אמרי בינה/דיני בשר בחלב ותערובות/כד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני בשר בחלב ותערובות כד

סימן כד

כתב הב"י (סי' ק"ט) משם הגהות ש"ד בשם א"ז דדבר יבש ולא אסור אלא מדרבנן אם נתערב אפילו חד בחד מותר באכילה לשני בני אדם ויחיד הוא בדבר זה ואין לסמוך עליו ובתו"ח (כלל ל"ט) כ' מותר לשני בני אדם פירוש לישראל וגוי והרא"ש חולק ע"ז בפ"ק דביצה ובמנ"י שם כתב לא מצאתי בדברי הרא"ש שם שום הכרח שחולק הרא"ש על הגהה זו ועיין פלתי מ"ש בזה. ולענ"ד כוונת הרמ"א בתו"ח לדברי הרא"ש ביצה (דף י"ד סי' כ"א) שכ' וז"ל וצריך ליזהר שלא לדוך תבלין כדרכן היכא דידע מאי קדירה בעי לבשולי דלא ידענו כמאן הלכתא וא"ל בשל סופרים הלך אחר המקיל דמר מיקל בחד צד ומר מיקל בחד צד וכ"כ התוס' שם הרי אף דממ"נ חד שרי ומ"מ כיון דלא ידענו הי ניהו לקולא ובתרתי אי אפשר להקל דממ"נ בחד אסור לכן מחמרינן בתרתי כן נמי בנידון דנתערב חד בחד אף דחד הוא היתר מ"מ כיון דלא ידענו הי ניהו בהכרח צריך לאסור בתרתי. ואף דיש קצת לחלק וי"ל בשלמא שם חז"ל לא ידעו באיזה להקל ובאיזה להחמיר ואם נאמר שכל אחד מקיל לעצמו כפי שיזדמן לו אף דהוא בעצמו לא יעשה תרתי דסתרי מ"מ אם יהיה הברירה ביד כל אחד לבחור במה שירצה להקל יעשה אחד ודאי איסור אבל כאן נאמר דמה שהוא אוכל הוה הית' וחתיכה השניה נשארה לאיסור מ"מ זה יהיה כחוכא לתלות בזה יותר מבזה ומה"ט בב' שבילין אחד טהור ואחד טמא והלכו ב' בני אדם ובאו לשאול בב"א אף דמדינא שניהם טהורים מטמינא לתרווי' ועבדינן נגד החזקה של טהרה דכ"א כי היכא דלא להוי כחוכא דנעשה דבר שאי אפשר להיות ולטהר אחד ולטמא חבירו אף אם יתרצה אי אפשר דאמאי תלינן טפי בזה מזה ועיין תוס' נדה (דף ס') ד"ה באנו וה"נ דכוותיה ועוד דאם נקל לזה לאכול אח"כ כשכב' אכל זה שוב יאמר אחר שהראשונ' היתה של איסור וזאת של היתר מטעם ספק דרבנן לקולא ויבא א' ממ"נ לידי איסור לכך ל"א בזה בשל סופרים להקל וז"פ וברור דכוונת של התו"ח על דברי הרא"ש הנז'. ועיין מג"א או"ח (סי' תקל"ח ס"ק ב) ובביאורי הגרא"ו שם:

והנה לכאורה קשה על הא"ז ממתניתין דמס' דמאי (פ"ו מי"ב) ע"ה שאמר לחבר קח לי אגודת ירק לוקח סתם ופטור ואם אמר שלי זה וזה של חבירי ונתערבו חייב לעשר ואפילו הן מאה ועי"ש בהרע"ב ב' פירושים עכ"פ לדברי השני פירושים יקשה אמאי אם נתערבו חייב לעשר אם נאמר דחד בחד בדרבנן אף דאיקב' איסורא מ"מ אזלינן לקולא אמאי חייב לעשר הא כל חיובו דחבר הוא שלא להוציא מת"י דבר שאינו מתוקן ואם נותן להע"ה את שלו אינו חייב לעשר נימא לקולא דנותן לו את שלו וגם שם הוי רק מעשר ירק דרבנן ודמאי דרבנן ובכ"ז מחמרינן דדלמא מחליף את שלו בשל ע"ה הרי דבאיקבע איסורא ל"א סדר"ב לקול' ועי"ש תוס' יו"ט דשל מאה הוי רבותא אע"ג דשל ע"ה הן מאה אפי"ה לא אזלינן בתר רוב ונימא דמה שנתן לע"ה הרי הן שלו אלא אמרינן שמא החליף האחת שלו ונמצא מוציא מת"י דבר שאינו מתוקן ויש להתבונן בדבריו מה רבותא הא אף אם נתערב במאה עכ"פ כנרא' אינו חייב לעשר רק האגודה האחת שנתערב שלו וצ"ט חלקים הוא של ע"ה וסוף כל סוף הוי כנתערב חד בחד דנגד אגודה אחת שלוקח לעצמו צריך לעשר חלופיו בכ"מ שהוא עכ"פ מבואר דאף בדרבנן בנתערב חד בחד לא אזלינן לקולא ושם עדיף מנתערב איסור בהיתר דבתערובות שייך לומר מה חזית דאם נקל לאכול האחת ניקל כמו כן אח"כ ונאמר להיפך דמה שנאכל היה של איסור וזאת אשר לפנינו הוא של היתר ויבא ממ"נ לידי איסור לכך א"ש להחמיר בתרוויהו משא"כ שם אם ניקל ונאמ' דמה שלוקח הע"ה הוא שלו ומה שלוקח החבר הוא שלו שוב לא יש מקום להקל עוד בשל חבר כיון דכבר זכה בו אסור להוציא מת"י את שלו שאינו מתוקן אם כן מהראוי להקל בדרבנן ולומר שזה חלקו של המ"ה:

אך שם בלא"ה קשה נימא דהוי ס"ס חדא דלמא אין החבר מחליף רק שע"ה נוטל את שלו ואף אם נותן לו שלו דלמא כבר הוא מעושר דרוב ע"ה מעשרין ול"מ למ"ש הראב"ד בהשגות הל' מעשר (פי"א הי"ג) בהא דהמוליך חטיו לטוחן גוי דכתב הרמב"ם הרי הם דמאי שמא החליפן בחטים של ע"ה וכתב הראב"ד דזה הוי ס"ס אלא שמא החליפם בשלו ומרוח גוי חייב מדרבנן א"כ כאן הוי ודאי מהראוי להתיר לחבר שלא יצטרך לעשר אלא אפילו למ"ש הר"י קורקוס והכ"מ שם והרדב"ז דבדמאי הואיל דחשו חכמים למיעוטא אף דרוב ע"ה מעשרין הה"ד דהחמירו בהו למיחש בהו לס"ס היינו לענין שלא יאכל עד שיעשר אבל מ"מ לענין דלא יהיה כמוציא מת"י דבר שאינו מתוקן אף דחשו בזה ג"כ לגבי דמאי מ"מ היכא דיש עוד ס' אחד דלמא אינו יוצא מתחת ידו את שלו שאינו מתוקן רק שנותן של חבירו מהראוי להתיר מטעם ס"ס:

לכן נראה הטעם דאם נתערב שוב נשתתפו שניהם ויש לכ"א תפיסת יד בשני האגודות דאם נאבד אחד מהן ההפסד הוא לשניהם וכשחולקין א"ע וכל אחד לוקח אגודה אחת צריך שחבירו יקנה אותו את מה שלוקח כמו באחין שחלקו דהוי כלקוחות אם אין ברירה ול"א שזה חלקו הראוי לו רק כאלו החליפו זה עם זה וכ"כ אם נתערבו אף דבאמ' יכול להיות שכ"א לוקח את שלו אשר היה מבורר קודם לכן ששלו הוא מ"מ אף אם כלפי שמיא גליא שכן הוא אבל לענין דין בני אדם כל א' יש לו זכות שוה בכל אחד וצריך כ"א להקנות לחבירו את שלו שבאם ל"ה שלו מעיקרא מחליף עמו זה בעד זה ממילא כיון שצריך להקנות לו הוי כמוצא מת"י דבר שאינו מתוקן לכך חייב לעשר מה שנותן לע"ה דאף אם באמת כלפי שמיא גליא שנותן לע"ה את אשר קנה בעדו מ"מ כיון דהשתא יד שניהן שווין בו וצריך להקנות לו מס' דדלמא אינו שלו הוא רק שמה שהי' שלו נותן לו הוי כמוציא מת"י דשא"מ לכך ל"ש בזה לדון מצד ס"ס כיון דאף אם באמת הזדמן לע"ה את שלו מ"מ מצד הדין של בנ"א צריך להקנות לו חייב לעשר שלא יוצא מת"י דבר שאינו מתוקן:

וממילא אף דהוי רק ס' דרבנן לא אזלינן בזה לקול' לומר דחלק של הע"ה הוא של שלו דמעיקר' כיון דמ"מ סוף סוף כשאנו באין לדון בדיני בנ"א אשר נעלם מהם הידוע ברור' יד של שניה' שוין בהן וצריך להקנו' לו את זכותו וממילא חייב לעשר. ולפי"ז י"ל א"ש הרבותא במתניתין אפילו הן מאה והיינו דצריך לעשר את כולם וכן ראיתי בספ' שנות אליהו מהגר"או זצ"ל שכ' וז"ל ואפילו נתערב אח"כ במאה מחויב לעשר כולם מס' עכ"ל ופשטות הדברים משמע שחייב לעשר את כולם ואינו מובן ולמ"ש א"ש כיון דע"י מה שנתערב האחד של שלו נשתתף בכולן וכשחולקין אח"כ צריך שיקנה בעד זה שלוקח לעצמו להע"ה את זכותו בכולן אין להוציא מת"י דבר שאינו מתוקן וצ"ע בזה כי י"ל סוף סוף אין לו שהי' של עצמו רק אגודה אחת:

בזה אתינן על נכון דברי השא"ר (סי' פ"ט) בנכרי וישראל שהי' חמץ בשותפות ועבר עליו הפסח וחלקו אח"כ דשל נכרי מותר לישראל כיון דל"ה רק איסור דרבנן ואמרינן יש ברירה ושלו היה חלק זה מעיקרא וחלקו של ישראל ג"כ מותר דלקולא אמרינן בדרבנן דלמא א"ב ומה שהגיע ליד ישראל דלמא הוא חלקו של גוי דא"ב והוי סדר"ב ולקולא וכתב עליו בס' מקו"ח (סי' תמ"ח) דדבריו תמוהין מאד דהא מבואר עירובין (דף ל'ז) דאי אמרינן א"ב אפילו בדרבנן לא אמרינן דהוא סדר"ב גבי ע"ה שאמר לחבר קח לי אגודה של ירק דחייב לעשר אף דבדמאי הקילו. ולמ"ש שם טעמא אחרינא הוא כיון דמ"מ לענין דין ממון אם אין ברירה הוי ממש כהחליפו זה עם זה אין לחבר להוציא מת"י דבר שא"מ וכיון דיד שניהם שווין בזה וצריך להקנות לו חייב לעשר וזה מוכרח למ"ש ממתניתין הנ"ל דבנתערב ודאי הוי ס' מעליא ויקשה דהוי ס"ס וכן לדעת הא"ז א"ו דכדי שלא יוציא מת"י דבר שאינו מתוקן ל"ש להקל מחמת ס' במה שיש לו צד קנין וזכיה. משא"כ לענין חמץ לא איכפת לן בצד הקנאה דעכשיו ובשביל שהי' יד שניהם שווין תוך הפסח לא נאסר עי"כ וכמו שכתב המקו"ח שם. ומ"ש עוד שם המקו"ח להשיג על השא"ר דהכא הוי חד בחד דאפילו בדרבנן אסור וכיון דיש כאן חלק של ישראל האסור וחלק של נכרי המותר וא"י איזהו המותר דמי ממש לחד בחד דאסור אפילו בדרבנן לא אדע השגתו הא זה הוי שני ב"א ודומה להמבואר (סי' קי"א) בש"ך (ס"ק י"ט) באיסור שנפל לאחד משתי קדירות והיו של שני בני אדם דבאיסור דרבנן תולין להקל כשבאו לשאול זא"ז דדעת הרשב"א באמת לאסור מטעם כיון שע"כ צריך אתה לאסור אחד מהן כולן אסורות דמאי חזית דאסרת להאי דלמא איפכא והלכך כולן אסורות ודעת רמב"ן להתיר כשבאו לשאול זא"ז וכן העלה הב"ח והש"ך והפ"ח שם א"כ אין השגה על השא"ר דאחר שחלקו כשבא הישראל לשאול מתירין לו מטעם דאין ברירה ודלמא של נכרי הגיע לו ואף דבכו"פ וח"ד העלו שם להחמיר כדעת הרשב"א הואיל דעיקר הס' נולד בכל קדירה ע"י קדירה של חבירו הוי כבא לשאול בב"א וה"נ עיקר הספק נולד ע"י הישראל והנכרי והוי כבאו לשאול בב"א מ"מ אין לתמוה על השא"ר דרב חילו דהא אילנא רברבא להכריע כדעת רמב"ן וש"ך וב"ח ופ"ח [ועיין פלתי (סי' ק"ט ס"ק ג') דרצה ליחס דעת הא"ז דבאיסור דרבנן שנתערב חד בחד דמותר לשני בני אדם לדעת הרשב"א ולכך הקיל בשתי נפילות של היתר ושל איסור אפילו האיסור רבה על ההית' ודבריו תמוהין הא חזינן דהרשב"א מחמיר בנפילה אחת אפילו בקדירות של שני בני אדם וע"כ דלית ליה דעת הא"ז משום דמאי חזית ומכ"ש בתערובות חד בחד באיסור דרבנן דאסור אף לשני בני אדם ומ"ש עוד הכו"פ להקשות אם בדרבנן חד בחד בטל וא"צ רוב א"כ גבי קופות מה צורך לומר שאני אומר דאף אם ודאי נפל איסור לתוך היתר כיון דהוא מחצה הוי חד בחד ומותר וכ' בתרומה כיון דאפילו רבה נמי לא בטל מכ"ש חד בחד. ולא אבין דבריו הא דעת הא"ז אף במקום דאפילו רבה ל"מ בטיל כמו חתיכה בחתיכה אף דהוי ראוי להתכבד ולית לה בטול מ"מ בסדר"ב מתיר וחד בחד עדיף היינו לאכול כ"א בפ"ע סובר אף דאקבע איסור' מ"מ סדר"ב לקולא ומות' האחת והשני' אסור' או אף אם גם השניה מותרת לישראל היינו לאחר ולא לו וכמ"ש שני הגירסות הש"ך (ס"ק ט') ולאו מטעם בטול איסור הוא ובקופות ובכל תערובות הנ"מ לומר שאני אומר לתלות היינו להתיר כל הקפה לאחד וז"פ. אך קשה הא קתני במתניתין שם גבי ב' קופות א' של תרומה וא' של חולין ואינו יודע איזהו אכל אחת מהן פטור אכל א' את השניה פטור מבואר דלכתחלה אסור לאחד אף לאכול אחד מהן ואמאי הא מתניתין איירי בתרומה דרבנן וכמבואר מש"ס דילן וירושלמי וראיתי בפ"ח בכללי ס"ס ס"ק ט"ו דלגבי תרומה הואיל דאף יבש ביבש לא סגי בבציר מק"א לא מקרי ס' כ"א היכא דמצינו למתלי שלתוך החולין נפלו אבל ביבש ביבש דעלמא דמבטל ברובא אה"נ דאפשר דבדרבנן אף חד בחד שרי משום ספיקא ולא ידעתי לחלק באיסורי דרבנן בין אם דמתבטל ברובא או ביותר לגבי חד בחד דמ"מ ל"ה רק ס' דרבנן. וכן במתניתין דתרומות (פ"ד מ"י) בדורס ליטרא קציעות ע"פ הכד וא"י איזהו דלר"י אינו עולה עד שיהיה שם מאה כדים היינו הכל שיתבטל ויהיה מותר לישראל אחד לאכול הכל. אבל אם אין מאה כולם בס' ולאכול אחד ואחר אחד באמת מותר לדעת הא"ז ועיין רשב"א וריטב"א יבמות (דף פ"ג) שכתבו לפרש דמה"ט ל"מ בליטרא קניעות רבויא משום דאי אפשר לתלות בהיתר גמור אלא באיסו' ומאי חזית דמבואר משם מלשונו דא"ס כא"ז. אולם אף לשיטת הא"ז א"ש דבאין בו מאה אין להתירן בב"א אבל שכ"א יאכל א' מותר מטעם ספדר"ב לקולא לדעתו]:

וקצת קשה לדעת הא"ז מתוספתא מובא בר"ש (פ"ב) דמקוואות ב' מקוואות שא"ב מ' סאה ונפלו שלושת לוגין לתוך א' מהן ואין ידוע לתוך איזה מהן נפלו ואח"כ ירדו גשמים ונתמלאו ר"י אומר אומרים לו שלא יטבול באחד מהן ואם טבל באחד מהן ועשה טהרות טהורות מפני שזה ס' ידים ואמאי לא יהיה מותר לטבול לכתחל' דהוי כנתערב חד בחד ובפרט אם כבר טבל בא' מהן מבואר דצריך שנית לטבול רק אם עשה טהרות טהורות דלטמא אחרים טהור אבל הוא בחזקתו עד שיודע שטהור. ואמאי לא נימא כמו בנתערב חד בחד דמות' לכתחלה לאכול חתיכה אחת כמו כן נימא דיטבול במקוה אחת וצריך לומר כיון דבחזקת טומאה הוא אין ס' מוציא מידי ודאי טומאתו ועיין מל"מ (פ"י) מקוואות דמתמה על הר"ש דפירש דלר"י צריך לטבול שנית דז"א דל"מ שהוא יהיה טמא וטהרותיו טהורים רק דבאמת כיון דהס' נולד על המקוואות ומד"ת כ"א כשירה בכה"ג הוי סדר"ב להקל אפילו לר"י רק דאפ"ה ס"ל לר"י דאומרים לו שלא יטבול באחד מהם כדי שלא יכנוס לכלל ס' ובעבר וטבל בא' מהן טהור הוא ועיין נו"ב מהד"ק (יו"ד סי' ס"ה) שהאריך ג"כ בזה בטעם הדבר דהמקוואות לא מיקרי אתחזק איסורא ואינו דומה למ"ש הש"ך בכללי ס"ס דכשנתערב איסור דרבנן חד בחד ואח"כ נאבד א' ל"א בזה סדר"ב לקולא דהוי חזקת איסור עי"ש עכ"פ מבואר מתוספתא דלכ"ע לכתחלה אין לטבול בא' מהן ולדברי הא"ז למה יגרע זה מנתערב חד בחד דמתיר לכתחלה לאכול א' מהן וכמו דמותר לאכול יהיה ממילא מותר לטבול אף שהוא לסלק החזקת טומאה כיון דאין הספק רק במקוואות וכמ"ש המל"מ והנו"ב ויש ליישב בדוחק ועיין מ"ש בד"ח (סי' י"ט) ובהגהותי שם:

ודע להמבואר מדעת רשב"א דבב' קדירות של היתר של שני ב"א דאף בבאו לשאול זא"ז אסור והח"ד הסביר דבריו למ"ש המל"מ סוף אבות הטומאה בטומאה שנזרק בין שני ב"א ברה"ר שניהם טמאין אפילו בבאו לשאול זא"ז כיון דהס' נולד מצד שניהם דאם ל"ה השני ל"ה הס' משא"כ בב' שבילין ספקו של זה אינו משום זה. א"כ בודאי לשיטתם בשני מקוואות חסרים שאין בהם מ' סאה ונפלו שלשה לוגין שאובין לתוך א' מהן וא"י לאיזה מהם נפלו ואח"כ נתמלאו ממי גשמים דהדין הוא דרק לכתחלה לא יטבול בשום אחד מהם אבל בדיעבד עלתה הטבילה כמבואר ש"ע (סי' ר"א סע"ג) ובש"ך שם ואמאי הא כבר אתחזקו הב' מקוואות לפסולים ודומה ממש לתערובות חד בחד ובנו"ב שם האריך לומר דזה עדיף ממ"ש הש"ך בנתערב חד בחד ונאבד א' מהן דהנשארת אסורה מטעם חזקת איסור דשם אף אם הוא של שני ב"א לא אמרינן שכל א' יתלה בחבירו דרק היכא דאנו רוצין לאסור דבר המותר תולין להקל אבל בדבר איסור מצ"ע אף באיסור דרבנן אין תולין ולכך הוי כאתחזק מקודם שניהם לאיסור משא"כ במקוואות לא מקרא אתחזק אף קודם שטבל שאם היו של ב' ב"א ובאו לשאול זא"ז היינו מתירין שלא להוציא מחזקתן ולפסלן אחר שיתמלאו לכך אף אם הם של א' או בבאו לשאול בב"א אף שאנו אוסרים לכתחלה בשניהם מ"מ לא מיקרי אתחזק אסורא ואם כבר טבל באחד שאז שפיר שייך לתלות האיסור בהשני שפיר עלתה לו טבילה עיי"ש ולדברי הרשב"א והמל"מ הנז' דבחד בחד שנולד הס' מכח שניהם אין תולין א"כ קשה מאד אמאי מהני הטבילה בדיעבד וצריך לומר כיון דהס' נולד בין המקוואות וחכמים לא אסרו רק שלא לטבול בהן לכתחלה ואם טבל אדם בהן נולד הס' על האדם אם טבל כראוי או לא ובזה אמרינן סדר"ב לקולא ואמרינן שטבל בהכשרה ובזה לא נוציא תערובתן של המקואות מחזקתן דלגבי מקוואות נשאר הס' כמקדם ואסור לטבול לכתחילה בכל אחת משניהן משא"כ כשנפלה אחת מן התערובות של חד בחד לקדירה אנו דנין גם על החתיכה דנתחזקה לאיסור להוציאה מחזקת איסור בזה אמרינן דאין להוציאה וז"פ וברור עכ"פ סברת הנו"ב נכונה דלא מצינו לתלות בחבירו בדרבנן רק שלא להוציא מחזקת היתר אבל כשנולד הספק בתערובות חד בחד באיסור דרבנן למ"ש כל הפוסקים לאסור אף לישראל ונכרי ודלא כהא"ז. וכמ"ש הב"י והאו"ח שוב אף אין תולין בכל ספקתן בשל חבירו אף בבאו לשאול זא"ז ודברי השא"ר לגבי חמץ שותפות ישראל וגוי דמתיר חלקי שניהם תמוהין:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף