אמרי בינה/דיני גביית חוב/ז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני גביית חוב ז

סי' ז

קיי"ל דב"ד ששמו קרקע לבעל חוב בחובו שומא הדר' ולכאורה נראה דהדין פשוט דאינו יכול הלוה לסלקו רק כשמסלקו מכל החוב אבל אם רוצה לסלקו מחצי השדה זה אינו מהישר והטוב וראיה לזה דהא אף במשכון מבואר לעיל (סי' ע"ד) דאינו יכול לפדות לחצאין ק"ו בזה שכבר החליטו לו הב"ד השדה בתורת גוביינא רק מצד הישר והטוב אמרו חז"ל דיכול לסלקו אין זה מהישר והטוב שיהיה שותף עמו בעל כרחו בהשד' רק או לסלקו לגמרי או להניח הכל בידו וכן ראיתי בתומים (סו"ס קי"ד) שכ' בפשיטות שלא בזו אמרו לכוף למלוה להיות שותף עמו:

אך קשה מדברי תוס' ב"ק (דף ט') דהקשו יתן לו מעות ומאי קשיא להו הא המלוה לא יתרצה וי"ל מדכתבו תוס' ויפדה הקרקע מ"מ שיתן לאחיו מעות שיפדה כל הקרקע ויהיה שותף עם אחיו. וי"ל אף בגבה שני שדות על חוב אחד גם כן אינו יכול לפדות לחצאין כמו במשכון. אך יש להבין מה הקשו הש"ס ב"מ (דף ק"י) הא ניחא נימא ליה אילו הו"ל זוזי דלמא שם שפיר סובר רבא דיכול לסלקו בזוזי הואיל דנותן לו קרקע אחד בעד חובו אבל מנ"ל דיכול לסלקו חצי בקרקע וחצי במעות הא כל הטעם דלוקח יכול לסלקו במעות משום דיאמר לדידי שוה ומעל' אותה בדמים יותר אבל מנ"ל שסברא זו יועיל שיכול לסלקו בחצי קרקע ועיין ש"מ ב"מ סוגיא דשבח דהפירוש שמסלקו בזוזי מה שחייב לו בעד השבח:

ושומא הדרא אף ליורש. ויש לחקור אם הוא מצד דהיורש בא מכח המוריש שיוריש זכות זה מכח מורישו וכמו דהמוריש היה לו זכות זה לפדות הקרקע מבע"ח יורשיו יורשין זכות זה או דלמא באמת זכות זה אין בו כח להורישו דהוי כמו דבר שאין בו ממש וכטה"נ דלכמה פוסקים אין בניו יורשין זכות זה רק כמו דתקנו חכז"ל דשומא הדר' לו ללוה משום הישר והטוב כמו כן תקנו שגם ליורשיו יחזיר מטעם הנ"ל ויש כמה נ"מ בזה כמובן. ולכאורה תליא במחלוקת הפוסקים המובא בש"ך (סי' ק"ג) אם צריך המלוה לחזור ולהקנות להלוה להסוברים דאף קנין אינו צריך וממילא כשמסלקו הלוה חוזר הקרקע אליו דומה לשדה החוז' ביובל דאין צריך קנין וחוזר אף ליורשים ואף ראוי ל"ה. ולדעת הריטב"א דצריך הקנאה מהמלוה להלוה אם כן אין שום זכות להלוה בגוף הקרקע רק שעבוד על המלוה שכל זמן שהקרקע בידו כשמסלקו הלוה בדמים מחויב להחזירה ולהקנות להלוה י"ל דלא שייך בזה ירושה ועיין טו"ז אה"ע (סי' קי"ב) ובקצוה"ח (סי' רע"ח) במי שנשבע לתת לחבירו מתנה ומת המקבל דאין צריך ליתן ליורשיו ובב"מ שם וס' הפלאה כיון דשבועה אינו עושה קנין ואין לו למקבל זכות בגוף החפץ לא זכו היורשים ועיין בדברי חיים חיו"ד (סי' מ"ח) ובהגהותי שם ובמה שכ' בספרי ח"ר דיני תו"מ (סי' ד') להביא ראיה דליתא בירושה דאם לא כן אף דבר שאין בו ממש ודשלבל"ע איתא בירושה עיין שם. אם כן כאן נמי אם לא יש לו להלוה זכות ורק חיוב על המלוה להקנות לו בהחזרה מצד הישר והטוב ליתא בירושה וכאן גרע דהא יכול המלוה בכל עת להפקיע זכות זה מהלוה למכור לאחר ואין כאן שום סרך איסור בזה י"ל דודאי לא שייך בזה ירושה:

וראיתי בלבוש שכ' וז"ל אמרו חז"ל שמסלקינן אותו מהקרקע משום הישר והטוב וזה הישר וטוב לפני הש"י שקרק' הנלקחת מן אדם בעל כרחו אע"ג שעפ"י דין נלקח ממנו ועל פי ב"ד שיחזירהו לו כשירצה לפדות משום עגמת נפש כו' וי"א דוקא ללוה ויורשין הדרא שומא כשגבה ממנו בעל חוב דגבי לוה ויורשיו אית ביה הישר והטוב משום עגמת נפש שיש להן אם לא יחזיר להם עכ"ל משמע קצת דגם מה שיהדר ליורשיו בעינן משום הישר והטוב ומטעם עגמת נפש ולא משום דיורשין זכותו. אך י"ל דאם ל"נ גם ביורשים הטעם משום עג"נ ל"ה אומרים דיהדר להם דעיקר התקנה הי' ללוה משום עג"נ ולא שיורשיו יורשין זכותו אבל לעולם כשנאמר דגם ליורשין יש עגמת נפש או אם הלוה יודע דליורשיו לא תהדר יש לו עג"נ ממילא יורשין זכותו מדין ירושה ממורישיהן. ואם נאמר דלא מצד ירושה הוא רק מצד תקנת חז"ל שיהדר גם ליורשיו אבל לא שייך בזה ירושה אתי שפיר דברי תוס' ב"מ (דף ל"ה) דנצרך לבעל לוקח הוא משום דלא יהדר ליה אבל אם יורש הוא הוי מהדרינן ליה ולא שייך לומר אין הבעל יורש בראוי כיון דלא מדין ירושה אתי עלה רק מצד דכך היה תקנת חז"ל שיהדר ליורשיו. ועיין ש"ך (ס"ק י"ט) ובתומים וקצוה"ח ובדברי משפט (סי' רע"ח) בזה:

עיין אורים (סוף סי' ק"ג) הביא דעת רמב"ן ב"ב סוגיא דפו"ט ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ובא בעל חוב דראובן ולא מצא לו נכסים וטרף השדה מן ש' ואחר כך נתעשר ראובן יכול שמעון לכוף לראובן לפדות השדה מבעל חוב שלו דשומ' הדרא ויחזיר שדה לו וכתב האורים ולא משמע כן מסתימת הפוסקים וכן תוס' שם לא ס"ל הך דינא ולי קשה על הרמב"ן מש"ס ב"ק וב"מ וכתובות דאמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ואתא בעל חוב דראובן וטרף ממנו דראובן משתעי דינ' בהדיה ולא מצי אמר לאו בעל דברים דידי את דאי מפקת מיני' עלי דידי הדר ואיכא דאמרו שלא באחריות נמי דא"ל ל"נ לי דתהוי לשמעון תרעומות עלי ולדעת הרמב"ן דאם יש לו ממון יכול הלוקח לכוף להמוכר שיפדה השדה בעד דמים דשומא הדרא ולהחזיר לו למה לן לטעמא דתרעומות הא הוי בע"ד שלא באחריות כמו באחריות דעלי דידיה הדר כן נמי שלא באחריות אם יהי' לו ממון יכוף אותו דתיהדר ליה ואף דעתה אין לו נכסים דאם לא כן אין נפרעין מנכסים משועבדין במקום שיש ב"ח וע"ש במהרש"א מס' כתובות מ"מ חשוב בע"ד מטעם כשיהיה לו דמים יתחייב לפדות כמו דהוי בע"ד מטעם דעלי' דידיה הדר כשמכר באחריות אף דעכשיו אין לו ועי' רמ"א (סי' רכ"ו) דבנתן מתנה שלא באחריו' ובא בע"ח וטרף ממנו דל"ש תרעומות אין הנותן חשוב בע"ד ולד' הרמב"ן קשה לחלק בין מוכר שלא באחריות לנותן שלא באחריות אם נאמר במוכר שלא באחריות דמ"מ יכול לכוף להלוה כשיהיה מעות שיסלק לבעל חוב ויפדה הקרקע מטעם דשומא הדרא כן נמי לדידיה מהראוי לדון כן גם בנתן שלא באחריות דהא מ"מ טרף ממנו במה שכבר זכה בעד חובו דנותן ודוחק לומר דבשביל זה לא יהי' בע"ד כיון דעכשיו אין לו מה שאין כן כשמכר באחריו' אף דעכשיו אין לו מ"מ נעשה בע"ח מיד ועליה הדר דמ"מ כיון דרמיא עליו החיוב כשיהיה לו שיפדה השדה הוי כבע"ד וגם הא ברמב"ן כתובות כ' דנ"מ בין אם המוכר דן עמו או הלוקח לענין אפותקי אם כן איירי אף דיש לו נכסים כעת. ודוחק לומר דס"ל לרמב"ן כיון דאיירי באפותקי לא אמרינן ביה שומא הדרא ועיין ריטב"א ב"מ פ' המפקיד דגבי לוה אפילו שויא אפותקי הדרא ליה דהא הוי מצי מעיקרא לסלוקי מהאי ארעא ולהלוקח לא הדרא עיין שם ואם כן באפותקי דלא שייך דינא דרמב"ן לכך נקיט הטע' משום תרעומות ומ"מ מדברי הרמ"א (סי' רכ"ו) מוכח להדיא דלא כדעת הרמב"ן בדין זה וגם הרמב"ן בעצמו שם כ' אף שלהלוקח תקנו דשומא הדרא מ"מ אפשר שאין הלוקח שלא באחריות יכול לכופו למוכר לסלקו כיון שכבר נפרע דלאו בעל דברים דידי' הוא וזה נראה עיקר וצ"ע בדברי הגאונים ז"ל עכ"ל ותמהני שהאורים העתיק דברי הרמב"ן כאלו בהחלט כן דעתו דהא אדרב' סיים שנראה עיקר דלאו בע"ד דידיה הוא וא"י לכוף למוכר לסלקו.

וקצת היה מקום לומר דתליא במחלוקת הפוסקים אם הא דשומא הדרא צריך הקנאה בהחזרה דלהסוברים דצריך הקנאה בהחזרה ודאי אין סברא לומר דהלוקח שלא באחריות יכוף ללוה שיפדה הקרקע מהמלוה שיקנה לו בהחזרה דלאו בעל דברים דידיה עוד שכבר נסתלק אבל אם נאמר דאין צריך הקנאה בהחזר' דהוי כעל תנאי אם יפדה יחזיר לו הקרקע כמו שהביא התומ' (ס"ק ח"י) משם הש"מ הי' מקום להסתפק אם יכול לכוף הלוקח להמוכר שיפדה די"ל אף דפורע חובו של חבירו פטור ובפרט היכא דמה"ד מחויב לפרוע ולכך המוכר שלא באחריות ובא בעל חוב דמוכר וטרף מהלוקח פטור מלשלם מ"מ הא מצינו אף בגרמא כשיש ביד הגורם לסלק ההיזק כופין אותו הב"ד לסלק ההיזק וכיון דיש ביד המוכר לסלק ההיזק דהא יש בידו לפדות הקרקע לסלק לבעל חובו את אשר חייב לו לשלם ולהחזיר להעמיד הקרקע ביד הלוקח יש לומר דכופין אותו ע"ז לסלק הזיקו דלוקח שבידו לסלק. אולם באמת דעת הרמב"ן דצריך הקנאה בהחזרה כמבואר בתומים שם ואעפ"כ מסתפק לי' אם כופין וי"ל גם כן מה"ט דעכ"פ כיון דיכול להעמיד לו בהחזרה מה שעל ידי גרמתו שלא סילק לבעל חוב חייב לסלקו ומ"מ כתב די"ל כיון שכבר נפרע לאו בע"ד דידיה הוא:

ויש להעיר בדברי הרמב"ן ב"ב שם דהוכיח דללוקח גם כן שומ' הדרא מדאמרינן שמו מינה דאיתתא ואינסיבא בעל לוקח הוי ולא מהדרינן ליה משמע דאי אינסיבא ושמו מינה מהדרינן ואע"ג דהוא לוקח וקשה הא הרמב"ן סו"פ יש נוחלין כ' מ"ט לא מהדרינן ליה משום דלוקח הוא הא השתא מפסיד ויורש עדיף ליה וכתב התם כיון דכבר שמו מינה מקמי דתנסוב לאו פסידא הוא ואדרבא איכא למיחש לתקנת בעל חוב עכ"ל מבואר מדבריו דהטעם דלא מחשיב פסידא דיכול לומר יורש אני משום דשמו מינה מקמי דתנסוב ובזה לא חששו לטובתו דבעל לומר דטבא עבדי ליה ועיין בתומים דכתב דאפשר להסביר דהוי כמו שטר מברחת ונכסים שאינו ידועים לבעל דקיי"ל דאין הבעל יורש דלא אדעתא דהכי אינסבא ואף זו כי"ב עיין שם אם כן זה הוא דוק' בשמו מינה קודם דאינסבא אבל אם שמו מינה אחר דאינסבא אין צריך לטעם דלוקח הוא דאף אם נאמר דללוקח לא אמרינן שומא הדרא בבעל דטבא ליה עבדי ליה הדרא וכמדומני שראיתי זה זמן רב בגליון הרמב"ן של אאמ"ו ז"ל שהעיר בזה ע"ד הרמב"ן ואיננו תחת ידי בכאן:

ואם אגביה איהו בחובו פליגא בה רב אחא ורבינא חד אמר הדרא וחד אמר לא הדרא וכתב הרי"ף וקיי"ל כל היכא דפליגא ר"א ורבינא הלכה כדברי המיקל הלכך לא הדרא וכן כתב הרא"ש וסיים ולא מפקינן מיד המוחזק וכ"כ כל הפוסקים וראיתי בהגהות מרדכי ר"פ המפקיד דכתב וז"ל קיי"ל כל היכי דפליגא ר"א ורבינא כו' ותמה הרב ר"י או"ז מה שכ' דהאלפסי פסק דבכל תיקו ספק ממונא לקולא חולקין והכא קאמר דלא הדרא עכ"ל ולא אבין קושיתו הא כיון דמן הדין אין צריך להחזיר רק מצד תקנת חכמים מצד הישר והטוב ובכ"מ דהוי ספק בתקנה אזלינן בתר דין התורה בפרט להחזיק ועיין מה שכ' לעיל דיני הלואה (סי' מ"ו וסי' ע"ב) וכאן י"ל דעדיף מספק במצרנות דשם אם נאמר דהמצרן שליחותיה דהלוקח עביד מעולם לא הוי מוחזק וכאן לכ"ע זכה הבעל חוב בקרקע ובפרט אם נאמר דצריך הקנאה בהחזרה ודאי מוקמינן בזה על דין תורה ואין מוציאין מיד הבעל חוב:

והנה מדברי המרדכי הנז' נראה דכל היכא דפליגא רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל אינו בבירור גמור כדברי המיקל רק מספ' דלא נודע מי מהם סובר להקל ומי להחמיר אזלינן להקל מטעם דהממע"ה ולהסוברים דבספיקא דדינא מהני תפיס' אם תופס האינו מוחזק אין מוציאין מידו וכאן ליכא נ"מ כיון דהוא בקרקע דלא מהני תפיסה. אולם במ"א י"ל דהוי מספק לקול' ואם תפס א"מ מידו. וכן נראה קצת מדברי תוס' ב"מ (דף צ"ה) בפשיעה בבעלים דפליגא גם כן ר"א ורבינא וכ' תוס' שם דפטור דהלכה כדברי המיקל אע"ג דהוי חומרא לגבי מפקיד מ"מ חשיב קולא לפטור המוחזק כדאמרינן ספק ממונא לקולא. ואם נאמר דמהני תפיסה יש ליישב מה שהקשה רבינו הגדול רע"א ז"ל בש"ס יבמות (דף מ"א ע"ב) דפליגא שמה ר"א ורבינא בנפלה לפני יבם קטן אם אית לה מזונות מבעל וקאמר בש"ס והלכתא לית לה משמיא קנסיה ולמה צריך הש"ס לומר והלכתא הא ידוע דהלכה כדברי המקיל ולמה שכ' נ"מ טובא אם מטעם דספק ממונא לקולא אינו חייב במזונות או מטעם ודאי הן לענין תפיסה ואף אם לא מהני תפיסה יש למצוא נ"מ בין מטעם ודאי דפטור או מטעם ספק אולם מלשון הפוסקים שם בהך דפשיעה בבעלים וש"ע (סי' רצ"א) לא משמע דהוא מטעם ס' וצ"ע בזה:

ואם המלוה סתר ובנה ולא השביח הקרקע בכך יש מחלוקת הפוסקים אם משלם הוצאותיו ופסק בש"ע דאינו נוטל והסמ"ע חולק ועיין באחרונים מה שצידדו בסברות שונות וראיתי בתשובת מהר"א ששון (סי' קי"ז וסי' רכ"ד) דחקר במי שמכר לחבירו חצר והלוקח בנה כרצונו ואחר כך נתבטל המקח אם דינו שוה לשומא הדרא או לא דאפשר בשומא כבר הגבהו לו ב"ד ובמקח טעות מעיקרא לאו מקח הוא א"ד להיפך במקח טעות לא ידע זה שהיה שום טעות אבל בשומא כבר ידע שכשיהיה להלוה מעות שהשומא חוזרת וכ' ומ"מ מחוור אצלו שדינם שוה עכ"ל ונרשם אצלי דהא מבואר בטוש"ע (סי' רל"ב) באם מכר ונמצא מום במקח אם המוכר ידע מהמום ויודע דהלוקח יוליך סחורתו למ"א דחייב המוכ' לשלם להלוקח הוצאותיו מצד דינא דגרמי ואם לא ידע המוכ' מהמום או שלא ידע שיוליך למקום פלוני פטור אם כן ה"נ אם ידע המוכר מהמום וידע שיבנה חייב מדינ' דגרמי לשלם הוצאותיו ובלא ידע פטור ולא דמי לשומא הדרא דהוי קנין גמור והוי שלו ממש לכך יש פוסקים דמחויב לשלם לו כל יציאותיו ויש פוסקים דפטור כיון דידע דיצטרך להחזיר אפסיד אנפשיה. עתה ראיתי בנתיבות משפט שעל ר"י ז"ל (דף ט"ו) שמשיג גם כן על המר"א ששון כיון דבטול המקח כ"ע לא פליגא דאינו נוטל כלום כיון דאין כאן מקח מעיקרא והביא ראיה מאם לא הכיר בה ולקחה דאם ההוצאה יתירה על השבח נוטל שיעור שבח בלבד מהנגזל וההוצא' שהיא יתירה מפסיד ולא שקיל לא מגזלן ולא מנגזל והה"ד בכל ענין שבטל המכר עכ"ד. ובאמת יש להבין אם תיקן הוא החצר כפי רצונו וערב לו אף אם על פי שומת ב"ד אינו שוה יותר מאש' היה קודם התיקון אם יודע המוכר שכן יעשה וע"ז קנה החצר למה לא יתחייב המוכר לשלם כמו שם (סי' רל"ב) דחייב לשלם הוצאותיו. אולם כבר כתבתי לעיל דיני דיינים (סי' כ"א) דאף דדעת הטוש"ע כן הוא והוא שיטת הרמ"ה דהוי כאלו עשה והוציא הוצאות בשליחותו מ"מ דעת הר"י וראב"ד ורמב"ן ורשב"א לא כן הוא עיין שם באורך:

אם שמו לקטן דעת הריטב"א דאינו חוזר והש"ך כ' דזה לטעמו דצריך הקנאה בהחזרה וקטן לאו בר הקנאה הוא ולא הדרא עד דיגדל אבל להסוברים דאין צריך קנין חדש אף בקטן חוזר. ולכאורה יש לדון למה שכ' התומים משם הש"מ דהוי כעל תנאי אם יפדה יחזיר לו הקרקע ולדעת הראב"ד ברשב"א קידושין (דף כ"ג) קטן לאו בר תנאי הוא דהוי כשלא בפניו ועיין מה שכתבתי בהגהותי בדברי חיים דיני גיטין (סי' כ') ובספרי הקטן (ח"ר סי' כ"א אות י"א) דיני יו"ט מדברי רבינו ירוחם דכ' דקטן לאו בר תנאי הוא והמתנה קיימת שיש לקטן זכיה וכתבתי סמוכין מדברי הראב"ד דקטן כשלא בפניו דמי וכאן הוי הגביה מב"ד שלא ע"ד תנאי אולם י"ל דע"י ב"ד עדיף טפי והגבייה היה ע"ד שאם יפדה הלוה יהיה מסולק. ובתומים כ' כיון דמדמים הך דהטוב והישר הנאמר בשומא דהדרא להישר והטוב הנאמר בדינא דבר מצרא ואם כן כיון דפסקינן (סי' קע"ה) דמוכר ליתום קטן לית ביה משום דינא דבר מצרא כלל וכ' הריב"ש הטעם דל"ש ביתום קטן עשית הישר והטוב ואם כן הה"ד כאן. וכ' דלכן לדינא צ"ע ולדבריו נאמר כמו דשם אף כשיגדל אינו חייב ליתן לבן המיצר כן נמי כאן אף כשיגדל הקטן אינו חייב להחזיר אך י"ל שם לא נוכל לומר דהקנין הי' בשליחותו דבן המיצר כיון דבשעת הקנין לא בר עשית הישר והטוב הוא וקטן לאו בר קבולי תקנתא דרבנן הוא כמו שכ' רש"י נדה (דף מ"ה) וכיון דע"כ אז בשעת הקנין לא נוכל לומר דנעשה בשליחותיה דהמצרן שוב כבר זכה הוא ושוב ליכא שום זכות להמצרן אף כשיגדל אבל בשומא דהדרא אפ"ל כשיגדל ובר עשיית הישר והטוב הוא חייב להחזר וצ"ע ועיין מ"ש בדינים דשומא הדרא בהגהותי בס' ד"ח דיני כתובה (סי' כ"א):

ובהא דפליגי הרש"ל והרמ"א אם שמו בכתובה קרקע אם אמרינן שומא הדרא והב"ח כ' דבנדוניא גם הרש"ל מודה דהדרא וכ' הכנה"ג בח"ב במהד"ב שחילוק זה מוכרח כי היכי דלא תקשי לרש"ל ז"ל תשובת הרשב"א ח"ג סי' שפ"ה) שכ' בפשוט דשומא הדרא בכתובה עכ"ד. ותמהני הא שם הי' העובדא דשמו הב"ד קרקע שהיה לראובן במשכנתא אצל שמעון ומתו שניהם ולאלמנת שמעון הגבו ב"ד המשכונה בכתובה ואלמנת ראובן בקשה שטר שתחזיר השומא ועל זה דן הרשב"א דאין צריך שטר דכ"ז דבעל הקרקע רוצה לפרוע לה מעותיה כפי שומת ב"ד תחזיר ע"כ לפי ששומא הדרא לעולם עיין שם ובזה גם הרש"ל ז"ל מודה דהדרא כיון דהקרקע לא היה ביד בעלה רק במשכונה וכמו דאם היה הב"ד מגבין לבעלה הקרקע בעד החוב היה שומא הדרא לעולם כן נמי לא נוכל תת כח להאשה בעד הכתובה יותר מכפי שהיה לבעלה דמה מכר ראשון לשני כל זכות שהיה לו ולא יותר כמבואר בש"ס לא עדיף את מגברא דאתית מניה אבל אם שמו לה בעד הכתובה קרקע של בעלה שהיה שלו לחלוטין מזה לא דיבר הרשב"א שם ועיין נתיבות משפט שעל ר"י דחולק על הב"ח דלדעת רש"ל דאשה עיקר שעבודה על הקרקע אף בנדוניא נאמר כן דאדעתא דארעא נחית ועיין תשב"ץ (ח"א סי' י') דמשם מבואר דשומא הדרא אף בגבתה בעד כתובה. ולדברי הב"ח ליכא סתיר' לדברי רש"ל. ועיין תשובת רשב"ש (סי' ד') דדן גם בכתובה דשומא הדרא לעולם ומדבריו שם יש ללמוד היכא דקיי"ל דשומא הדרא אין לכוף ללוה או ליורשיו שיתנו לו מעות עכשיו או שיסתלק ממנו בעש"ג אלא קניה הקרקע כמות שהוא עיין שם וכן מסתבר שאינו מחויב לבטל תקנתא דחז"ל. ובס' ש"מ הוליד חדשות דאם בשע' הגוביינא אומר המלוה בפני ב"ד שגובה הקרקע שלא יסלקנו אף דהלוה אינו מרוצה לזה מ"מ כיון דהמלוה אדעתא דארעא נחית לא מסלקינן ליה והביא ראיה מהא דתלוהו וזבין זביני' זביני ולא מצינו דיחזיר לו הקרקע משום הישר והטוב אלא ודאי כיון דאדעתא דארעא נחית לא מסלקינן ואין זה ראיה כלל דשם אגב אונסא וזוזי גמר ומקנה לחלוטין ולא נעשה על פי ב"ד ולא נתקן בזה הישר והטוב לעשות והוי כאלו זבנא וכל מו"מ אף שהוא באונס כיון דאגב אונסא וזוזי גמר ומקני נסתלק לגמרי מהקרקע אבל מה שהב"ד מגבהו לבעל חוב בע"כ דהלוה תקנו חכז"ל לעשות הישר והטוב דשומא הדרא לעולם ולאו כל כמיניה דהמלוה לומר אדעתא דארעא נחית ולבטל תקנת חז"ל וכן הוא סתימת כל הפוסקים וכמבואר להדיא בדברי הרשב"ש הנז' ואין למדין ממה דלא תקנו היכא דלא נעשה על פי ב"ד בע"כ דלוה למה דתקנו בהנעשה על פי ב"ד דשומא הדרא לעולם דלא כל כמינ' לעקור תקנת חז"ל בעל כרחו דלוה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף