שאני לן בהא בין אם כתב ידם יממ"א או לא אלא הרי היא ספק מקודשת לשניהם ואם העדי' לפנינו שואלים ולאמנים אלו לומר שנתקדשה בפניהם בבוקר אעפ"י שלא נתברר מתוך השטר עיין שם. ומבואר דסובר דבאין כתב ידם יוצא ממקום אחר מ"מ חיישינן לחומרא הואיל דמן התורה לא צריך קיום. ולכאור' מ"מ למה לא תהי' האשה נאמנת לומר למי נתקדשה תחילה כיון דאינו אלא לברר הדברים ודומה לאב האומר קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא אחר ואמר אני קדשתיה דנאמן וכתב הר"ן קידושין (דף ס"ג) הטעם אף דהוי דבר שבערוה מ"מ כיון דידענו דהיא אשת איש מ"מ כיון דמעמידה בחזקתה נאמן והכא נמי תהיה נאמנת לברר. וצריך לומר אף דאין כאן נגד חזקה מ"מ אין דבר שבערוה פחות משנים וגם שם אם האשה אומרת קדשתי את עצמי ואיני יודע למי אינו נאמן אחר לכונסה דחיישינן לקנוניא דהיא תחפה עליו כמבואר באה"ע (סי' ל"ז). אולם מה שכ' דאם אותן עדים חתומין על שני שטרות דאינם נאמנים אף באין כתב ידם יוצא ממקום אחר לומר למי נתקדשה תחילה לא אבין למה כיון דלא ידענו מחתימתם על שטר שמעון רק מפיהם ואין אדם משים עצמו רשע ואינם נפסלין לכל העולם וכיון דנשארו כשרים למה אינם נאמנים לומר למי נתקדשה תחילה בפרט אם המתקדשת אמרה גם כן כך ודומה לכתב ידינו הוא זה ואנוסים מחמת ממון דנאמנים על עדותן שהוא כתב ידם וא"נ לומר אנוסי' וכאן נמי כיון דהעידו על שטר דראובן דכ"י הוא ולו נתקדשה בבוקר רק הוסיפו לומר דגם חתימתם על שטר של שמעון הוא כ"י והי' אחר כך וכל עדותן הזאת הוא על עצמן לומר שנפסלו לעדות אחר כך וכיון דאין כ"י יממ"א הוי עדות הזאת כמעידין על עצמן ואינם נאמנים וכיון דנשארו כשרים לכל עדות שבעולם למה לא יהיו נאמנים על עדותן של ראובן ואף דאמרו על שטר דראובן דכתב ידם הוא מ"מ בידם לומר דכתב יד של שמעון הוא מזויף ואין זה כתב ידם וזייף לדמות לכ"י של השטר הראשון דהא אין זה קיום המועיל משטר אחד ואם כן יהיו נאמנים דשמעון הי' האחרון. ומה שכ' הרדב"ז כיון שאינם מודים אלא עפ"י חקירותינו לא אדע לכיוון הדברים הא גם באומרים אנוסין היינו ובכ"מ דאמרינן אין אדם משים עצמו רשע הוא לאו דוקא אם באו מעצמן ובאנוסין היינו הוא גם כן אף אם לא באו מעצמן רק ע"י חקירותינו גם כן אין נפסלין מפי עצמן כמו שמבואר שם מכל דברי הראשונים:

ומ"ש הרדב"ז שעדות שקר מה שחתמו על שטר השני דאם הי' הולך אחד מהם היתה נישאת לאחר שלא כדין לא הוי צריך לזה לא מבעי לדעת התשב"ץ (ח"א סוף סי' א') דהיכא דהעד כ' בשטר אחד והעיד עדותו פעם ראשון ואחר כן כתב עדותו להיפוך בשטר אחר דנפסל אם כן הכא נמי אף דזה ודאי אם עד העיד בב"ד עדותו ואחר כך העיד חילוף הדברים באותו ב"ד ודאי דאינו נפסל דעדות השניה לאו תורת עדות עליו דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד מ"מ כשמעיד עדות הראשון בשטר דהוי כנחקרה עדותו בב"ד והוציא מתחת ידו ואחר כך מעיד חילוף הדברים דהוי גם כן כמו שנחקרה עדותו בב"ד והב"ד השני אינו יודע איזה מהן קדם ודאי דנפסל ואף להמבואר בתשובת רשב"א (ת"א סי' רמ"ה) בעד א' שהעיד וחתם על הצוואה שמה שצוה בעלה שתקה אשתו ונעשה כמו שנחקרה עדותו בב"ד וכיון שהגיד שוב אינו יכול להגיד ואף דחתם אחר כך בשטר האחרון וכתב בו שאמרה כן נעשה אינו נפסל על ידי זה היינו שם דליכא נ"מ בזה. אבל בנידון דרדב"ז דחתם את עצמו על קידושין של השני אחר שנתקדשה לראשון בפניהם באותו יום זה ודאי עדות שקר הוא דעל ידי עדותן בשקר שנתקדשה ונאסרה על כל העולם מחמת קידושיו הוא בשקר ועל ידי זה נאסרה גם על הראשון כיון דלא יתברר קידושין של מי הי' קודם ול"ה צריך לזה דאם היה הולך אחד היתה נשאת לאחר שלא כדין דבלא"ה עיקר חתימה השניה הוא עדות שקר לאסרה על ידי זה לבעל הראשון שנתקדשה לו אולם בכל זה כיון דא"נ לומר על שטר השני כ"י הוא זה דאין אדם משים עצמו רשע מהראוי שיהיו נאמנים לברר למי נתקדשה תחילה. ואולי יש לומר דס"ל כיון דגם האשה מודה דנתקדשה בפניהם גם פעם שנית באותו יום לשמעון ומן התורה עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן ולא צריך לקיום לכן אין אנו יכולין לקבל עדותן אף דלא נעשו רשעים על ידי עצמן וצ"ע:

כיון דקיום שטרות הוא מדרבנן מקיימין השטר אף שלא בפני בעל דין ואף אם עומד וצווח מזויף הוא כמבואר בפוסקים וש"ע והרשב"א כ' הטעם כיון דלא על מנה שבשטר הם מעידין רק על חתימת העדים. וכתב בדרישה להקשות הא אם עדי השטר עצמן מקיימים קיי"ל כרבנן דאמנה קמסהדי ותירץ כיון דסוף סוף אין מעידין עכשיו על דבר חדש אלא שאומרים זה כתב ידינו שפלוני לוה לפלוני ובשעת הלואה היה החתימה. אולם בש"מ ב"ק (דף קי"ב) כתב משם הרמ"ה דהיכא דמקיימין על ידי עדי החתימה כיון דעל מנה שבשטר הן מעידין אין מקיימין אלא בפניהם וכן כתב התומים משם ספר בני שמואל דלטעמא דרשב"א הדין כן הוא וכתב דלא מצינו חילוק זה בשום מחבר ולפנינו דעת גדול מראשונים הרמ"ה ז"ל דס"ל כן ואפשר דהרמ"ה לשיטתו דסובר כשטוען מזויף צריך קיום מדאורייתא כמו שהבאתי לעיל (סי' כ"ח) משמו בתשובה (סי' רצ"ג) [ונשמט שם תיבות אלו דהיכא דאיכא ערעור מדאורייתא נמי צריך לקיים] ובכה"ג דעתו דאם מקיימין ע"י עדים החתומים כמאן דמסהדי השתא על פה דמי דקיי"ל על מנה שבשער הם מעידין. אבל אם ליכא ערעור דמקולי קיום הוא כיון דא"צ מה"ת מודה דמקיימין שלא בפניו אף ע"י עדיו של השטר:

וכ"י הלוה העלה הש"ך דחתימת יד הלוה לא שייכי הני טעמי דדוקא שטר דעדים החתומים כמו שנחקר' ולא בכתיבת יד הלוה וצריך לקיים דוקא בפניו והוכיח כן מדברי הסמ"ע (סי' ל"ה) שכתב אף דבקיום שטרות נאמן להעיד בגודלו מה שראה בקטנותו דוקא על עדותו של אביו דמן התורה הוי ליה כנחקרה אבל כשאחיו או אביו הן בע"ד שהתחייבו את עצמן בכתב ידם ודאי אין בנו נאמן להעיד על חתימת אביו דהוי ליה בכלל לא יומתו אבות על בנים כיון שאין חתימתו ניכר הוי ליה כמעיד עליו על פה והכ"י כמאן דליתי' דמי. ומוכח דכתב יד צריך קיום מה"ת. ובקצוה"ח תמה על זה כיון דמן התורה אין צריך קיום מטעם דחזקה גדולה דלא חציף לזייף הה"ד בכתב יד הלוה נמי ומדברי סמ"ע (סי' ל"ה) אינו ראיה דשם כיון דקרוב הוא אינו מקיימין על פיו אפילו בדבר שהוא מדרבנן כמבואר (סעיף י"ט) ויש לומ' דשפיר הוכיח הש"ך מדברי הסמ"ע הנ"ל דהא (בסעיף י"ט) כתב המחבר שני דיעות וכתב דבעדי קיום הקרובים למלוה ולוה ויש מי שמכשי' והסמ"ע כתב בפשיטות דפסול לקיים חתם יד אביו אפילו גדול אלא ודאי דס"ל להסמ"ע לחלק בין חתם ידו לקיום עדי השטר ויש לומר הטעם דבשלמא לקיום חתימת ידי עדים אינם מעידים כלום על בירור הדבר רק על כתיבת ידם והעדים ממילא אם ידענו שהוא כתב ידם נאמנים אבל לא מטעם בירור הדבר דיכול להיות שהם משקרים רק גזירת הכתוב וחק התורה לקיים הדבר על פי ב' עדים כמו שכ' הרמב"ם ז"ל ולכך אף קרובים נאמנים לקיים חתימת העדים דאינם מעידין על חיובו דקרוביו רק על חתימת יד עדים שזה חתימתם ואם בשקר או באמת על זה אינם מעידין ולכך אף דממילא נפסק הדין על פי הקיום לא איכפת לן כיון דקיום שטרות הוא רק מדרבנן מה שאין כן כשבאנו לקיים חתימת יד המתחייב דהודאת בע"ד הוא כמאה עדים ועדיף דמה לפה שכן אינו בהכחשה ומחזקינן הדברים לקושטא דמלתא בזה אף אם מן התורה לא צריך קיום מטעם דחזקה אלימתי הוא דלא חציף אינש לזייף מ"מ כיון דמדרבנן צריך קיום הוי כמאן דליתי והעדים המעידין על קיום חתימתו הוי כמעיד דנתחייב בבירור לכן כ"ע מודים דקרוב פסול לקיים החתימה. וממילא מוכח דאין לקיים שלא בפניו אף דאין צריך קיום רק מדרבנן מ"מ כיון דכמאן דליתי' דמי אם לא נתקיים והקיום על חתימתו הוי כמעיד עליו דנתחייב בבירור ואין חבין לאדם אלא בפניו ואף אם נאמר דמן התורה אין לחלק בין קיום העדים לקיום חתימת יד הלוה דחזקה אלימתי הוא דלא חציף לזייף וכמו שכ' הקצוה"ח. ובאמת בתשובת רשב"א המיוחסת (סי' כ"ב) מסתפק קצת בזה וז"ל דאפשר לומר וקרוב בעיני דאפילו בחתם ידו אין אנו חוששין נזדייף בין בסך בין בזמן ואפילו לטרוף ממשעבדי במלוה בשטר דאחזוקי אינש בשקרא לחתו' בשטר לא מחזקינן דהא קיי"ל דקיום שטרות מדרבנן ומדאוריית' לא צריך כו' ולא חיישינן לומר שמא מזוייף הוא וכדאמרינן אחזוקי אינשי ברשיעי ומזייפי ל"ח ומ"ש חת"י וכל מה שכתב ומ"ש שמות שני אנשים אם אנו חוששים לזה ואינו דומה לשטר אמנה דהתם דרובא דעלמא מקרו ואמרו אבל לחתום לא עבידי ודומה לזה קצת דר"פ חה"ב ואפילו יחלוק בע"ד בין חתימת ידם לשטר בעדים אבל מ"מ כבר ירד זה לבתים כו' עכ"ל הרי אף דברור לו דאין לחלק בין שמות העדים לשמו דמתחייב ומ"מ כתב דיש לחלק. ומ"מ זה דוקא לענין מן התורה דלא חיישינן לזייף אבל מדרבנן כיון דצריך קיום הוי כמאן דליתא ואין מקיימין שלא בפניו כיון דמעידין על עצם החיוב של המתחייב:

אך הקצוה"ח העלה דאין לחלק כלל בין קיום דשטר לקיום דחתם יד המתחייב ומקיימין אף שלא בפניו ושמח שמצא כן למהרח"ש בתשובה. וכדבריו נראה שכן דעת מהרשד"ם (סי' קמ"ו) וכ' אע"ג דאפשר לחלק קצת דדוקא בקיום שטרות דכמו שנחקרה עדותן בב"ד מקיימין שלא בפני הבע"ד אבל בכ"י נראה דליכא האי טעמא מ"מ נראה בודאי דאי אפשר לומר כן דכי לא משתמיט שום פוסק דלימ' חלוק זה כו' ועוד לטעם משום דלא על מנה שבשטר הן מעידין רק אלא על חתימת העדים הה"ד והוא הטעם בכ"י עיין שם וכבר כתבתי מה שיש לחלק בזה. וראיתי בס' ע"ה דמסתפק בשטר כיס דנאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו וכן בכ"י דנאמן לומר מזוייף במגו דפרעתי דאפשר בזה הקיום מה"ת כיון דאיכא מגו אע"ג דיש חזקה דאין אדם טורח ומזייף לא עדיפא חזקה זו מחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו דקיי"ל דאמרינן מגו במקום חזקה הכא נמי נאמן לומר מזוייף במגו וצריך קיום מדאורייתא. ולכאורה אם נאמר כן אם כן אין לקיים את השטר שלא בפניו דחבין לו דאם לא יהי' מקוים יהיה נאמן בטענת מזוייף במיגו דפרוע ואם יתקיים יהיה הוחזק כפרן כשיטעון מזוייף. אולם זה אינו דלמה ניחוש שיטעון בשקר שהוא מזויף כיון דיש לפלוני עדים לקיים חתימתו ואם יטעון אחר כך מזויף אף דאז צריך לקיים מן התורה ואין מקיימין שלא בפניו הוא חייב את עצמו ומי בקש ממנו שיטעון בשקר ואף דקבלת עדות שלא בפניו לא מהני מ"מ אנן לא צריכין לחוש לזה כיון דאף אם נאמר דגם בד"מ אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין הוא מן התורה מ"מ הוא רק מטעם גזירת הכתוב כמבואר ברשב"א בתשובה ואף למה שכ' דיני עדות (סי' ט') מדברי הרי"ף בתשובה והרמ"ה דהטעם הוא דמיכסף מניה לאסהודי שקרא מ"מ כאן לא חיישינן דלמה לו לטעון שקר שהוא מזוייף יטעון שפרע ואין לחוש דלמא באמת הוא מזוייף כ"ז שאינו טוען:

ולכאורה יש לומר דאף במגו דפרעתיך בתוך זמנו דהוי ספק אם נאמן או לא הוא דוקא שם דהוי עכ"פ חזקת חיוב גם כן לצרף לחזקה זו וכמו שכ' התומים כללי מגו לכך יש לומר דאינו נאמן מה שאין כן במקום דליכא חזקת חיוב אין כאן ספק ובודאי נאמן במגו אף דטענה דהשתא הוא נגד חזקה כמו כאן דכיון דטוען מזוייף אין כאן חזקת חיוב אף דמה"ת אמרינן דלא חציף לזייף ומוציאין ממון על ידי זה מ"מ גם מגו הוא מה"ת וצריך קיום מן התורה ועיין תשובת רשב"א מובא ב"י אה"ע (סי' מ"ב) בשטר חתום בעדים ונתקיים השטר על פי עדים דעלמא והאשה מכחשת דלא נתקדשה כיון דפלוני אייתי עדים והעידו דהמקדש הי' מהדר אזיופי דאינו יכול לאסרה דמוקמינן אחזקת היתר לעלמא וכ' ועוד דכל דלא באו עדי השטר ממש נאמנת היא לומר שטר מזויף הוא במגו דאי בעי אמרה גרשתני ואע"ג דמגו במקום עדים לא אמרינן הכא דחזר אחריו לזייף אמרינן אין להוכיח מדבריו דאמרינן אף מן התורה דלא חיישינן כלל לזיוף מ"מ היכא דיש לו מגו דנאמן דיש לומר שם שאני כיון דיש עדים דמהדר אזייופי חיישינן וגם כיון דהשתא עכ"פ חז"ל חששו לקילקול הדורות נאמן במגו אבל מן התורה דלא הוי חוששין כלל לזייוף וחזקה אלימתי הוא בדרך כלל דלא טרח אינש לזייף ואף גזלן ופסול בעבירה כשמוצא שטר לא חיישינן כלל לזיוף מן התורה ומוציאין ממון כמבואר מדברי תוס' כתובות (דף צ"ב) ד"ה דינא יש לומר דנגד חזקה אלימתי כי האי אינו נאמן אף במגו ועיין תשוב' רשב"א (ח"ד סי' י"ט) באחד שנתחייב בב"ד לפרוע וקבעו לו זמן ואחר כך תבעו בב"ד וטען שיש לו עליו כנגד אותו מנה לפי שגבה ממנו רבית קצוצה אינו נאמן במגו דאי בעי אמר פרעתי דחזקה אם לא היה חייב מחמת שיש לו בידו כנגדו לא הוי מקבל עליו לפרוע בכח ב"ד דמגו במקום חזקה אלימתי כזו לא אמרינן דחזקה זו עדיפא ואלימא מחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו והביא ראי' מכתובות (דף ק"י) דאמרינן אלו היתי חייב לך היה לך לפרוע את שלך הרי במקום חזקה זו מרעינן שטרא והלכך אפילו מגו במקום חזקה זו לא אמרינן והכא נמי יש לומר מדאורייתא דחזקה אלימתא דלא טרח לזייף אינו נאמן אף במגו ועיין ש"ע (סי' פ"ה) ובש"ך שם ובתומים דנאמן מזוייף במגו מדאורייתא וצריך קיום מן התורה. ועיין (סי' ס"ט) בסמ"ע משם רשב"א דבהוציא כתב ידם א"נ לטעון טענת נפילה ודעת הש"ך לדידן דנאמן לומר פרעתי נאמן במגו ובתומים וביתר ביאור בנתיבות שם כתב דאינו נאמן אף דיש לו מגו ואף נפילה במגו דמזויף אינו נאמן ואף לדעת הסמ"ע (סי' מ"ו) דנאמן ממני נפל במגו דמזוייף היינו כיון דאנן טענינן מזויף והוי כהפה שאסר דעדיף ממגו לכך מהני אף במקום חזקה אלימתא אבל במגו דפרעתי דלא הוי כהפה שאסר אינו נאמן במקום חזקה אלימתא והכא נמי דכוותיה כיון דמה"ת סמכינן על חזקה דלא חציף לזייף אינו נאמן בטענת מזויף אף אם יש לו מגו דפרעתי ונ"מ דדי במקילי קיום בכתב ידו גם כן אף דיש לו מגו דפרעתי:

ולענין אם מהני קיום מה שעדים שניים חתמו לקיים השטר דדעת הסמ"ע (ס"ק ג') דכשהם עצמן מכירין הוי ליה כמעידין על מנה שבשטר והטו"ז חולק דאם הב"ד אין מכירין רק העדים אחרים שהעידו על הקיום לא מהני דהוי כעד מפי עד ובקצוה"ח האריך בביאור דבריו כיון דאין על חתימתן תורת שטר דנעשה שלא מדעת המתחייב והוי עד מפי עד כבר הארכתי בזה בעזה"י בספר דברי חיים דיני הלואה (סי' ה') כיון דקיום כשר מפי כתב הוי חתימתן של עדי קיום הבא לפני ב"ד כאלו הגידו בפני ב"ד אם כן אינו דומה כלל לעד מפי עד כיון דהב"ד דנין על ידי עדי השטר ועד מפי עד הוא היכא דאלה המגידים לפני ב"ד אינם אומרי' רק ששמעו מאחרי' ואינם יודעי' אם אמת אם שקר כיון דהראשוני' לא העידו בפני ב"ד מה שאין כן להכיר חתימת יד עדי' שמעידי' מה שראו באמת שזה הוא חתימתם ואם הב"ד היו מכירי' חתימתן היו דנין על פי חתימתן לקיים שפיר מהני הכרת העדים המעידי' בראייתם וידיעתם ועיין שם שהארכתי בזה בדברי' נכוחי' וברורי' בענין זה אולם ודאי אם כבר מתו העדי' שחתמו לקיים כיון דאין תורת שטר על חתימתן והב"ד צריכי' לדון עכשיו לקיים יש לומר אם אינם מכירים בעצמם הוי עד מפי עד כיון דעכשיו כבר מתו ואף אם הב"ד מכירים מעצמן חתימתם יש לדון כיון דלא הוי הגדה עד שיבא לפני ב"ד וכמו שכ' הרמ"א בתשובה דאף לר"ת דיכולין עדים לשלוח כתב ידם לב"ד מ"מ כ"ז שלא בא כתבם לפני ב"ד יכולין לחזור והוא הדין אם מתו קודם לכן רק שטר מהני כיון דבשעת חתימתן הואיל דנעשה מדעת המתחייב הוי כנחקרה עדותן בב"ד ולכך מהני אם מה"ת אם מתקנתא דרבנן אבל לא בשנים החתומים לקיים דאין תורת שטר ע"ז אולם לדעת הריב"ש (סי' שפ"ב) דהוי דין שטר בקיום בב' והוי כנחקרה עדותן בב"ד אף דלא נכתב מדעת המתחייב כיון דקיום שטרות מדרבנן מהני אף אם מתו ועיין שם מה שכתבתי בדברי הריב"ש הנ"ל ובדברי ב"ש אה"ע (סי' קמ"ב) וספר בית מאיר שם ובדברי משפט (סי' מ"ו סק"ג):

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף