אמרי בינה/דיני בשר בחלב ותערובות/כה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני בשר בחלב ותערובות כה

סימן כה

הנה הפ"ח והכו"פ הקשו על דעת הש"ך הנז' ממתניתין דתרומות (פ"ז) דקתני כ"כ בב' קופות אחת של תרומה ואחת של חולין אינו ידוע איזהו של תרומה ואיזו של חולין נפלה אחת מהן לתוך החולין אינה מדמעתן הרי דתולין ול"א דכבר נעשה כל א' גוף האיסור ובס' ח"ד תמה עליהם דהא ברישא בקופות ניכרת קתני הריני אומר חולין לתוך חולין נפלה ובסיפא כשנתערבו הקופות לא קתני רק אינו מדמעתן משמע דרק שאין בו דין דמוע שיצטרך מאה אבל להתיר בפחות מרוב לא דדמוע קיל דס' תרומה נמי בששים כשאר איסורי' ולא אסרו דימוע רק בודאי ולא בס' ומרישא שפיר ילפינן שאר איסורין לתלות דאמרינן אעפ"י שלא רבו מותר. משא"כ כשנתערבו הדין הוא ככל ס' איסור ורק אינה מדמעת. והנה בר"ש שם במתניתין קתני להדיא אינה מדמעת דשמא היינו אותה של חולין וכל בבא זו כקמיית' הרי דשוין הן ואף רוב א"צ כמו בקמייתא. וראיה ממתניתן שם זרע את אחת מהן פטור זרע אחר את השניה פטור זרע א' את שתיהן בדבר שזרעו כלה מות' ובדב' שאין זרעו כלה אסור וכ' הר"ש דאף דגדולי תרומה תרומה היינו בתרומה ודאי והא במדומע ותנן לקמן דהמדומע גידוליו חולין הרי דאף כשנתערבו חד בחד יש לו קולת של דין מדומע וכן פסק הרמב"ם. וברמב"ם (פי"א הכ"ב) מתרומות כתב דגידולי מדומע מותרין ולדבריו דמדומע קרא בנתער' בפחות ממאה ולכך דקדק הרמב"ם דגבי קופות ידועים קאמר אעפ"י שלא רבו וגבי קופות מעורבין וכן בס' תרומה תרומה לא קאמר רק אינו מדמעת א"כ למה דקדק הרמב"ם לומר לענין גידולי תרומה דגידולי מדומע מותרין הא אף בתערובות חד בחד מותר הגידוליו ואף דרמב"ם נקט לשון המתניתין (דפ"ט) דקתני ג"כ והמדומע מ"מ זה גופא קשה לדבריו דמדומע קיל יותר מתערובות חד בחד וכבר מבואר קודם לכן בפרק ז' דאף בחד בחד גידוליו מותרין א"ו משמע דמדומע רבותא יותר די"ל דוקא בנתערבו הקופות דלא אתחזק איסור באותו קופה ממש והוי רק סדר"ב ומותר אבל במדומע דאתחזק בגוף זה האיסור ואסור לזרים היה ס"ד דגידוליו אסורין קמ"ל דאעפ"כ גידוליו מותרים. ואף דאין זה הכרח די"ל דלכך קתני מדומע לגבי גידולי תרומה דאף בדבר שאין זרעו כלה דבתערובות חד בחד מותר גידוליו רק בדבר שזרעו כלה ולא בדבר שאין זרעו כלה ובמדומע בפחות ממאה מותרין הגידולין אף באין זרעו כלה הרי דמדומע עדיף מתערובות חד בחד. מ"מ כיון דמותרין הגידולין בדבר שזרעו כלה בתערובות חד בחד הרי דלא נעשה כגוף האיסור ודוחק לומר דלענין קנס דרבנן נקל יותר דמניין לנו זאת א"ו דתערובות חד בחד ל"ה כגוף האיסור ובכל מה שיש להקל בספק דרבנן כשנפל לקדירה מקילין אף בנתערבו מקודם. ועיין בהרע"ב שפירש המשנה זרע את אחת מהן פטור לענין אם זרע בשוגג דבתרומה צריך להפוך ואם לא הפך הגידולין תרומה והכא פטור דכחולין הם ולא קאמר אם זרע במזיד דבודאי תרומה יקיים והן תרומה משא"כ הכא. הוא מדקתני במתניתין פטו' משמע דפטור להפוך והא דלא קתני באמת במשנה דאף אם זרע במזיד דל"ה תרומה בדבר שזרעו כלה י"ל דבאמת במזיד אסור דהוי כמבטל איסור לכתחילה כיון דנתערב מקודם ונעשו שניהם גוף איסו' ואסור לבטל איסור לכתחיל' וקנסינן לי' אף בדרבנן.

ובשעה"מ הל' מקואות כ' לתרץ קושית הפ"ח דמתניתין הנ"ל הוא ר"מ ור"מ לטעמיה דס"ל גבי טומאה דאפי' בדאיתחז' איסורא אמרי' סדר"ב לקולא ולא קיי"ל כוותי' ודבריו תמוהין הא דעת הראב"ד וכן העלה המל"מ בדעת רמב"ם דאף ר"מ אינו מטהר בסדר"ב בטומאה אלא בנטמא בולד הטומאה דרבנן אבל באב הטומאה דרבנן מוד' כמבואר בפ"ו ממקואות וע"כ כן הוא דעת הש"ך דאוסר בדרבנן באתחזק אסורא אף דקיי"ל כר"מ לגבי ר"י הוא משום דרק בתרי דרבנן וולד הטומאה דרבנן מקילינן ולא באב הטומאה דרבנן היינו בחד דרבנן וא"כ בהך מתניתין אף דאיירי בתרומה בזה"ז מ"מ בזה באתחזק איסור אסור ואעפ"כ מותר בתערובות חד בחד וכן פוסק הרמב"ם ולא חילק בזה בין תרומה בזה"ז כמו שמחלק שם (פי"ג הי"ד) בשתי קופות ידועות שנפלו דבתרומה בזה"ז ל"ב רבו חולין על התרומה ובהלכה י"ג בתערובו' קופות דכ' דאינו מדמעת לא חילק כלל ואם נאמר דבאתחזק אסור עכ"פ היה לו לחלק בין תרומה דאורייתא לתרומה בזה"ז. ובלא"ה איקבע איסורא אינו דומה לאתחזק איסור' דאף אם באתחזק איסורא אסור מ"מ היינו שלא להוציא דבר מחזקתו אבל באקבע איסור כמו דאיקבע איסור כן איקבע היתר ולעולם לגבי דבר אחר מוקמינן אותו דבר על חזקתו. ובפ"ח הוכיח דאף בניכרין בפ"ע מקרי איקבע איסור' מדמייתי אשם תלוי גבי אשתו ואחותו עמו בבית. אולם סברת הש"ך אינו משום דהוי אקבע איסור דע"י איקבע ל"ה ג"כ רק ספק וראיה דלא מייתי חטאת רק כיון שנתערבו קודם הנפילה וכבר אנו דנין על השני חתיכות ובהכרח נאסרו ונעשו כגוף האסור ואח"כ כשנפלה אחת מהן לקדירה אחרת אנו רוצין להוציא חתיכה הזאת מאיסורה ל"מ חזקת היתר של הקדירה לשווי' לס' השקול ולהתיר כיון דאותו החתיכה אם היינו מכירין אותה תוך הקדירה נשארה באיסורה אוסרת הקדירה. וסברא הזאת נוכל לומר אף אם נאמר ספד"ר לקולא אף באתחזק איסור כמו בירד לטבול ונולד ספק בטבילה מ"מ אם נתערבו החתיכות עדיף ולא נוכל עוד להתיר דהא אף לר"מ מ"מ בנתערב חד בחד שניהם אסורין שוב מהראוי שתאסר הקדירה ואם מבואר במתניתין דתרומות דאף אחר התערובות אין אחת מהם אוסרת כשנפל לקדירה אחרת שוב י"ל אף לר"י דבאתחזק אוסר מ"מ בזה אינו אוסר לדבר אחר מס' כיון דסוף סוף ל"ה אלא ס' דרבנן ולקולא:

והנה האחרונים אחזו דרך אחד להשיג על הש"ך בענין סדר"ב לקולא דבאיתחזק ג"כ קיי"ל כר"מ כמ"ש הרמב"ם והעלו דהרמב"ם יחיד בדין זה מהא דמס' שבת (דף ל"ד) באמרו לו שנים צא וערב עלינו כו' שניהם קנו עירוב ופירש"י דאיירי בעירובי תחומין ואע"ג דספק חשיכא אין מערבין היינו לכתחילה אבל בדיעבד כשר דקיי"ל כר' יוסי דס' עירוב כשר והתוס' הקשו דע"כ ל"א ר"י ס' עירוב כשר אלא משום חזקה כדקתני עירובין (דף ל"ו) כיצד א"ר יוסי ס' עירוב כשר כו' אבל עירב בתרומה ס' טמאה ס' טהורה א"ז ס' עירוב כשר וכשעירב בה"ש ונאכל בה"ש לא מכשיר ר"י א"ו דרבא איירי בעירובי תחומין והרא"ש והר"ן ורמב"ן והרשב"א כולם דחו פירוש רש"י וע"כ דסברו דקיי"ל כר"י גבי טומאה דכל דאתחזק איסורא ספקו טמא וכן דעת הטור או"ח (סי' שצ"ד) והריטב"א ומוכרח דכולם ס"ל דספקו טמא ולכך אוקי דברי רבא בע"ת ודעת רש"י ורמב"ם יחידאי נינהו והאריך בזה בשעה"מ שם. והנו"ב מהד"ק יו"ד (סי' ס"ה) התפלא על הש"ך במ"ש דאע"ג דאיכא התם חד שינויא בש"ס דדוקא גבי טומאה שיש לו עיקר בדאורייתא אמרינן הכי מ"מ הא איכא שינויא אחרינא דר"י מחמיר אפילו באיסור דרבנן שאין לו עיקר בתורה וקיי"ל כר"י והרשב"א בתשובה להשואל שלא פירש דבריו בא לומר דליתא לחד שנויא ותמה הוא דלכלהו שנויא שם בגמרא הדין כן דבאיסור דרבנן שאין לו עיקר לקולא ובשינויא קמא הוא דקסבר ר"י תחומין דרבנן ואין לו עיקר מה"ת אפילו י"ב מיל ואח"כ מחדש הגמרא דלעולם דגם תחומין יש להם עיקר מה"ת די"ב מיל הוא דאורייתא אלא הא דידיה כו' ורבא חולק דכאן ליכא חזקת איסור אבל בהא דתירוץ הראשון דדוקא במה שיש לו עיקר מה"ת הוא דמחמיר ר"י בזה לא נחלקו ושפיר הביא רשב"א שינוי קמא ומה שהחמיר הש"ך גם באיסור דרבנן שאין לו עיקר מה"ת ליתא. ודבריו תמוהין מאד הא הרשב"א ורמב"ן חלקו על רש"י וסברו בעירוב בה"ש ל"ה עירוב והביאו ראיה מהא דמודה ר"י וכתבו דל"ה עירוב ואף חמר גמל ל"ה וסברו דחזק' שלא עירוב הוי חזקה מעליתא ונשאר על תחום ביתו אף דהם סברו דתחומין דרבנן ואין לו עיקר מה"ת דסברו אף י"ב מיל אינו מה"ת ואפ"ה אזלינן בתר חזקת תחום ביתו ול"ה עירוב הרי דאף בדבר שאין לו עיקר מה"ת סברו ג"כ דספקו להחמיר באתחזק איסורא. ועיין מ"מ (פכ"ז משבת דכתב משם רמב"ן ורשב"א דתחומין אף י"ב מיל אינו מה"ת ובמ"מ (פ"ו) מעירובין משם הרשב"א דמי שעירב בה"ש שאינו עירוב וכן הוא להדיא בס' עבודת הקודש לרשב"א הרי דלעולם אזלינן בתר חזקה אף בדבר שעיקרו מד"ס ואוקי גברא אחזקת תחום ביתו שלא עירב:

איברא דיש לומר דאינו ראיה משיטת תוס' וסייעתם לומר דאף באין לו עיקר מה"ת אסור באתחזק והא דדעתם לאסור בס' עירוב היכא דליכא חזקה הוא מטעם אחר דהשעה"מ שם העלה דודאי לדעת רמב"ם וכמו שכתב המ"מ הטעם בעירוב בס' טומאה דל"ה עירוב משום דבעינן סעודה הראוי' מבעוד יום ודאי דלא הוי עירוב כלל ואפילו חמר גמל ל"ה ויש לו אלפים שמתחום ביתו ואילך אבל לדעת תוס' דהוא משום דליכא חזקה מ"מ מידי ספיקא לא נפקא וה"ז חמר גמל ותמה על הרשב"א דכ' בעירב ס' יום ס' לילה שאינו עירוב ואמאי אף דל"ל חזקת כושר ברורה מ"מ מידי ספיקא לא נפקא וה"ז חמר גמל כדס"ל לר"מ ואיך כ' שאינו עירוב דמשמע דל"ה אף חמר גמל ולא הפסיד תחום ביתו כדרך שכתב בנטמא מבעוד יום בשלמא תוס' ורמב"ן ור"ן שדחו פירש"י דבע"ת אם עירב בה"ש ל"א ס' עירוב כשר י"ל דה"ז חמר גמל כמו לר"מ אבל הרשב"א דכ' דאינו עירוב קשה. ובאמת לא ידעתי מה קאמר דלתוס' בעירב משני ציבורין דהוי חמר גמל אליבא דאמת וז"א דעכ"פ לדידן דבעי סעודה הראויה מבעוד יום ל"ה עירוב כלל כיון דעכ"פ אינו ראוי' מבעוד יום ובאמת אף דבש"ס קתני הברייתא דכיצד אמר ר"י ספק עירוב כשר כו' אבל עירב בתרומה ס' טהורה ס' טמאה כו' אין זה ס' עירוב כשר נוכל לומר דעכ"פ חמר גמל הוי אולם בתוספת' קתני להדיא אינו עירוב משמע דל"ה עירוב כלל ולא הפסיד אף תחום ביתו וי"ל מטעם דבעינן סעוד' הראוי' מבעוד יום והתוס' וסייעת' דהוכיחו מהך ברייתא לענין עירוב בה"ש ע"כ אזלי הוכחתם לרב שמואל בר רב יצחק דבעי שם מרב הונא בהי' לפניו שתי ככרות ולא ידע מהסבר' דבעינן סעוד' הראוי' מבעוד יום ואעפ"כ קתני בעירב בס' טומאה דאין זה ס' עירוב כשר וע"כ הטע' דל"ה חזקת כושר ומזה נמי בעירוב ס' יום ס' לילה דא"ז ס' עירוב כשר וכמ"ש לפרש כן בשעה"מ שם ומזה נמי מוכרח דאף ח"ג ל"ה ואינו עירוב כלל כמו דקתני בברייתא בתוספתא בעירב בתרומ' ס' טהורה אין עירובו עירוב א"כ קושיתו של השעה"מ על הרשב"א תסוב על רב שמואל בר רב יצחק דלא ידע מהטעם סעודה הראוי' מבעוד יום אמאי קתני בברייתא אין עירובו עירוב ויש לו תחום ביתו ואמאי:

ברם הדברים נכונים למה שהעיר שם השעה"מ בהא דס' עירוב כשר אם רוצה לבחור לו לילך מתחום ביתו ולומר מספק דעירובו ל"ה עירוב ורוצה להפסיד ממקום עירובו אם אינו עושה תרתי דסתרי נוכל לומר להיפך ספיקא דרבנן לקולא ולהחזיק בתחום ביתו ולומר דעירובו ל"ה עירוב אמנם אם נאמר כן אמאי ס' עירוב כשר מטעם ספ' דרבנן לקולא הא כיון דהוי תרי קולי דסתרי אהדדי ודאי אזלינן לחומרא בתרוויהו ולדעת תוס' וסייעתם דדוקא היכא דאיכא חזקה הוא דספק עירוב כשר י"ל היינו דאין לו אלפים רק ממקום עירובו דאע"ג דאיכא תרי קולי דסתרי טפי מסתבר לומר דנחזיק הקולא להך צד דחזקה מסייע לן עיי"ש ובס' דו"ח לרע"א ז"ל במערכה ד' העיר ג"כ בזה וכ' כיון שברצונו שיתקיים העירוב ולכך דעתו מתחילה מקיימינן רצונו ותופסים הקולא כאלו ודאי קיים העירוב ואסור לו לילך מתחום ביתו לצד השני והמתיק ביותר למ"ש תוס' עירובין (דף מ"ט ע"ב) דלא הפסיד תחום ביתו דדעתו שאם לא יקנה לו שם שביתה יהיה לו תחום ביתו לכך כל שמקילין לו לילך ממקום עירובו מכח סדר"ב שוב הפסיד תחום ביתו ועקר דעתו מתחום ביתו עי"ש ויבואר עוד בדברינו להלן. והשתא דאתינן לזה י"ל דזה הוא אם נולד הספק אחר שהניח עירובו כגון אם נאכל או נטמא ביום או בלילה והחזקנו לעירובו ועי"ז עקר עצמו מתחו' ביתו לכן מקיימינן הקולא להך צד דעירובו עירוב אבל כשנולד הספק קודם לכן וכמו בעירב בס' טומאה או בה"ש דלא אתחזק עירובו כלל וכיון דלית לי' חזקת כושר אם נקל לו שיקיים מחשבתו הוי תרי קולא דסתרי אהדדי דיכול לומר להיפך דלמא בה"ש היה לילה ולא מהני עקירתו דכבר היה לילה ויקל להיפך לילך מתחום ביתו לכך לא נוכל לומר ספק דרבנן לקולא ושוב לא עקר עצמו מתחום ביתו ולכך אין עירובו כלל וא"ד להסוברים תחומין דאורייתא דהוי חמר גמל מטעם דספיקא דאורייתא לחומרא בכל צד וכבר עקר עצמו מתחום ביתו בבירור. ובאמת לר' מאיר אפילו ודאי לא עירב הוי חמר גמל כמבואר ש"ס (דף נ"ב ע"ב)ועי"ש ברש"י דסילק עצמו בכוונתו מאלפים של צד השני וההוא סתמא דקתני התם מבעוד יום אינו עירוב דמשמע הרי הוא כבני עירו ר' הוא [ומה"ט יש להבין בדברי התוס' (דף ל"ה ע"ב) ד"ה אמר דכתבו דנ"ל לשנוי' אפילו סבר ר"מ תחומין דרבנן דהשתא הוי כדרבנן לקולא דיש חזקה נגד חזקה לכך מוקי בב' כתי עדים. וצריך לומר בכוונתם אף דלר"מ ראוי להקל בספיקו אף בלא חזקה מ"מ בתרי לגבי תרי גרע ויקשה מ"מ מלקמן (דף נ"ב ע"ב) דהוי חמר גמל אף בודאי לא עירב ואי סובר תחומין דרבנן למה ל"ה ס' עירוב כשר ויש ליישב] ובס' הוי שפיר חמר גמל דצריכין לחוש לכל צד לחומרא אבל בנולד הס' בשעת העירוב דשוב אף דסדר"ב לקולא לא נוכל להקל מטעם דהוי תרי קולא דסתרי אהדדי לכך ל"ה עירוב כלל ולא הפסיד תחום ביתו ונשאר כמו אלו לא עירב כלל. ולפי"ז י"ל אף אם יסברו התוס' וסייעתם דבאין לו עיק' מה"ת סדר"ב לקולא אף באתחזק זק מ"מ בעירוב לא נוכל להקל משום דהוי תרתי דסתרי לכך או דאמרי' לאוקמי על חזקת תחום ביתו דהוי חזקה או מטעם אף למ"ש תוס' דחזק' שלא עירוב ל"ה חזקה וכמ"ש הריטב"א שם היינו היכא שודאי עירב אינו הס' אלא אם נטמא העירוב הא נפיק גברא מחזקת בית זה והיינו דקודם לכן היינו מחזיקין לעירוב מעליא והי' יכול להתקיים אם לא היה נטמא מבעוד יום. אבל כשהספק נולד בשעת הנחתו ודאי מועיל החזקה להכריע לתפוס הקולא להך צד שיהיה נשאר בחזקת תחום ביתו ולכך ל"ה עירוב כלל כיון דלא נוכל לתפוס הך צד לקיים העירוב מטעם דהוי תרי קולא דסתרי אהדדי:

ומ"ש שם רבינו עקיבא איגר ז"ל בסוף דבריו בנידונו שם די"ל אף לרמב"ם דספק דר"ב אף באתחזק לקולא מ"מ היכא דיהי' תרי קולא דסתרי אהדדי יותר עדיף למיזל בתר חזקה להקל בהצד שמסייעו החזקה ויהיה כבני עירו מחמת חזקת תחום ביתו אולם ראיה דאינו כן מתוספתא מובא בר"ש (פ"ב)מדקוואות אחד שאוב ואחד כשר וטבלו שני' אחד הטמא מטומאה קלה ואחד המיקר ועשו טהרות שניהם תלויות הרי אף דהטמא היה בחזקת טומאה ולהמיקר חזקת טהרה מ"מ כיון דגם בחזקת טומא' ספיקו להקל לכ"א בפ"ע מחמירין בשניהן עי"ש. ויש לגמגם בראייתו דשם אם היה טבל הטמא לבדו במקוה אחת היינו אומרים ספיקו להקל דמה"ד כ"א טהור מצ"ע רק כיון שגם השני טבל ולטהר לשניהם אי אפשר דעכ"פ אחד מהם טמא שניהם תלוין. לכך אף שיש לזה חזקת טומאה ולהמיקר חזקת טהרה מ"מ כיון דע"י חבירו צריכין להחמיר ולא מצ"ע מחזי כחוכא אם נקל לזה ונחמיר לזה וכמ"ש תוס' נדה (דף ס') ובהכרח להחמיר בשניהם אבל כשנולד הס' באדם א' כשיש תרי קולא דסתרי אהדדי יותר עדיף לתפוס בהך צד למיזל בתר חזקה וליכא חוכא. אולם בלא"ה לא אדע לכלכל דבריו שם הא דעת רמב"ם דאם עירב עירובי תחומין בה"ש עירובו עירוב הרי דמקילין בעירוב אף במקום דסתרי אהדדי דשם ל"ש לומר למיזל בתר תחום עירובו הואיל דעקר דעתו מתחום ביתו דהא אם תאמר בה"ש לילה הוא לא יגרע תחום ביתו בעקירתו אז ולדעת רמב"ם חזקת תחום ביתו ל"ה חזקה כלל וכמ"ש המ"מ שם ולכך ס' עירוב כשר בכל ענין הרי דלא איכפת לן במה שנוכל לומר להיפך. וצריך לומר כיון דנתקיים רצונו וחפצו לקנות עדיף לתפוס הך צד ושוב אין בידו הבחירה לבחור לו מקו' תחום ביתו ודעת תוס' וסייעתו דהיכא דליכא חזקת כושר להעירוב אינו עירוב ומחזקינן לתחום ביתו כיון דהוי תרי קולא דסתרי אהדדי או דאזלינן בתר חזקת תחום ביתו ואף דבכ"מ באתחזק בסדר"ב לקולא כאן הוי תרתי דסתרי או אף דל"ה חזקה מ"מ אינו עירוב דנשאר כבראשונה ותפסינן הקולא כאלו לא איתעבד מעשה כלל.

וכבר הערותי בזה ג"כ בהגהותי בד"ח יו"ד (סי' ך') ליישב ד' הטור דבס' הניח ל"א ס' עירוב לקולא ולגבי ס' טבילה בדרבנן וס' נטילה כ' לקולא אף בס' הניח ועשעה"מ שם משם המל"מ דלמ"ש א"ש דכיון דהוי ס' אם עקר מתחום ביתו והוי ס' השקול ויכול לתפוס הקולא ג"כ להך צד לומר דלא הניח כדי שילך אלפים מתחום ביתו והוי תרתי דסתרי לכך תפסינן הך צד שישאר על תחום ביתו. ועיין ס' סדרי טהרה סוף הספר דכתב דהמחבר חשש לדעת הרשב"א דאף באין לו עיקר מה"ת לחומרא באתחזק שהרי באו"ח (סי' שצ"ג) כ' להא דרבא הנז' בשנים שאמרו לא' דמיירי לענין עירובו חצירות ואלו בע"ת (סי' ת"ט) לא הוזכר מזה כלל הרי דס"ל בעירובי תחומין ל"מ הניח בה"ש. ואע"ג דנראה מדבריו (סי' ת"ט) דלא לגמרי פסק דלא כרמב"ם מדכתב שם אבל אם ל"ה לו חזקת כשרות כגון ס' אם הניח ולא כתב רבותא טפי בהניח בה"ש דל"ה עירוב דבס' הניח אפילו בע"ח ל"מ מ"מ נראה דעת המחבר שלא רצה להכריע בין רמב"ם ורשב"א מש"ה נקט ברישא בהיה לו חזקת עירוב מהני לכ"ע ובס' הניח ל"מ לכ"ע אבל בהניח בה"ש סתם המחבר הדברים ולא אמר איסור ולא היתר אלמא דחשש גם לדעת הרשב"א ולא רצה להורות בהדיא כנגדו וזה כדעת הש"ך דאף באין לו עיקר מה"ת אפילו הכי אזלינן בס' להחמיר ומחילה מכ"ת לא זכר בדברי הש"ע שם (סי' תט"ו סעיף ב') שם סתם הדברים כדעת רמב"ם ורש"י דאם עירב עירובי תחומין בה"ש עירובו עירוב (וס"ג) כתב אמרו לו ב' צא וערב עלינו כו' שניהם קנו עירוב ויש חולקים הרי דלעיקר הדין תופס דעת רמב"ם ורש"י והמג"א שם (ס"ק ג') כ' ולהיש חולקין פסול כיון דל"ה לו חזקת כשרות. וקצת י"ל למ"ש רמב"ן חידושי שבת (דף ל"ז) וז"ל ור"ח פירוש בעירובי חצירות וכן עיקר והא קמ"ל שאעפ"י ששנים אמרו לאחד לערב לא אמרינן ממ"נ ואע"ג דדמיא לדאמרינן בעלמא בבאין לשאול בב"א שניהן טמאין הכא בה"ש ס' הוא ועירובין דרבנן וסדר"ב לקולא ול"א בכה"ג ממ"נ וכ"כ הפרישה (סי' שצ"ד) דבזה מקילין אף בבא לשאול בב"א והם כתבו לגבי ע"ת דקיל אולם לפירש"י ורמב"ם דקאי גם בע"ת אינו מבוא' ובנו"ב שם כ' שמסופק בזה רק ממה שאמר רבא אמרו לו שנים ולא נקט שנים שעירבו משמע שבא לרמוז שאפילו שואל זה על שניהם בב"א ג"כ הדין כן עי"ש וי"ל דלכך הביא המחבר על דין זה היש חולקין דהוי כבא לשאול בב"א לא מקילין בכה"ג בע"ת ובס"ב באחד שעירב בה"ש סתם כדעת רמב"ם ואף דבאו"ח (סי' תל"ט) לענין ס' בדיקות חמץ העתיק דברי רמב"ם בלי חולק ומקיל בדרבנן אף בבא לשאול בב"א י"ל שם הוא מטעם דהוי ס' אם נשאר החמץ וכמו שכתבו האחרונים והרדב"ז בתשובה דבתינוק שא"ב דעת לשאול מודה הרמב"ם אם באו לשאול בב"א צריך לבדוק. ומ"מ יהיה איך שיהיה אף אם נאמר כדעת רוב ראשוני' בספק עירוב כגון בה"ש דל"ה חזקת כושר אינו עירוב י"ל דהוא מטעם דהוי כתרי קולא דסתרי ולעולם י"ל דבעיקר דרבנן אזלינן לקולא אף באתחזק איסור:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף