אמרי בינה/דיני גביית חוב/ח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני גביית חוב ח

סי' ח

היכא דיש שני בעלי חובות לגבות ממטלטלין אם יש דין קדימה לאחד מהם אם אינו מספיק לשניה' העלה הסמ"ע (סי' ק"ד) דאין דין קדימה כלל במטלטלין והביא חבילות פוסקים בתומים שכן דעתם ובדברי תשובת רשב"א שבמיוחסת שהביא הסמ"ע מפרש בדוחק גדול וכבר כתבתי בזה בדיני הלואה (סי' ב') והבאתי דברי תשובת רשב"א (ח"ד סי' קנ"ב) דאם המטלטלין הם אצל הלוה סמכה דעתיה ונכנסין בשעבודן מטעם דעשה לו טובה ושלא יקראהו לוה רשע רק אם מכרן אינו גובה מלקוחות דלית ליה קלא ומיתומים נפקע השעבוד דשוב ליכא סמיכת דעת דלא קבלו הנאה ממנו ונפקע השעבוד וכ' שם להדיא דלגבי הלוה סמכה דעתו וכיון דשעבוד' דאוריית' קדם המוקדם עיין שם באורך וכבר כתבתי לעיל בזה כו"כ הערות. ובקצוה"ח כ' להוכיח מדעת תוס' ר"פ מי שהיו נשוי דיש דין קדימה במטלטלין דכתבו הא דמבואר בערכין הי' בידו ה' סלעים ואמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי ונתן ד' לשני' ואחד לראשונה יצא ידי שתיהן מ"ט בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה בעידנא דיהיב לשניה משעבד לראשונה בעידנא דיהיב לראשונה תו לית ליה נתן ארבעה לראשונה ואחת לשני' ידי שניה יצא ידי הראשונה לא יצא כולהו משעבדן לראשונה וכ' תוס' כתובות דאיירי במטלטלין ויקשה אמאי בנתן ד' לראשונ' ואחת לשני' ידי הראשונה לא יצא כיון דליכא דין קדימה במטלטלין משועבד לשניה' כהדדי הי' לן למימר ידי שניהם יצא וכן העיר בזה בס' ב"מ (סי' צ"ו ס"ע) וכ' דלכך הרמב"ם דחולק על ד' רמב"ן מוכרח לומר (פ"ג) מערכין דהקדש אינו כבעל חוב ולקיים הדין בקרקע מפני חלוקה שניה עיין שם אולם דעת הרא"ה והר"ן כתובות שם דאין דין קדימה במטלטלין ובמלוה על פה א"כ יקשה מהך דערכין דאנן קיי"ל מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר ולא שייך דין קדימה בהך דערכין אף בקרקע כיון דהוי מלוה על פה והניח הקצוה"ח זאת בקושיא וביותר יקשה בזה ע"ד הרא"ה שם שכ' לתרץ הך דערכין במטלטלין דאין דין קדימה א"נ התם הוא במלוה על פה דאין בה דין קדימה כלל אם כן יקשה מחלוקה דנתן ד' לראשונ' ואחד לשניה ידי ראשונה לא יצא הא כיון דאין דין קדימה במטלטלין ומה שיש לו משועבד לשניהם כהדדי:

ונראה ליישב דהא כבר פירשו תוס' שם אף דעשיר והעני נותן ערך עשיר הוא דוקא כשהעריכו הכהן בעודו עשיר ונתחייב בערך עשיר וכשלא הספיק ליתן עד שהעני חייב לתת כפי חיובו אבל אם לא הוערך והעני נותן ערך עני וכאן לא העריכו על ערך הראשון והכהן העריכו תחילה על השניה וחזר והעריכו על הראשון ונתן ע"פ הכהן א' על הראשון וכיון דלא הוי בידו רק סלע אחד יצא ידי שתיהן אם כן זה דוקא כשלא העריכו הכהן על הראשונה דעדיין לא נגמר חיובו אף דמשתעבד הכל על הראשון שיערכו הכהן ושיתן כאשר תשיג ידו כדקאמר בעידנא דיהיב לשניה משעבד לראשונה מ"מ לא חל עדיין החיוב עליו לגמרי ולכן אינו חייב ליתן על השניה רק כפי שתשיג ידו ואם העריכו ונתן אף סלע יצא מה שאין כן כשהעריכו על הראשונה מתחילה אף דיש לו חיוב להעריך את עצמו גם על השניה מ"מ אם נתן ד' לראשונה לא יצא דחל עליו החיוב לתת כאשר תשיג ידו דאז כשנדר ואמר ערכי עלי הא חל החיוב להעריך א"ע וליתן כל הה' סלעים וכשאמר שוב ערכי עלי לא אמרינן דנתחייב עתה ליתן פחות שבערכין דהיינו סלע כיון דבעת שנדר לא הי' לו רק החיוב עליו כשישיג יעמוד לפני הכהן להעריכו כפי אשר תשיג ידו אבל עתה לא נתחייב דכבר חל עליו החיוב להעריכו וליתן כל הה' סלעים בעד ערך הראשון ולכך אם העריכו על הראשונה צריך ליתן כל הה' כיון דלא חל עדיין חיוב של ערך השני רק אם העריכו ונתן סלע על השניה יצא דקיים חיובו עכ"פ אבל הראשונ' לא יצא דחל עליו החיוב לתת כאשר תשיג ידו בזמן שהעריכו ואז עדיין לא חל החיוב לתת בעד ערך השני דכל הנדר לא היה רק כשיהיה לו וכשלא נתן כפי ערך שהיה צריך ליתן בעד הראשונה לכך לא יצא וכשנתן אחד אחר כך בעד השניה יצא דעכ"פ סילק חיובו אבל בשני בע"ח דרמיא עליו החיוב בשוה לתרווייהו לצאת ידי חובתו לקיים מצות פריעת בעל חוב דכשקבל בהלואה הבטיח לשלם לתרוייהו בזמנו וחייב לקיים הן שלך יהיה צדק לכך אין דין קדימה במטלטלין וז"ב להמעיין ברש"י ותוס' שם [ועיין שם ברש"י ד"ה נתן ארבעה לראשונה דכ' ואם חזר והעשיר נותן את כל הערך דנתינה קמייתא לאו כלום הוא משמע קצת דלא סגי אם מוסיף עוד אחד לתשלום חמשה אז רק צריך שיתן בב"א חמשה והיינו דדבר הצריך שיעור צריך שישלים השיעור בב"א ואינו יוצא לחצאין וכמו שכתבו תוס' חגיגה (דף ו') אולם הרמב"ם כ' לפיכך ישאר עליו שאר ערך ראשון עד שיעשיר וישלים מבואר דאין צריך רק השלמה בצירוף מה שנתן ועיין במהרי"ט אלגזי ז"ל (פ"ח) דבכורות ובמה שכ' בח"ר דיני פדה"ב (סי' ח') ואכ"מ בזה:

וי"ל גם כן דזה כוונת הרמב"ם שכ' בחלוקה הראשונה בנתן ד' לשניה וסלע לראשונה יצא ידי שתיהן שהערכין לא כחובות הן שאעפ"י שכל מה שבידו משועבד לראשונה הקדש מאוחר שגבה גבה שצריך לדחוק דאיירי בקרקע וכן כ' הרדב"ז ז"ל בספר יקר תפארת להקשות דהא אין דין קדימה במטלטלין אלא ודאי דאיירי בקרקע ובספר בית מאיר כתב דהוא דחוק מאד לבאר ערכין אך בקרקע והיא לדעתו ראיה לדעת הרמב"ן. ולמה שכ' יש לומר דכוונת הרמב"ם היה בזה דכאן כיון דלא נגמר החיוב של הנודר רק כפי שיערוך אותו הכהן ואם העשיר והעני קודם שהעריכו הכהן נותן ערך עני וכמו שכ' תוס' והרדב"ז שם גם כן בכוונת הרמב"ם אם כן ערך השני כיון דכבר נשתעבדו הנכסים ככל מה שהיה לו שיעריכו הכהן כפי אשר תשיג ידו היה ס"ד אם העריכו הכהן מקודם על ערך השני אף ממטלטלין לא יהיה מה שגבה גבה כיון דכוונת הנודר היה להעריכו אחר כך כשיעריכו על הראשונה והוי כמו בע"ח שלא התחייב רק אחר שיפרע החוב הראשון דבזה ודאי מה שגבה לא גבה כיון דעדיין לא נתחייב לשלם לכך כ' שהערכין אינו כחובות דמה שגבה גבה וכ"ז שלא העריכו הכהן על ערך הראשון אף דנשתעבד הכל לו וערך השני היה צריך להיות אחר ערך הראשון דכך היה נדרו והוי כחוב שלא נתחייב עדיין לשלם קמ"ל דמ"מ כיון שהעריכו על השניה קודם מה שגבה גבה והיינו הקדש מאוחר מה שגבה גבה דכיון שהעריכו וסלק קודם שהעריכו על הראשונה דיצא:

ומ"ש הקצוה"ח ליישב שיט' הסמ"ע דבמטלטלין ליכא דין קדימ' למה שכ' תוס' דהך דערכין איירי במטלטלין דמה"ת גם במטלטלין איכא דין קדימה אם ש"ד רק דחכמים עקרוה לשעבוד מטלטלין ולגבי הקדש אין להם כח לעקור שעבוד הקדש לא אבין הא גם הקדש לא יוכל לגבות ממטלטלין שמכר וכן מיתומים כמבואר מש"ס ערכין (דף ך') דמוקי המתניתין כשעמד בדין דאם לא כן מע"פ אינו גובה ודוחק לומר דהוא דוקא אם שעבודא לאו דאוריית' וכן מבואר מכמה מקומות דאף לענין הקדש מפקיע מידי שעבוד ועיין בראב"ד בהשגות (פ"א הכ"א) מערכין דכ' והשתא דקיי"ל מע"פ גובה מן היורשים דש"ד לא אצטרכינן להעמידה בדין ועיין ש"ך לעיל (סי' ל"ט) דכ' אף אי של"ד כיון דמלוה על פה גובה מן היורשים. וי"ל למה דכ' אחרונים הא דצריך ר"פ לומר הטעם משום נעילת דלת הוא משום דאי לאו מטעם נעילת דלת היינו אומרים כיון דיש בידו למכור ואינו גובה מלקוחות ליכא תו סמיכ' דעת ולא יגבה אף מן היורשים לכך קאמר משום נעילת דלת אוקמי אדאורייתא אם כן י"ל לענין הקדש דליכא נעילת דלת אינו גובה דהוי כמקבל מתנה ויש לדחות דמ"מ כיון דמלוה על פה גובה בהקדש לא איכפת לן בסמיכת דעת ומ"מ משמע מכמה דוכתי דהקדש והדיוט שוין בזה. ויש להבין בדברי תוס' כתובות שם דכתבו דאם נימא דבמטלטלין גם כן מה שגבה לא גבה הא דערכין מה שגבה גבה משום דהוא מלוה על פה ומלוה הכתוב' בתורה לאו ככתובה בשטר הא על כרחך צ"ל דר"ת סובר דמה"ת מטלטלין משתעבדי כיון דשייך בו דין קדימה רק נגד לקוחות נפקע השעבוד ולא נגד בעל חוב מאוחר דלא נחית הבעל חוב על דעת זה כמו שכ' תוס' שם אם כן במלוה על פה נמי אף דלא כ' בשטר נמי חייל השעבוד דמה יוסיף תת כח השטר במטלטלין כיון דלא שעבד בפירוש המטלטלין וכמו בשטר דנגד בע"ח מאוחר אמרינן דמוקמינן על דאורייתא כמו כן במלוה על פה נמי נימא כן וצ"ל דהיינו דר"א בר אהבה סובר שעבודא לאו דאורייתא לכך ליכא דין קדימה והכריחו התוס' גם כן לומר דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר. ובקצוה"ח (ס"ק ג') כ' מדברי תוס' אלו דסברו דמלוה על פה לית ביה דין קדימה ולמה שכ' לא מוכח דעל כרחו מוכרח לומר דהוא רק אם שעבודא לאו דאורייתא:

אך זאת צריך להבין בדברי תוס' מה הקשו מערכין הא אף אם נאמר דגם במטלטלין שייך דין קדימה ומה שגבה לא גבה מ"מ היינו דוקא בגבה שלמ"ד הלוה דאינו דומה ללוקח דנחית לקנות מה שאין כן בעל חוב לא נחית אדעת זה וכמו שכ' תוס' שם והיינו אם גבה שלא מדעת הלוה ותפס למשכון אבל שם בערכין דנתן הנערך מדעת הכהן בעד ערך השני הוי כמו דהגבהו הלוה מעצמו למלוה אם כן דומה ללוקח או מקבל מתנה שקונה הגוף דאין בעל חוב גובה ממנו וכי גרע בעל חוב ממקבל מתנ' אחר שאינו יכול לטרוף ממנו וצריך לומר כיון דנתן על פי דעת כהן הוי רק כאלו גבה מעצמו:

וראיתי בפנ"י כתובות ר"פ מי שהיה נשוי ובק"א שם (סי' רכ"ט) שכ' דאף שהסמ"ע והד"מ כתבו שכל הפוסקי' חולקין על רמב"ן דאין דין קדימה במטלטלין הרבה מגדולים קדמוני' קיימי בהך שיטה כמדומה שלא ראיתי בכל גדולי הקדמוני' מי שכתב להדיא בהיפך זולת מה שנראה מלשון הרמב"ם (פי"ז) מאישות ואפשר דאיירי מיתמי והעלה לספיקא דדינא ותמהני הא מבואר בר"ן והרא"ה והריטב"א להיפך ובדברי רמב"ם הלכות מלוה (פ"ב ה"ד) כתב להדיא דאין דין קדימה במטלטלין ומחלקין ביניהן ומה"ט נדחקו בלח"מ וברדב"ז ז"ל בספר יקר תפארת בדברי רמב"ם דאיירי בקרקע [ויש להבין בדברי רדב"ז בתשובה (ח"ב סי' תשס"ב) שכתב על מלוה על פה קודמת ומלוה בשטר מאוחרת. ואין שם אלא מטלטלין ודאי דמלוה על פה קודמת דשעבודא דאורייתא ונשתעבדו המטלטלין גם למע"פ והרי קדמה הא מבואר ברמב"ם להיפך ומה"ט מדחיק עצמו בדבריו בהלכות ערכין וכיצד כתב כן בלשון ודאי בלא מת הלוה מלוה על פה קודמת וצ"ע] ועוד הביא בתומים כמה גדולי הראשונים דסברו דאין בו דין קדימה. ואף דאם נידון בזה כמו שכ' הפנ"י לספיקא דדינא מ"מ זה הוא דוקא למאן דסובר שעבודא דאורייתא אבל אם שעבודא לאו דאורייתא ודאי אין בו דין קדימה. ואם כן למה דהעלה הש"ך (סי' ל"ט) לספיקא דדינא אם שעבודא דאורייתא או לא אף אם נידון לספיק' דדינא אם יש דין קדימה במטלטלין אין לדון בו כמו שכ' רמ"א (סי' קל"ט) היינו כיון דאין שניהם מוחזקין ויחלוקו שיקח המוקדם ג' חלקים והמאוחר רביעית דהוי ספק ספיקא חדא דלמא הלכה דשעבודא לאו דאורייתא ואז לכ"ע אין בו דין קדימה ואף אם נאמר שעבודא דאורייתא דלמא הלכה כפוסקים דמ"מ במטלטלין אין בו דין קדימה וכשאין אחד מהן מוחזק אזלינן בתר ס"ס לכן בודאי הדין ברור כמו שכ' הסמ"ע וכמו שהעלה התומים:

ואם כ' לשעבד קרקע ומטלטלין דגלי דעתו דסמך דעתו עליהן דעת התומים דיש בו דין קדימה ובנתיבות כ' דבעינן אגב כמו לגבות מיורשים בעינן שיכתוב בחיי ובמותי ועיין מה שכתבתי בזה דיני הלואה (סי' ב') ויש לעיין כיון דהיום הוא תקנת השוק שלא יגבה ממטלטלין שמכר כמבואר (סי' ס') אם כן שוב ליכא סמיכת דעת כיון שיכול למכרן ולמה יגבה מיורשין ויהיה בהן דין קדימה הא ליכא סמיכת דעת דכשמכרן אינו גובה מטעם תקנת השוק וראיתי בפנ"י כתובות (דף פ"ו) ובק"א שם (סי' רט"ו) דעמד על זה להמבואר מדברי תוס' שם כל דאינו גובה מלקוחות אין בו דין קדימה אם כן מה מועיל קנין אגב כיון דאינו גובה לדידן מלקוחות מטעם תקנת השוק וביותר קשה דאם כתב בהדיא לשעבד קרקע ומטלטלין דיש בו דין קדימה ולכ"ע אם כ' באגב ואמאי כיון דיש תקנת השוק ואינו גובה אם מכרן ליכא סמיכת דעת. וצריך לומר דעד כאן לא כתבו תוס' שם רק כיון דחזינן דאינו גובה מלקוחות הרי דלא תקנו חז"ל שיהי' משועבד מטלטלין רק מצד מצוה ולכך שניה' שוים וכן בדאקני שהביא תוס' שם דאף דמיני' אפילו מגלימא דעל כתפיה מ"מ לא שייך בגויה דין קדימה כיון דאם מכר אינו גובה וטורף מלוקח מזה נראה דלאו מצד שעבוד הוא רק מצד מצוה לכך לא שייך במקום דליכא שעבוד דין קדימה אבל בכ' לו מטלטלין אגב מקרקע או אף דמשעבד לו בפירוש מקרקע ומטלטלין דאז משועב' לו מן הדין אף כשמכר רק מצד תקנת השוק היה התקנה שלא יגבה מלוקח ומ"מ כשהוא ביד הלוה יש בו דין קדימה כיון דבא בכח השעבוד דהא יש כמה אופנים דלא שייך תקנת השוק ואף במקום דשייך תקה"ש אז הפקיע שעבודו כשיצא מרשותו ללוקח ולא נגד בעל חוב כששיעבד בפירוש דאז יש לו דין קרקע כמו במלוה על פה בקרקע דיש דין קדימה ובמטלטלין הפקיע מיד השעבוד דלא עד"ז הלוהו ולא סמכה דעתו כ"ז שלא גילה דעתו:

הגם דיש דין קדימה אם כתב בשטר מטלטלי ומקרקע אף במטלטלין מ"מ אם תפס המאוחר אין מוציאין מידו ויש לחקור אם יש לראובן שטר אחד על מנה וכתב בו מטלטלין ומקרק' ולשמעון שני שטרות כ"א על מנה ואחד מאוחר על של ראובן ואחד מוקדם ואין ללוה רק מנה מקרקע ומנה מטלטלין ותפס שמעון המטלטלין ובשטרו לא כתב קרקע ומטלטלין וטוען דמנה המטלטלין לקח עבור חובו שבשטר המאוחר לשל ראובן דאף בשטרו של ראובן יש קרקע ומטלטלין מ"מ תפיסה מהני והקרקע טוען שיגבה עבור השטר השני המוקדם לשל ראובן וראובן טוען שמה שתפס המטלטלין יקח עבור המוקדם ויקח ממילא הוא הקרקע דנגד שטר השני של שמעון שטרו הוא מוקדם ולכאורה היה נראה דשמעון יכול לטעון כן לטובתו דדומה להמבואר (סי' פ"ג) באם הלוה משלם למלוה על חוב שיש לו ערב דיכול המלוה לתפוס הדמים שנתן לו הלוה על חוב אחר שחייב לו הלוה שאין לו עליו ערב וה"נ יכול לתפוס המטלטלין על חוב המאוחר.

אולם ראיתי בתשובת מהרי"ט (ח"ב סי' ח') שדן על נידון כי"ב ומסיק שם לדינא באם מת והניח בעל חוב וכתובה דהדין דינתן לבע"ח ואם תפסה האשה דאין מוציאין מידה וכתב ברם צריכין אנו למילף אם האשה תפסה היא אומרת בעד עיקר ותוספת הם בידי ונדוני' אני תובעת והבעל חוב אומר כבר יש בידך שיעור נדוניא ועל עיקר ותוספות אני קודם ורצה לדמות להך דסי' (פ"ג) וכ' וז"ל ונראה דנהי דלגבי לוה יפה כחו של מלוה להחזיק על חוב שהוא רוצה לפי שיש ביד המלוה למשכנו בכל ענין שאם בא לב"ד שיתפסו לו בעד חובו תופסין לו לכתחילה ואפילו ערב עומד וצוח שיתפוס בעד חובו ואפילו החייב בעצמו אומר כן אין שומעין להן והיינו דיהיב טעמו הר"ן ז"ל משום דעבד לוה לאיש מלוה אבל לגבי בעל חוב אחר שאם היו הב"ד מגבין להם היו מקדימין לבעל חוב לא כל הימנ' לומר בעד תוספת תפסתי כל שלא היה שם פרעון גמור דמאן שם לך עכ"ל הצריך לענינינו. ואם כן ה"נ בנידון דידן דכוותיה אם היו באין לב"ד היו נותנין הכל למי שיש לו בשטר מטלטלין ומקרקע שוב לא מהני תפיסה של השני רק על חוב האחר המוקדם והקרקע גובה האחר:

אולם א"ל דזה דוקא אם תפסה מטלטלין דצריך שומא וכמו שסיים שם המרי"ט וכיון שעיקר הדין היינו משום דבבעל חוב שייך נעילת דלת ובאשה לא שייך כשאנו מגבין שבידה לנצ"ב שלה אין כאן נעילת דלת ומשמע כיון דעל הכתובה צריך שומא אין ביד הב"ד להגבותה אבל אם תפסה מעות דאינו צריך עוד שומא והוי כאלו כבר גבתה יכולה לתפוס המעות על הכתובה ואם כן הכא נמי בנידון דידן אם תפס שמעון מעות יכול לומר שתפס על חוב המאוחר. אך יש להבין אם נאמר דעיקר טעמו דמהרי"ט הוא משום דהב"ד אינן יכולין להגבות לה המטלטלין בשומא על הכתובה משום נעילת דלת מ"מ תוכל לומר דתחזיק במה שתפסה המטלטלין על הכתובה בידה ומה ירויח הבעל חוב בזה. אולם י"ל למה שכ' הקצוה"ח (ס"ק ח') דדוקא בקרקע צריך שומא דבלא שומא אינו כלום אבל במטלטלין אף בלא שומא והחלט' מכי תפס את המטלטלין קונה אותם למשכון עיין שם בנועם דבריו ולפי"ז זה אתי שפיר בבא לגבות מן הלוה דיש שעבוד הגוף ובעל חוב קונה משכון בזה אף בלא שומא מהני תפיסה להחזיק במשכון והב"ד יגבהו אחר כך מה שאין כן בבא לגבות מיתומים דכשמת פקע השעבוד הגוף בזה לא שייך שקונה למשכון והוי כמונח ביד אחרים ולא אלם יותר מחבירו שכבר נשתעבדו בחיי הלוה ודומה לקרקע דכ"ז שלא גבה בשומא והחלטה אין לו בו קנין ול"א מה שגבה גבה. ולפי זה בנידון דמהרי"ט שפיר דן דאף שתפסה מטלטלין כיון דלא בא לה בשומא והחלטה אם הב"ד מגבין לה בעד הכתובה איכא נעילת דלת כיון דלא זכתה אף למשכון בלא שומה והחלטה דמנה אין כאן משכון אין כאן והוי כמונח ביד ב"ד וצריכין להגבות' על הנדוני' מה שאין כן בחיי הלוה כשתפס על חוב המאוחר ויש בו קנין משכון אין מוציאין מידו ואם כן בנידון דידן אם תפס שמעון מטלטלין גם כן יכול לומר שתפס על חוב המאוחר וצ"ע:

וראיתי בש"מ שחקר בהא דכ' בש"ע (ס"ג) דבמה שאין בו דין קדימה דאם קדם המאוחר וגבה אם המוקדם יתפס מידי המאוחר מוציא ממנו בב"ד אם המאוחר תפס מעצמו אם גם כן מוציאין מיד המוקדם שתפס ממנו כיון דכבר תפס המאוחר למשכון וכ' דלדעת הר"י הלוי דבעל חוב אינו קונה משכון אלא או במשכנם בשעת הלואה או בגוביינא דב"ד אבל שלא בשעת הלואה מנה אין כאן משכון אין כאן דמשיכה לשעבודא לא מהני אם כן הכא אינו מועיל אלא מצד תפיסתו יכול האחר לתפוס ממנו. וכבר כתבתי לעיל בדיני הלואה (סי' ע') דבתופס משכון כיון דנפקע שעבודו רק על משכון זה ויש כאן הנאת מחילת מלוה מהני אף שלא בשעת הלואה עיין שם בדברי ואם כן אם תפס המאוחר כבר קנה למשכון ולא מהני תפיסה בהחזרה או דיש לו בו קנין או מטעם דאינו חייב להחזיר עד שיקבל מעותיו וכמו שכ' שם. ומה שכ' בש"מ להוכיח מהא דמבואר באה"ע (סי' ק"ב) דבע"ח קודם לכתובה ואם תפסה האשה מוציאין מידה כשלא בגוביינא דב"ד הא כל הטעם דמגבינן לבעל חוב כיון דאם תפס הבעל חוב זכה בו מן הדין מגבין לו הב"ד ואם נאמר דלא מהני תפיסה בהחזרה אם כן אם תפסה האשה יקשה וכי בשביל טעמא דיותר ממה שאיש כו' גוזלין אותה אלא ודאי דמהני תפיס' בהחזר' כשתפס שלא בב"ד ולכך מוציאין מידה גם כן. ואינו ראיה דדוקא על תחל' דין דאמימר קשיא ליה להר"ן כיון דהדין נותן שיחלוקו האיך גוזלין את האשה ונותנין לבעל חוב לכך כ' כיון דאם קדם וגבה מה שגבה גבה מן הדין אנו מגבין לבעל חוב משום טעמא דיותר מה שאיש ולאחר גבייתו זכה בהן מן הדין והיינו משום הך טעמ' הדין לתת לבעל חוב כיון דאם גבה מהני מסלקין לאשה משעבוד' דהך מטלטלין וכיון דנסתלקה שוב לא מהני תפיסה דמיד נקבע הדין שתסתלק מהנך מטלטלין אם לא יש רק כדי חוב לבד רק אם לא ידעו הב"ד מבע"ח והגבו להאשה קם דינא ואין מוציאין מידה אם נתודע אחר כך מבעל חוב ובלא גביית ב"ד מסלקינן לה לגמרי מהנך נגד הבע"ח כיון דאם יבא ליד הבעל חוב זכה בהן מן הדין וכיון דנסתלקה שוב לא מהני תפיסתה ומוציאין מידה דאין לה חלק במה שיש לבעל חוב ולא הוי כגזל כיון דמטעם דיותר משהאיש כו' פסקינן להגבות לבעל חוב נפקע שעבודה מזה מה שאין כן היכא דהדין הוא מתחילה אם באין לב"ד לחלק ביניהם ולא אסתלק כ"א משעבודו ואם תפס אין מוציאין מידו כיון דהכל משועבד לכל אחד י"ל דשוב לא מהני תפיסה בהחזרה ובכתובה נגד הבעל חוב מסתפק שם בספר הפלאה באה"ע די"ל אף בתפסה מעות מוציאין מידה אולם נראה שם מדבריו בתפסה לאח"מ אבל בגרושה שתפסה מחיים י"ל דאין מוציאין עיין שם בדבריו ולמה שכ' כיון דאם באו לב"ד מגבינן הכל לבעל חוב הפקיעו שעבודה דאשה מזה לגמרי מטעם דיותר מה שאיש רוצה והוי כנפסק הדין וי"ל דשוב ל"מ תפיסתה כלל:

היכא דיש מטלטלין אצל הלוה כפי חוב אחד ויש מאוחר ומוקד' ואחר הלואת המוקדם קנה הלוה קרקע ומכר דין זה נלמד ממתניתין דכתובות (דף פ"ד) מי שמת והניח אשה ובעל חוב כו' ינתנו לכושל שבהן ופירשו בש"ס לכושל שבראיה ופירשו למי ששטרו מאוחר כיון דהמאוחר לא יגבה מלקוחות והמוקדם יכול לגבות מלקוחות נותנים להמאוחר המטלטלין והמוקדם גובה מן הלקוחות ועיין שם בראשונים מירושלמי דקתני מלוה בשטר ומלוה על פה ינתן למלוה על פה אכן אם יש קרקע בני חורין בכה"ג וקרקע אצל לקוחות נגד בע"ח המוקדם מבואר שם בריטב"א דאין מגבין להמאוחר כי יפסיד המוקדם דא"י לילך אל הלקוחות דיאמרו הנחנו לך מקום לגבות. וצריך להבין הא גם במטלטלין יכולין הלקוחות לומר הנחנו לך מקום לגבות ואף דד' מהרש"א ז"ל ב"ק (דף ק"ט) דאף אם יש מטלטלין אצל הלוה לא יכול לוקח הקרקע לומר הנחנו לך מקום לגבות כבר כתב התומים (סי' קי"א ס"ק ג') דדבר זה לא מצינו בפוסקים לרבינו מהרש"א חבר בזה וכן מבואר להדיא בתשובת רשב"א דאין חילוק בין הניח קרקע או מטלטלין ועיין כנה"ג (סי' ק"ד הגהת ב"י ס"ק ט"ו) ואי מה דמגבין לזה הוי כאשתדף גם בקרקע נימא כן. ונ' דהא בש"מ שם הקשה למה חשו חכמים לפסידא דהני ולא חשו לפסידא דלקוחות שהמוקדם יטרוף מהם וכ' כיון שהמעות מונח ביד ב"ד ויש להם לחלקן אין להם להשגיח אלא על אלו שלפניהם ואין לב"ד להפסיד בידים וללקוחות אין הב"ד מפסידין אלא גרמא בעלמא הוא ויקשה גם כן א"כ מה לנו לחלק בין קרקע למטלטלין וצריך לומר בשלמא במטלטלין דאין בהן דין קדימה ואם מכרן אינו גובה ולא נשתעבדו כשהב"ד מגבין לאחד הוי כאלו מכרן אבל בקרקע דאף אם מכרן לאחר נשאר בשעבודו ובעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה ואם כן אם יתנו הב"ד להמאוחר אין המוקדם יכול לטרוף מלקוחות דיאמרו הלקוחות הנחנו לך מקום לגבות לך וגבה חובך מן המאוח' אם כן הפוכי מטרתא למה לי לכך ליתא להאי דינא בקרקע מה שאין כן במטלטלין כשקדם וגבה אינו יכול לגבות ממנו ויהיה כאישתדף לכך מגבינן להמאוחר ולא משגיחין על פסידא דלקוחות ודומה למ"ש הר"ן פ' הכותב בהא דאי ליכא אלא חד ארעא לבעל חוב יהבינן ולא כתובת אשה וכ' הר"ן הטעם כיון דמהני תפיסה ואם קדם וגבה מה שגבה גבה מגבין הב"ד לבעל חוב תחילה משום טעמא דיותר ממה שאיש רוצה לישא ולאחר גבייתו זכה בהן מן הדין וה"נ כיון דאם היה המאוחר תופס לפנינו הי' זוכה מן הדין מגבין הב"ד לכתחילה לו כיון דאחר כן יזכה מן הדין וללקוחות אין ב"ד מפסידין אלא גרמא בעלמא הוא לכך אין להן להשגיח אלא על אלו שלפניהם. אמנם באמת אפ"ל אם הלקוחות הם בפני הב"ד ומוחין בידם שלא להגבות המטלטלין כולן להמאוח' הדין הוא דיחלוקו וצ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף