אמרי בינה/דיני בשר בחלב ותערובות/ח
|
< הקודם · הבא > |
אמרי בינה
דיני בשר בחלב ותערובות ח
הא דקיי"ל בתערובות תרומה מב"מ בחולין דצריך ק"א להעלות מבואר בש"ך (סי' ר"ח) דאזלינן בזה בתר שמא למה דקיי"ל כרבא ע"ז (דף ס"ו) חמרא חדתא בענבי בנו"ט וחלא דחמרא וחלא דשכרא בתר שמא אזלינן ואסור במשהו. ובס' מנ"י (כלל ע"ז)כתב דמדברי הטוש"ע יו"ד (סי' שכ"ג)משם ס' התרומות בחלה שנתערבה עם ככרות אחרות היינו חיטים בחיטים בק"א ואם נתערב שלא במינו דהיינו חיטים בשעורין בטל בס' וקשה כיון דתרוייהו ככרות מקרי כמ"ש דאמרינן בש"ס לענין חמירא וא"כ אף חיטים בשעורים נמי נבעי ק"א.
ולענ"ד נראה דדעת תוס' דאף בהני דיש לו ביטול רק דצריך יותר מן ששים ולא תליא בטעם אלא בשמא מדכתבו מס' ב"מ (דף כ"ג)ד"ה ועולה דהא דדרש בספרי מקרא על תרומה דבעי ק"א אסמכתא בעלמא הוא דמדאורייתא תרומה וערלה וכ"כ בטלים ברוב ביבש ובלח בס' כשאר איסורין עכ"ל והא דבעינן בהנך יותר מס' הוא רק במב"מ ובאינו מינו ל"ב לדעת תוס' וכל ראשונים רק שלא יהי' בנו"ט ובמב"מ הא מדאורייתא בטל ברוב בלח כמו ביבש ולמה כתבו תוס' ס' מדאורייתא הא לרבנן מב"מ בטל ברוב וראיתי בפ"מ דעמד ע"ז בפתיחה שער התערובות (ח"ב פ"א) אולם לדעת הש"ך דברי תוס' ברור מילולם דודאי קאי בשיטתם חולין (דף צ"ט) דכל השיעורין שהן למעלה מס' הוא דוקא במין במינו רק כיון דא"ב טעם ביותר מס' אזלינן בתר שמא אף שהטעמים אינם שוין מ"מ כיון דשוין בשמא בעי בתרומה ק"א וכן בערלה וכ"כ ר' וזה הוא רק מדרבנן אבל מדאורייתא להסוברים טע"כ דאוריית' בעינן ס' שלא יהיה בו טעם ואף דמב"מ בטל מדאוריית' מ"מ אף דשוין בשמן כיון דחלוקין בטעמן ונו"ט זה בזה בעינן בלח בלח ששים וכמ"ש הש"ך ושפיר כ' תוס' דמשכחת בתרומה במב"מ בשמא בלח בלח דמדאורייתא הוא בס' כיון דאין טעמן שוין ומדרבנן בעינן ק"א כיון דהוי מב"מ:
וכן יש להוכיח קצת דכן דעת החכם ר' אליהו שבעכו המובא תשובת רשב"א (סי' נ"ג)שכתב וגדולה מזו תניא קדירה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנו"ט ואם נמחה התרומה היה צריך מאה להעלותה הא למדת שהטעם אינו אוסר למעלה מס' והה"ד לחמץ והרשב"א השיב לו שמוסיף פלא דקדרא שבשל בה תרומה אם בשל בה חולין שלא במינו קאמר מדקתני ואם בשל בנו"ט ואם במינו ליכא למיקם אטעמא ובשאינו מינו אפילו נמוחה ממשה בתוך החולין בנו"ט עי"ש. ואם נאמר דבק"א דתרומה אף באיכא למיקם אטעמא דאין שוין בטעמן מ"מ אם שוין בשמן חשיב מב"מ דבעינן ק"א א"ש הוכחתו של ר' אליהו דמדקתני בנו"ט משמע אף אם שוין בשמא מ"מ די בשיעור נו"ט אף דאם נמחה התרומה היה צריך מאה להעלותה כיון דהוי מב"מ בשמא ובאמת ממה דקתני בנו"ט אינו ראיה דאיירי בא"מ דהא מצינו ש"ס ע"ז (דף ס"ו) חמרא חדתא בענבי רבא אמר בנו"ט ופירש"י כל היכא דאתמר בנו"ט ואין טעמו ניכר שיעורא בששים הרי אף במקום דאי אפשר למיקם אטעמא נקיט בנו"ט הדמיון דשלא במינו ובחולין (דף צ"ז) דקאמר בשלמא תרומה טעים לה כהן אלא בב"ח מאן טעים מזה שפיר מוכח דאיירי בא"מ בטעמא דאפשר בטעימת כהן אך מ"מ י"ל דהש"ס פריך רק על בב"ח דאי אפשר בשום אופן לישראל או לכהן לטעום משא"כ בתרומה אף דיש אופן דשניהם שוין בטעמן וחלוקין בשמן דאי הוי שיעור' בנו"ט מ"מ אפשר עכ"פ באין שוין בטעמן. ודעת הרשב"א דכיון דקתני לגבי תרומה בנו"ט משמע דיכול למיקם עליו בטעמא וע"כ בא"מ ממש דבמין במינו בשמן אין חילוק בין טעמא לממשו לעולם אינו בנו"ט רק בק"א ועי"ש רש"י ובר"ן חולין ומב"מ בין דהתירא בין דאיסורא שאי אפשר להבחין טעמו א"נ מבא"מ דאיסור היכא דליכא קפילא משערין בששים ומב"מ התירא משמע דקאי גם על תרומה והא לא סגי בששים אלא משמע אף בשוין בטעמן מ"מ אם אינן שוין בשמן ל"ב ק"א דכל ביותר מס' אזלינן בתר שמא למקרי מב"מ:
ועיין רש"י ע"ז שם חמירא דחיטא וחמירא דשערי חד דחולין וחד דתרומה ונפלו זה לתוך זה וכל מב"מ במשהו לקמן פסקינן דלאו הלכתא הכי אלא אפילו מב"מ בנו"ט חוץ מטבל ויי"נ ובריטב"א שם הקשה על רש"י וכ' ול"נ דתרומה בק"א הוא אפילו במב"מ אלא הכא בחמירא של טבל או של תקרובת ע"ז או כל דשילמ"ת דקיי"ל מב"מ במשהו מבשא"מ בנו"ט עכ"ל ולא אדע הא כבר כתבו תוס' וראשונים בכמה מקומות דלר"י ביבש ביבש חד בתרי בטל ולר"י הא דתרומה שיעור' הוא בק"א הוא ביבש ביבש מלבד דעת רמב"ן ע"ז (דף ע"ד) דבתרומה לעולם בק"א אף במב"מ ודעת ריטב"א מבואר שם דלא כן הוא רק לחלק לר"י בין יבש ביבש ללח בלח א"כ בחמיר' דחיטי ודשערי דהוא לח בלח דיש בילה שפיר לר"י דמב"מ ל"ב מחולקין אביי ורבא אם אזלינן בתר טעמא או בתר שמא אולם מדכ' רש"י אלא אפילו מב"מ בנו"ט יקשה כיון דרש"י מפרש דקאי על תרומה שנתערב בחולין א"כ צריך ק"א ושפיר נ"מ בפלוגתא דאביי ורבא לענין זה אם אזלינן בתר שמא בזה משמע לכאור' דלא כדעת הש"ך רק כיון דשיעור הוא ב"פ ששים אזלינן לכ"ע בתר טעמא ועוד דאם גם בזה מחולקין אביי ורבא ולרבא אזלינן בתר שמא למה צריך להש"ס להורות מחלקותן אליבא דר"י ושלא אליבא דהלכת' ולומר לרבא הוי מב"מ ומב"מ במשהו היה לו לומר דהוי מב"מ ובתרומה בק"א א"ו דבזה מודה רבא דאזלינן בתר טעמא אך אינו מוכרח דלמא באמת קאי מחלקותן על טבל ויי"נ ולענין מה כתב רש"י מחלקותן שלא אליבא דהלכתא ומפרש דקאי על תרומה וחולין וקצת נראה דרש"י בא לרמז במה דמזכיר חולין ותרומה למען נדע דלדידן ליכא נ"מ ואזלינן בתר טעמא אף בשיעורא דק"א ודלא כש"ך וצ"ע:
והנה הא דתרומה צריך ק"א החמירו בזה מטעם אסמכתא דקרא אשר ירימו ממנו כמבואר בספרי ובירושלמי (פ"ב דערלה) קאמר הערלה וכ"כ עולין בר' מניין שהן עולין כתיב מליאה מליאה מה מליאה שנאמר להלן עולין היינו בתרומה אף כאן עולה אי מה להלן מאה אף כאן מאה לפי שכפל הכתוב איסורו שינו חכמים חיובו ע"כ כה"כ ערלה מניין מה זו איסור הנאה אף זו אסה"נ מ"ז עולה אף זו עולה עיי"ש עוד וכבר כתבו הר"ש ותוס' בכמה מקומות דהוא רק מדרבנן. ובאמת מבוא' מהירושלמי דהשאלה היה מניין שהן עולין דצריך לימוד שעולין והיינו ע"כ הסברא החיצונה היה שלא יהיה ערלה וכ"כ עולין מטעם אף דבכה"ת מב"מ ברוב ובא"מ בנו"ט היה ס"ד באיסור הנאה שלא יהיה עולה כיון דסוף סוף נהנה מן איסור הנאה ואף דבאיסורי אכילה גזה"כ הוא אחרי רבים להטות כמבואר ברא"ש פגה"נ מ"מ הי' ס"ד דעכ"פ לכתחילה לא יהיה לו הנאה מין איסורי הנאה ולהחמיר שצריך להרם וקאמר דילפינן בג"ש מליאה מתרומה ואף דשם צריך להרם הוא רק משום גזל השבט וכשנתערב לכהן תרומה בחולין א"צ להרם כן נמי ערלה בטילה וכ"כ וקשה א"כ שאר איסורי הנאה דלא נוכל למילף רק מערלה וכ"כ דא"צ להרם נימא להחמיר דיצטרך מאתים כמו ערלה וכ"כ. וראיתי בלחם משנה (פט"ו) ממ"א דהקשה בב"ח דאסור בהנאה היה להם לכפול שיערו וכ' דתרומה מצינו ששנה הכתוב שיעורא ראו חכמים להחמיר אבל בב"ח לא ראו ששנה הכתוב שיעורו ולא אבין הא מבואר בירושלמי דפריך על ערלה וכ"כ מניין שהן עולין ומשמע דצריך לימוד על איסה"נ שעולה א"כ סוף סוף בב"ח היינו חתיכה בשר שנתבשל בחלב ונתערב החתיכה באחירות היכא דל"ה חתיכה הראוי להתכבד יצטרך שיעור כפל לבטל או אף יותר כמו ערלה וכ"כ. וראיתי באו"ה (כלל כ"ג סי' ו') כ' למה כפלו שיעור ערלה וכ"כ מפני שהן איסה"נ ולא דמי לחתיכה שאינ' ראוי' לכבד שנתבשלה בחלב ונתערבה שבטילה שפיר בלח ויבש כשאר איסורי' אע"פ שאסור בהנאה דהתם כל אחד ואחד היתר בפ"ע עכ"ל ולא הבנתי הא איסור בב"ח הוי לכל הדברים כאיסור מחמת עצמו כיון דתערובתן אסרו וגם א"כ נימא שור הנסקל גם אם אינו חשיבת דבע"ח שיצטרך כפול שיעור לבטל וכן חמץ לאחר שש לדידן דבטל בס' אף דהוא איסוה"נ. וי"ל דאין כוונת האו"ה לומר משום דכ"א ואחד היתר בפ"ע ל"ח איסור מגופו רק עד כאן לא בעינן באיסורי הנאה שיעור מאתים רק איסורי הנאה שנוצרו באיסורן כמו ערלה וכ"כ משא"כ בב"ח דכ"א בפ"ע מותר ותערובתן אוסר א"כ בתולדתן ליכא איסור הנאה לכך מתבטלין בס' וא"ש ג"כ שור הנסקל וחמץ דא"ד לערלה וכ"כ דהן איסורי הנאה בתולדתן מה שא"כ בב"ח ושור הנסקל וחמץ בפסח דאינן איסה"נ בתולדתן. אולם מלשון הירושלמי משמע מניין שהן עולין משמע דמצד הסברא הי' ס"ד דאיסה"נ ל"ב בששים רק מתרומה וערלה וכ"כ ילפינן א"כ ליבעי השיעו' כמו בערלה וכ"כ ויש לישב להמעיין:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |